שמי
הוא מייק פריזנר. אני התגייסתי לצבא והלכתי לטירונות ביום ההולדת ה - 18
שלי בחודש יוני 2001. אני הוצבתי בחטיבת חיל רגלים ובמרץ 2003 אני סופחתי
לחטיבת צנחנים שהוצבה בצפון עיראק.
אז כאשר התגייסתי לצבא נאמר לנו שגזענות לא קיימת יותר בצבא. מורשת של אי-שוויון ואפליה פתאום נעלמה ע"י תכנית שנקראה "שוויון הזדמנויות". אולצנו להיות נוכחים בשיעורי חובה ולכל יחידה היה נציג כדי להבטיח שלא יהיה שום אלמנט של גזענות. הצבא נראה נחוש לנפץ כל שמץ של גזענות. ואז 9.11 קרה ואז התחלתי לשמוע מילים חדשות כמו "ראש מגבת" ו"רוכב גמלים" והמטריד ביותר "כושי חולות" ומילים אלו לא באו מחבריי ליחידה אלא מהמפקדים שלנו. מסמל המחלקה, מסמל הפלוגה וממפקד הגדוד. כל הדרך במעלה הפיקוד, המנוחים הללו, המנוחים הגזעניים והמרושעים הללו פתאום היו מקובלים.
ושמתי לב שהגזענות הגלויה ביותר באה מוותיקי מלחמת המפרץ. ואלה המילים שהם השתמשו כששיירות רכב אזרחיות עלו באש. אלה המילים שהם השתמשו כשהממשלה תקפה תשתיות אזרחיות. הפצצת מתקנים להספקת מים בידיעה שזה יגרום למותם של מאות אלפי ילדים. אלה המילים שהעם האמריקני השתמש כאשר הם אפשרו לממשלה הזאת להטיל סנקציות על עיראק. וזה משהו שאנשים רבים שכחו. ואנו לא יכולים לשכוח.
רק לאחרונה למדנו שאנחנו הרגנו למעלה ממיליון עיראקים מאז הפלישה. אבל אנחנו כבר הרגנו מיליון עיראקים בשנות ה-90 ע"י סנקציות והפצצות לפני הפלישה. אך האמת היא שהמספר גדול בהרבה.
כשהגעתי לעיראק ב-2003 למדתי מילה חדשה, המילה החדשה הזאת היא "חאג". חאג היה האויב. חאג היה כל עיראקי. הוא לא היה אדם, אב, מורה או עובד. וזה חשוב, אנחנו שמענו את המילה הזאת רבות בשימועי 2008 אך חשוב לדעת מאיפה המילה הזאת באה. ושלמוסלמים הדבר החשוב ביותר זה העלייה לרגל למכה. זהו ה"חאג". ולהיות שותף בעלייה לרגל הוא "חאג". וזה משהו במסורת האסלאמית שהוא הייעוד הגבוה ביותר בדתם. אז לקחנו את הדבר הטוב ביותר באיסלם והפכנו אותו לגרוע ביותר.
אך ההיסטוריה לא החלה מאתנו ומאז הקמתה של מדינה זו גזענות שומשה כהצדקה להתפשטות ולדיכוי. ילידי אמריקה נקראו פראיים. לאפריקאים קראו בכל מיני שמות על מנת להצדיק את העבדות. וותיקי ווייטנאם יודעים שמות רבים ששומשו כצידוק למלחמה האימפריאליסטית. אז "חאג" הייתה המילה שאנחנו השתמשנו. זו המילה שהשתמשנו במשימה ספציפית זו שאני עומד לספר ואנו שמענו רבות על פשיטות שונות ובעיטות בדלתות של בתי אנשים ובזיזת בתיהם. אך משימה זו הייתה פשיטה מסוג שונה. אני מעולם לא קיבלתי שום הסבר בנוגע לפקודות אלה. רק נאמר לנו שקבוצת בתים זו של חמש או שש בתים הם כעת רכושו של הצבא האמריקאי ואנחנו צריכים להיכנס פנימה ולאלץ את המשפחות לעזוב את בתיהם.
אז הלכנו אל עבר הבתים והודענו למשפחות שהבתים שלהם הם כבר לא הבתים שלהם. לא סיפקנו להם שום אלטרנטיבה, לא היה להם לאן ללכת, שום פיצוי. והם היו מאוד מבולבלים ומאוד מפוחדים ולא ידעו מה לעשות, הם לא עזבו אז נאלצנו להוציא אותם מהבתים שלהם. משפחה אחת מסוימת אישה ושתי בנותיה הקטנות איש מאוד זקן ושני גברים בגיל העמידה גררנו אותם מחוץ לבתיהם וזרקנו אותם לרחוב ועצרנו את האנשים כי הם סרבו לעזוב. עצרנו את האיש הזקן ושלחנו אותם לכלא. ובאותו הזמן אני לא ידעתי מה קורה לאנשים שאנחנו כופתים את ידיהם מאחורי גבם ושמים שק מעל ראשם.
למרבה הצער, כמה חודשים מאוחר יותר, אני גיליתי. היה לנו מחסור בחוקרים אז הוצבתי להיות חוקר. אני פיקחתי והשתתפתי במאות חקירות. חקירה ספציפית אחת שאני עומד לשתף היה רגע עבורי שבאמת הראה לי את טבע הכיבוש הזה. עצור ספציפי זה... כאשר אני נשלחתי לחקור היה לבוש רק עם תחתונים, ידיו מאחורי גבו ושק מעל ראשו. אני לא ראיתי את פניו. התפקיד שלי היה לקחת כיסא מתקפל ממתכת ולרסק אותו על הקיר ליד ראשו. הוא עמד שפניו אל הקיר כשאפו נוגע בקיר בזמן שחייל אחר שואל את אותם השאלות שוב ושוב, לא משנה מה היו התשובות, התפקיד שלי היה לחבוט את הכיסא בקיר.
עשינו זאת עד שהיינו עייפים. ונאמר לי לוודא שהוא יעמוד מול הקיר לזמן בלתי מוגבל ואני שמרתי על האסיר הזה והעבודה שלי הייתה לוודא שהוא יעמוד. אך שמתי לב שמשהו לא בסדר עם הרגל שלו והוא היה פצוע והוא המשיך ליפול על הקרקע. והסמל האחראי בא ואמר לי להקים אותו על רגליו אז הייתי צריך להעמיד אותו ולשים אותו מול הקיר. והסמל שלי בא שוב והוא מאוד כעס עלי על כך שאני לא ממשיך לגרום לו לעמוד. הוא הרים אותו ודחף אותו בפראות אל הקיר מספר פעמים ואז הוא עזב וכאשר האיש נפל פעם נוספת על הקרקע אני שמתי לב לדם שניגר מתחת לשק. אז נתתי לו לשבת ושמתי לב שהסמל שלי מגיע שוב ואני אמרתי לו במהירות לעמוד ואני הבנתי שאני אמור להגן על היחידה שלי מפני העציר אך באותו הרגע הבנתי שלמעשה אני מגן על העציר מפני היחידה שלי.
אני ניסיתי לגרום לעצמי להיות גאה בשירות שעשיתי אך כל מה שיכולתי להרגיש היה בושה, וגזענות לא יכלה עוד להסוות את הכיבוש. מדובר באנשים. הם היו צלם אנוש. מאז אני סובל מאשמה בכל פעם שאני רואה אדם מבוגר כמו אחד שלא יכל ללכת ושמנו אותו על אלונקה ואמרנו למשטרה העיראקית לקחת אותו. אני חש אשמה בכל פעם שאני רואה אימא עם ילדיה כמו זאת שבכתה בהיסטריה וצרחה שאנחנו גרועים יותר מסדאם חוסיין בזמן שהכרחנו אותה לצאת מביתה. אני חש אשמה בכל פעם שאני רואה ילדה קטנה כמו זאת שתפסתי בזרועה וגררתי אותה אל הרחוב.
נאמר לנו שאנחנו נלחמים בטרוריסטים אבל אני הייתי הטרוריסט האמיתי. והטרור האמיתי היה הכיבוש הזה. גזענות בתוך הצבא זמן רב היה כלי חשוב להצדיק הרס וכיבוש של מדינה אחרת. זמן רב הוא שומש להצדיק הרג שיעבוד ועינויים של עם אחר. גזענות היא נשק חיוני שהממשלה עושה בה שימוש. זהו נשק חשוב יותר מרובה, טנק, מטוס או ספינה. הוא הרסני יותר מפגז ארטילריה או פצצה מפצחת בונקרים או טיל טומהוק. כל כלי הנשק הללו מיוצרים ובבעלות הממשלה אך הם חסרי ערך אם אנשים לא יסכימו להשתמש בהם.
אלו ששולחים אותנו למלחמה לא צריכים ללחוץ על ההדק או להפעיל מרגמה, הם לא צריכים להילחם במלחמה. הם בסך הכל צריכים למכור את המלחמה. הם צריכים ציבור שמוכן לשלוח את חייליו לסכנה. והם צריכים חיילים שמוכנים להרוג או להיהרג מבלי לשאול שאלות. הם יכולים להוציא מיליוני דולרים על פצצה, אך פצצה זו נהפכת לנשק רק כאשר הדרגות בצבא מוכנים למלא פקודות להשתמש בה. הם יכולים לשלוח את כל החיילים לכל מקום בעולם אך תהיה מלחמה רק אם החיילים יהיו מוכנים להילחם.
והמעמד השולט, המיליונרים שמרוויחים מהסבל האנושי אותם מעניין רק להרחיב את עושרם, לשלוט בכלכלת העולם, והם מבינים שכוחם נמצא ביכולתם לשכנע אותנו שמלחמה, דיכוי, וניצול היא האינטרס שלנו. הם מבינים שהעושר שלהם תלוי ביכולתם לשכנע את מעמד הפועלים למות על מנת לשלוט בכלכלה של מדינה אחרת. ולשכנע אותנו להרוג ולמות תלוי ביכולתם לגרום לנו לחשוב שאנחנו איכשהו עליונים. חיילים, חובלים, נחתים, וטייסים אין להם מה להרוויח מהכיבוש הזה.
הרוב המכריע שחי בארה"ב אין לו מה להרוויח מהכיבוש הזה. למעשה לא רק שאין לו מה להרוויח אלא שאנחנו סובלים בשם כך. אנחנו מאבדים אברים, סובלים מטראומה, ונותנים את חיינו. המשפחות שלנו נאלצות לראות ארונות קבורה עטופות בדגל מורדים אל האדמה. מיליונים במדינה זו ללא ביטוח בריאות, עבודה או גישה לחינוך נאלצים לראות את הממשלה הזאת מבזבזת מעל 450 מיליון דולר ביום על כיבוש זה. אנשים עניים ואנשים עובדים במדינה זו נשלחים להרוג אנשים עניים ואנשים עובדים במדינה אחרת לעשות את העשירים עשירים יותר, וללא גזענות החיילים יבינו שיש להם יותר במשותף עם העם העירקי מאשר שיש להם עם המיליונרים ששולחים אותנו למלחמה.
אני זרקתי משפחות לרחוב בעירק רק לחזור הביתה ולראות משפחות נזרקות אל הרחוב במדינה זאת. בטרגדיה הזאת, טרגדיה ומשבר עיקולים ללא צורך. רק להתעורר ולהבין שהאויבים האמתיים שלנו הם לא בארץ רחוקה. הם לא אנשים שאת שמותיהם איננו יודעים ואת תרבותם איננו מכירים. האויב הם אנשים שאנחנו מכירים טוב מאוד ואנשים שאנחנו יכולים לזהות. האויב היא מערכת שעורכת מלחמה כאשר זה רווחי. האויב זה המנכלים שמפטרים אותנו מהעבודה כאשר זה רווחי. אלו חברות הביטוח שמונעות מאתנו טיפול רפואי כאשר זה רווחי. אלו הבנקים שלוקחים את ביתנו כאשר זה רווחי. האויבים שלנו הם לא במרחק של 8000 ק"מ, הם פה בבית. אם נתארגן ונלחם עם אחיותינו ואחינו אנחנו נוכל להפסיק את המלחמה הזאת, אנו נוכל לעצור את הממשלה הזאת, ונוכל ליצור עולם טוב יותר.
אז כאשר התגייסתי לצבא נאמר לנו שגזענות לא קיימת יותר בצבא. מורשת של אי-שוויון ואפליה פתאום נעלמה ע"י תכנית שנקראה "שוויון הזדמנויות". אולצנו להיות נוכחים בשיעורי חובה ולכל יחידה היה נציג כדי להבטיח שלא יהיה שום אלמנט של גזענות. הצבא נראה נחוש לנפץ כל שמץ של גזענות. ואז 9.11 קרה ואז התחלתי לשמוע מילים חדשות כמו "ראש מגבת" ו"רוכב גמלים" והמטריד ביותר "כושי חולות" ומילים אלו לא באו מחבריי ליחידה אלא מהמפקדים שלנו. מסמל המחלקה, מסמל הפלוגה וממפקד הגדוד. כל הדרך במעלה הפיקוד, המנוחים הללו, המנוחים הגזעניים והמרושעים הללו פתאום היו מקובלים.
ושמתי לב שהגזענות הגלויה ביותר באה מוותיקי מלחמת המפרץ. ואלה המילים שהם השתמשו כששיירות רכב אזרחיות עלו באש. אלה המילים שהם השתמשו כשהממשלה תקפה תשתיות אזרחיות. הפצצת מתקנים להספקת מים בידיעה שזה יגרום למותם של מאות אלפי ילדים. אלה המילים שהעם האמריקני השתמש כאשר הם אפשרו לממשלה הזאת להטיל סנקציות על עיראק. וזה משהו שאנשים רבים שכחו. ואנו לא יכולים לשכוח.
רק לאחרונה למדנו שאנחנו הרגנו למעלה ממיליון עיראקים מאז הפלישה. אבל אנחנו כבר הרגנו מיליון עיראקים בשנות ה-90 ע"י סנקציות והפצצות לפני הפלישה. אך האמת היא שהמספר גדול בהרבה.
כשהגעתי לעיראק ב-2003 למדתי מילה חדשה, המילה החדשה הזאת היא "חאג". חאג היה האויב. חאג היה כל עיראקי. הוא לא היה אדם, אב, מורה או עובד. וזה חשוב, אנחנו שמענו את המילה הזאת רבות בשימועי 2008 אך חשוב לדעת מאיפה המילה הזאת באה. ושלמוסלמים הדבר החשוב ביותר זה העלייה לרגל למכה. זהו ה"חאג". ולהיות שותף בעלייה לרגל הוא "חאג". וזה משהו במסורת האסלאמית שהוא הייעוד הגבוה ביותר בדתם. אז לקחנו את הדבר הטוב ביותר באיסלם והפכנו אותו לגרוע ביותר.
אך ההיסטוריה לא החלה מאתנו ומאז הקמתה של מדינה זו גזענות שומשה כהצדקה להתפשטות ולדיכוי. ילידי אמריקה נקראו פראיים. לאפריקאים קראו בכל מיני שמות על מנת להצדיק את העבדות. וותיקי ווייטנאם יודעים שמות רבים ששומשו כצידוק למלחמה האימפריאליסטית. אז "חאג" הייתה המילה שאנחנו השתמשנו. זו המילה שהשתמשנו במשימה ספציפית זו שאני עומד לספר ואנו שמענו רבות על פשיטות שונות ובעיטות בדלתות של בתי אנשים ובזיזת בתיהם. אך משימה זו הייתה פשיטה מסוג שונה. אני מעולם לא קיבלתי שום הסבר בנוגע לפקודות אלה. רק נאמר לנו שקבוצת בתים זו של חמש או שש בתים הם כעת רכושו של הצבא האמריקאי ואנחנו צריכים להיכנס פנימה ולאלץ את המשפחות לעזוב את בתיהם.
אז הלכנו אל עבר הבתים והודענו למשפחות שהבתים שלהם הם כבר לא הבתים שלהם. לא סיפקנו להם שום אלטרנטיבה, לא היה להם לאן ללכת, שום פיצוי. והם היו מאוד מבולבלים ומאוד מפוחדים ולא ידעו מה לעשות, הם לא עזבו אז נאלצנו להוציא אותם מהבתים שלהם. משפחה אחת מסוימת אישה ושתי בנותיה הקטנות איש מאוד זקן ושני גברים בגיל העמידה גררנו אותם מחוץ לבתיהם וזרקנו אותם לרחוב ועצרנו את האנשים כי הם סרבו לעזוב. עצרנו את האיש הזקן ושלחנו אותם לכלא. ובאותו הזמן אני לא ידעתי מה קורה לאנשים שאנחנו כופתים את ידיהם מאחורי גבם ושמים שק מעל ראשם.
למרבה הצער, כמה חודשים מאוחר יותר, אני גיליתי. היה לנו מחסור בחוקרים אז הוצבתי להיות חוקר. אני פיקחתי והשתתפתי במאות חקירות. חקירה ספציפית אחת שאני עומד לשתף היה רגע עבורי שבאמת הראה לי את טבע הכיבוש הזה. עצור ספציפי זה... כאשר אני נשלחתי לחקור היה לבוש רק עם תחתונים, ידיו מאחורי גבו ושק מעל ראשו. אני לא ראיתי את פניו. התפקיד שלי היה לקחת כיסא מתקפל ממתכת ולרסק אותו על הקיר ליד ראשו. הוא עמד שפניו אל הקיר כשאפו נוגע בקיר בזמן שחייל אחר שואל את אותם השאלות שוב ושוב, לא משנה מה היו התשובות, התפקיד שלי היה לחבוט את הכיסא בקיר.
עשינו זאת עד שהיינו עייפים. ונאמר לי לוודא שהוא יעמוד מול הקיר לזמן בלתי מוגבל ואני שמרתי על האסיר הזה והעבודה שלי הייתה לוודא שהוא יעמוד. אך שמתי לב שמשהו לא בסדר עם הרגל שלו והוא היה פצוע והוא המשיך ליפול על הקרקע. והסמל האחראי בא ואמר לי להקים אותו על רגליו אז הייתי צריך להעמיד אותו ולשים אותו מול הקיר. והסמל שלי בא שוב והוא מאוד כעס עלי על כך שאני לא ממשיך לגרום לו לעמוד. הוא הרים אותו ודחף אותו בפראות אל הקיר מספר פעמים ואז הוא עזב וכאשר האיש נפל פעם נוספת על הקרקע אני שמתי לב לדם שניגר מתחת לשק. אז נתתי לו לשבת ושמתי לב שהסמל שלי מגיע שוב ואני אמרתי לו במהירות לעמוד ואני הבנתי שאני אמור להגן על היחידה שלי מפני העציר אך באותו הרגע הבנתי שלמעשה אני מגן על העציר מפני היחידה שלי.
אני ניסיתי לגרום לעצמי להיות גאה בשירות שעשיתי אך כל מה שיכולתי להרגיש היה בושה, וגזענות לא יכלה עוד להסוות את הכיבוש. מדובר באנשים. הם היו צלם אנוש. מאז אני סובל מאשמה בכל פעם שאני רואה אדם מבוגר כמו אחד שלא יכל ללכת ושמנו אותו על אלונקה ואמרנו למשטרה העיראקית לקחת אותו. אני חש אשמה בכל פעם שאני רואה אימא עם ילדיה כמו זאת שבכתה בהיסטריה וצרחה שאנחנו גרועים יותר מסדאם חוסיין בזמן שהכרחנו אותה לצאת מביתה. אני חש אשמה בכל פעם שאני רואה ילדה קטנה כמו זאת שתפסתי בזרועה וגררתי אותה אל הרחוב.
נאמר לנו שאנחנו נלחמים בטרוריסטים אבל אני הייתי הטרוריסט האמיתי. והטרור האמיתי היה הכיבוש הזה. גזענות בתוך הצבא זמן רב היה כלי חשוב להצדיק הרס וכיבוש של מדינה אחרת. זמן רב הוא שומש להצדיק הרג שיעבוד ועינויים של עם אחר. גזענות היא נשק חיוני שהממשלה עושה בה שימוש. זהו נשק חשוב יותר מרובה, טנק, מטוס או ספינה. הוא הרסני יותר מפגז ארטילריה או פצצה מפצחת בונקרים או טיל טומהוק. כל כלי הנשק הללו מיוצרים ובבעלות הממשלה אך הם חסרי ערך אם אנשים לא יסכימו להשתמש בהם.
אלו ששולחים אותנו למלחמה לא צריכים ללחוץ על ההדק או להפעיל מרגמה, הם לא צריכים להילחם במלחמה. הם בסך הכל צריכים למכור את המלחמה. הם צריכים ציבור שמוכן לשלוח את חייליו לסכנה. והם צריכים חיילים שמוכנים להרוג או להיהרג מבלי לשאול שאלות. הם יכולים להוציא מיליוני דולרים על פצצה, אך פצצה זו נהפכת לנשק רק כאשר הדרגות בצבא מוכנים למלא פקודות להשתמש בה. הם יכולים לשלוח את כל החיילים לכל מקום בעולם אך תהיה מלחמה רק אם החיילים יהיו מוכנים להילחם.
והמעמד השולט, המיליונרים שמרוויחים מהסבל האנושי אותם מעניין רק להרחיב את עושרם, לשלוט בכלכלת העולם, והם מבינים שכוחם נמצא ביכולתם לשכנע אותנו שמלחמה, דיכוי, וניצול היא האינטרס שלנו. הם מבינים שהעושר שלהם תלוי ביכולתם לשכנע את מעמד הפועלים למות על מנת לשלוט בכלכלה של מדינה אחרת. ולשכנע אותנו להרוג ולמות תלוי ביכולתם לגרום לנו לחשוב שאנחנו איכשהו עליונים. חיילים, חובלים, נחתים, וטייסים אין להם מה להרוויח מהכיבוש הזה.
הרוב המכריע שחי בארה"ב אין לו מה להרוויח מהכיבוש הזה. למעשה לא רק שאין לו מה להרוויח אלא שאנחנו סובלים בשם כך. אנחנו מאבדים אברים, סובלים מטראומה, ונותנים את חיינו. המשפחות שלנו נאלצות לראות ארונות קבורה עטופות בדגל מורדים אל האדמה. מיליונים במדינה זו ללא ביטוח בריאות, עבודה או גישה לחינוך נאלצים לראות את הממשלה הזאת מבזבזת מעל 450 מיליון דולר ביום על כיבוש זה. אנשים עניים ואנשים עובדים במדינה זו נשלחים להרוג אנשים עניים ואנשים עובדים במדינה אחרת לעשות את העשירים עשירים יותר, וללא גזענות החיילים יבינו שיש להם יותר במשותף עם העם העירקי מאשר שיש להם עם המיליונרים ששולחים אותנו למלחמה.
אני זרקתי משפחות לרחוב בעירק רק לחזור הביתה ולראות משפחות נזרקות אל הרחוב במדינה זאת. בטרגדיה הזאת, טרגדיה ומשבר עיקולים ללא צורך. רק להתעורר ולהבין שהאויבים האמתיים שלנו הם לא בארץ רחוקה. הם לא אנשים שאת שמותיהם איננו יודעים ואת תרבותם איננו מכירים. האויב הם אנשים שאנחנו מכירים טוב מאוד ואנשים שאנחנו יכולים לזהות. האויב היא מערכת שעורכת מלחמה כאשר זה רווחי. האויב זה המנכלים שמפטרים אותנו מהעבודה כאשר זה רווחי. אלו חברות הביטוח שמונעות מאתנו טיפול רפואי כאשר זה רווחי. אלו הבנקים שלוקחים את ביתנו כאשר זה רווחי. האויבים שלנו הם לא במרחק של 8000 ק"מ, הם פה בבית. אם נתארגן ונלחם עם אחיותינו ואחינו אנחנו נוכל להפסיק את המלחמה הזאת, אנו נוכל לעצור את הממשלה הזאת, ונוכל ליצור עולם טוב יותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.