יריקה בפרצוף

תראו את המתלהבים האלה. אחרי הצבא אפילו דירת-צינוק לא יהיה לכם בלי לשלם אלפי שקלים בחודש. אפילו קראוון פשוט לשים את הראש המדינה לא תיתן לכם.
המדינה מתכננת עליכם ביג טיים שתהיו העבדים שלהם.
אתם רק מספר סידורי לשם ניצול, מדינת ישראל יורקת לכם בפרצוף כל יום.

אהבת אם

אהבת אם מוכחת כגורמת להתפתחות מוחם של ילדים.
מחקר שנעשה באקדמיה הלאומית למדעים בארה"ב מצא כי לילדים בגיל בית ספר שאמהותיהם תמכו וטיפחו אותם הכי הרבה, היה היפוקמפוס גדול יותר, האזור במוח הקשור בזיכרון, יכולות למידה ויכולת התמודדות עם מתח.
הסריקות הראו כי הילדים שאמהותיהם היו תומכות יותר, ההיפוקמפוס שלהם היה גדול יותר באופן משמעותי, משני צידי המוח, בכמעט 10% יותר מאשר במוחותיהם של ילדי האמהות הפחות אמפתיות.
הממצא כי ההיפוקמפוס גדל בכ-10% מספק ראיות מוצקות להשפעה החזקה של תמיכה אימהית.

 

שיעבוד

אז איך משעבדים עם?
דרך ייקור דירות.
דרך ייקור לימודים.
דרך ייקור רפואה.
דרך עבודה ללא תנאים.
דרך הפרטה.
דרך שדידת כספי הזקנים כדי שלצאצאים לא ישאר.
דרך מיסוי כבד.
דרך ניפוח חובות.
ישנן דרכים רבות לשעבד עם ובמדינת ישראל מפעילים את כולן.

 

ארצות הברית, עולם שלישי

ארצות הברית, עולם שלישי: ממדי העוני הקיצוני בלב המעצמה כמעט בלתי נתפסים
פרופ' פיליפ אלסטון חרש את ארצות הברית לרוחבה ולעומקה, וגילה ממדי עוני בלתי נתפסים בלב המעצמה העשירה בעולם: 18.5 מיליון אמריקאים שחיים על פחות משני דולרים ליום, עם שיניים רקובות, תולעים בקיבה, ביוב זורם ברחובות ושום תקווה לצאת מהבוץ. בדו"ח המטלטל שחיבר עבור האו"ם הוא מזהיר: "2018 תהיה שנה רעה מאוד"
זה 30 שנה שפרופ' פיליפ אלסטון האוסטרלי חוקר מגוון נושאים קשים עבור האו"ם, על הקשת שבין הוצאות לא חוקיות להורג לעוני קיצוני. ועדיין, מעטים המראות שזעזעו אותו כמו המפגש עם אמריקאים שעוברים חיים שלמים בלי לראות רופא שיניים. כשהסתובב בערבות מערב וירג'יניה, באזורים שההבדל היחיד בינם לבין מדינות עולם שלישי הוא דגל ארצות הברית שמתנופף במרפסות בתים מטים ליפול, הוא הופתע מחדש לפגוש שוב ושוב אנשים בלי שיניים. הם לא יכולים ללכת ככה לראיון עבודה.
"אלה מראות שאתה פשוט לא מצפה לראות בארצות הברית", הוא אומר ל"מוסף כלכליסט". "עבורנו כאב שיניים הוא משהו שאין דרך לחיות איתו, ואנחנו לא חושבים פעמיים לפני שאנחנו הולכים לרופא. אבל למרבית העניים בארצות הברית אין ביטוח בריאות, ודאי לא כזה שמכסה טיפולי שיניים. הם מסתובבים עם שיניים רקובות וריח רע מהפה. כשהכאב הופך בלתי נסבל הם הולכים לחדר מיון, ושם עוקרים להם את השן על חשבון משלם המיסים. במערב וירג’יניה יש קבוצה של רופאים מתנדבים שעולה על ואן ונוסעת לאיזורים מרוחקים כדי להעניק לעניים טיפול רפואי בסיסי. הם מטפלים בלמעלה מ־20 אלף איש בשנה, ומנסים להציל להם את השיניים. זה בלתי נתפס שבחברה כל כך מתקדמת, לא ברור שכל אחד זכאי לטיפול שיניים".
"קפיטליזם משאיר אנשים מאחור ובמדינות אחרות במערב מבינים את זה ויש בהן רשת ביטחון חזקה. אבל כאן לא מסתכלים על עניים כבני אדם שראויים לחיות בכבוד ושהמדינה צריכה לעזור להם. עשרות שנים של תעמולה גרמו לרוב האמריקאים לשנוא את העניים, מה שדי אירוני בהתחשב בעובדה שחצי מהאוכלוסייה פה נמצאת רגע אחד מנפילה אל מתחת לקו העוני. יש מחקר שמראה כי 50% מהמשפחות באמריקה לא יכולות לארגן מעכשיו לעכשיו 400 דולר למקרה חירום".

אלסטון אסף את הנתונים מסמרי השיער הללו ורבים אחרים לדו"ח רשמי שחיבר עבור האו"ם, שבו הוא מכהן כשליח מיוחד לענייני עוני קיצוני. לקראת סוף כהונת ברק אובמה פנה אלסטון לממשל וביקש שיתוף פעולה בחקר העוני. הוא קיבל אישור ויצא למסע מחוף לחוף. ולהפתעתו, המינוי של טראמפ לא טרפד את המשך המחקר. לפני כחודש הוא פרסם את ממצאיו, שמראים עד כמה עצומה ומוזנחת היא החצר האחורית של האימפריה העשירה ביותר במערב השבע, ש־13% מהאוכלוסייה שלה - 40 מיליון איש - חיים בעוני, מתוכם 18.5 מיליון איש שרויים בעוני קיצוני. וזה באומדן שמרני.
איך מגדירים "עוני קיצוני"?
"לפי הבנק העולמי, ההגדרה מתייחסת למי שיש להם פחות משני דולרים במזומן בכיס ליום".

שני דולרים ביום?
"ההנחה היא שאנשים כאלה מקבלים תמיכה ממשלתית כלשהי, ואוכלים בבתי תמחוי, אבל המזומן שיש להם הוא שני דולרים".

איך שורדים?
"בכל דרך. יש כאלה שמוכרים את תלושי המזון שלהם, מוכרים תרומות דם, יש כמובן תעשייה שלמה של זנות. עניים עושים הרבה דברים לא חוקיים כדי לשרוד. זה מלכוד שכמעט בלתי אפשרי לצאת ממנו".
עוד קובע הדו"ח כי שיעור התמותה של תינוקות בארצות הברית הוא הגבוה ביותר בעולם המערבי; האמריקאים חיים פחות שנים וחולים יותר מתושבי כל דמוקרטיה עשירה אחרת; ארצות הברית מדורגת במקום 35 מתוך 37 חברות ה־OECD במדד שמשלב עוני ואי־שוויון; והיא במקום 36 בכל מה שקשור לגישה למים נקיים וסניטציה. עקב זאת 12 מיליון אמריקאים לפחות חיים עם זיהום טפילי מוזנח במערכת העיכול.

"יש מקומות בארצות הברית שבהם מחלות טרופיות, שכבר שכחנו מהן, עושות קאמבק", אומר אלסטון. "במאה ה־21 אנשים באלבמה סובלים מתולעים כי משפחות שלמות עושות צרכים בחצר. אין שירותים בבית והביוב זורם בחצרות. תולעים היתה בעיה קשה לפני מאה שנה, ועכשיו 38% מתושבי אלבמה סובלים מתולעים במערכת העיכול".

בסיור שנמשך שבועיים ביקר אלסטון בקליפורניה, מערב וירג'יניה, אלבמה, ג'ורג'יה ופורטו ריקו, ובסיומו נפגש עם חברי ממשל וקונגרס בוושינגטון. "ניסיתי לכסות כמה שיותר חלקים של האוכלוסייה האמריקאית", הוא אומר. "ראיינתי מאות אנשים במשך חודשים עוד לפני שיצאתי לדרך. קיבלתי מיילים מכל פינה באמריקה, למשל 'אתה הולך לאלבמה, אבל זה כלום לעומת מה שקורה היכן שאני גר'. רוב העוני החמור הוא במדינות שהמושלים שלהן שמרנים ופשוט לא חושבים שהמדינה צריכה לדאוג לעניים, אבל גם במדינות ליברליות יש דברים קשים מאוד".
בקליפורניה יש עוני קיצוני?
"ודאי. סקיד רואו בדאון טאון לוס אנג'לס הוא אזור שמשתרע על פני רחובות שלמים, שבהם פרוסים מאות אוהלים של הומלסים שחיים בתנאים בלתי נסבלים. נדהמתי כשראיתי את הכמות הזו, במיוחד כשזה ממש מתחת לגורדי השחקים המפוארים של העיר. בסן פרנסיסקו, מרכז עמק הסיליקון, ראיתי שוטרים אומרים להומלסית לזוז מהפינה שבה עמדה. היא שאלה את השוטר 'לאן אני יכולה ללכת?', והוא ענה לה 'לא יודע, רק זוזי'. בארצות הברית להיות עני זה כמעט עבירה על החוק. אני חושב שהדבר שהכי מרתיח אותי זה הקרימינליזציה של עוני.

"כמעט בכל עיר זה פשע להיות הומלס. אם אתה ישן ברחוב, זה פשע. לא נעים לראות הומלס משתין ברחוב, זה נכון, אבל מה בדיוק הוא אמור לעשות כשאין שירותים ציבוריים? כל אחת מהעבירות האלה מביאה איתה קנס. להומלס אין כסף לשלם אותו, הקנס גדל ומאה דולר נהפכים לכמה אלפים שכמובן הוא לא משלם, ואז זו כבר עבירה חמורה יותר, שבעקבותיה יילך לכלא. כשהוא יוצא ממנו הוא עדיין הומלס ועכשיו גם עם רקורד פלילי — מי ייתן לו עבודה? יש מקומות שבהם עבירות קטנות מביאות לביטול של רישיון הנהיגה. ברוב הערים אין תחבורה ציבורית סבירה, אז כשאתה לוקח מהעניים את רישיון הנהיגה, לקחת מהם את הדרך היחידה שיש להם להרוויח כסף. כל זה לא בא מהשמים, זאת מדיניות מכוונת".
המדינה עושה קופה מהחלשים

אחד הגילויים המדהימים בדו"ח של אלסטון הוא שמערכת הצדק מתנהלת כמו חברה עסקית שמשתמשת באכיפה כאמצעי להגברת תזרים הכנסות למדינה. "אחרי המהומות בפרגוסון בקיץ 2014 (בעקבות הזיכוי של השוטר שירה למוות בנער האפרו־אמריקאי מייקל בראון, צ"ש)", הוא אומר, "חקר משרד המשפטים את המשטרה שם וגילה שהיא נהפכה לארגון שהתמקד בהגדלת ההכנסות מהתושבים. מכיוון שהמדינה לא מוכנה להעלות מסים, היא מאלתרת דרכים אחרות להכניס כסף, והעניים משלמים את המחיר. שוטרים לא מתעסקים עם העשירים כי אלה יכולים להשיב מלחמה, אז הם רודפים אחרי העניים, עוצרים נהגים שחורים עשרות פעמים על כל שטות, וכל דבר כזה הוא דו"ח. אחר כך יש את נושא השחרור בערבות, שהוא תועבה ממש. השופטים באמריקה קובעים ערבויות גבוהות מאוד, אבל גם אלף דולר, שנחשבים ערבות נמוכה, הם סכום בלתי אפשרי להומלס. מערכת הצדק בנויה לטפל בעניים, מעט מאוד עשירים מרגישים את נחת זרועה".

עד כמה זה קשור לגזענות?
"זה כמובן חלק מהעניין. אבל עוד לפני הגזענות, בחברה האמריקאית נטמע נרטיב חזק ושגוי מאוד, שלפיו העשירים הם אלה שעובדים קשה ומחזיקים את הכלכלה, ואילו העניים הם לוזרים, רמאים שמנסים לחיות על חשבון משלמי המסים. כבר כמה עשורים שפוליטיקאים ציניים מציבים עניים מול עניים ומפרידים ביניהם על בסיס גזעי. האמריקאים בטוחים שכל העניים הם שחורים עצלים שיושבים בבית ובוהים בטלוויזיה 50 אינץ’ שקנו בדמי האבטלה. המציאות היא אחרת לגמרי".

אחת הטענות הנפוצות היא שאנשים מרמים כדי לחיות על חשבון מערכת הרווחה.
"זה מגוחך. תלושי מזון, למשל, הם תוכנית שהקונגרס אוהב מאוד לקצץ. אבל אני פגשתי אנשים שעובדים בוולמארט במשרה מלאה וחיים על תלושי מזון, כי המשכורת לא מאפשרת להם להיות מעל קו העוני. באופן כללי יש הבדל עצום בין האופן שבו האמריקאים מתייחסים להונאות בצמרת לעומת אלה שבתחתית. בשנים האחרונות, למשל, יש קיצוצים מסיביים בכוח האדם שאחראי לחקור עבירות מס של עשירים, אבל מצד אחר כולם מודאגים מאוד מהונאות במערכת הרווחה. ההונאות הגדולות ביותר מתבצעות על ידי עשירים, לא על ידי עניים".

ויש הטוענים שהעניים פשוט לא רוצים לעבוד.
"זה מגוחך עוד יותר. האמריקאים הם אנשים עם מוסר עבודה גבוה מאוד והרבה גאווה עצמית, אבל ארצות הברית היא מדינה שיש בה המון עובדים ולא מספיק דרישה לכוח אדם. מיליונים איבדו את העבודה שלהם לטובת מכונות, והממשלה לא מוכנה להשקיע בתוכניות להסבה מקצועית. יש הרבה נכים שלא יכולים לעבוד, אנשים עם בעיות נפשיות או עבר פלילי שלא משיגים עבודה. רק מעט מאוד עניים לא עובדים בגלל חוסר רצון. זו דמגוגיה מעליבה".
מרחיקים את העניים מהקלפי

כשהוא לא בדרכים בשליחות האו"ם, אלסטון משמש מרצה למשפט בינלאומי באוניברסיטת NYU. הרזומה הנוצץ שלו נוצר במוסדות עילית, ובהם אוניברסיטאות ברקלי בקליפורניה ומלבורן באוסטרליה, האוניברסיטה האירופית בוונציה והרווארד. ב־1987 החל לעבוד בשלוחת זכויות האדם של האו"ם ולאחר מכן ביוניצ"ף. ב־2014 מונה לשליח מיוחד של האו"ם לענייני עוני קיצוני, ואחרי שהסתובב בכל המקומות שהתאפיינו בו ברחבי העולם, הוא החליט לפשפש בחצר האחורית של האימפריה הגדולה.
בסופו של דבר, קובע אלסטון, ארצות הברית מתעלמת במודע מתחתית הסולם הכלכלי והחברתי שלה, ומדובר בהחלטה פוליטית מכוונת ואכזרית. התהליך החל בשנות השמונים, תחת רונלד רייגן, שהדביק את סטיגמת "מלכת שירותי הרווחה" לאמהות שחורות חד־הוריות, אבל ההחמרה המשמעותית באה ב־1996, כשדווקא הנשיא הדמוקרטי בעל הלב הרחב ביל קלינטון העביר רפורמת רווחה שכללה קיצוצים אכזריים בכל התוכניות. אלה נמשכים עד היום.

"הממשל הנוכחי חושב שצריך לחתוך לגמרי את מערכת הרווחה", אומר אלסטון. "2018 תהיה שנה רעה מאוד בכל מה שקשור לעוני. את מבינה את עוצמת הכשל המוסרי כשאת רואה כמה חיילים משוחררים חיים ברחובות. האין זו חובתה של החברה להבטיח לחיילים שחזרו מהמלחמה בטראומה מינימום של חיים מכובדים? ארצות הברית יכולה לחסל את בעיית ההומלסים במהירות, היא פשוט לא רוצה לשים את הכסף. כשמגיעים לרמות הנמוכות ביותר של הכנסה, זאת כמעט מדינת עולם שלישי.
"בריאות, חינוך, מזון בסיסי ואפילו אינטרנט נחשבים מבחינת האו"ם זכויות יסוד, אבל בארצות הברית זו שפה שהממשלה באופן עקרוני לא מוכנה לקבל. נדרשו מאה שנה עד שנשיא אמריקאי בכלל העז לומר שטיפול רפואי הוא זכות, לא פריבילגיה".

אלסטון הגיש את הדו"ח שלו ממש במקביל לרפורמת המסים החדשה שהעביר הקונגרס הרפובליקני בסוף השנה. ואם הוא לא היה נסער מספיק, ההקלות העצומות שניתנו לעשירים על חשבון רשת הביטחון לעניים הרתיחו אותו ממש. "הרפורמה הזו היא מכה נוראית לעניים", הוא אומר. "זה הצעד הקיצוני ביותר שאפשר לדמיין בתקופה של אי־שוויון מסיבי. כדי לממן את זה הם מתכוונים לחתוך ברשת הביטחון, שגם כך היא מחוררת ולא עומדת בדרישות. אני חייב להודות שהתעמולה שלהם מוצלחת מאוד, מישהו זורק את המילה 'סוציאליזם' כדי לתאר משהו שאפילו לא קרוב לסוציאליזם, ואף אחד לא רוצה לשמוע יותר".

ההתנערות מהעניים צריכה להדאיג את כל שכבות האוכלוסייה, מבהיר אלסטון, בין היתר כי היא גם פוגעת בדמוקרטיה האמריקאית. "הדמוקרטיה האמריקאית נמצאת בסכנה כבר הרבה זמן. אחוז ההצבעה בה הוא הכי נמוך במדינות המפותחות, ויש מאמץ עילאי למנוע מאנשים מסוימים מאוד להצביע. למשל, מי שישב בכלא לא יכול להצביע. במדינה שכולאת יותר אנשים מכל מדינות המערב יחד, זה מספר עצום. ראיתי מקומות שהזיזו בהם את משרד הרישוי למיקום רחוק ככל האפשר מאזורים שבהם גרים עניים, כדי להקשות עליהם להשיג תעודת זהות שאיתה יוכלו להצביע. התוצאה היא שאלה שנפגעים הכי הרבה בידי המערכת לא יכולים להצביע נגדה".
או שהם יכולים, אבל אדישים מרוב ייאוש.

"כשאתה דואג כל היום איפה תישן בלילה ומהיכן תבוא הארוחה הבאה, אין לך כוח או חשק לעמוד שעות בתור כדי להצביע. עניים הם לא עצלנים או טיפשים, השיטה מתוכננת לדכא אותם. פוליטיקאי אחד אמר לי 'כמה אסיפות קמפיין ראית באזורים עניים מאוד? כלום. מועמדים לא הולכים לשם כי הם יודעים שהעניים לא מצביעים, אז הם מכוונים למעמד הפועלים הנמוך, שהוא טיפה מעל העוני הקיצוני'".

איך צריך למגר את העוני, לדעתך?
"ביטוח רפואי לכולם לפני הכל. הרפורמה של אובמה נמצאת בסכנת מוות, וכיום כבר לא נלחמים על ביטוח אוניברסלי לכולם, אלא רק על לא לאבד את מה שיש. מדינות שלא הסכימו לקבל את 'אובמה־קר' לא יכולות עכשיו לתת טיפול רפואי לעד 30% מהאוכלוסייה.

"בשלב השני הייתי מרחיב מאוד את אספקת תלושי המזון, זה קריטי לאנשים שעובדים במשרה מלאה אבל לא מרוויחים מספיק. הייתי מטיל מסים על העשירים, מקים תוכניות הכשרה להסבה מקצועית, מספק דיור להומלסים. כסף הוא לא הבעיה באמריקה, זה פשוט כשל מוסרי נוראי. שנים של סיבובים בעולם הקשיחו אותי, אני כבר לא נדהם ממראות, אבל אני כן נדהם מכך שמדינה שממש עכשיו נתנה 1.5 טריליון דולר הקלות מס לעשירים אומרת שאין לה כסף לדאוג לילדים רעבים. זה שובר לב".

 

יציאת מצרים, הגרסה המצרית-יוונית

הגרסה המצרית-יוונית ליציאת מצרים כללה מסורות שונות שהופיעו במצרים העתיקה לאורך תקופת הבית השני, והמשותף ביניהן הוא שבניגוד לסיפור יציאת מצרים המקראי, היהודים גורשו ממצרים ולא יצאו ממנה מרצונם.
לאחר חורבן בית ראשון והיווצרותה של קהילה יהודית במצרים, בקרב האוכלוסייה המצרית החלו להתפתח מסורות על מוצא היהודים, כתגובת-נגד למסורת היהודית על יציאת מצרים. מסורות אלו חלחלו לאוכלוסייה היוונית שהתיישבה במצרים לאחר כיבושה על ידי אלכסנדר הגדול ועם העלאתן על הכתב ביוונית בתקופה ההלניסטית התגבשו לגרסה אלטרנטיבית שהתפשטה לעולם היווני שמחוץ למצרים, ולאחר מכן גם לספרות הלטינית ולחוגים הגבוהים באימפריה הרומית.
הגרסה צוטטה בהרחבה על ידי ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו בחיבורו האפולוגטי "נגד אפיון", בו הזים באופן שיטתי את דבריהם של כמה מהסופרים המצרים-יוונים שהפיצו אותה.
התיאור העתיק ביותר של מוצא היהודים בספרות היוונית הופיע ככל הנראה ב"אגיפטיאקה" של הקטאיוס איש אבדרה סביב שנת 300 לפנה"ס. תיאור זה הוא הגרסה הקדומה ביותר הידועה לנו של הסיפור המצרי-יווני האלטרנטיבי על מוצא היהודים ומסורת יציאת מצרים:
"כאשר בימי־קדם התרגשה ובאה מגפה קטלנית על מצרים, ייחסו פשוטי העם את צרותיהם ליד אלוהית; שהרי עם שלל זרים מכל סוג ומין שחיו בקרבם וקיימו פולחנים שונים של דת והעלאת קרבנות, יצאו הטקסים המסורתיים שלהם עצמם לכבוד האלים מכלל שימוש. ילידי הארץ הניחו לפיכך שאלא אם כן יסלקו את הזרים, צרותיהם לעולם לא תבואנה על פתרונן. לפיכך, גורשו הזרים באחת מן הארץ, והבולטים והפעילים שביניהם חברו יחד, ולגרסת אחדים נחתו בחופי יוון...לעומתם, הקבוצה הגדולה יותר גורשה לחבל ארץ הקרוי כיום יהודה, שאינו רחוק ממצרים והיה בזמנו ריק מאדם. בראש המושבה הזאת עמד איש בשם משה, שהיה משכמו ומעלה הן בחכמתו והן בעוז רוחו."
לסקירתו האתנוגרפית של היהודים השתמש הקטאיוס גם במקור יהודי, ככל הנראה מקור בעל פה, ומעידה על כך ההערכה הגדולה למשה וגם שימושו בהתייחסות כמעט ישירה בתנ"ך. יחד עם זאת, הקטאיוס מוסיף לגביו כי "כתוצאה מגירושם הם ממצרים הוא הנהיג אורח חיים שהיה במידת־מה בלתי חברותי ועוין כלפי זרים". אמנם ייתכן שהנטייה האנטי-יהודית הקלה שייכת למקור המצרי שקדם להקטאיוס אבל הוא היה הראשון שכרך יחדיו את מוטיב שנאת הזרים עם מסורת יציאת מצרים.
ההיסטוריון והכהן המצרי-הלני מנתון, כתב את הגרסה שלו לסיפור יציאת מצרים במאה ה-3 לפנה"ס, זמן קצר אחרי הקטאיוס איש אבדרה. מסורות אנטי יהודיות לגבי סיפור יציאת מצרים רווחו במצרים עוד לפני מנתון, אולם הן היו מסורות בעל פה והועלו על הכתב בצורה שיטתית ומסודרת רק בתקופה התלמיית על ידי מנתון.
בספר השני של החיבור "דברי ימי מצרים", סוקר מנתון את רשימת המלכים ששלטו במצרים ומספר שבתקופת שלטונו של מלך בשם טימַיוס אירעה פלישה גדולה של זרים למצרים:
"ופתאום באו מארצות המזרח אנשים בני-בלי-שם, וגברו חילים, ועלו על ארצנו למלחמה וכבשו אותה באפס יד ותפשו את נשיאי הארץ ואחרי זאת שרפו את הערים באכזריות חמה ואת מקדשי האלים החריבו עד היסוד, ובכל יושבי הארץ התעמרו בשנאה את אלה הכו נפש ואת אלה כבשו לעבדים עם טפם ונשיהם."
מנתון מגלה כי לעם הפולש קראו "חִקסוס", הלחם המילים "חִק" (Hyk, "מלך" בכתב החרטומים העתיק הקדוש) ו"סוֹס" (רועה), כלומר "המלכים הרועים". יוסף בן מתתיהו מעיר שבספר אחר של מנתון מופיע פירוש הפוך לשם "חיקסוס", אמין יותר בעיניו: "רועים-עבדים". המילה "חִק" כתובה שם אחרת, בהדגשה גרונית, ומשמעותה "עבדים שבויי מלחמה".
מנתון טוען כי ששת מלכי החיקסוס הראשונים ישבו בעיר ממפיס ושלטו ממנה על כל מצרים כשהם מנסים ללא הרף "לעקור את המצרים מהשורש". הוא מספר שלאחר 510 שנות שלטון של שושלות מלכי החיקסוס, התקוממו מלכי תבאי ושאר חלקי מצרים ופתחו נגדם במלחמה ארוכה, עד שהחיקסוס גורשו ממצרים, ברחו לעיר אווריס והתבצרו בה. בנו של מלך מצרים צר על העיר, אך לא הצליח לכבוש אותה ולכן הגיע עם יושביה להסכם לפיו יוכלו לעזוב את העיר ואת מצרים ללא פגע. רק בשלב זה חושף מנתון את זהותם של 240 אלף בני החיקסוס שגורשו ממצרים:
"והם יצאו מארץ מצרים...למשפּחותיהם עם כל רכושם...ופנו ללכת דרך המדבר אל סוריה...בנוּ להם עיר בארץ הנקראה בזמננו בשם יהודה...וקראו לה בשם ירושלים.
לאחר כ-500 שנים נוספות, אחד ממלכי מצרים בשם אמנופיס רצה "לראות את האלים" וסיפר זאת לנביא שגם שמו אמנופיס (בן פפיאס). הנביא אמר למלך כי יוכל לראות את האלים רק "אם יטהר את כל ארץ מצרים מן המצורעים ומיתר האנשים הטמאים". המלך ציוה לאסוף את כל המצורעים במצרים וגירש אותם (80 אלף נפש) לעבודה במחצבות ממזרח לנילוס, כדי להפרידם משאר האוכלוסייה. אמנופיס הנביא חשש מזעם האלים על סבל המצורעים, חזה שאלה ישתלטו על מצרים, והחליט להשאיר למלך את נבואתו בכתב והתאבד. לאחר זמן רב, נעתר המלך לבקשת המצורעים והרשה להם לבנות מחדש את העיר אווריס ולהתגורר בה. אולם המצורעים מרדו במלך, בהנהגת כהן מהליופוליס בשם אוסרסיף, שנתן להם תורה חדשה וציוה אותם שלא לעבוד את אלוהי המצרים, אלא להקריב את החיות הקדושות שלהם ולהתנכר לכל מי שלא מצטרף לדתם החדשה. הוא הורה לבצר מחדש את העיר ושלח שליחים אל החיקסוס בירושלים עם הצעה לחבור למצורעים במלחמה במצרים ולשוב לעירם המקורית, אווריס. 200 אלף לוחמים הגיעו מירושלים לאווריס ואמנופיס נבהל וברח עם צבאו לממלכת כוש. שתי האוכלוסיות, החיקסוס מירושלים והמצורעים, השתלטו יחד על מצרים, שרפו ערים וכפרים, חיללו מקדשים, טימאו את פסלי האלים ואילצו את הכהנים והנביאים לזבוח את החיות הקדושות ולשחוט אותן. רק בשלב זה, לאחר תיאור ה"תועבות" שנעשו על ידי החיקסוס והטמאים, חושף מנתון את זהותו של מנהיגם: כשחבר אוסרסיף לחיקסוס, שינה את שמו ל"משה". כעבור 13 שנות גלות באתיופיה, חזרו אמנופיס ובנו רעמסס למצרים, גרשו ממנה את הרועים והמצורעים "ורדפו אחריהם עד הרי סוריה".
סיפור יציאת מצרים ועלילת המצורעים של מנתון היו בבחינת תגובה לסיפור יציאת מצרים המקראי. ייתכן מאד שתרגום התורה ליוונית ("תרגום השבעים") במאה ה-3 לפנה"ס היה הגורם שעורר במנתון את החרדה לתדמית מצרים. מנתון בחר שלא לנקוט בעמדת התגוננות על ידי כתיבת דברי הזמה בלבד, שיכולים להתפרש כאפולוגטיקה וכסימן של חולשה, אלא בחר במתקפה תעמולתית כוללת נגד היהדות והיהודים, כשלצורך המשימה אימץ את השיטה הספרותית של כתיבת "היסטוריה נגדית". התעמולה נועדה להציג את אופיו ההרסני של העם היהודי כחבורה של פראיים המתנכלים להישגי החברה האנושית, במטרה להוכיח שעם ישראל בתקופתו נושא איתו את המורשת הרעה של אבותיו. בכך מנתון אינו שונה מסופרים אתנוגרפיים אחרים בעת העתיקה, שחקרו את תולדותיהם של עמים שונים כדי לחשוף את דמותם בהווה. עלילת המצורעים של מנתון שימשה תשתית עלילתית לכל מסורות השטנה המאוחרות יותר.יש לציין שבספר שמותמסופר שידו של משה הפכה "מצורעת כשלג" אך מיד חזרה לאיתנה, אולם עניין הצרעת הועלם בתרגום השבעים וגם על ידי פילון האלכסנדרוני ויוסף בן מתתיהו,שהסתפקו בכך שהפכה ללבנה. ייתכן והדבר נבע מאי נוחות בגלל עלילת המצורעים.
ההיסטוריון היווני דיודורוס סיקולוס (המאה ה-1 לפנה"ס) מציין את הקטאיוס איש אבדרה כמקור העיקרי שלו למוצא היהודים. על פי דיודורוס, המצרים מספרים שמושבות מצריות רבות הוקמו ברחבי העולם המיושב על ידי מהגרים מארצם ובהן גם "זו של היהודים, השוכנת בין ערב לסוריה", וזו הסיבה לכך שמנהג המילה של בניהם הזכרים משותף לשני העמים, מאחר שהוא הובא עמם בזמנו ממצרים.
דיודורוס מונה את משה (Moyses) כאחרון המחוקקים שטענו כי קבלו את חוקיהם מאלוהות, כאשר משה ייחס את חוקיו לאל הנקרא "יהו" (Iao).[זאת הפעם הראשונה בספרות היוונית שהשם "יהו" מציין את האל של היהודים. זה לא קורה בתרגום השבעים, מאחר שהשם הפך לביטוי שאין לבטאו, אולם הוא נמצא בשימוש בקרב יהודי מצרים בתקופה הפרסית, כפי שמתועד בפפירוסים של יב.
בתיאורו את המצור של אנטיוכוס השביעי (סידטס) על ירושלים, מספר דיודורוס שחבריו של אנטיוכוס סיפרו לו "שאבות אבותיהם של היהודים גורשו מכל שטח מצרים בתור כופרים שנואי־האלים. שכן במטרה לטהר את הארץ, כל אלה שנשאו על גופם סימנים לבנים וסימני צרעת קובצו יחדיו וגורשו אל מעבר לגבול, כמי שמארה רובצת על ראשם; הפליטים כבשו את סביבות ירושלים, ומשארגנו את עם היהודים הפכו את שנאתם לאנושות למסורת".
הסופר המצרי ליסימכוס כתב את התיאור המפורט ביותר של יציאת מצרים שהגיע לידינו מהתקופה ההלניסטית-רומית, שיוסף בן מתתיהו הכריז עליו כעל העוין ביותר מבין כל הגרסאות לסיפור.
ליסימכוס סיפר כי "בימי בוֹכּחוֹריס מלך מצרים", בשנת בצורת, "בני עם היהודים, אנשים מצורעים ובעלי נגעים וחולים בכל מיני מחלות", צבאו על המקדשים וביקשו מזון. המחלות התפשטו בקרב כלל האוכלוסייה והמלך פנה לאל אמון, שציוה עליו לטהר את המקדשים "מכל האנשים המזוהמים והחוטאים" ולגרש אותם אל השממה "ולהטביע את המצורעים והמנוגעים", כי רק אז תסתיים הבצורת. המלך ציוה על כהני המקדשים לאסוף "את כל האנשים אשר אינם טהורים" והורה לצבא להוליך אותם למדבר, בסך הכל 110 אלף מגורשים, "ולקשור אל המצורעים לוחות עופרת" כדי להטביע אותם בים. "וכאשר טבעו המצורעים והנגועים בים", אלה שנשארו בחיים התקבצו יחד במדבר חשופים לסכנת חיים. ואז "איש אחד ושמו משה" הציע להתחיל ללכת עד שיגיעו לארץ מיושבת. הוא ציוה עליהם שלא לדבר שלום "לשום בן אדם" ולא לייעץ לו טובה "רק עצת-רשע ולהרוס את כל מקדשי האלים והמזבחות אשר ימצאו בדרכם". הם הלכו במדבר ולאחר צרות רבות הגיעו לארץ מיושבת "ועשו רעות ליושביה", שדדו את המקדשים והעלו אותם באש, "והגיעו אל הארץ הנקראה בימינו יהודה", שם יסדו עיר שקראו לה "הירוסולה", ביוונית "שוד המקדש", בגלל מנהגם. לאחר זמן רב, אחרי שגדלו והתחזקו, התבישו היהודים בשם הזה וקראו לעיר "הירוסולימה" (ירושלים).
בייחסו את גירוש היהודים ממצרים לפרעה מהשושלת ה-24 (המלך הידוע בספרות היוונית העתיקה בשם "בוכחוריס"), ליסימכוס מתארך את יציאת מצרים לזמן הרבה יותר מאוחר מאשר מנתון. מדבריו של יוספוס מתברר כי גם הסופר היווני אפולוניוס מולון (המאה ה-1 לפנה"ס) כתב על גירוש היהודים ממצרים, אלא שתארך אותה לזמן שונה מיתר הסופרים, שכל אחד מהם נקב בתאריך שונה. פולמון מאיליון (המחצית הראשונה של המאה ה-2 לפנה"ס) למשל, כתב שהיה זה "בזמן שלטון אפיס (אנ') בנו של פורונאוס (אנ')", ש"חלק מהצבא המצרי גורש ממצרים והתיישב בארץ הנקראת סוריה-פלשתינה". אוסביוס מקיסריה שציטט אותו, טען שברור כי מדובר באנשים שיצאו ממצרים עם משה.יוספוס מציין את אפולוניוס מולון וליסימכוס בראש הדוברים נגד משה וחוקי התורה, שטענו כי משה היה מכשף ורמאי והחוקים שנתן מלמדים את היהודים "לעשות כל רעה ולעזוב כל מידה טובה".
ההיסטוריון היווני בן המאה ה-1 לפנה"ס, סטראבון, קבע ש"אבותיהם של היהודים בני זמננו, כפי שהם נקראים, היו מצרים" וטען שזאת הסיבה לריבוי האוכלוסייה היהודית במצרים, "מפני שהיהודים הם מצרים מעיקרם".אולם בזמן שהמסורת המצרית-יוונית גרסה שהיהודים גורשו ממצרים, צייר סטראבון תמונה אוהדת מאוד של האדם שהנהיג אותם והשלטון שהקים על בסיס אמונתו הייחודית. הוא טוען שמשה היה כהן מצרי, שעזב את מצרים והגיע לארץ יהודה בלווית אנשים רבים שעבדו את ה"ישות האלוהית", בגלל שלטענתו (של משה) המצרים טעו בהציגם את הישות האלוהית על ידי תמונות של בהמות ובקר והיוונים גם הם טעו בעיצוב אלים בדמות אדם. משה הוביל את האנשים "למקום שבו נמצאת כיום ירושלים".
ההיסטוריון הרומי פומפיוס טרוגוס מספר שהמצרים, "משניחתו עליהם גרדת וצרעת", גרשו את משה ממצרים יחד עם אלה שחלו במחלה, כדי שהמחלה לא תתפשט. מאחר שמשה הפך למנהיג הגולים, הוא לקח בגניבה את כלי הקודש של המצרים (על פי ספר שמותבני ישראל שאלו כלי כסף וזהב משכניהם), ואלה ניסו להשיב אותם בכח הנשק, אך סערות אילצו אותם לשוב לביתם. בהגיעו אל הר סיני, לאחר 7 ימי צום עם צאן מרעיתו במדבריות ערב, משה "הקדיש את היום השביעי, שנקרא לפנים שבת לפי מנהג העם, כיום צום, משום שיום זה שם קץ באחת לרעבונם ושיטוטיהם". פומפיוס טרוגוס היה הסופר הראשון שקישר את יציאת מצרים עם צום. הוא מוסיף ש"בזוכרם כי גורשו ממצרים מחשש להפצת זיהום, הם הקפידו, פן יהפכו להיות שנואים על שכניהם מאותה סיבה, שלא לבוא במגע עם זרים".
גם המדקדק המצרי-יווני אפיון כתב "היסטוריה נגדית" לסיפור יציאת מצרים שבמקרא. אפיון טען ששמע "מפי זקני מצרים" שמשה היה מצרי יליד הליופוליס והוא הוציא את היהודים ממצרים בשנה הראשונה של האולימפיאדה ה-7 (שנת 752 לפנה"ס). גם גרסת אפיון כוללת את עלילת המצורעים, אולם הוא הוסיף לה נדבך משלו: מלבד מצורעים, כללו 110 אלף המגורשים גם עיוורים, פסחים ונגועים במחלות. היהודים הלכו 6 ימים ולאחר שכולם לקו בדלקת המפשעות, נחו ביום השביעי, כאשר הגיעו לארץ שנקראה אחר כך "יהודה".
הסופר המצרי כאירמון חזר על סיפורו של מנתון, אך במקום רצונו של המלך "לראות את האלים", סיפר שאיזיס נגלתה לאמנופיס בחלום והציקה לו בשנתו על כך שהמקדש שלה נהרס במלחמה. אחד החרטומים (במקור: "סופרי הקודש") בשם "פריטיבַאוטס", פירש למלך, שאם יטהר את מצרים מהאוכלוסייה הטמאה, "יסור ממנו חזון האימה הזה". לפיכך, ציוה המלך לאסוף 250 אלף אנשים חולים ולגרשם מן הארץ. בראש אוכלוסייה זו עמדו שני "יודעי-ספר": משה ואדם נוסף "מן החרטומים" - יוסף. כאשר הגיעו החולים הגולים אל פלוסיון, מצאו שם 380 אלף איש שהושארו שם עוד קודם על ידי אמנופיס, שסירב לתת להם להיכנס למצרים. שתי הקבוצות כרתו ברית ויצאו למלחמה במצרים. אבל אמנופיס לא חיכה למתקפה, אלא מיהר לברוח אל אתיופיה. כאשר בגר בנו, רעמסס, גרש את "היהודים", שמספרם היה 200 אלף, אל סוריה.
בתיאורו של כאירמון יש שימוש במסורות שאינן תלויות במנתון. בהתייחסותו ליוסף ומשה מהדהדת חדירת המסורת המקראית לחוגים לא יהודים וייתכן שגם סיפור החלום על איזיס הוא מסורת עממית נפוצה, מכיוון שיש מכנה משותף בין גרסת כאירמון לבין המסופר ב"נבואת הקדר" המצרית. נבואה זו נמצאה כתובה ביוונית על שרידי פפירוסים מהמאה ה-3 לספירה ובה מתנבא הקדר באוזני המלך אמנופיס וחוזה פלישה של נכרים למצרים. בפפירוסים אלה לא נזכרו היהודים, אולם פפירוס אחר מאותה תקופה, הקרוב להם ברוחו ובלשונו, מכוון בעיקרו נגד היהודים ובהקשר דומה מסופר גם בו על "היהודים...בני הבליעל...המגורשים ממצרים על ידי זעמה של איזיס".
ההיסטוריון הרומי טקיטוס טען שאבות היהודים היו מצרים שהושחתו על ידי נגע ממאיר, צרעת. המלך בוֹכּחוֹריס פנה לאוראקל של אַמוֹן וביקש מרפא, אז צוּוה עליו "לטהר את ממלכתו" ולגרש "גזע זה, כיוון ששנוּא הוא על האלים". המצורעים נמצאו, נאספו וגורשו ממצרים:
"לאחר שנעזבו הגוֹלים במדבר, היו כולם בוכים והמוּמים, והנה קם אחד מהם, זה משה, והזהירם לבלתי צַפּוֹת לעזרה מיד אלים או בני־אדם, שהרי אלה ואלה נטשוּם, אלא לבטוֹח בעצמם ולראות מנהיג משמים להם בראשון המסייעים בידם להוציאם מצרתם...אך דבר לא הציקם כמחסוֹר במים...והנה יצא עדר חמורי־בר ממרעהו...משה הלך אחריו וכפי ששיער...גילה מקורות־מים גדולים...אז הלכו ללא הפוגה מהלך שישה ימים וביום השביעי תפסו ארץ, ממנה גירשו את יושביה ובה יסדו עיר והקדישו מקדש."
על פי טקיטוס, אסונם של היהודים מסביר רבים ממנהגיהם הדתיים, שאינם אלא כפירה: משה התקין פולחנות "הסותרים את פולחנותיהם של שאר בני־תמוּתה" (ובהם פולחן החמור). היהודים אינם אוכלים בשר חזיר, לזכר הנגע שהביא לגירושם, "שהרי נוּגעו בצרעת, הפוקדת בעל־חיים זה". כמו כן, "הצוֹמוֹת התכופים שהם צמים" הם עדוּת לרעב הממושך שהיה מנת חלקם, והם עדיין אוכלים את "הלחם היהודי שאינו חמץ" לזכר החיפזון בו ליקטו את התבואה. הם בחרו ביום השביעי לשבות בו ממלאכה כיוון שבּוֹ הוּשם קץ לנדודיהם".
טקיטוס הוא הסופר הפגני היחיד שמתייחס למצה. הסברו העוין של מוצא היהודים משקף את הגרסה היוונית־מצרית העתיקה ליציאת מצרים ודרך טקיטוס היא הפכה לנחלת הכלל של הציוויליזציה המערבית.

יציאת מצרים - גרסת המצורעים

התיאור העתיק ביותר של מוצא היהודים בספרות היוונית הופיע ככל הנראה ב"אגיפטיאקה" (Aegyptiaca, "דברי ימי מצרים") של הסופר היווני הקטאיוס איש אבדרה סביב שנת 300 לפנה"ס והוא הגרסה הקדומה ביותר הידועה לנו של הסיפור המצרי-יווני האלטרנטיבי על מוצא היהודים ומסורת יציאת מצרים. הקטאיוס כתב את חיבורו ההיסטורי על מצרים (שקטעים ממנו נשתמרו בביבליותקה היסטוריקה של דיודורוס סיקולוס) כשביקר בתבאי שבמצרים התלמיית בזמנו של תלמי הראשון,שם כנראה שמע את המסורות המצריות והעלה אותן על הכתב:
"כאשר בימי־קדם התרגשה ובאה מגפה קטלנית על מצרים, ייחסו פשוטי העם את צרותיהם ליד אלוהית; שהרי עם שלל זרים מכל סוג ומין שחיו בקרבם וקיימו פולחנים שונים של דת והעלאת קרבנות, יצאו הטקסים המסורתיים שלהם עצמם לכבוד האלים מכלל שימוש. ילידי הארץ הניחו לפיכך שאלא אם כן יסלקו את הזרים, צרותיהם לעולם לא תבואנה על פתרונן. לפיכך, גורשו הזרים באחת מן הארץ, והבולטים והפעילים שביניהם חברו יחד, ולגרסת אחדים נחתו בחופי יוון… לעומתם, הקבוצה הגדולה יותר גורשה לחבל ארץ הקרוי כיום יהודה, שאינו רחוק ממצרים והיה בזמנו ריק מאדם. בראש המושבה הזאת עמד איש בשם משה, שהיה משכמו ומעלה הן בחכמתו והן בעוז רוחו… כתוצאה מגירושם הם ממצרים הוא הנהיג אורח חיים שהיה במידת־מה בלתי חברותי ועוין כלפי זרים".
בגרסתו של הקטאיוס אין אזכור מפורש ל"צרעת", אולם היא כוללת את המוטיב המרכזי של המגפה והגירוש. בנוסף לכך, המגפה פוגעת בכלל תושבי מצרים ולאו דווקא במגורשים עצמם. כמו כן, אבות היהודים הם "זרים" במצרים ומהוים רק חלק מכלל המגורשים.
אמנם סיפור הגירוש אצל הקטאיוס מתייחס לכל הזרים במצרים ולא רק ליהודים (ובכך נבדל מגרסאותיו המאוחרות יותר שמטרתן להשמיץ את היהודים), אולם ישנו הבדל צורם ביחסו לזרים היווניים, "הבולטים והפעילים שביניהם", לעומת יחסו לזרים היהודים: "הקבוצה הגדולה יותר", כלומר ההמון הפחות אצילי. בנוסף לכך, רק היהודים ולא היוונים, מחליטים כתוצאה מגירושם כזרים לכונן מנהגים המבדילים אותם מכל שאר אומות העולם. לסקירתו האתנוגרפית של היהודים, השתמש הקטאיוס גם במקור יהודי, ככל הנראה מקור בעל פה. מעידה על כך ההערכה הגדולה למשה.אך עם זאת הוא מסביר שכתוצאה מטראומת גירוש עמו ממצרים, הנהיג משה אורח חיים שהיה "עוין כלפי זרים". הקטאיוס היה אם כן הראשון (אך ייתכן שהנטייה האנטי-יהודית הקלה שייכת למקור המצרי שקדם לו) שכרך יחדיו את מוטיב שנאת הזרים (Misoxenia) עם מסורת יציאת מצרים ובכך יצר טיעון חזק נגד היהודים.
ההיסטוריון המצרי מנתון כתב את הגרסה שלו לסיפור יציאת מצרים ב"אגיפטיאקה" שלו, זמן קצר אחרי הקטאיוס איש אבדרה, במאה ה-3 לפנה"ס. המסורות האנטי יהודיות בעל פה לגבי סיפור יציאת מצרים הועלו על הכתב בצורה שיטתית ומסודרת רק בתקופה התלמיית על ידי מנתון. סיפור יציאת מצרים ועלילת המצורעים של מנתון היו בבחינת תגובה לסיפור יציאת מצרים המקראי וייתכן מאד שתרגום התורה ליוונית ("תרגום השבעים") במאה ה-3 לפנה"ס היה הגורם שעורר בו את החרדה לתדמית מצרים. לא ידוע על יסוד מצרי קדום יותר לעלילת המצורעים של מנתון, ששימשה תשתית עלילתית לכל מסורות השטנה המאוחרות יותר.
גרסתו של מנתון הופיעה בספר השני של חיבורו ההיסטורי על מצרים, וכמו בגרסת הקטאיוס, גם בה יש פלישה של זרים (החיקסוס) למצרים, אולם בניגוד לגרסת הקטאיוס, המגורשים הם המצורעים עצמם – מצרים ולא זרים. מנתון מספר שאחד ממלכי מצרים בשם אמנופיס רצה "לראות את האלים" וסיפר זאת לנביא שגם שמו אמנופיס (בן פפיאס). הנביא אמר למלך כי יוכל לראות את האלים רק "אם יטהר את כל ארץ מצרים מן המצורעים ומיתר האנשים הטמאים". המלך ציוה לאסוף את כל המצורעים במצרים וגירש אותם (80 אלף נפש) לעבודה במחצבות ממזרח לנילוס, כדי להפרידם משאר האוכלוסייה. אמנופיס הנביא חשש מזעם האלים על סבל המצורעים, חזה שאלה ישתלטו על מצרים, והחליט להשאיר למלך את נבואתו בכתב והתאבד. לאחר זמן רב, נעתר המלך לבקשת המצורעים והרשה להם לבנות מחדש את העיר אווריס ולהתגורר בה. אולם המצורעים מרדו במלך, בהנהגת כהן מהליופוליס בשם "אוסרסיף", שנתן להם תורה חדשה וציוה אותם שלא לעבוד את אלוהי המצרים, אלא להקריב את החיות הקדושות שלהם ולהתנכר לכל מי שלא מצטרף לדתם החדשה. הוא הורה לבצר מחדש את העיר ושלח שליחים אל החיקסוס בירושלים עם הצעה לחבור למצורעים במלחמה במצרים ולשוב לעירם המקורית, אווריס. 200 אלף לוחמים הגיעו מירושלים לאווריס ואמנופיס נבהל וברח עם צבאו לממלכת כוש. שתי האוכלוסיות, החיקסוס מירושלים והמצורעים, השתלטו יחד על מצרים, שרפו ערים וכפרים, חיללו מקדשים, טימאו את פסלי האלים ואילצו את הכהנים והנביאים לזבוח את החיות הקדושות ולשחוט אותן. רק בשלב זה, לאחר תיאור ה"תועבות" שנעשו על ידי החיקסוס והטמאים, חושף מנתון את זהותו של מנהיגם: כשחבר אוסרסיף לחיקסוס, שינה את שמו למשה. כעבור 13 שנות גלות באתיופיה, חזרו אמנופיס ובנו רעמסס למצרים, גרשו ממנה את הרועים והמצורעים "ורדפו אחריהם עד הרי סוריה".
מוטיב דומה על תשוקת מלכי מצרים לראות את האלים חזר כמה פעמים בספרות העתיקה. בספר שמות מסופר שידו של משה הפכה "מצורעת כשלג" אך מיד חזרה לאיתנה, אולם עניין הצרעת הועלם בתרגום השבעים וגם על ידי פילון ויוספוס עצמו, שהסתפקו בכך שהפכה ללבנה. ייתכן והדבר נבע מאי נוחות בגלל עלילת המצורעים.מנתון כולל בסיפורו שני מוטיבים בולטים: הכפירה/חילול הקודש והסירוב להתחבר עם זרים (מיזנתרופיה).הוא בחר שלא לנקוט בעמדת התגוננות על ידי כתיבת דברי הזמה בלבד, שיכולים להתפרש כאפולוגטיקה וכסימן של חולשה, אלא לנקוט במתקפה תעמולתית כוללת נגד היהדות והיהודים, כשלצורך המשימה אימץ את השיטה הספרותית של כתיבת "היסטוריה נגדית". מטרת התעמולה הייתה להוכיח שעם ישראל בתקופתו נושא איתו את המורשת הרעה של אבותיו. בכך מנתון אינו שונה מסופרים אתנוגרפיים אחרים בעת העתיקה, שחקרו את תולדותיהם של עמים שונים כדי לחשוף את דמותם בהווה.
מלבד הקטעים המצוטטים מתוך כתביו של הקטאיוס איש אבדרה, חיבורו של ההיסטוריון היווני דיודורוס סיקולוס (המאה ה-1 לפנה"ס) כולל קטעים נוספים הנוגעים ליהודים. דיודורוס מציין את הקטאיוס כמקור העיקרי שלו למוצא היהודים וכותב שהמצרים מספרים שמושבות מצריות רבות הוקמו ברחבי העולם המיושב על ידי מהגרים מארצם ובהן גם "זו של היהודים, השוכנת בין ערב לסוריה".
במקום אחר בחיבורו, מתאר דיודורוס את המצור של אנטיוכוס השביעי סידטס על ירושלים (ייתכן ומקור התיאור היה טימוכארס), שם הוא מספר שרוב חבריו של אנטיוכוס יעצו לו "למחות כליל את העם היהודי, מאחר שרק הם מכל העמים נמנעו מקשרים עם כל עם אחר וראו בכל בני־האדם אויבים. עוד הם ציינו שאבות אבותיהם של היהודים גורשו מכל שטח מצרים בתור כופרים שנואי־האלים. שכן במטרה לטהר את הארץ, כל אלה שנשאו על גופם סימנים לבנים וסימני צרעת קובצו יחדיו וגורשו אל מעבר לגבול, כמי שמארה רובצת על ראשם; הפליטים כבשו את סביבות ירושלים, ומשארגנו את עם היהודים הפכו את שנאתם לאנושות למסורת, ולשם כך הנהיגו חוקים תמוהים בתכלית: לא להסב לסעודה עם בני עם אחר כלשהו, וגם לא לגלות כלפיהם ולו שמץ של רצון טוב".
פומפיוס טרוגוס, ההיסטוריון רומאי מתקופת אוגוסטוס, משלב בתיאורו הרחב על היהודים את המסורת המצרית-אלכסנדרונית העוינת על יציאת מצרים ומספר שהמצרים, לאחר "שניחתו עליהם גרדת וצרעת" והוזהרו על ידי אורקל, גרשו ממצרים את משה יחד עם אלה שחלו במחלה, כדי שהמחלה לא תתפשט. טרוגוס מוסיף ש"בזוכרם כי גורשו ממצרים מחשש להפצת זיהום, הם הקפידו, פן יהפכו להיות שנואים על שכניהם מאותה סיבה, שלא לבוא במגע עם זרים", ומסביר שחוק זה אומץ על ידיהם באותה הזדמנות והפך בהדרגה למוסד דתי.
הסופר המצרי ליסימכוס, שגם הוא כתב חיבור על דברי ימי מצרים, כתב את התיאור המפורט ביותר של יציאת מצרים שהגיע לידינו מהתקופה ההלניסטית-רומית, שיוסף בן מתתיהו הכריז עליו כעל העוין ביותר מבין כל הגרסאות לסיפור. ליסימכוס סיפר כי "בימי בוֹכּחוֹריס מלך מצרים", בשנת בצורת, "בני עם היהודים, אנשים מצורעים ובעלי נגעים וחולים בכל מיני מחלות", צבאו על המקדשים וביקשו מזון. המחלות התפשטו בקרב כלל האוכלוסייה והמלך פנה לאל אמון, שציוה עליו לטהר את המקדשים "מכל האנשים המזוהמים והחוטאים" ולגרש אותם אל השממה "ולהטביע את המצורעים והמנוגעים", כי רק אז תסתיים הבצורת. המלך ציוה על כהני המקדשים לאסוף "את כל האנשים אשר אינם טהורים" והורה לצבא להוליך אותם למדבר, בסך הכל 110 אלף מגורשים, "ולקשור אל המצורעים לוחות עופרת" כדי להטביע אותם בים. "וכאשר טבעו המצורעים והנגועים בים" ואלה שנשארו בחיים התקבצו יחד במדבר חשופים לסכנת חיים..."איש אחד ושמו משה" הציע להתחיל ללכת ללא הפסקה עד שיגיעו לארץ מיושבת. הוא ציוה עליהם שלא לדבר שלום "לשום בן אדם" ולא לייעץ לו טובה "רק עצת-רשע ולהרוס את כל מקדשי האלים והמזבחות אשר ימצאו בדרכם". הם הלכו במדבר ולאחר צרות רבות הגיעו לארץ מיושבת "ועשו רעות ליושביה", שדדו את המקדשים והעלו אותם באש, "והגיעו אל הארץ הנקראה בימינו יהודה", שם יסדו עיר שקראו לה "הירוסולה", ביוונית "שוד המקדש", בגלל מנהגם. לאחר זמן רב, אחרי שגדלו והתחזקו, התבישו היהודים בשם הזה וקראו לעיר "הירוסולימה" (ירושלים).
ליסימכוס משתמש בשם "יהודים" עוד בהתייחסו לשהותם במצרים, לפני הגיעם ליהודה, ומבחין בין הטמאים והכופרים לבין החולים והמצורעים. האל ציוה שהראשונים יגורשו לשממה ואילו האחרונים יוטבעו. מכיוון שהמלך מילא את הציווי, נובע כי היהודים מזוהים עם הטמאים והכופרים, אלא שהדבר סותר אפילו את דברי ליסימכוס עצמו, שטען במפורש שהיהודים היו נגועים בצרעת. כדי ליישב את הסתירה, ניתן רק להניח שליסימכוס מלכתחילה כלל ביחד את שתי הקבוצות וייתכן שכך גם הדגיש את חוסר מוסריותם של היהודים.
המדקדק המצרי אפיון (המחצית הראשונה של המאה ה-1 לספירה) הוציא לאור גם הוא "אגיפטיאקה", בה הביא בין היתר את הידוע לו על תולדות היהודים. כמו קודמיו, גם אפיון כתב "היסטוריה נגדית" לסיפור יציאת מצרים שבמקרא. גרסת אפיון כוללת גם היא את עלילת המצורעים, אולם אפיון הוסיף לה נדבך משלו: מלבד המצורעים, כללה אוכלוסיית המגורשים (110 אלף נפש) גם עיוורים, פסחים ונגועים במחלות. היהודים הלכו 6 ימים ולאחר שכולם לקו בדלקת המפשעות, נחו ביום השביעי, כאשר הגיעו לארץ שנקראה אחר כך "יהודה".
כמו קודמיו, גם הסופר המצרי כאירמון מאלכסנדריה (המאה ה-1 לספירה) כתב "אגיפטיאקה" משלו, שכללה גרסה משלו על יציאת מצרים, שמבוססת גם היא על עלילת המצורעים:
לסיפורו של מנתון הוסיף כאירמון שאיזיס נגלתה לאמנופיס בחלום והציקה לו בשנתו על כך שהמקדש שלה נהרס במלחמה. אחד החרטומים (במקור: "סופרי הקודש") בשם "פריטיבַאוטס", פירש למלך, שאם יטהר את מצרים מכל מי שיש "טומאה" בבשרו, "יסור ממנו חזון האימה הזה". לפיכך, ציוה המלך לאסוף 250 אלף אנשים "מצורעים" ולגרשם מן הארץ. בראש אוכלוסייה זו עמדו שני "יודעי-ספר": משה ואדם נוסף "מן החרטומים" - יוסף. כאשר הגיעו המצורעים הגולים אל פלוסיון, מצאו שם 380 אלף איש שהושארו שם עוד קודם על ידי אמנופיס, שסירב לתת להם להיכנס למצרים. שתי הקבוצות כרתו ברית ויצאו למלחמה במצרים ואמנופיס מיהר לברוח אל אתיופיה. כאשר בגר בנו של אמנופיס, רעמסס, הוא גרש את "היהודים", שמספרם היה 200 אלף, אל סוריה.
גרסת כאירמון מבוססת בעיקרה על סיפורו של מנתון, אך כוללת שימוש במסורות שאינן תלויות במנתון, שמשתקפות באזכורו של פריטיבאוטס ובהופעתה של איזיס בחלום. ייתכן וסיפור החלום על איזיס מקורו במסורת עממית נפוצה. יש מכנה משותף בין גרסת כאירמון לבין המסופר ב"נבואת הקדר" המצרית. נבואה זו נמצאה כתובה ביוונית על שרידי פפירוסים מהמאה ה-3 לספירה ובאחד מהם מסופר על "היהודים...בני הבליעל...המגורשים ממצרים על ידי זעמה של איזיס".
ישנם סימנים נוספים המעידים על כך שגרסת כאירמון לא הייתה תלויה במנתון: הסיבה השונה לגירוש, השימוש במונח היווני שמשמעותו "מגואלים" להבדיל מ"טמאים" והמספרים השונים מאלה של מנתון וגם מאלה המופיעים אצל ליסימכוס ואפיון. כאירמון לא מזהה את בעלי בריתם של ה"טמאים"/"מצורעים" עם החיקסוס תושבי ירושלים שבגרסת מנתון, אלא מספר על שבטי נוודים על גבולה של ממלכת מצרים, שנמנעה כניסתם אליה. המגורשים ממצרים מכונים אצלו "יהודים", ללא כל הסבר אם זהו שם כולל למצורעים המגורשים וגם למסורבי הכניסה.
בניגוד למנתון, בגרסה של כאירמון לסיפור הגירוש נעדרת עוינות גלויה כלפי היהודים. הכפירה (אתאיזם) אינה מיוחסת ליהודים ואין שום זכר לשני המוטיבים הקיימים כבר בסיפור הגירוש של מנתון: שנאת אדם ועוינות כלפי זרים. אולם גם עלילת המצורעים של כאירמון, כמו זו של מנתון, נערכה בהתאם למסורת הטיפולוגית של הספרות האתנוגרפית, שמטרתה "לחשוף" את עברו האפל של העם היהודי כדי לשלול את דמותו גם בהווה.
ההיסטוריון הרומי טקיטוס (סוף המאה ה-1 ותחילת המאה ה-2 לספירה), שנחשב לאחד מגדולי ההיסטוריונים של העת העתיקה, כתב בספרו "ההיסטוריות" סקירה אתנוגרפית על העם היהודי. סקירה זו היא הדיווח המפורט ביותר על ההיסטוריה והדת של העם היהודי שקיים בספרות הרומית הקלאסית והוא משקף את דעותיהם של חוגים רבי־השפעה בחברה הרומית בתקופה שלאחר חורבן בית המקדש השני. מאחר שתיאור זה מופיע בחיבורו של גדול ההיסטוריונים של רומא, השפעתו לאחר מכן הייתה מעבר לכל פרופורציה לערך תוכנו.
טקיטוס מציג 6 אפשרויות למוצא היהודים ולמרות שאינו מצדד באופן רשמי באחת האפשרויות, האפשרות השישית ארוכה יותר מחמש האפשרויות האחרות ביחד והיא זו ש"רוב הסופרים מסכימים" לה ולכן היא זו שככל הנראה מתקבלת על דעתו וניתן לזהות אותה עם השקפתו של ההיסטוריון עצמו. על פי גרסה זו, היהודים היו מצרים שהושחתו על ידי "נגע ממאיר, המשחית את גוף האדם". המלך בוכחוריס פנה לאוראקל של אַמוֹן וביקש מרפא, אז צווה עליו "לטהר את ממלכתו" ולגרש "גזע זה, כיוון ששנוּא הוא על האלים". המצורעים נמצאו, נאספו וגורשו ממצרים: "לאחר שנעזבו הגוֹלים במדבר...קם אחד מהם, זה משה...אז הלכו ללא הפוגה מהלך שישה ימים וביום השביעי תפסו ארץ, ממנה גירשו את יושביה ובה יסדו עיר והקדישו מקדש. טקיטוס מוסיף בהמשך שהיהודים אינם אוכלים בשר חזיר לזכר הנגע שהביא לגירושם, "שהרי נוּגעו בצרעת, הפוקדת בעל־חיים זה".
גם אצל ההיסטוריון היווני בן-זמנו פלוטרכוס מופיע הסבר דומה לקשר היהודי בין החזיר והצרעת, כאשר בתוך סימפוזיון שהוא מצטט, טוען אחד מאנשי השיח שהיהודים שונאים בשר חזיר מכיוון שכל הברברים חוששים מטבעם מגרדת וצרעת, שהם מניחים שמופיעות כתוצאה מאכילת בשר כזה, כי ניתן לראות שהן מתפשטות תחת בטנם של כל החזירים.
ההסבר העוין של טקיטוס למוצא היהודים משקף את הגרסה היוונית־מצרית העתיקה ליציאת מצרים (הפרטים דומים ביותר לאלה שניתנו על ידי ליסימכוס), שמצאה את דרכה לספרות הלטינית כבר בתקופת אוגוסטוס ודרך טקיטוס הפכה לנחלת הכלל של הציוויליזציה המערבית.

אבות מעל גיל 40

אבות מעל גיל 40 מעלים את הסיכון להפרעות כגון אוטיזם אצל ילדיהם.

גיל מבוגר של אב (מעל 40) עלול להוביל למגוון הפרעות אצל היילוד – כך עולה ממחקרים של השנים האחרונות. בדומה לביציות האשה שמאבדות מאיכותן עם השנים (מגיל 35 ומעלה), גם תאי הזרע של הגבר מזדקנים, והדנ"א (החומר הגנטי) שבהם הופך להיות שביר ופגיע יותר. אך בעוד ביציות ותיקות עלולות להיות בעיקר בעלות פגם כרומוזומלי בשלבים המוקדמים של התפתחותן וכך עלולות להוביל להיווצרות תסמונות כרומוזומליות כגון תסמונת דאון, תאי זרע ותיקים נוטים להשפיע בעיקר על היווצרות מוטציות הקשורות לנפש ולהתנהגות. זאת מכיוון שהם עלולים לייצר כמות לא מווסתת של חלבון הדרוש להתפתחות תקינה של סינפסות (אזור החיבור בין תא העצב המשדר מידע לתא המטרה הקולט‏) ושל סיבי עצב (האמצעי המרכזי בסינפסות שמעביר את אותות המידע מתא עצב לתא מטרה אחר) - וכך לפגוע בתפעול תקין של חלקים מרכזיים במערכת העצבים המרכזית. פגיעה זו עלולה לגרום להפרעות נוירו-התפתחותיות, התנהגותיות ונפשיות ברמה מתונה עד חמורה. הפרעות אלו, כגון הפרעה בספקטרום האוטיסטי, הפרעת קשב וריכוז והיפראקטיביות, דיכאונות ואפילפסיה, קשורות בליקויים באזורי המוח.

מחקר שפורסם באפריל השנה בכתב עת מדעי הראה כי לאבות מבוגרים, בני 49-45, היה סיכון גבוה מאוד (פי 3 עד פי 25) ביחס לאבות צעירים, בני 24-20, להביא לעולם צאצאים הלוקים בהפרעות רגשיות, נפשיות והתנהגותיות שונות. נמצא כי ילדים שנולדו לאבות שהיו בני 45 או יותר היו בעלי סיכון גבוה יותר פי 3.45 לאוטיזם, פי יותר מ-13 להפרעות קשב וריכוז והיפראקטיביות, פי 2.07 לפסיכוזה, פי כמעט 25 להפרעה דו-קוטבית, פי 2.72 לניסיונות התאבדות ופי 2.5 כמעט לשימוש בחומרים ממכרים, וסיכון גבוה יותר פי 1.65 להישגים נמוכים בלימודים וכישלון בבחינות.

המחקר, שבוצע באוניברסיטת אינדיאנה בארה"ב ובמכון קרולינסקה בשבדיה (אחד ממכוני המחקר הרפואי הגדולים באירופה), נחשב למקיף ביותר בתחומו. הוא אסף נתונים על תינוקות שנולדו בשנים 1973-2001 ל-2.6 מיליון איש. עוד נמצא בו כי גיל מבוגר של אב עלול להזיק גם לנכדים. זאת בשל העברת "מוטציות שקטות" לילדים שעלולות להתפתח אצל הנכדים לכדי תחלואה נפשית. מוטציה היא שינוי בהרכב החומר הגנטי. המוטציות השקטות הן מוטציות שבהן לא משתנה הרכב החלבונים המרכיבים את החומר הגנטי, ולכן הן אינן באות לידי ביטוי בצורת מחלות אצל האדם שלוקה בהן (לדוגמה האב), אולם עלולות לגרום להפרעות תפקוד אצל הדור הבא (לדוגמה הנכד). המחקר אינו נותן מענה ישיר לסיבה לתחלואה הנפשית-התנהגותית בהקשר זה, אך כאמור ההנחה היא כי תאי זרע ותיקים ופגומים משפיעים בעיקר על חלקים במערכת העצבים המרכזית.

מחקרים קודמים לזה כבר הוכיחו שאצל אבות בני 40 ומעלה חלה ירידה דרסטית באיכות הזרע המעלה את הסיכון להעברת פגמים לצאצאים. איכות הזרע נמדדת בעיקר בספירת תאי הזרע (מינימום 20 מיליון תאי זרע לכל מ"ל נוזל זרע), במבנה שלהם (המורכב מהראש המכיל את המטען הגנטי של הזרע; הצוואר המספק אנרגיה לתנועה; והשוטון המבצע את תנועתו העצמית של הזרע), ובכיוון התנועה שלהם (זרע תקין הוא זרע שבו מעל ל-25% מהתאים נעים בצורה פרוגרסיבית, כלומר, לא במקום ולא בצורה אטית). דוגמה למחקר כזה היא מחקר שנערך במכון רייקאוויק לגנטיקה באיסלנד. מחקר זה הוכיח באופן ברור כי גם לגברים יש שעון ביולוגי, ואיכות תאי הזרע שלהם נפגמת ויורדת דרסטית עם השנים. גם במחקר זה התופעה מוסברת ב"הזדקנות" תאי הזרע התורמת ליצירת מוטציות גנטיות חדשות שהן הסיבה לתחלואת הצאצאים.

המחקר, שבו נעשתה אנליזה גנטית ל-78 משפחות שילדיהן היו על הספקטרום האוטיסטי או אובחנו כחולי סכיזופרניה, גילה כי מקורן של 97% מכלל המוטציות הגנטיות הגורמות לסכיזופרניה ואוטיזם הוא בתאי הזרע הפגומים אצל גברים מבוגרים. עוד נמצא כי הסיכון של ילד לאב בן 40 לסבול ממוטציה גנטית שכזו גבוה פי 2.5 מהסיכון של ילד לאב בן 20. בנוסף, החוקרים השוו את האנליזות הגנטיות המשפחתיות למאות פרופילים של משפחות בריאות, ונמצא כי על כל שנה נוספת בגילו של האב, לילד היו שתי מוטציות נוספות. בעוד אב בן 20 העביר כ-25 גנים עם מוטציות, אב בן 40 העביר לא פחות מ-65 מוטציות.

סטודנטים, אמריקה

כך הפכו תאגידים אמריקאים את הסטודנטים לעבדים של חוב.

 עד שנות ה70 ההשכלה הגבוהה בארה”ב היתה אחת המערכות הזולות והרווחיות לארה”ב. היום זו תעשייה שנשלטת בעיקר על ידי גופים פיננסים שעל הדרך יוצרים דורות אבודים

 

לעבדות חוב יש יתרונות על עבדות ‘רגילה’, על הבעלות על בני אדם כזכות קניין – chattel slavery. בעלות על עבדים נושאת עימה את הצורך בטיפול בעבדים, בעוד שבעבדות חוב ההון שולט בעובדים באמצעות חובם, ובשילוב עם פיקוח על השכר. עבדים צריך לשכן, להאכיל ולטפח. אזרחים חופשיים שיכנו והאכילו את עצמם. אבל אנשים חופשיים יכולים להיות משועבדים על ידי חוב, על ידי מי שמשלם להם שכר שאינו מספיק כדי לעמוד בעלויות החיים שלהם.

עבדות החוב של סטודנטים

עבדות החוב ניכרת במיוחד במצוקתם של הסטודנטים. בוגרי הקולגים עוזבים את המכללות עם דיפלומה ועם חוב מסיבי שהם נושאים על גבם. החוב הממוצע של הסטודנטים בארה”ב עמד על מעל  37,000 דולר בשנת 2017.  סך החובות של הסטודנטים הסתכם בסוף 2017 בכ-  1,480 מיליארד דולר, שהופך אותו להיות החוב הצרכני השני הגבוה ביותר אחרי חוב המשכנתאות, וגבוה מסך החוב לכרטיסי האשראי.
חובות הסטודנטים עלו בלמעלה מ 150% ב- 25 השנים האחרונות , בעוד שהשכר החציוני לבוגרי הקולג’ים עלה רק ב-  1.6%.
אחת הבעיות העיקריות עם חובות הסטודנטים היא שבהבדל מחוב משכנתא, חוב הסטודנט חייב להיות משולם. סטודנטים לא יכולים להחזיר את התעודות שלהם וללכת בלי לשלם את חובם, כמו שבעלי בתים יכולים לעשות עם מפתחות הבית שלהם. ניתן לתפוס את השכר, דמי אבטלה, החזרי מס ואפילו תשלומי ביטוח לאומי של החייבים בגין הלוואות סטודנטים, כדי להבטיח את תשלום החזר ההלואה.
ב- 1998 הופרטה אגודת ההלוואות לסטודנטים סאלי מאיי – Sallie Mae, והקונגרס הסיר את אפשרות ביטול חוב לממשלה בזמן פשיטת רגל, מלבד בנסיבות חריגות.  ב- 2005 הורחבה ההגנה למלווים גם להלוואות פרטיות לסטודנטים. כיום, כיוון שהמלווים יודעים כי החובות שלהם לא יכולים להתבטל, יש להם תמריץ קטן מאוד לשקול את יכולתו של הסטודנט להחזיר את ההלוואה, ורוב הסטודנטים מקבלים קו אשראי כמעט בלתי מוגבל. דבר זה הוביל לשכר לימוד מרקיע שחקים, שכן הקולג’ים והאוניברסיטאות יודעים שיש כסף זמין לשלם להם, וזה יצר את הצורך לסטודנטים ללוות עוד יותר.
הסטודנטים לוקחים על עצמם עומס חוב עצום, עם מחשבה או הבטחה שהתארים שלהם יהיו הפתח למשרות שיאפשרו להם לשלם את החוב. אבל עבור רבים מהסטודנטים המשרות אינן קיימות או שהן בשכר שאינו מספיק כדי לעמוד בהוצאות להחזר החוב. כיום כמעט שליש מהסטודנטים שלקחו הלוואות לא מצליחים להקטין את חובם גם חמש שנים לאחר שעזבו את הקולג’ או את האוניברסיטה, למרות שרבים מהלווים האלה אינם במצב של חדלות פרעון. הם משלמים חודש אחרי חודש תשלומים עבור הריבית בלבד, בעוד שהם ממשיכים להיות חייבים את מלוא הסכום שהם לוו.
המשמעות יכולה להיות חיים של תשלומים למלווים, בעוד שההלוואה אינה משולמת והחוב קיים לתמיד, צורה קלאסית של עבדות חוב למלווים.

‘פרת מזומנים’ רווחית עבור משקיעים פרטיים

איפיונים אלו של הלוואות לסטודנטים הפכו את חוב הסטודנטים לנכס מאד אטרקטיבי מאוד עבור משקיעים פיננסיים. הלוואות סטודנטים אוגדו ונארזו כנגזרות, כניירות ערך מגובות בהלוואות סטודנטים – student loan asset backed securities)  SLABS), בדומה לאג”ח מגובות משכנתאות הידועות לשמצה שדרכן רוכשי הבתים נתפסו במלכודת חוב מסיבית  ב- 2008-09.  המשקיעים הפיננסיים האנונימיים, רוצים את התשלומים שלהם במועדם, ותנאי ההלוואות מביאים לכך שיותר רווחי לכפות חדלות פרעון מאשר לנהל משא ומתן על תנאים שהלווה יכול לעמוד בהם. כ- 80%  מה- SLABS  מגובים בהלוואות המבוטחות על ידי הממשלה, המבטיחים שהמשקיעים יקבלו תשלום גם הלווה לא ישלם את חובו. חוקי פשיטת רגל הפדרליים הקשים הופכים את ניירות ערך המגובים בהלוואות סטודנטים להשקעות רצויות ובטוחות במיוחד.
לסחרור החובות הזה יש השלכות דרמטיות לעתיד הכלכלי של הלווים והמדינה. נכון לסוף ספטמבר 2017, שיעור חובות הסטודנטים שלא שולמו עלה על 11% במכללות הציבוריות ועל יותר מ-15% במכללות הפרטיות. אי תשלום החוב ע”י הלווים מסכן את דרוג האשראי שלהם ואת יכולתם ללוות עבור בתים, מכוניות, ריהוט, וכו’.  צמצום הביקוש הצרכני מגביל את הצמיחה הכלכלית. אי תשלום חוב מסיבי יכול לפגוע גם בתקציב הפדרלי, שכן, בסופו של דבר, משלמי המיסים יצטרכו לכסות את ההלוואות שלא שולמו.

בעבר זה לא היה כך

 עד שנות ה- 70 של המאה הקודמת, שכר הלימוד במכללות ובאוניברסיטאות של מדינות רבות היה חינם או כמעט חינם. החינוך נחשב לזכות של האזרחים ולהתחייבות של המגזר הציבורי, ושכר הלימוד נשמר ברמה נמוכה. לאחר מלחמת העולם השנייה, הממשלה הפדרלית השקיעה סכומי כסף ניכרים בחינוך של 15.7 מיליון אמריקאים שחזרו מהמלחמה. החוק מ- 1944, הידוע בשם The G.I. Bill, נועד להקל על השתלבותם בחיים האזרחיים.
התמריצים הפופולריים ביותר של החוק היו סיוע כספי ללימודים ולדיור. יותר ממחצית מהחיילים המשוחררים ניצלו את הסיוע ללימודים. סה”כ מדובר בכ- 2.2 מיליון שהלכו ללמוד במכללות ובאוניברסיטאות, וכ- 5.6 מיליון שהצטרפו ללימודי הכשרה מקצועית – Vocational training. באותו זמן היו מחסור חמור בסגל הוראה ובדיור לסטודנטים, אבל המכללות והאוניברסיטאות התרחבו כדי לענות על הביקוש הגובר.
סעיף ההטבות הכספיות ללימודים בחוק,  סייעו בהדרכת עשרות אלפי אנשי מקצוע, שהמריצו את הצמיחה הכלכלית לאחר המלחמה. הוא מימן את החינוך של מהנדסים, רואי חשבון, מורים, מדענים, רופאים, טכנאים ואנשי מקצוע. ביניהם חתני פרס נובל עתידיים, זוכים בפרס פוליצר, שופטי בית המשפט העליון ונשיאים של ארצות הברית.
ההלוואות, שהחוק איפשר, שיפרו גם את שוק הדיור. שיעור הבעלות על בתים עלה מ -44% לפני המלחמה לכ -60% בשנת 1956. חוק החיילים המשוחררים התברר כאחת ההשקעות הטובות ביותר שהממשלה האמריקאית עשתה אי פעם. עלות החקיקה מוערכת בכ-  50 מיליארד דולר של היום, בעוד שהיא החזירה כ- 350 מיליארד דולר למשק האמריקאי.

הישג זה יכול לחזור גם היום

הממשלה יכולה לממן תוכנית לימודים ציבורית, כפי שלינקולן מימן את מלחמת האזרחים, פשוט על ידי הנפקת הכסף הנדרש, או שהבנק הפדרלי המרכזי יוציא אותו כצורה של ‘הקלה כמותית לאנשים’ – quantitative easing for people, כפי שהוא עשה לכלכלה האמריקאית בעקבות המשבר של 2007-8, וכפי שהממשלה האמריקאית עשתה לפיתוח התשתיות בארה”ב בשנות ה-60 של המאה ה-19 שכללו את הרכבת הטרנס יבשתית, ואת מערכת המכללות והאוניברסיטאות החופשיות שהוקמו באמצעות מענקי קרקע פדרליים ובאמצעות הנפקת שטרי כסף בערבות ממשלתית.
העלייה האקספוננציאלית בשכר הלימוד במכללות ובאוניברסיטאות התרחשה רק לאחר שהממשלה נכנסה לתחום ההלוואות לסטודנטים בצורה גדולה. חוק ההשכלה הגבוהה מ -1965 היה חלק מסדר היום של הנשיא הגדול לינדון ג’ונסון, שנועד “לחזק את המשאבים החינוכיים של המכללות והאוניברסיטאות ולספק סיוע כספי לתלמידים בחינוך העל-תיכוני והחינוך הגבוה”. החוק הגדיל את כמות הכסף הפדרלי שניתן לאוניברסיטאות ולמילגות, נתן הלוואות בריבית נמוכה לסטודנטים, הקים את “חיל המורים הארצי”, וכלל תוכנית הלוואה שאיפשרה להורים של סטודנטים לתואר ראשון ולתואר שני ללוות עד עלות מלאה של הלימודים.
אבל לחוק שמטרתו היתה טובה היתה תוצאה שלא התכוונו אליה של ​​העלאת שכר הלימוד.  הזמינות של הלוואות המובטחות ע”י הממשלה הפדרלי איפשרה למכללות ולאוניברסיטאות להעלות את שכר הלימוד. עד אמצע שנות השבעים, שכר הלימוד עלה במהירות רבה יותר מאשר האינפלציה. אבל העלויות נשארו ברמה סבירה עד סוף 1990, כאשר תחום ההלוואות לסטודנטים הועבר לבנקים הפרטיים ולמשקיעים עם נוהלי החזרים אגרסיביים. ההפרטה המירה את ההלוואות לסטודנטים משירות ציבורי לתחום נושא רווח של משקיעים פרטיים.  באותו הזמן, במדינות רבות באירופה שכר הלימוד באוניברסיטה היה עדיין חופשי.

תאילנדיות פיליפיניות

בית ספר בישראל

עשירים ועניים

לא בוס

סבתא ישראלית

זרים בתאילנד

עבד לחומר

הקניון

היתרבות מינית

חיידקים וגנים

איך זה שחיידקים מגלים עמידות במהירות כה גדולה?
כי חיידקים וחד תאים לא פועלים כמו יתר בעלי החיים.
הם מגלים עמידות לא רק בגלל מוטציות בגנום שהם מורישים "לצאצאים" שלהם (צאצאים במרכאות כי הם משכפלים את עצמם).
וזה לא בגלל שאורך החיים שלהם כל כך קצר.
הסיבה לכך היא שהם מעבירים גנים מאחד לשני גם בצורה אופקית ולא רק אנכית כלומר לא רק על ידי הורשה אלא גם על ידי תחלופה.
למי שלא הבין אז אני אתן דוגמה. תחשבו על 2 נשים שלאחת מהן יש עיניים כחולות. כל מה שהבחורה בעלת העיניים החומות צריכה לעשות כדי שגם לה יהיו עיניים כחולות זה להתנשק ולקבל גנים מהרוק של השניה.

לא אוהב

לא מבין למה ילדים בני 18 יכולים להחזיק בנשק צבאי ואני שיכול להיות האבא שלהם לא יכול.
לא מבין למה בריונים במדים יכולים לשאת אקדחים וטייזרים ואני לא.
אני רוצה לשאת איתי נשק צבאי כל הזמן לכל מקום.
אני לא אוהב את תרבות הקניונים שלכם.
אני לא אוהב את תרבות הלפלפים עם צעצועי האייפון שלהם.
לא אוהב את תרבות המותגים והבגדים היוקרתיים. אני מעדיף מעיל רוח צבאי.
לא אוהב להיראות כמו בובה בחלון ראווה, רוצה להיראות טבעי.
לא אוהב את החזירונים בוילות שלהם ובמגדלי היוקרה שלהם.
לא אוהב את ניפנופי התואר של ילדי העשירים.
לא אוהב את הכוכבים המזוייפים והמטופשים בטלוויזיה.
לא אוהב את מסעדות היוקרה הפלצניים שלכם.
ולא את המוצרים המלוקקים והמהונדסים שלכם בסופר.
לא אוהב את המכוניות שלכם.
לא אוהב את עורכי הדין וכל מערכת השליטה על האזרחים.
אני מעדיף עם חופשי שנושא נשק, שכל אחד יכול לארגן לעצמו קרוואן או חדר בגרושים. בלי מיסים על העם הפשוט. בלי ריסוסים על האוכל שלנו. בלי שיגידו לנו איך לגדל את הילדים שלנו ובלי פלישה לחיים שלנו ולחיי המשפחה שלנו.
בלי בוסים חולרות שמעבידים את כולם עבור רווחים.
בלי משטר טרור שנקרא ממשלת ישראל.

 

 

שינוי מיני

הטבע הוא מאוד גמיש. כל כך גמיש שהוא מאפשר לבעלי חיים מסוימים בעיקר דגים, לשנות את מינם בשלב מסויים של חייהם. רוב הדגים שעוברים תהליך טבעי של שינוי מיני (דיכוגמיה) עוברים שינוי מנקבה לזכר (כ-75 אחוז מהמינים שמשנים את טבעם). באסטרטגיה זאת הנקבה שהופכת לזכר יכולה להעמיד צאצאים רבים יותר. דגי ליצן לעומת זאת משנים את טבעם להיות נקבות.


 

ארוס אל האהבה

אז מי היה ארוס, אל האהבה, והאם הוא באמת היה אל?
בניגוד למה שרבים חושבים, אל האהבה הוא לא כל כך יפה ולמעשה הוא רחוק מלהיות יפה, ומכיוון שהוא חסר יופי בעצמו הוא מבקש דברים יפים.
וחוסר יופי זו לא הבעיה היחידה שלו.
אל האהבה הוא גם עני ותמיד נמצא במחסור.
ואם יש לו כאלו חסרונות אז בוודאי שהוא לא אל אלא אל למחצה, משהו בין אלים לבני אדם.
הוא עני כי הוא נולד לאמו אלת העוני, אביו הוא אל התושייה כך שאל האהבה למרות עוניו קיבל גם הרבה תושייה, אל האהבה נוצר במשתה שנערך ליום הולדתה של אפרודיטה אלת היופי והאהבה.
כך שאל האהבה הוא לא האל הנאהב, אלא האל המאוהב.
ולמרות חסרונותיו – מראהו ועוניו, הוא לעולם לא מוותר על אהבתו ותמיד מתמיד בה גם אם הוא נדחה.

 

 

שוטים בתאילנד

אז מי הם השוטים הגדולים ביותר בתאילנד?
השוטים הגדולים ביותר בתאילנד הם זרים בלי לירה על התחת שעושים ילדים עם תאילנדיות.
האידיוטים האלה דנים את עצמם לחיי עבדות. בכלל אי אפשר להישאר בתאילנד גם אם אתה נשוי לתאילנדית, אתה חייב שיהיה לך גם 40 אלף שקל בבנק בתאילנד.
התאילנדים בנו מערכת שליטה שאישור העבודה הוא לשנה בלבד ורק לבית הספר הספציפי, כלומר אם מפטרים אותך אתה מאבד את אישור העבודה, ובנוסף כל 3 חודשים אתה צריך להחתים את הדרכון גם אם יש לך אישור עבודה. אני למשל צריך כל 3 חודשים לנסוע לגבול לאוס על מנת לחדש ויזה למרות שאני נשוי פה כבר 16 שנה.
והאידיוטים האלה בלי לירה על התחת עושים עוד ילדים כשכל המערכת התאילנדית היא לגמרי עויינת, לא רק מבחינת ויזות ואישורי עבודה, גם בית ואדמה זרים לא מורשים לקנות והרבה פעמים הם עושים בעיות לגבי פתיחת חשבון בנק.
אם יש לך ילדים פה בתאילנד אז נגמרו לך האופציות ואתה חייב להרכין ראש ולשעבד את חייך לתאילנדים, ולתאילנדים אין שום אמפתיה, אפילו לבני עמם אין להם אמפתיה, הם רואים בך רק כאדם להשתמש בו. וההתנהגות הנלוזה במקומות העבודה שהם מתייחסים כלפי זרים הם לא יכולים להתייחס כלפי תאילנדים כי לתאילנדים יש חוקים שמגינים עליהם. אל תתנו לחיוכים המזוייפים שלהם ולנימוס המניפולטיבי שלהם לשטות בכם. הם כולם עוטי מסיכות.

 

 

פרס נובל

אז מה היה לדעתכם קורה אם זוכי פרס נובל היו באים ללמד בתאילנד, בהנחה שלא מספרים להם שהם זוכי פרס נובל?
אם אתם לא יודעים אז אני אספר לכם.
התאילנדים יהיו לגמרי עיוורים לאוצר שנפל בחלקם.
הם יתלוננו על השיער שלהם, על הבגדים שלהם, על ההליכה שלהם.
הם יתלוננו על שהם לא משתלטים על המופרעים בכיתה.
)המורים התאילנדים משתלטים על התלמידים מפני שהם מכים אותם במקלות ענישה, בזמן שלזרים אסור, זאת הסיבה למה הילדים מפוחדים מהמורים התאילנדים, ועושים מה שבא להם כשזרים מלמדים אותם(.
התאילנדים גם יתלוננו על הלימוד של הפרופסורים ועוד אלף ואחד המצאות שאפשר להתלונן.
התאילנדים רוצים עבדים כמו הפיליפיניות שעובדות שם בתור מורות ולא מורים נאורים.
לתאילנדים יש מחשבה נמוכה בגובה הרצפה והם לא יודעים להעריך משהו טוב. כי עבורם טוב זה רק עבדים קטנים וצייתניים.
למען האמת אפילו יוון ב-500 לפנה"ס כבר הייתה ברמה מחשבתית גבוהה יותר מהתאילנדים כיום.
זה נראה שכל הטכנולוגיה המודרנית פשוט נחתה עליהם, הרי הם לא המציאו שום דבר, הם בסך הכל מגדלי אורז שעד תחילת המאה ה-20 שליש מהאוכלוסייה שלהם היו עבדים, עבדים לעשירים.
כל המקום היה שדות אורז, מקדשים וג'ונגלים.
אתה תראה היום שאפילו אלו שגרים בערים הם בעלי מנטליות של כפריים בורים. ואפילו כביכול המשכילים שביניהם הם לא משכילים כלל, יש להם בסך הכל ידע מאוד בסיסי בתחום המאוד צר שהם עוסקים בו, מכל יתר הבחינות הם נשארו אנשים בעלי מחשבה צרה ונמוכה.
כל המודרניזציה בתאילנד לא נבעה מתהליך טבעי וארוך של אלפי שנים כמו במערב. כל המודרניזציה ניתנה להם מבחוץ.

 

 

פיליפיניות

בכל בית ספר בתאילנד אתה תמצא 10 פיליפיניות ויותר, ו-2 לבנים.
2 לבנים כדי להראות להורים שהם מקבלים מורים לבנים תמורת כספם וכדי להעלות את היוקרה של בית הספר.
אבל רוב הזרים שמלמדים הן פיליפיניות מפני שהן עבדים, התאילנדים רוצים עבדים לא מורים, זאת גם הסיבה למה הפיליפיניות נשארות הרבה זמן באותו בית ספר ולעומת זאת יש תחלופה גדולה של מורים לבנים.
יש הבדל גדול בין מורים לעבדים. לתאילנדים צורת חשיבה מיושנת שמתאימה למאה ה-19. והם לא רוצים ולא יכולים להתאים את עצמם למאה ה-21. בגלל זה הם משתמשים בעבדים ולא במורים, עבדים רק יגידו כן ויפעלו על פי ההוראות של המאסטרים שלהם, אבל ללמוד ממורים נדרש רצון להשתנות ולהתפתח.

 

 

מנהלי בית ספר בתאילנד

אני לא יכול להתאפק, מלספר לכם איך מנהלי בית ספר בתאילנד מתנהגים.
קודם כל שתבינו שהם אנשים סופר מושחתים שחוגגים עם כספי ההורים והממשלה בכל מיני תירוצים לטיולים "במסגרת העבודה" לארצות אחרות, והכספים שנועדו עבור התלמידים מבוזבזים בכל מיני נופשים של המורים.
מעבר לכך המנהלים הם פרזיטים גדולים שאפילו לא מלמדים בכיתות, רק יושבים במשרד הממוזג שלהם כשמסביבם חגים כל מיני משרתות, לקקנים ואוכלי חינם.
המשכורת של המנהלים היא שערורייה מוחלטת, הרי הם לא עושים שום דבר. ועוד מקבלים במסגרת העבודה מכונית ונהג צמוד ממש כאילו מדובר בשר בממשלה. וזה לא רק המשכורת השערורייתית שלהם, גם המקורבים להם בבית הספר מקבלים משכורת שערורייתית.
מעבר לכך הם עושים כל מיני קומבינות עם סוכנויות מורים, כך שהכסף של ההורים שאמור להגיע למורים מגיע לידיים של המנהלים ושל הסוכנות.
למנהלים אין שום רקע בתחום החינוך והם מעולם לא לימדו, רובם יוצאי צבא שהונחתו על בית הספר אחרי שהם עוברים איזה קורס או אחרי שהם חירטטו איזה מבחן.
והם מתנהלים כמו אדונים פיאודלים, מסתובבים בבית הספר כמו מפקדים ממלחמת עולם ראשונה.
מנותקים לגמרי מאנשים ומהמציאות, מגלומנים שחיים בלה-לה לנד.
וכולם קדים ומשתחווים להם, כולם חייבים להשתתף בהצגות המבישות והמגוחכות האלה של כיבוד המנהל וסגניו. למרות שבליבם העובדים היו רוצים לדרוך עם כפות רגליהם על פרצופם.

וכל הזמן טקסים מזוייפים ומוגזמים, כל המערכת זו הונאה אחת גדולה.
וכאשר המנהל עוזב, זה כאילו שהקיסר בכבודו ובעצמו עוזב, ממש כמו תהלוכת פרידה למפקד העליון שהולך להילחם בארץ רחוקה למען מולדתו.
אבל במקום כתר של עלי זית ששמו בימי קדם, אני הייתי שם להם כתר של שוטים.
כי מנהלי בית ספר בתאילנד הם שוטים גמורים, כסילים, אידיוטים מושלמים.

 

 

 

נשים ומשפחה

הנשים הכי מאושרות כשהן במחיצת משפחתן.
קרובות לאימהות שלהן, לאחיות שלהן, לדודות ולבנות הדודות, לחברות, לידידות ולשכנות.
והן תמיד בצוותא משוחחות, ומבלות, ומשחקות, ומגדלות את הילדים שלהן.
זהו עולם שבו הנשים תהיינה באמת מאושרות.
נשים לא יכולות להיות מאושרות כשהן מבודדות, לא בבית ולא במשרד.
הגברים, להם יש עולם שונה, אחר, תפקידם הוא להביא פרנסה הביתה.
בעולם כזה המדינה על מוסדותיה לא תוכל לשטוף לילדים את המוח. הילדים יהיו זמן מועט בבתי הספר אם בכלל.
הגברים יהיו גברים אמיתיים שירסנו את החמדנות החולנית של בעלי ההון והטירוף של המדינה.
הם ידאגו לתנאי עבודה הוגנים וטובים ושעות העבודה יוגבלו ל-30 שעות בשבוע.
בעולם כזה רוב הנשים לא יעבדו, והגברים יחונכו לכבד ולפרנס את האישה ולהרגיש בושה אם הם לא עושים זאת.
גבר שלא ינהג כך יהיה מוחרם חברתית על ידי כל הגברים.
אז אילו נשים כן יעבדו? הנשים שיעבדו יהיו רק המשכילות ביותר, אלו שניחנו באינטליגנציה יוצאת מן הכלל, והן מביאות תועלת לחברה בתור חוקרות ומשכילות, נשים אלו יעבדו במשרות מכובדות, ורק חצי משרה, מפני שעבודה לא יכולה להיות תחליף למשפחה.
אבל בכל עולם טוב יהיו אלו שיעדיפו את העולם הקודם והרע, אלו יהיו חזירי ההון והמטורללות שנקראות פמיניסטיות.

 

 

לשרוד

כל מה שהשגתי בחיים השגתי בכוחות עצמי, אף אחד לא עזר לי ולא נתן לי. כולם תמיד ניסו לקלקל לי, תמיד קיוו שאני לא הצליח, וכולם רק היו פקה פקה מילים ריקות.
את ההשכלה שלי זה היה כולו בכוחות עצמי. לא היו לי הורים שהשקיעו בי ועודדו ודחפו אותי ללמוד. כל ההשכלה שלי הרשמית והלא רשמית זה הכל בכוחות עצמי.
מלבד 7 שנים בחיי שהיה לי קצת כסף מהירושה של הסבתא כל חיי היו קרים ואכזריים, שמסביבי זאבים רעים ונחשים.
הסתדרתי לגמרי לבד בארץ זרה שאפילו לא דוברת אנגלית מבלי שאף אחד יעזור לי.
ולא רק שהסתדרתי אני גם דואג לאישה שלי כבר 17 שנה שלא עובדת. כל הפרנסה היא עלי.
חייתי בג'ונגלים שבאו לבקר אותי לטאות ענק, נחשים, עקרבים, מרבה רגליים, דבורים, צפרדעים, עלוקות ואפילו פילים.
חייתי במקומות בלי שירותים, בלי מים חמים, בלי מזגן, בלי אינטרנט, במשך שנים. לא מספר ימים אלא שנים.
עבדתי שנים בעבודות שהייתם נשברים אחרי חודש. כיתה של חמישים-שישים מופרעים שלהקת בבונים בספארי יראו רגועים יותר. וכל זה ב-40 מעלות חום בכיתות ומאה אחוז לחות. מזגן בכיתות אתם יכולים רק לחלום.
חייתי שנים בבידוד חברתי בשכונות של תאילנדים בלבד בלי אף אדם לבן בסביבה, ובלי מזון שאני מורגל אליו, אתם לא הייתם מחזיקים מעמד שבוע.

חיי סטודנט

אתם יודעים מה המשפט שהכי שנאתי לשמוע בארץ?
"ישראליות הכי יפות". איך הכי יפות כשבאולם מלא סטודנטיות יש רק כמה שנראות בסדר?
וגם זרים שאף פעם לא היו בישראל אומרים שישראליות יפות, טוב נו זה בגלל שהם רואים דוגמניות באינטרנט, אם הם היו מכירים את האופי הגס שלהן היה יוצא להם האוויר מהר מאוד.
חיי סטודנט בארץ ישראל בשנת 2000, מי הייתה שם, דקלה ודוריס ושרון ואלה הרוסייה, וגם הערבייה, המבולבלת, והמחוננת.
דקלה, אני ממש תיעבתי אותה מכל ליבי, לא בגלל המראה הגרמני שלה, אלא בגלל האופי הנאצי שלה, ולמרות שהיא נראתה מתחרטת על מעשיה וניסתה לבקש את סליחתי לא יכולתי לסלוח לה, לא נראה לי שאדם יכול להשתנות בזמן קצר.
דוריס, יפה הייתה דוריס, אבל היה בה משהו כל כך שליו, ללא שום פלפל, שלא ראיתי בה יותר מידידה טובה, היא הזכירה לי באופי נזירה יפה מהכנסייה, בסופו של דבר אחרי התלבטויות היא הסכימה להיות חברה של השותף המכוער שלה.
שרון, שרון הייתה החומר שאתו מתחתנים, אשכנזייה מבית טוב, שקטה ומופנמת, שהחבר הקודם המנייאק שלה זרק אותה ופגע בה קשות, הייתי צריך כל פעם להתכופף כדי לשמוע מה היא אומרת, היא הייתה מדברת כמו ציפור.
הערבייה, יפה הייתה הערבייה, ממש כמו הסיפורים מאלף לילה ולילה, ואם לא היה את הסכסוך המטופש בין ישראלים לערבים אז אני לא רואה שום בעיה, גידלו אותה לכבד את הגבר ולהיות אישה אמיתית, אשת בית, עדיף ערבייה שחינכו אותה לחיי משפחה מצפונבוניות שחושבות את עצמן.
אלה הרוסייה, אלה הרוסייה שנכוותה מישראלים, הייתה בה רוח קלילה והיא הייתה די מאושרת בארץ, כנראה באה מאיזה חור, עיירה נידחת של עוני וקור. האמת שהיא מצאה חן בעיניי אבל דווקא החברה שלה הייתה מעוניינת בי, וניסו לשדך לי את החברה שלה, הייתי מסכים אם כפות ידיה היו קטנות יותר.
המבולבלת, אני באמת לא יודע באיזה עולם חיה המבולבלת, כנראה התבלבלה ביני לבין אחרים, דוד שפירא זה לא השכן ממול.
המחוננת, אוי המחוננת, המחוננת הייתה מאוהבת בי קשות, אבל היה לה מראה כזה שפשוט אמר לי לא. זה לא שהיא הייתה מכוערת, היא דווקא נראתה בסדר אבל יש בנות כאלה שכל תא בגופך אומר לך שאין מצב שאנחנו שוכבים, זה כמו שהטבע צועק לך "אין מצב". אימא שלי שראתה אותה דווקא חשבה שהיא נחמדה מאוד, אבל תמיד לאימהות יש טעם נוראי בבחירת בנות זוג לבנים שלהן. וצחוק הגורל הוא שתמיד אנחנו בוחרים בזאת שאימא שלנו לא אוהבת.

מדע

יש שאומרים שהמדע משתנה כל הזמן ולכן אל לנו לבטוח במדע.
הם אומרים זאת מפני שהם לא מבינים את מהותו של המדע ואת ההבדל בין שינוי להתפתחות.
אז מהו המדע? המדע הוא מצבור הידע של המין האנושי בשלב הנוכחי.
במקום לחשוב על המין האנושי תחשבו על אדם שמתפתח ולומד עם השנים, משלב ינקות ועד זקנה, האם הוא משתנה? האמת שכן אבל זה שינוי מבחינת התפתחות וצבירת ידע כמו שהידע של המין האנושי גדל במשך אלפי שנים.
זה לא השינוי שאתם בטעות מייחסים למדע, המדע לא משתנה כמו הישראלית אוהבת החומוס שמחליטה שממחר היא אוכלת רק במסעדות יפניות. המדע לא משתנה כמו צבעי הזיקית שתתאים לסביבה, האמת שזה בדיוק ההפך, המדע האנושי פועל בניגוד לטבע ורוצה להתאים את הסביבה אל הזיקית.
זה נכון שעד המאה ה-19 בני אירופה האמינו בסיפורי התנ"ך אבל אמונה ומדע זה לא אותו הדבר.
מה שחמור היום הוא שיוקרתו של המדע נפגעה בגלל הרבה מאוד פסבדו מדע שמופץ מסיבות כלכליות ופוליטיות.

העץ הנדיב

פעם היה עץ.....
והעץ אהב ילדה קטנה.
ובכל יום הילדה ניגשה אליו והיא אספה את עליו ועשתה מהם כתרים. ושיחקה במלכת היער.
היא הייתה מטפסת, ומשחקת בין הענפים, והייתה אוכלת מפירותיו.
והם היו משחקים במחבואים.
וכאשר היא התעייפה היא ישנה בצלו.
והילדה אהבה את העץ מאוד.
והעץ היה מאושר.
אך הזמן חלף.
והילדה גדלה.
והעץ היה הרבה פעמים לבד.
ואז יום אחד הילדה באה אל העץ והעץ אמר לה, "בואי, בתי, בואי טפסי ושחקי בין ענפיי ואכלי מפירותיי ושחקי בצלי והיי מאושרת".
אני גדולה מדי בשביל לטפס על עצים ולשחק אמרה הילדה.
אני רוצה לקנות דברים ולעשות חיים, יש לך כסף לתת לי?".
אני מצטער אמר העץ אין לי כסף יש לי רק עלים ופירות, קחי את פירותיי, בתי, ומכרי אותם בשוק.
כך יהיה לך כסף ואת תהיי מאושרת.
הילדה טיפסה, אספה את הפירות וסחבה אותם הרחק.
והעץ היה מאושר.
אבל הילדה נעלמה להמון זמן.....
והעץ היה עצוב.
ואז יום אחד הילדה הופיעה והעץ נמלא בשמחה גדולה והוא אמר לה "בואי, בתי, טפסי ושחקי בין ענפיי והיי מאושרת".
אני עסוקה מדי בשביל לטפס על עצים אמרה הילדה.
"אני רוצה בית, אני רוצה משפחה, אתה יכול לקנות לי בית?".
לא, אמר העץ, היער הוא ביתי, אבל את יכולה לחתוך את ענפיי ולבנות בית.
והעץ היה מאושר.
אבל הילדה הלכה ולא חזרה במשך שנים וכאשר הילדה הופיעה שוב העץ החל לבכות מרוב אושר.
"בואי, בתי" הוא אמר לה במתיקות, "בואי ושחקי".
אני מבוגרת מדי ומאוכזבת מדי בשביל לשחק אמרה הילדה.
אני רוצה סירה שתיקח אותי כמה שיותר רחוק מפה.
"אתה יכול לארגן לי סירה?".
קחי גרזן ועשי מגזע העץ שלי סירה אמר העץ.
כך תוכלי להפליג לך הרחק ולהיות מאושרת.
הילדה לקחה גרזן וחתכה את העץ ועשתה סירה והפליגה לה.
והעץ היה מאושר...
אבל לא ממש.
ואחרי עידנים הילדה חזרה.
אני מצטער, בתי, אמר העץ, אבל לא נשאר לי דבר לתת לך, פירותיי כבר לא קיימים.
שיניי כבר לא חזקות כמו שהן היו אמרה הילדה.
ענפיי כבר לא קיימים אמר העץ. את לא יכולה לשחק ביניהם.
אני זקנה מכדי לשחק אמרה הילדה.
אפילו גזע העץ שלי לא קיים עוד אמר העץ.
אני זקנה מכדי לטפס אמרה הילדה.
אני מצטער אמר העץ בעצב רב, כל כך הייתי רוצה לתת לך משהו....
אבל לא נשאר לי דבר.
אני רק בול עץ עלוב וזקן. אני באמת מצטער.
אני לא צריכה כל כך הרבה אמרה הילדה.
רק מקום שקט לשבת ולנוח, אני כל כך עייפה.
אם כך אמר העץ, בול עץ עלוב וזקן כמוני הוא מספיק כדי לשבת ולנוח.
"בואי, בתי, בואי ושבי, שבי ונוחי".
וכך הילדה עשתה.
והעץ היה מאושר.

 

 

 

הוראה

אז מה הכי חשוב בלהיות מורה?
הכי חשוב זה שהחומר שאתה מעביר יהיה מובן.
רוב המורים שפגשתי לא היו נאמנים למקצוע ההוראה, הם היו נאמנים לתלוש המשכורת.
שזה אומר שהם דאגו למשמעת קפדנית בכיתה כדי שהם לא יפוטרו.
זה אומר שהם דאגו שהתלמידים יעתיקו הכל מהלוח למחברות מבלי שיהיה לתלמידים מושג מה הם כותבים.
זה אומר שהם דאגו לתת שיעורי בית כדי שבהנהלה לא יתלוננו עליהם שהם לא נותנים שיעורי בית.
זה אומר שהם דאגו שהתלמידים ימלאו את חוברות העבודה שלהם גם אם מה שהתלמידים כותבים שם זה קישקושים גמורים.
זה אומר שהמורים בחרו במודע להשתמש בשפה ובמונחים קשים במקום מובנים, ספק אם על מנת להרשים את התלמידים בחוכמתם או להרגיש הרגשת עליונות מטופשת עליהם.
זה אומר שהם היו תמיד הולכים עם תיקים מהמשרד לכיתות כדי שלא יחשבו שאין להם חומר ללמד למרות שכל מה שהיה להם בתיק זה סנדוויצ'ים.
זה אומר שהם תמיד היו דואגים שהשולחן המשרדי שלהם יהיה מסודר, ועליו ערימות גבוהות של מחברות וחוברות עבודה, וכל 3 שעות בערך או כאשר הבוסית או המלשינה שלה היו במשרד הם היו עושים הצגה קצרה של בדיקת המחברות והחוברות.
זה אומר שהם תמיד היו מחייכים את החיוכים המזוייפים שלהם וליקוקים עמוקים לבוסית.
זה אומר שהם היו נותנים מבחנים לעיתים קרובות להראות עשייה ובסוף השנה הם היו משפצים את כל הציונים.
זה אומר שהם היו בוחרים כמה תלמידים שיבואו אליהם בהפסקות ומלמדים אותם 5 דקות כדי להראות לכולם במשרד ובעיקר לבוסית ולמלשינה שלה עד כמה הם דואגים ועושים גם מעבר לשעות העבודה.

משפחה

יש שתי קונספציות שגויות שרוב האנשים נופלים.
הקונספציה השגויה הראשונה היא קולקטיביזם.
הקולקטיביסטים מאמינים במדינה שהיא מעל הכל. שותפים לה פשיסטים, קומוניסטים ופמיניסטיות קיצוניות.
הם מאמינים בשליטה מוחלטת על חיי האזרחים גן-בית ספר-צבא-עבודה-בית אבות.
הכל חייב להיעשות במסגרות תחת פיקוח צמוד של מערכות הממשל.
הקונספציה השגויה השניה היא אינדיבדואליות.
מדובר על אנשים שהם נגד נישואין, נגד משפחה וילדים. אנשים שחיים בגפם. ועוד כל מיני המצאות של קריירה על חשבון חיי המשפחה.
שתי הקונספציות הן הרסניות לחברה בריאה והרמונית.
חברה לא יכולה להתקיים לאורך זמן ללא יחידות חזקות שתומכות בה.
המשפחה היא אבני היסוד של חברה בריאה ויציבה.
באותו אופן שאדם לא יכול להתקיים ללא התאים בגופו כך חברה לא יכולה להתקיים ללא משפחות יציבות.

 

אונס

גם אני נאנסתי.
המדינה אנסה אותי על ידי כך שחייבה את ההורים שלי לשלוח אותי לגן ולבית הספר.
היא גם אנסה אותי בכך שהיא שמה רעל במי השתייה שלי.
היא אנסה אותי שדחפו לי חיסונים בבית הספר ובצבא.
המדינה אונסת אותי ודוחפת לי בכוח את האוכל המהונדס-המזוהם של חברות המזון.
המדינה אנסה אותי ללכת לצבא.
המדינה ניסתה לאנוס אותי עם סיגריות ואלכוהול אך לא הצליחה.
המדינה אנסה אותי להיות ללא דיור, כי אין לי בעיה לארגן קראוון אבל הם ישלחו לי קלגסים לפרק אותו.
המדינה אנסה אותי להיות ללא משפחה כי היא דוחפת את הנשים לעבוד ומחוקקת חוקים נגד גברים.
המדינה אונסת אותי להתחתן רק עם יהודיה.
המדינה אונסת אותי בחוקים שדופקים אותי וגורמים לי לחובות מומצאים בהוצאה לפועל.
המדינה אונסת כל כך הרבה אנשים להיות תקועים בארץ.
המדינה אונסת אותי עם חוקים ונהלים שרק מקשים על חיי.
המדינה מנוהלת ע"י עבריינים ואנסים.

 

 

 

ממשל

יש המדברים על ביטול הדמוקרטיה וכינון מריטוקרטיה, שלטון המוכשרים.
ללא ספק שיש צורך בנבחרי ציבור מוכשרים אך כל עוד הלא מוכשרים בוחרים הרי שזה לא כל כך ישנה.
כי הרי המוכשרים תמיד יידעו איך לפנות אל ההמון הנבער.
ואם ישנו רשע שאינו מוכשר אז מילא, כי אז הוא לא יוכל להסב הרבה נזק, אך כאשר רשע הוא מוכשר כולם נפגעים.
השכלה ללא מוסר היא סכנה, ולכן זה לא מספיק שאדם הוא מוכשר.
המדינה צריכה להתנהל על פי רעיונות כלומר עקרונות, חוקה, זכויות אדם.
וזאת על מנת למנוע מהשליטים לפגוע בעם.
אין לאפשר לשליטים כלומר לנבחרי הציבור לפעול על פי גחמותיהם.
זכויות דיור לכל אזרח, פיקוח על תנאי עבודה, פיקוח על מחירים של מצרכי מזון בסיסיים ואיכות המזון, רפואה, השכלה גבוהה, עזרה לזקנים ולנכים, ובעלות על משאבי הטבע – כל אלה צריכים להיות באחריותה של המדינה.

 

להתגלח

אתם יודעים מה מעצבן אותי? להתגלח.
עד שנראים קצת מכובדים, גבריים, מחוברים לתרבות האמיתית שלנו, תרבות יוון, אני נאלץ להתגלח בגלל העבודה.
ככה זה בתאילנד, אצלם זיפים מתקשר עם אנשים רעים, אלימים, גנבים ושודדים, הם מפוחדים מאנשים עם זיפים.
אני שונא להיראות חלק פנים כמו ילד, נראה כמו מילקי נחנח.
ואם יש משהו אפילו יותר גרוע מילד מילקי זה אלו שחותכים את הפיאות שזה דוחה רצח.
או תספורת ניאו נאצית של מארינס.
כל פעם שאני מתגלח יש לי תמונות שואה של גרמנים שגזרו זקנים ליהודים בגטו.
טוב נו מה תאילנדים מבינים? מה להם ולתרבות יוון?

 

קייטנה

אני מבין שפייסבוק נהיה קייטנה.
בדיוק כמו החברה המהונדסת שלכם.
כולם נהפכו לרגישים, לבכיינים שלא מסוגלים להתמודד עם העולם.
אז קוראים לגננת.
זה כמו הבחורות האלה שרצות בבכי או בעצבים להתבכיין לבוסית.
הרי הן לא ידברו איתך פנים מול פנים, הן עדיין בשלב האינפנטילי של הגן.
גם גברים נהפכו לסיסי מתבכיינים על כל דבר, מזל שאני בתאילנד כי פה אין תרבות תביעות אבל בארץ כבר מזמן היו תובעים אותי בגלל שאיזה חננה שחי בצמר גפן נעלב פתאום.
בכלל בארץ היו בטוח רצים למשטרה על כל מילה, אני נגעל מכם, רוצו, רוצו לגננת, רוצו לדווח לאיזו מיידלע שרק עכשיו השתחררה מהצבא ועובדת בתור צנזורית בפייסבוק, יאללה רוצו.

 

 

החיידק

החיידק שטורף גידולים סרטניים.
בסוף המאה ה- 19 הגיע לבית החולים בניו-יורק אדם שסבל מגידול סרטני מסוג סרקומה באזור הצוואר. במשך שלוש שנים עבר האיש חמישה ניתוחים בניסיון לסלק את התאים הסרטניים מהאזור, אך הגידול חזר פעם אחר פעם.
בסוף המאה ה- 19 הגיע לבית החולים בניו-יורק אדם שסבל מגידול סרטני מסוג סרקומה באזור הצוואר. במשך שלוש שנים עבר האיש חמישה ניתוחים בניסיון לסלק את התאים הסרטניים מהאזור, אך הגידול חזר פעם אחר פעם.

"בניתוח האחרון נמצא שבלתי-אפשרי להסיר את כל הגידול, והמקרה נחשב לחסר תקווה." כותב ד"ר וויליאם ב. קולי במחקר שפרסם בנושא בשנת 1893. אלא שאז אירע הבלתי-צפוי: שבועיים לאחר הניתוח האחרון, לקה החולה במחלה זיהומית קשה הידועה בעברית כ- 'שושנה' בשל הנגעים האדומים המתפשטים על העור, ונגרמת על-ידי חיידקים מזיקים. בזמן המחלה עבר הגידול תהפוכה שנראתה פלאית כמעט.

"… שאריות הסרקומה נעלמו לגמרי, הפצע החלים במהירות, ואנוכי וד"ר בול [הרופא המנתח –ר.צ.] ראינו את החולה שבע שנים לאחר מכן, ובזמן זה צולמה התמונה המצורפת."

חולה בסרטן מסוג סרקומה באזור הצוואר. אובחן כחסר סיכוי להחלמה, ואז עבר 'טיפול' על-ידי חיידקים, והצליח לשרוד שנים רבות נוספות. מקור.

יש להודות שהתמונה המצורפת, המדגימה את מצב הגוף לאחר ההחלמה מהסרטן, אינה נעימה למראה – אך היא בוודאי עדיפה על האלטרנטיבה.

המקרה עורר את סקרנותו של קולי, שסבר כי ייתכן שמערכת החיסון של החולה הגיבה בעוצמה נגד הזיהום החיידקי, ועל הדרך פעלה גם לחיסול הגידול. אפשרות אחרת הייתה שהחיידקים עצמם הפרישו חומרים שקטלו את הגידול הסרטני. קולי החל להזריק לחולי סרטן שילוב של חיידקים חיים, מתים ותמציות שהופקו מחיידקים, בניסיון לטפל בגידולים. בארבעים השנים הבאות, הוא טיפל ביותר מאלף חולי סרטן באמצעות התערובת הייחודית שכונתה "הרעלנים של קולי".

התוצאות דיברו עבור עצמן, לכאורה. בחמש-מאות מתוך אלף הטיפולים של קולי, הגידולים הסרטניים נסוגו ונעלמו כמעט לחלוטין (HC & JR., 1990). אנו מודעים לכך רק היום בזכות מחקריה של נכדתו של קולי, חוקרת סרטן בזכות עצמה, שערכה סקירה מקיפה על ניסוייו. קולי עצמו פרסם את תוצאותיו באופן מפוזר ולאורך הקריירה שלו, ובצורה שהקשתה מאד על קהילת הרופאים והמדענים להפיק מתוכם תיאוריה שלמה ומסודרת. הוא זכה ליחס מזלזל מצד הקהילה הרפואית, בין היתר בשל אמונותיו הפרטיות כי חיידקים גורמים גם לגידולים סרטניים בעצמם, והקהילה המדעית התנכרה לתוצאותיו מכיוון שלא הצליח לערוך מחקר רציני ארוך-טווח שבודד את השפעת הרעלנים שלו ובידל אותם מטיפולים אחרים שעברו אותם חולים, כהקרנות וכימותרפיה.

המחקר על "הרעלנים של קולי" נמשך עם השנים, אך נאלץ להתמודד עם השימוש הגובר של שיטות טיפול אחרות ככימותרפיה והקרנה של הגידול. עם חלוף הזמנים, נזנחו הרעלנים של קולי בצדי הדרך, ונותרו כאנקדוטה בהיסטוריית המחקר הרפואי של הסרטן (McCarthy, 2006).

עד העשור האחרון, בו שבה התיאוריה של קולי לכותרות.

חיידקים נגד גידולים

מאז שנת אלפיים נערכו שני ניסויים קליניים במהלכם הוזרקו חיידקי סלמונלה (Salmonella typhimurium) לזרם הדם של חולי סרטן(Toso, Rosenberg, & al, 2002; Thamm DH, 2005). החיידקים הונדסו מראש כך שלא יגרמו נזק לגוף, מסיבות מובנות. מכיוון שהחיידקים שהוזרקו מעדיפים לחיות בתנאים ללא חמצן, הם הגיעו באופן טבעי לאזור הגידול והתמקמו שם, תוך שהם מסבים נזק לתאים הסרטניים ומושכים לאזור את תאי מערכת החיסון שהחלו להילחם בגידול עם הגעתם למקום.

ניסויים קליניים אלו פתחו את הדלת בתחום הטיפולים בסרטן באמצעות הדבקה בחיידקים, אך תוצאותיהם היו רחוקות מלהרשים. מכיוון שהחיידקים הוזרקו למחזור הדם, רובם לא הצליחו להגיע לאזור הגידול והשפעתם עליו הייתה מוגבלת.

במחקר חדש שהתפרסם בכתב העת Science Translational Medicine, נבדקה דרך חדשה להחדרת החיידקים בגוף, והפעם עם חיידקים מסוג חדש ושונה מאלו שנוסו עד כה. במקרה זה השתמשו החוקרים בחיידקי קלוסטרידיום נוביי, החיים בקרקע ומשחררים רעלנים המסוכנים לגוף האנושי. למרבה המזל, חיידקים אלו רגישים במיוחד לחמצן ומתקשים לחיות היטב ברקמות הגוף הנהנות מאספקת חמצן שוטפת מהדם. אלא שתנאי החיים בתוך הגידול שונים מאלו שבשאר הרקמות: הגידול סובל מאספקת חמצן נמוכה, ולכן חיידקי הקלוסטרידיום שהגיעו אליו היו אמורים להצליח לשרוד ואף לשגשג בתוכו, תוך שהם פוגעים בגידול ומזעיקים למקום את תאי הדם הלבנים.

כדי לוודא שמספר רב של החיידקים יגיע לגידול, בחרו החוקרים להזריק את האורגניזמים הזעירים ישירות לעומק האזור הסרטני. הפרוצדורה נוסתה לראשונה בגידולים בתוך מוחותיהם של עכברים, כשהחוקרים משתמשים בחיידקים שהונדסו גנטית כדי למזער את הרעילות שלהם לגוף כולו. תוך עשרים וארבע שעות החלו החיידקים לשגשג בתוך הגידולים, והתאים הסרטניים התמעטו במספר. החיידקים התמקמו בתוך הגידולים עצמם ונמנעו מלהזיק לתאים בריאים סמוכים, וכך חיסלו רק את ה- 'איים' הסרטניים המעטים שברקמת המוח הבריאה. כתוצאה, העכברים שקיבלו את הטיפול שרדו 33 ימים, לעומת עכברים שלא קיבלו את הטיפול ושרדו 18 ימים בלבד.

זוהי תוצאה מרשימה, אך טיפול בעכברים אינו משול לטיפול בבעלי-חיים גדולים יותר. החוקרים הפנו את תשומת לבם לכלבים בעלי גידולים הדומים באופן גנטי לאלו של בני אדם. מתוך 16 כלבים שקיבלו את הטיפול, בשישה נסוג הגידול באופן משמעותי, ובשלושה מתוכם הוא נעלם לחלוטין.

אז החליטו החוקרים להעלות את גובה ההימור, ופנו לבצע את הניסוי במתנדבת אנושית.

הקורבן מרצון הייתה בת 53 עם תחילת הניסוי, וסבלה מסרטן מזה שמונה שנים. היא עברה מספר ניתוחים להוצאת גידולים מגופה, בשילוב עם טיפולי כימותרפיה והקרנות, אך ללא הועיל. הסרטן המשיך להתפשט בגופה, וגרורות התגלו בכבד, בראות, בכתפה ובזרועה. החוקרים בחרו להזריק עשרת-אלפים חיידקים לגידול באזור הכתף בלבד, בתקווה למזער את הנזק אם הטיפול יגרום לכזה.

בדיעבד, זו הייתה ההחלטה הנכונה. החולה עברה את השבוע שלאחר ההזרקה בייסורים קשים, כשגופה מנסה להילחם בזיהום החיידקי. היא סבלה מחום גבוה ומכאבים שגם משככי כאבים שהוזרקו ישירות לזרם הדם התקשו למנוע לגמרי. אך הסבל שעברה היה למטרה טובה – לפגוע בגידול. והגידול אכן נפגע קשות. סריקות CT ביום השלישי חשפו הרס מסיבי של רקמת הגידול, ודגימות שנלקחו מהאזור ביום הרביעי הראו נוכחות מרובה של חיידקים – אך היעדרות מוחלטת של תאי סרטן חיים. ההרס היה מהיר וגורף כל כך, שהרופאים היו צריכים לנקז את המוגלה המלאה בתאים מתים ובתוצרי פירוק שנוצרה באזור הגידול. נכון להיום החולה עדיין סובלת מהסרטן בגוף באופן כללי, אך יעילות הטיפול בגידול בכתף מעוררת תקווה לעתיד.