השמדת יערות

השמדת יערות, היום משמידים יערות בקצב מהיר יותר ובהיקף גדול יותר מאי פעם.
אירופה איבדה יותר ממחצית יערותיה עוד במאה ה-19 עבור עץ לחימום ולתעשייה.
אנגליה ואירלנד איבדו 90 אחוז.
כיום יותר ממחצית היערות שמושמדים בעולם זה בגלל הדרישה העצומה של סין לעץ, בעיקר לתעשיית הרהיטים, מקלות אכילה ואפילו למחבטי פינג פונג.
במלזיה הורסים יערות בגלל הדרישה החדשה של הסינים לפרי הדוריאן.
בסיביר, רוסיה, נכרתים עצים בקצב מהיר עבור תעשיית הרהיטים הסינית.
כל זה אחרי שסין כבר השמידה את רוב יערותיה בתקופת המהפכה הסינית.
הפיליפינים כבר הספיקו לכרות את רוב היערות שלהם.
אינדונזיה ומלזיה משמידים יערות עבור תעשיית שמן הדקלים, חלקם מיוצאים להודו.
הן אפילו אסרו במדינתן תוויות על מזון שרשום לא מכיל שמן דקלים כדי להגן על התעשיות מפני צרכנים שמודאגים מההשלכות הבריאותיות של שמן דקלים.
עכשיו גם קמבודיה ולאוס מצטרפות להשמדת היערות.
באפריקה יערות מושמדים עבור תעשיית הרהיטים הסינית.
בדרום אמריקה יערות מושמדים עבור תעשיית הסויה שרובה משומשת להאכלת בעלי חיים, חלק גדול מהסויה גם מהונדסת כך שהנזק האקולוגי גדול עוד יותר.
בברזיל יערות מושמדים בעיקר עבור תעשיית הבקר, אך גם גידולי סויה מהונדסים ושמן דקלים הם גורמים שתורמים להרס יערות.
הרס יערות הוא פשע, נורבגיה היא המדינה היחידה בעולם שחוקקה חוק שמדובר בפשע.
למעשה היא אפילו שילמה לברזיל ולאפריקה כספים רבים מאוד כדי שאיזורים מסויימים יהיו מוגנים.
במקומות אחרים מכרות וסכרים הן סיבות נוספות להשמדת יערות.
הפיתרון הוא בחקיקת חוקים והפיכת כל היערות הנותרים בעולם לשמורות טבע, אבל גם חוקים בסופו של דבר מתבטלים כאשר האוכלוסיה גדלה ויש לחץ למשאבים, בני אדם חייבים לשנות את התפיסה שלהם, הם חייבים לשלוט בגודל האוכלוסיות שלהם, הם חייבים להבין שאקולוגיה קודמת לכלכלה, וחייבים להבין שטכנולוגיה היא לא תמיד הפיתרון לבעיות למעשה בזכות הטכנולוגיה עצים נכרתים בשיטתיות וביעילות גדולה מאי פעם.

אז מה הסוד לזוגיות מוצלחת?

אז מה הסוד לזוגיות מוצלחת?
הסוד לזוגיות מוצלחת הוא התחשבות, אי כפייה, לא להקשות, והרבה ספייס.
למשל לא מאלצים את הבחור לבוא איתך לשופינג, לכי לבד או לכי עם החברות שלך.
לא מפעילים את הטלוויזיה בקולי קולות שימי אוזניות.
כשהוא חוזר הביתה מעבודה גבר לא אוהב לבוא לבית ריק, תשתדלי להיות בבית לפני שהוא מגיע, זה הרבה יותר חשוב מלפטפט עם השכנות.
תכיני לו אוכל כשהוא מגיע, זה מתכון בדוק לגבר מאושר.
לא צריכים ללכת לישון באותו הזמן, ולא צריכים לאכול באותו הזמן, וגם לא את אותו האוכל, וגם לא חייבים לישון באותו החדר.
לפעמים כן ולפעמים לא תלוי בחשק.
לכבד פרטיות מאוד חשוב, לא טוב לחטט ולבלוש.
אתם רוצים לאכול היכנשהו אפשר ללכת למקום שהוא רוצה ואחר כך למקום שאת רוצה ושכל אחד יאכל מה שהוא רוצה.
אתם יכולים גם להגיע לקולנוע ולראות סרטים שונים.
אתם יכולים ללכת לקניון להתפצל ולהיפגש אחר כך.
אל תלכי לפניו ואל תלכי מהר מדי.
תכבי את הטלפון כשאת במסעדה איתו.
בית מבולגן ובית מלוכלך וכלי מטבח לא נקיים ממש לא תורמים לתדמית שלך.
אל תראי מוזנחת מדי וגם לא מאופרת מדי, שניהם לא טובים.
תמיד תתלבשי צנוע.
כשאת מקללת את מורידה מערכך לרמה של אישה פשוטה.
אל תגרור את האישה למקומות שהיא לא רוצה ללכת.
אל תכפה עליה את האמונות שלך.
אל תאלץ אותה לאכול, לצפות או לקרוא דברים שהיא לא רוצה.
השתדל לא להביא חברים שלך שהיא לא מסמפטת הביתה, אתה יכול להיפגש איתם במקום אחר.
והכי חשוב לא מעירים אדם משנתו.

אז איך לגרום לבת הזוג שתהיה מאושרת ובכך לשמר את הזוגיות?

אז איך לגרום לבת הזוג שתהיה מאושרת ובכך לשמר את הזוגיות?
זה שתקנה לה דירה או אפילו בית לא יעשה אותה מאושרת, גם לא הכסף שאתה עובד קשה בשבילו, גם לא מכונית ולא תכשיטים.
כי האושר עבור האישה לא טמון במה שיש לה אלא במה שיש לה לעומת הנשים בסביבתה.
לכן אם תחיה איתה בשכונה יוקרתית, למרות שלא יחסר לה דבר היא תמיד תהיה ממורמרת, היא תמיד תרגיש קטנה ופחותה לעומת אחרות ותראה אותך כבעל לא הכי מוצלח, זאת מפני שהיא תעשה השוואות לעומת נשים אחרות בשכונה שלה, ותמיד יהיו כאלה שיהיו להן יותר כסף, ובעלים יותר סופר פראיירים עם המון כסף להוציא עליהן, והיא תחשוב בליבה שהיא נכשלה לעומת אחרות ולא תראה אותך בתור בעל מוצלח במיוחד.
לכן העצה שלי עבורכם זה תמיד לעבור לשכונה פשוטה וענייה שכל השכנות עניות ממנה וכל הגברים פחות מוצלחים ממך.
רק אז האישה תהיה מאושרת כאשר היא מוצלחת יותר משכנותיה וכאשר כולן מקנאות בה, רק אז היא תראה אותך בתור פרטנר מוצלח ותהיה מאושרת.
זהו טבע האישה לעשות השוואות, וזה נכון לגבי 99 אחוז מהנשים.

ריטלין

פלסטינים

אני באמת חושב שלפלסטינים מגיע מדינה, כמו שלכל עם בעולם מגיע מדינה, ישנם עמים וקבוצות בעולם שמונעים מהם מדינה ואפילו אוטונומיה.
ולא שזה רק המעשה הנכון זה אפילו אינטרס ישראלי שלפלסטינים תהיה מדינה, כי כך הם לא יוכלו לבוא בדרישות למדינה בארץ היהודים, היא ארץ ישראל.
מדינה פלסטינית צריכה לקום כחלק מירדן או כחלק מסיני, ואלו שמכונים "ערביי ישראל" ראוי שיעברו לגור שם.
"ערביי ישראל" הוא מונח שקרי שהומצא על ידי השמאל, מפני שישראלים יכולים להיות רק מי שהם בני יעקב, כלומר יהודים.
כן ישנם עמים שמקבלים מיעוטים כאזרחים אבל מיעוטים אלו הם זניחים מבחינת גודל האוכלוסיה, ולא חותרים ולא מסכנים את ריבונותה של המדינה.
הפלסטינים שחיים בתחומי מדינת ישראל, אלה שנקראים ערביי ישראל, שלא בצדק, לא מרגישים בליבם שהם שייכים לעם היהודי וגם לא מעוניינים, ולכן גם לא מגוייסים ולא מאפשרים להם לשבת בוועדות הביטחון בכנסת.
בית המשפט העליון פסל מועמדים שחושבים כמוני שהערבים הם לא חלק מאיתנו, בית המשפט העליון מוכיח שוב ושוב על ידי הגנה על פלסטינים מחוץ לישראל, הגנה על שונאי ישראל מארצות הגויים, והגנה על מסתננים, שהם לא מייצגים את העם היהודי וחותרים תחת הריבונות היהודית על ארץ ישראל.

ביטחון כלכלי, חופש כלכלי

פעמים רבות אני מדבר על חובת המדינה כלפי אזרחיה, לא ניתן לדבר על דמוקרטיה וזכויות אדם כאשר לאזרחים אין אפילו ביטחון כלכלי.
המדינה מחוייבת לדאוג לדיור, רפואה, הגנה על זכויות עובדים, והשכלה גבוהה.
אנשים לא צריכים להיות מרוששים אם הם חלו במחלה, הצעירים לא צריכים להיות משועבדים לבנקים אם הם לקחו הלוואה ללימודי האוניברסיטה, והאזרחים לא צריכים לחשוש למצוא את עצמם ברחוב אם אין באפשרותם לשלם מדי חודש לבנק או לבעל הדירה.
המדינה גם מחוייבת לדאוג לנכים, היא מחוייבת לספק קצבה כדי שבני השישים ומעלה יוכלו להתקיים בכבוד ללא עבודה, וצריכה להבטיח שהזקנים לא ירוששו על ידי בתי אבות פרטיים, מפני שאי דאגה לילדים ולא משנה מה גילם היא פשע מוסרי ומהחמורים שבהם.
אבל יש משהו שהוא מעבר לביטחון כלכלי, וזהו חופש כלכלי, המדינה צריכה לשחרר אנשים שתרמו למדינה בתחומי מדע ותרבות ממעגל העבודה כאות הוקרה על פועלם, חלק מהאנשים שיזכו בחופש זה יוכלו להקדיש את זמנם החופשי לתרומות נוספות ללא הצורך לדאוג לבעיות פרנסה.

בודהיזם והפלות

בתאילנד הפלות הן לא חוקיות בלחץ הדת הבודהיסטית והאמונות הנפסדות שהוטמעו באוכלוסיה, דבר שמוביל להרבה הריונות לא רצויים, הרס העתיד לבחורות רבות, וחיי עוני וסבל עבור הילדים שנולדים כתוצאה מהריונות אלו.
לפני כמה חודשים 2 תלמידי בית ספר שלי בכיתה י"ב התייחמו ולא עבר זמן רב עד שהבטן של הנערה התנפחה.
ההורים של התלמידים עשו להם חתונה מאולתרת, ההורים של התלמידים עכשיו צריכים לשאת בנטל של נכד לא מתוכנן, ולנערה פחות או יותר נהרס העתיד.
ואני רואה הרבה ילדים קטנים שנולדים כתוצאה מהתייחמות לא זהירה, הילדים האלה נולדים למציאות של מחסור ומסכנות.
בתאילנד גם אין דמי מזונות או ביטוח לאומי, כך שבכל רגע הגבר יכול להיעלם מבלי לשלם, והבחורה מוצאת את עצמה מגדלת את הילד לבדה.
לכן אפשר לראות הרבה בחורות צעירות שתקועות עם ילד לא רצוי, שמוכנות לסבול גבר זוועתי רק מסיבות כלכליות, פשוט מחוסר ברירה, כי אם הוא עוזב היא לא תראה שקל לא ממנו ולא מהמדינה.
וכל זה כל כך מיותר, פיגור חברתי למרות כל הטלפונים החכמים והמודרניזציה.

גניבת זרע

עד לא מזמן בחורות צעירות שהיו נכנסות להיריון היו מאושמות, שהן מופקרות, ושבגלל שהן פעלו על פי הטבע עליהן להיענש ולשאת ברחמן את העובר ולגדל אותו.
או בשפה המודרנית קחי אחריות!
היום אנחנו כבר לא חיים בחברה כזאת חשוכה וכשבחורה נכנסת להיריון לא רצוי היא מפילה.
אבל כיום אותה אצבע מאשימה שהופנתה בעבר כלפי בחורות מופנית בימינו כלפי גברים, ואם גבר שכב עם בחורה ללא שום כוונות להביא ילד ממנה והבחורה מחליטה להוליד, זוהי גזירה כלכלית שתדפוק את הגבר לכל החיים.
או בשפה המודרנית קח אחריות!
לגברים עדיין אין גלולות ולכן הם לגמרי נתונים לגחמותיה של האישה, יש לחוקק חוקים מתחשבים שאם הזוג לא נשוי ואין חתימה שהוא מעוניין בילד אז האישה צריכה לבד לשאת בתוצאות החלטתה כי היא הביאה ילד על דעת עצמה בלבד.
הגבר מחוייב לשלם על ההפלה ללא ספק אבל בטח שלא על גידול ילד לא רצוי.

2019 מצב העולם

דונלד טראמפ הוא החבר של הפושע האקולוגי מברזיל.
אין לצפות למנהיגות אמיתית ממדינה שרק זרעה חורבן במזה"ת בשני העשורים האחרונים.
מדינה עם אחוז האסירים הגדול ביותר בעולם המערבי, מדינה עשירה שמוציאה מיליארדים על הצבא אבל לא דואגת לאזרחים שלה לדברים הבסיסיים ביותר כמו ביטוח רפואי, מדינה שמקומות מסויימים נראים כמו מדינת עולם שלישי לפי כמות ההומלסים.
מדינה שממשיכה לזהם את כדור הארץ בלי הגבלות.
ושמנסה להפיץ את זרעי המוות המהונדסים גנטית שלה לכל מקום בעולם כולל אפריקה.
האירופאים הם אימפוטנטים שקיבלו בברכה מהגרים עם מנת משכל בגובה דשא. רוב מנהיגי אירופה הם בוגדים בעמם.
רוסיה מתבודדת ומתקרבת אל סין בגלל התוקפנות האמריקנית והגמדים הקטנים שנלווים אליה מאירופה.
הסינים עסוקים בצמיחה כלכלית, פריסה של הדיקטטורה שלהם, קניית עצים וחומרי גלם מהעולם, ואיומים על טאייוון.
ובינתיים כל מיני פושעים קטנים צצים בעולם, חלקם פושעים נגד האוכלוסייה שלהם כמו בפיליפינים,
וחלקם פושעים אקולוגיים כמו ממשלות אינדונזיה מלזיה וברזיל.
אם היתה מנהיגות אמיתית בעולם, היו מענישים פושעים אקולוגיים כמו מנהיג ברזיל, היו פולשים לשם ומתקנים את המצב.
אבל בעולמינו אין מדינות חזקות ונאורות.
יש רק הרס אקולוגי, מלחמות עבור רווחים ודיכוי אוכלוסיות.

פוליטיקאים

אין כסף לדיור, לחינוך, לבריאות, לנכים, לתנאי עבודה נאותים, לקצבת זקנה מכובדת בגיל שישים.
זה מה שאנחנו תמיד שומעים.
האם אי פעם שמעתם אותם אומרים שאין מספיק כסף לקנות צוללות, מטוסי קרב מיותרים?
האם אי פעם שמעתם אותם אומרים שאין כסף למלחמה או לפנסיות מוקדמות של יוצאי צבא?
לסיבוב נוסף של בחירות מיותרות?
לטיסות תפנוקים במסווה של עבודה על חשבון משלם המיסים?
לנהנתנות שלטונית ולפרזיטיות חצופה?
עבור משכורות ופנסיות עתק לכל אוכלי החינם שחיים על חשבון הציבור?
עבורם תמיד יש כסף.
זה לא חכמה להפריט הכל, למכור את כל משאבי המדינה, ואז להגיד לציבור שאין כסף, אבל אפילו בלי המשאבים יש כסף, מהמיסים שאנחנו משלמים, אבל הכספים האלה נזרקים על לימודי גמרא והתנחלויות במקום השכלה בעלת ערך ודאגה לצעירים.

אלה היו החוקים

נישואים מוצלחים

אתם יכולים לצחוק, ללעוג, לצקצק בלשון עם גבות מוגבהות, אתם יכולים לנשוף סיסמאות שנאה פמיניסטיות, אתם יכולים לקלל וזרוק אשפה שמדובר בפרימיטיביזם ושובניזם, אתם יכולים לטעון ולאשלות את עצמכם שאתם נאורים-מתקדמים ומודרניים, אתם יכולים גם לרחף לכם בבועה ניו-אייג'ית היפית ולדבר על אושר מדומיין, או לתת לי דוגמאות אנתרופולוגיות משבט נידח בסוף העולם שזה אחרת.
אבל העובדות מדברות בעד עצמן, העובדות בסופו של דבר מראות מה עובד ומה לא עובד.
אין פה אג'נדות פמיניסטיות, אין פה אג'נדות כלכליות.
ביפן שיעור הנישואים המוצלחים הוא גבוה מאוד למרות שמדובר במדינה סופר מתקדמת.
ביפן הילדים מחונכים ממושמעים ומכבדים.
ביפן שיעור הפשע הוא מהנמוכים בעולם.
אתם יכולים להצביע על פגמים במערכת שלהם אבל ההוכחות מדברות בעד עצמן, המערכת שלהם עובדת נכון, ואילו שלכם לגמרי לא נכון, כי מכרו לכם אג'נדה שקרית עטופה בהבטחות ריקות, ואתם לגמרי קניתם אותה.

Abortion

THIS TRANSLATION WAS MADE FROM THE HEBREW LANGUAGE INTO ENGLISH.

This is how it always been, benighted men, haters of women, chauvinistic, fanatics, who wear robes of holiness, orange robes, Christian robes, robes of Muslims, equipped with discriminating books that were taken from a period when young teenage girls were bought by primitives who possessed sheep and cows.

And those primitives in the guise of holiness will always repeat the same fairy tales, imaginable and delusional, about the gods or a God, souls and incarnations, paradise and hell.
And they will always use customs and faulty and empty beliefs that are in the hearts of the people including women, so that they can oppress women.
Look at the map of the world, every place where women are being denied abortion there is a deep darkness, and all the technological advancements and all the high buildings the impressive bridges and the fancy malls and the rise in living standards are meaningless if human rights are being violated, because abortion rights are the beginning of human rights and the most important ones because it concerns women who have always been discriminated against throughout History.
Always, wherever A religion raises its head a woman is discriminated against, because all major religions were founded by men, and were made for their advantage.
Let's listen to reason, let's listen to common sense, let's consider the want of women, and let's understand that just by chance a man is born a man and not a woman, and if he were born a woman he would not want to be denied the most basic right,and that is the right on his own body, when a man uses violence to seed a woman this we all call rape that is obvious, but also forcing a woman to carry in her womb an unwanted child is a kind of rape and oppression.
Objection to abortion is a war against women, a war that good and decent men should be on the women's side, on the right side of history.

הפלות

כך תמיד זה היה, גברים חשוכים, שונאי נשים, שובניסטיים, פנאטיים, שעוטים על עצמם גלימות של קדושה, גלימות כתומות, גלימות נוצריות, גלימות של מוסלמים, מצויידים בספרים מפלים שנלקחו מתקופה שנערות צעירות היו נקנות על ידי פרימיטיבים שהיו ברשותם כבשים ופרות.
ואותם פרימיטיבים באצטלה של קדושה תמיד יחזרו על אותם המעשיות, דימיוניות והזויות, על אלים או על אלוהים, על נשמות וגלגולים, על גן עדן וגיהנום.
ותמיד הם ישתמשו במנהגים ובאמונות נפסדות וריקות ששוכנות בלב האנשים כולל נשים על מנת לדכא את האישה.
תסתכלו על מפת העולם, כל מקום שבו מונעים מנשים הפלות הוא אפלה גדולה, וכל ההתקדמות הטכנולוגית וכל הבניינים הגשרים והקניונים הגדולים והעלייה ברמת החיים חסרי משמעות אם מפרים זכויות אדם, כי הזכות להפיל זה ההתחלה של זכויות אדם ומהחשובות שבהן מפני שמדובר בנשים שתמיד היו מופלות לאורך ההיסטוריה.
תמיד, בכל מקום שבו הדת מרימה את ראשה האישה מופלית, בגלל שכל הדתות הגדולות הן גבריות, ומייצגות אותם בלבד.
בואו נקשיב לתבונה, בואו נקשיב לשיקול הדעת, בואו נתחשב ברצונן של הנשים, ובואו נבין שרק במקרה גבר נולד גבר ולא אישה ואם היה נולד אישה לא היה רוצה שיימנעו ממנו את הזכות הכי בסיסית שיש, וזה הזכות על הגוף, כשגבר משתמש באלימות כדי להזריע אישה זהו אונס זה ברור לכל, אבל גם להכריח אישה לשאת ברחמה ילד לא רצוי זה סוג של אונס וכפייה.
התנגדות להפלות היא מלחמה נגד נשים, מלחמה שגברים טובים והגונים צריכים להיות בצד האישה, בצד הנכון של ההיסטוריה.

 

 https://youtu.be/xiJkrbvPjXg

הומוסקסואליות ביוון העתיקה

בהתחלה ונוס נחשבה לאלת פיריון, וזאת אשר מעניקה חיים לכל, זה רק מאוחר יותר בערים שהיא קיבלה גוון מיני יותר, שקשור לעינוגי הגוף בלבד, לכן אמור-קופידון, אל האהבה הומצא, שהיה לבנה, כדי לתת לאהבה ביטוי.
תפיסות שגויות רבות יש לאנשים כיום בכל הנוגע לאהבה הומוסקסואלית ביוון העתיקה, רוב המשכילים קראו את המשתה של אפלטון אך רק מעטים קראו על האהבה מאת פלוטרך.
בעלי הנטיות טענו שבאהבת אישה יש מן התאווה ואילו אהבת נערים היא נעלה ונשגבה כי היא חסרת תאווה ונובעת מחברות אמיתית.
לעומת זאת נטולי הנטיות טענו שמשום שמשכב זכר נחשב לא טבעי, חסר בושה ואף מעשה של חטא נפשע, ובמקומות רבים אף אסור בחוק, בעלי הנטיות עידנו את תאוותם ונתנו לה נופך רוחני.
נטולי הנטיות טענו שאהבת נערים היא זמנית מאוד כלומר עד שיש לנערים זיפים, לא טבעית, ובנוסף לא מולידה צאצאים.
דווקא היוונים העריכו חיי נישואים מעל הכל ובעיקר אם היא באה מתוך אהבה.
היוונים סלדו מאותם נערים שמרצונם החופשי נתנו שישתמשו בגופם וראו בהם בעלי נפש מקולקלת, לעומת זאת אם נער עבר אונס מתוך תרמית או אלימות הדבר לא נחשב לבושה כי זה לא נעשה מתוך קלקול הנפש.
עוד אמרו היוונים שלמרות שכל הגברים רואים את הנתונים הגופניים הנאים של אישה יפה זה רק המאוהב לבדו שכה מתרגש מכך וזאת הודות למצב המיוחד שבו נפשו מצויה.

כשרות

שמי נצר שמיר, בן 69, חקלאי מזה 30 שנה ממושב בנגב המערבי. בשנה האחרונה הממסד החרדי החליט כי על כל פרדס מניב יש לשים משגיח כשרות אישי. אבל לא אחד אלא שלושה!
בבית האריזה של המושב שלנו יושבים מאז תחילת העונה 3 משגיחים, כל אחד במכונית הממוזגת שלו... ותפקידם - לשים חותמת על הפרי הנקטף - חותמת כשרות של העדה החרדית... והמשכורת שלהם מגיעה כמובן מכיסם של החקלאים.
לצערי לא די בכך, כי בחודש האחרון החליטו אותם משגיחים כי פרדס הלימונים אותו שתלתי לפני כיותר משלוש שנים, הוא כולו עורלה, ופסלו לי במחי יד כ 10 טון של לימון.
העניין הוא שאני מחזיק ברשותי היתר מהרבנות הראשית כי הפרי כשר. מסתבר שלחרדים זה לא מספיק.
וכך בכל יום אני "זוכה" לראות אותם מגיעים אל בית האריזה שלנו' יושבים ברכב כל היום, ומחכים לסיום המיון כדי להחתים את החותמת של הרבנות החרדית.
עזות המצח והחוצפה אליה הגיע הציבור הזה, בשמו של אלוהים, אותו הם מביישים (כי אתם ואני יודעים שאין להם מונופול על היהדות) עוברת כל פעם גבול חדש, ואנחנו כאן פשוט אובדי עצות.
האמת אני מיואש, כי ככל שעוברות השנים המצב רק מחמיר. ואין מי ששומע ואין מי שיכול לעצור את זה. וראש הממשלה שלי בסוף, בוחר בהם ולא בי. איך אמרתם? "הכל הפוך!"
זהו, הלוואי ותקראו את המכתב הזה. בקשתי היא שמישהו יבוא לראות במו עיניו את מה שאני רואה כל יום. שמישהו ישים לזה סוף. אם לא נעצור אותם, בעוד מספר שנים, יהיו פקחים על כל שכונה, על כל קיבוץ ומושב ועל כל גן ילדים בית ספר ומועדון נוער.
חייבים לעצור את ההשתלטות הזו. נמאס לי להיות פראייר! מצידי שלא ילכו לצבא. רק שילכו לעבוד - אולי יבינו מה זה להוציא לחם מהארץ. שייצאו לפרנס את משפחתם, במקום לפקח עליי, אני יודע לייצר פירות גם בלעדיהם.

נצר שמיר, מושב שדה ניצן

בריאות

אז מה צריך להיות העונש של חבר ממשלה שעל פי פקודה ההחלטה הראשונה שלו בתפקיד היה להרעיל את מי השתיה של אזרחי ישראל?
ושדבר כזה יקרה במדינת ישראל רק מוכיח שבתי המשפט לא מתפקדים.
ולא רק הרעלת מי השתיה.
ישראל היא מקום ראשון בריסוסים, מה שאסור באירופה מותר בישראל.
בישראל גם אין סימון של מוצרים מהונדסים גנטית.
בישראל המפעלים מזהמים חופשי, מה שהם לא היו יכולים לעשות באירופה הם עושים בישראל.
בישראל קירות הבתים עשויים מחומרים רדיואקטיביים והעבריינים האחראיים מסתובבים חופשי עם חיוך ומיליונים בכיס.
ומה לגבי האנטנות? מה לגבי רצון התושבים שלא ישימו אנטנות ליד בתיהם וליד בית הספר? האם מדינה שמתיימרת לייצג את אזרחיה יכולה להתעלם מרצונם?
ומה לגבי הקרנות בכפייה על ילדים שחלו בסרטן? באיזה זכות יש לכם להקרין עליהם? האם לא למדנו מספיק מילדי הגזזת ומניתוחים פסיכיאטריים כפויים לכריתת המוח שנעשו בעבר שאסור לכפות טיפולים?
ומי נתן לכם את הזכות לסמם ילדים בפנימיות או לעודד סימום ילדים?
מי נתן לכם את הזכות להרוס למיליוני אנשים את הבריאות?

פעם

כך היה פעם, אנשים היו הולכים כל יום ראשון לכנסייה כדי שהכומר המטיף יאמר להם איך לחשוב, היה גם לחץ חברתי על האנשים ללכת לכנסייה כי אחרת לא היית נחשב לחלק מהקהילה ולפעמים אף קנסות ומעצר אם לא הלכת.
היום כבר לא צריך ללכת לכנסייה, היום הכנסייה נמצאת אצל כולם בבית, פשוט שדרני הטלוויזיה החליפו את הכמרים, המדינה את הדת, והשקרים רק התחלפו.

נשים מוצלחות

אם אתה מעודד את הנשים המוצלחות ביותר לעבוד הן יתרכזו בקריירה במקום בלהביא תינוקות מוצלחים.
מדיניות כזאת תוביל לדור של מפגרים ומכוערים.
דווקא את הנשים הבינוניות בשכל וגנטיקה יש להגביל את מספר צאצאיהן ואילו את הנשים הטובות יש להרבות.
כדי לספק את צרכיהן האינטלקטואליים של הנשים המוצלחות יש לספק להן עבודה בחצי משרה אך במשכורת מלאה, בכך הן תוכלנה גם לדאוג לילדיהן וגם לתרום לחברה.

הרכבת ציפורניים, לק אדום, ליפסטיק.

הרכבת ציפורניים, לק אדום, ליפסטיק. באמת שאין לי מושג מה עובר לנשים בראש. הרי הכי יפה זה המראה הנקי. ובשביל מה צריך צבע לשיער? כל כך מיותר. במזרח עושים ניתוחים פלסטיים ללא צורך ובעיקר לאף, מטומטם. ריסים מלאכותיים בשביל מה? עדשות עם אישוני אנימציה, בשביל מה?
והטימטום החדש במערב ניפוח שפתיים שזה כל כך מכוער, השתלת ציצים מה הטימטום הזה?
ונשים על עקבים בשביל מה זה טוב?
והגרועות שבהן זה קעקועים פירסינג וסיגריות, זה כל כך לא יפה...
גם נשים שמדברות בגסות או מקללות זה לא עושה להן רושם טוב, גם כשהן בוסיות או פטפטניות מדי זה לא עושה רושם טוב.
גם כשנשים הולכות לפני הגבר זה לא עושה רושם טוב בכלל.
גם כאלה שמספרות על החברים הקודמים שלהן.
או כאלה שרודות במלצריות, או בנשים בסטטוס נמוך מהן.
והכי מכוער זה הישראליות שרואים להן את התחתונים כי המכנס שקוף מדי, או שפשוט כל כך לא צנועות.

אז איך יש לבחור בת זוג?

אז איך יש לבחור בת זוג?
ללא ספק האושר הגדול ביותר הוא לבחור את זאת שיש לך אהבה עמוקה כלפייה, זאת שכל הזמן נמצאת אצלך בלב, זאת שאתה תמיד חושב עליה.
זאת היא הבחירה הטובה ביותר.
אם האפשרות הזאת לא קיימת, הולכים לאפשרות השנייה, שהיא הבחורה שאתה תמיד חש שמחה כשאתה רואה אותה, זה נקרא לחבב מישהי.
אם אין בנמצא אז עוברים לתוכנית מספר שלוש, תוכנית מספר שלוש היא בחירה מושכלת, יש לבחור במישהי מתוך שיקולים של בריאות גנטית ואינטליגנציה, יופי הוא השתקפות של בריאות גנטית, כך תבטיח שהצאצאים שלך יהיו בריאים ויפים, ואם תבחר מישהי אינטליגנטית הצאצאים שלך יהיו אינטליגנטים.
אלו הם השיקולים שיש לקחת בחשבון כאשר בוחרים בת זוג.
כל יתר השיקולים כמו גזע, מוצא אתני, דת, מעמד חברתי, השכלה, מקצוע, לחץ משפחתי, לחץ חברתי, ושיקולים כלכליים הם כולם מלאכותיים וזרים והם לא יכולים להוות סיבה מספיק טובה בבחירת בת זוג.

פמיניזם והגירה

כישלון האידיאולוגיה הפמיניסטית.
למרות הכל, הפמיניזם נכשל, הוא נכשל ויכשל כי פמיניסטיות ברוב המקרים תומכות בהגירה.
אפשר לראות זאת בשבדיה שיש לה ממשלה פמיניסטית ועודדה ואיפשרה למהגרים מאפריקה והמזה"ת לגור בשבדיה.
שבדיה סובלת מאלימות גדולה נגד נשים ע"י זרים, רבים המקרים שלא מדווחים ולא מטופלים, אחת מתוך שלוש נשים בשבדיה מרגישה לא בטוחה.
כנופיות של זרים אונסים נשים שבדיות על בסיס יום יומי והמשטרה השבדית כמעט ולא עושה דבר בעניין.
מפלגת מרצ הישראלית היא הדבר הקרוב ביותר לממשלת שבדיה.
מרצ תומכת במסתננים, הם גם בעד הערבים. אנחנו כולנו ראינו איך הפמיניסטיות ממרצ דואגות לבחורות יהודיות בדרום ת"א, הן פשוט מפקירות אותן. פמיניזם הוא לא רק טשטוש הגבולות בין גברים לנשים, הוא גם טשטוש הגבולות בין העם לזרים.
לכן לפמיניזם יש מנגנון של הרס עצמי.
פמיניזם הולך יד ביד עם מדיניות חיובית כלפי הגירה ולכן היא מחוייבת להיכשל.

בתי אבות בישראל

תחקיר בעשרות בתי אבות בישראל: הזנחה, קשירות, עלבונות ויחס אגרסיבי

צריך להסתכל למציאות בעיניים: זה בקלות יכול להיות העתיד של ההורים שלנו. בדיקת "ידיעות אחרונות" ו־ynet בעשרות בתי אבות ברחבי הארץ הניבה תוצאות מזעזעות — הזנחה מסוכנת, קשירות, עלבונות, גסות רוח וגם יחס אגרסיבי. שנתיים אחרי התחקיר המטלטל שפירסמנו על מצב בתי האבות בישראל, נראה שהבטחות המדינה לטפל במשבר, נותרו על הנייר בלבד.

האגף הסיעודי בבית האבות נווה שבא בלוד. דלת המעלית נפתחת בקומה הראשונה לסרט אימה: מטפלת מכה נמרצות קשישה וצועקת עליה"קומי! קומי!". הסצנה נמשכת דקה ארוכה. לפתע היא מזהה שנתפסה מול מצלמת הטלפון ונבהלת. בבת אחת הטון שלה משתנה. "שרון, הבת שלך עוד מעט תבוא", היא אומרת בקול חביב ומגניבה מבט.

  

קומה אחת מעל, המציאות לא נעימה יותר. שם, בחדר האוכל, מטפלת מאכילה את אחת הקשישות באגרסיביות ובחוסר סבלנות. היא דוחפת בכוח את המזון לפיה של האישה חסרת האונים, וזו מתאמצת לא להיחנק. הלב מתכווץ.

  

קצת יותר משנתיים חלפו מאז פירסמנו ב"ידיעות אחרונות" וב־ynet את סדרת התחקירים על בתי האבות הסיעודיים בישראל. למשך תקופה סערה הארץ. משרדי ממשלה שיחררו שלל הבטחות, ואפילו עברה הצעת חוק המחייבת התקנת מצלמות. בפועל, דבר לא השתנה. חזרנו השבוע לאותם בתי אבות ולאחרים, במסגרת סדרת כתבות על הקשישים בישראל. התמונה שנגלתה לעינינו הייתה מעוררת פלצות. אלה ההורים שלנו שם, ונראה כי כמעט לאף אחד לא אכפת מהם.

הגענו לבתי האבות כמתנדבות, כמבקרות וכבנות משפחה. כמעט לכולם נכנסנו בקלות, ובחלקם מצאנו הפקרות מוחלטת. ברוב המוחלט של המחלקות הסיעודיות בהן ביקרנו גילינו הזנחה, התעלמות מצורכי הקשישים, תנאים סניטריים ירודים, אלימות מילולית, רגשית ואף פיזית, קשירות אגרסיביות וגם שימוש נפוץ בפרקטיקה של סימום בתרופות שינה והרגעה. בכמה מקרים מדובר בסכנת חיים אמיתית, משום שקשישים שאינם יכולים לזוז צריכים שיהפכו אותם בלילה, כדי שלא יפתחו פצעי לחץ שעלולים להזדהם ולהביא למותם.

  

חשוב לציין שלמעט מקרים של התעללות ממש, רוב המטפלים שעובדים במוסדות האלו הם אנשים נורמליים, עם כוונות טובות. אבל התנאים הקשים, הלחץ הבלתי נסבל ומחסור בכוח אדם שוחקים את מרביתם עד לקהות רגשית נוראה כלפי המטופלים חסרי האונים.

בגלל הריח

בית אבות גן דוד ברחובות. אף אחד לא ממש מקפיד על הנכנסים והיוצאים. את הכניסה למחלקה הסיעודית אופף ריח חריף של צואה. מסביב פזורים פחי אשפה ולצידם שקיות מלאות בזבל שאיש לא טרח לזרוק, ועל הרצפה מוטלת גופתו של ג'וק. בחדר האוכל הריח רק מתעצם, משום שהמזגן, אם יש כזה, אינו עובד. אין אוורור.

  

סביב השולחנות יושבים 30 קשישים, חסרי מעש. במשך דקות אין אף מטפל בסביבה. אחת הקשישות מתחננת, "מים, אני צריכה מים". בהיעדר אדם אחר באזור הגשתי לה בעצמי. רק כעבור דקות ארוכות הגיעה מישהי שסייעה לקשישה לקחת את הכדורים. מתברר שהיא אפילו לא עובדת של המקום. "היא מטפלת אישית שמישהו שכר ועוזרת לעובדים כאן כי הם קורסים".

איך לא יקרסו? שלושה מטפלים על 30 קשישים, וזה עוד בשעות היום. אחד מאותם מטפלים דוחף באגרסיביות מטופל על כיסא גלגלים, מצמיד אותו לשולחן עד שהקשיש משחרר זעקת כאב. אחר כך הוא מותיר אותו כך ויוצא למרפסת סמוכה כדי לעשן. העשן אופף את החדר, והקשישים נאלצים לסבול בשקט. עוד בטרם אני מספיקה להתאושש אל מול עיניי יוצא אחד מאנשי המנהלה למרפסת, פותח את מכנסיו ומטיל את מימיו. ככה, לעיני כל.

  

מזועזעת אני חוזרת פנימה ומוצאת קשישה שמתלוננת על כאב ראש. איש לא ניגש אליה. לא רחוק ממנה, במסדרון, רחל צופה בטלוויזיה. איך כאן, אני שואלת. "בהתחלה היה משהו־משהו, אבל בזמן האחרון זבל", היא מתלוננת. "גונבים, ולא אומרים להם שום דבר. אין לי חולצה להחליף, לקחו לי הכל".

  

בבית באייר בירושלים ביקרנו גם בסבב התחקירים הקודם. צוות ההנהלה כאן קיבל מאיתנו את הממצאים, ועל כן ניתן היה לקוות שמשהו השתנה. לשווא. במחלקה הסיעודית מצאנו את רוב הקשישים קשורים בעוצמה לכיסאות הגלגלים, ובהמשך גם למיטות, באמצעות יריעת בד כחולה שמחוברת בכמה נקודות אחיזה.

  

למולי אחד הקשישים נקשר באופן הדוק יותר, כך שהקשר נראה כפוצע את עורו. במשך דקות ארוכות הוא נאבק בניסיון לשחרר את ידיו, ואף סימן לי בתחינה שאעזור. "עזבי", אמרו לי האחים, "שימשיך לנסות".

סביב, המסדרונות וחדרי השינה מעלים צחנה נוראית. את הקשישים, מתברר, מקלחים אחת ליומיים, לפי קבוצות, ומחליפים להם טיטולים לפני השינה. גם, לא תמיד. "מה נשאר לעשות?" אומר בצער שאול, אחד הקשישים, "אנחנו רק מחכים פה למוות".

  

במחלקה הסיעודית הנוספת, בדרך החוצה, הקשישים מסיימים את ארוחת הערב ומובלים למיטות. אחד מהם מקיא לפתע את פורמולת המזון שבה הואכל. ראשו רכון קדימה ופניו מתבוססות בתוך הקיא. כך במשך יותר מרבע שעה. אחים ואחיות חולפים על פניו, שומעים את קריאתו לעזרה ומתעלמים.

  

בחזרה לבית האבות נווה שבא בלוד. כבר בכניסה ממתין קשיש על כיסא גלגלים, מנסה ללא הצלחה לעשן. תקוע. על אחד הספסלים בחוץ אני פוגשת את רבקה, שיושבת עם דוד שלה יצחק, דייר שעבר לכאן אך לפני שבועות אחדים לאחר שסבל מיחס נוראי בבית האבות הקודם. "אנחנו משתדלים להיות פה כל יום כמה שיותר", היא מספרת, "לא סומכים על אף אחד. בבית האבות הקודם היינו מגיעים לבקר אותו ומוצאים אותו מלוכלך, אלוהים יודע מתי אכל או התקלח".

  

שעת בוקר מאוחרת, כמעט אין מבקרים, והקשישים במחלקת תשושי הנפש מוטלים על כיסאותיהם ללא כל פעילות. מעט אנשי הצוות עסוקים בענייניהם. הזנחה מנטלית: אין פעילויות, אין שיח, אין תקשורת. מהתרשמות בלתי אמצעית זיהיתי גם אנשי צוות קהי חושים, שצוחקים על חשבון הקשישים.

באזור תשושי הנפש ישנם חמישה אנשי צוות על 25 קשישים. על פניו, סביר. אבל בלילה המספר מצטמצם, וישנם קשישים שנותרים במיטתם מבלי שיהפכו אותם. כך מתפתחים פצעי לחץ שעלולים בקלות להזדהם ולהוביל למוות. סבו של ירון נפטר בדיוק מהסיבה הזאת, חודשים ספורים לאחר שהועבר לבית אבות באזור ירושלים. "מבחינתם, הם לא אשמים", הוא אומר. "פשוט אין כוח אדם, ולממשלה לא אכפת. אני לא מאשים אף אחד חוץ מאשר אותנו, שלא מוציאים את כל ההורים שלנו מבתי האבות והולכים להפגין מול משרד הבריאות או בית ראש הממשלה. כנראה לאף אחד לא באמת אכפת מהקשישים, מעדיפים שימותו בשקט, כמו סבא שלי".

שעת טיול באשפה

שעת ההשכמה משנת הצהריים בבית אבות אשדוד, השוכן בבניין ישן ועלוב למראה בעיר. הקשישים מתעוררים לאיטם, וניכר מתח רב בינם לבין אנשי הצוות. "למה כל כך קשה להם לקום?", גוערים המטפלים בקשישים בגסות, בזמן שיש בהם כאלה שמוציאים את הקשישים בכוח רב מחדריהם. "אם תצעק עליי, לא תקבל כלום!" מאיימת מטפלת על קשיש שמתמרמר על היחס ומבקש אוכל.

  

לאחד החדרים, שנראה יוקרתי יותר מהאחרים, נכנסת מטפלת ומחליפה מצעים תוך שהיא מזיזה בגסות את הקשישה מדרכה. "תמר, את רוצה שאני אחליף?" היא גוערת בדיירת וממשיכה לדבר בטלפון. "אני רוצה לעזוב", היא אומרת לבן שיחה, "כל דקה שולחים הודעה משהו אחר, כולם עצבניים. לא אכפת להם בכלל מהעובדים".

  

אחרי שהמטפלת הלכה פניתי לתמר וביקשתי לשמוע ממנה על היחס. "ככה־ככה", היא אמרה, וביקשה להדגים בפנטומימה, מפוחדת, מה עובר עליה: היא סתמה את האף, לחצה בגרון ודחפה את האצבע לפה, הסבירה שזה מה שעושה לה המטפלת. למה? "פורקה מרוקאית וארגנטינאית לא מסתדרות טוב", היא אומרת ומדגימה שוב בתנועות ברורות.

  

בביקור נוסף, למחרת, פגשתי את עדנה, קשישה ערירית וחייכנית כבת 90. גם היא חזרה על טענות לאלימות מצד הצוות. "יש מכות", היא אומרת בעברית קלוקלת ומדגימה, "זה לא בסדר". מה עושים? עדנה מושכת בכתפיה כאומרת: זה מה יש.

  

כוח האדם דל. על 34 הקשישים שנוכחים כאן יש ארבעה אנשי צוות, מתוכם שתיים שנמצאות כבר 14 שעות ברציפות, והמשמרת טרם הסתיימה. בלילה נותרות כאן רק שתי מטפלות — אחות וסייעת. "בלילה אנחנו עושים סבב החלפת חיתולים ושינוי תנוחות לכולם", מסבירה הסייעת. "מטפלת אחת עושה את זה לבד עד השעה שלוש, כמה שהיא מספיקה". אחר כך היא מסבירה שלפעמים לא מספיקים, כי אין זמן, ולכן יש קשישים שנותרים באותה תנוחה כל הלילה. מתכון לטרגדיה.

  

במחלקה הסיעודית נשמעים קולות רמים של צעקות. מתברר שאחת המטפלות קשרה קשיש באופן הדוק מדי, באמצעות השמיכה, בין קורות המיטה. הוא אינו יכול לזוז, ונראה שגם מתקשה לנשום כך. בהמשך מתחלפות האחיות ומתחילות בסבב החלפת חיתולים. "נו, תעזור לי, תסתובב כבר", גוערת האחות בקשיש כבד משקל, ובינה לבין עצמה ממלמלת בקול תוך שהיא מושכת אותו באגרסיביות: "וואו, איזה שמן! תרים את הטוסיק שלך... חרא".

  

בחדר הצוות תלוי שלט גדול, שמורה להקפיד לחטא את הידיים בין דייר לדייר, להחליף מצעים וללבוש כפפות. במציאות, בכל שעות שהותי שם לא ראיתי מטפלות מחטאות את הידיים או שוטפות אותן, וגם לא מחליפות מצעים.

  

תמונה דומה התגלתה בחלק ניכר מבתי האבות. כמעט בכולם התנאים ההיגייניים ירודים מאוד. לעיתים לא מקפידים על מקלחות לקשישים, וישנם כאלה שמקולחים רק פעמיים בשבוע.

  

גם עניין ההזנחה בולט כמעט בכל המחלקות הסיעודיות שבהן ביקרנו. רוב הזמן הקשישים פשוט מוטלים חסרי מעש, מלבד שעות פעילות קצרצרות שגם הן מתבטלות לעיתים. רק כאשר בני המשפחה מגיעים לבקר נראה שמישהו מעסיק את הקשישים ומתייחס אליהם באמת.

  

בנווה באבוב בבת־ים, למשל, שגם בו ביקרנו בעבר, ניכר במיוחד המחסור בפעילות ובהיעדר תשומת לב לקשישים. במשך שעות ארוכות ראיתי את הקשישים מוטלים על כיסאות הגלגלים, ללא כל אינטראקציה אנושית. מחוץ לשעות האוכל לא ראיתי אף איש צוות ניגש לשאול לשלומם. לפחות בימים שבהם ביקרתי שם שהו הקשישים במיטות במשך שעות ארוכות מאוד, גם בשעות היום, ואיש לא ניגש אליהם.

  

בפינת אחד החדרים ראיתי קשישה שיושבת וממררת בבכי דקות ארוכות, מבלי שמישהו מאנשי הצוות ייגש אליה. משראיתי שאיש לא בודק מה אירע ניגשתי אליה בעצמי. "מפית", היא לחשה. מפית, זה כל מה שהיא רצתה, כדי לנגב את עצמה.

  

גם בבית אור בבת־ים ניכרה ההזנחה. במיוחד הופתענו לגלות את הקונספט הייחודי שהמציאו שם ל"טיול": מוציאים את הקשיש החוצה, מעמידים אותו ליד מכולת אשפה מצחינה, מחכים דקות אחדות ומחזירים פנימה. נראה שמבחינת אנשי הצוות מכולת האשפה והריח העולה ממנה הם הנוף הראוי.

  

בבית האבות עד 120 בחדרה גילינו יחס אגרסיבי וחוסר תשומת לב. חנה הועברה לכאן מבית אבות שעובדים בו נעצרו בעוון התעללות בקשישים. אבל גם כאן הילדים שלה לא רגועים. לפני חודשים אחדים היא נשכחה ללא מכשיר החמצן שלה, והובהלה לבית חולים עם הרעלת פחמן דו־חמצני.

  

הפעם היא מספרת על יחס נוקשה של העובדים. "כולם עבריינים", היא ממלמלת. "עבריינים, כולם אותו הדבר. כשהם באים אז הם קורעים את העור, עד שמורידים (את הבגדים), עד שמלבישים. עושים מאוד כואב. מטלטלים אותי".

  

קונים יחס

כמו תמיד, הנפגעים העיקריים הם העניים. אנשים בעלי אמצעים יכולים לשלוח את הוריהם לדיור מוגן מהסוג היוקרתי. ביקרנו בכמה מקומות כאלה, וההבדל ניכר לעין. כך למשל ברמת תמיר ובהוד ירושלים בירושלים, שם היו יותר אנשי צוות ואלה הכירו את הקשישים באופן פרטני, ידעו לתרגם את קריאות העזרה שלהם ולהבין למה כוונתם. בכניסה לכל חדר הוצבו חומר חיטוי וקופסת כפפות גומי, וכך גם בסמוך לכל מיטה. ארוחות הערב חולקו לפי העדפות המזון של הקשישים, והצוות נהג בהם בסבלנות. 

במגדלי הים התיכון בנתניה, מהרשתות היוקרתיות בישראל, ניכרת היוקרה גם בטיפוח המקום וגם ביחס. עם זאת, גם שם היו תלונות מצד כמה קשישים על התעלמות של האחיות מקריאות לעזרה, במיוחד בלילות. עוד מקום שעשה רושם סביר הוא מחלקת הסיעוד בלב אבות ברחובות, אם כי זה מיועד לקשישים עצמאיים בלבד. גם שם המחלקה הסיעודית קשה יותר, אבל היחס בין מספר אנשי הצוות למספר הקשישים היה ראוי.

  

ישנם בתי אבות שבהם הפער בין עניים לעשירים ניכר ממש בתוך המחלקות. מתברר שבשנים האחרונות, בגלל המצוקה, שוכרים בני משפחה בעצמם מטפלת צמודה כדי שתטפל בהוריהם. כך, בזמן שקשישים אחרים באותן מחלקות סובלים מהיעדר יחס, קשיש שיש לו ילדים בעלי אמצעים זוכה ליחס שונה לחלוטין.

  

בבית שמחה שבשכונת בית וגן בירושלים, למשל, מטופלים קשישים ברמות תפקוד שונות. שרה, שאמה מטופלת בבית האבות, הביאה אותה לכאן אחרי שבית האבות הקודם שלה נסגר בגלל תנאים סניטריים ירודים. "איך שהיא נכנסה לכאן אמרו לי, 'כאן לא מושיבים אותם בשירותים, לכולם יש טיטול ואנחנו מחליפים להם'", היא מספרת, "אבל לקשישה שהבת שלה משלמת — אותה כן מושיבים. אמרו לנו, 'אם משפחה אחרת משלמת 14,000 שקל, את מצפה שתקבלי אותו יחס?'. היה כאן מטופל, דמות ציבורית, שהבת שלו שילמה אקסטרה לאחד המטפלים כדי שידאג לגלח אותו ולתת לו טיפול אישי".

  

בבית שמחה, אגב, נתקלנו באותן תופעות כמו בבתי אבות אחרים: גזיזת ציפורניים בכוח, האכלה בכוח, יחס נוקשה כלפי המטופלים הלא אמידים.

  

"אל תלכי, אני לבד", פונה אליי לאה, אחת הקשישות, "אני צריכה מישהי כמוך לדבר איתה. אם את לא תהיי פה עכשיו לידי, לא יהיה פה אף אחד. הרבה פעמים אני קוראת לאיש צוות ואף אחד לא מגיע. הילדים שלי באים לבקר בערך פעם בשבוע, לפעמים גם הנכדים באים איתם, אבל זה לא מספיק".

בבית הלפרין באשקלון סיפרו לנו אנשי הצוות והקשישים על כך שישנם ילדים שפשוט שוכרים להוריהם מטפלת צמודה. האחרים מסתדרים עם מה שיש. כבר כשאני נכנסת, מבקשת ממני נעמי המפעילה לעזור. אני ניגשת לאחד הקשישים ומגלה שכבר דקות ארוכות הוא מתחנן למים אבל אין מי שיביא לו. "המקום נפלא", הוא אומר לי, "אבל יש אחיות ברבריות. היו כמה שהרימו עליי ידיים". סיפרת למישהו? "רק כשאני אצא מפה אספר הכל", הוא מסביר את החשש לדווח, ולספוג יחס עוין.

  

שרון מטפל באימו, שמתגוררת כאן. אני מזהה שהוא לחוץ. "בבקשה", הוא פונה לאחת המטפלות, "אמא עדיין לא אכלה. אני פשוט חייב ללכת". משיחה קצרה איתו מתברר שהוא הביא מישהי בתשלום. למה? "תראי כמה דיירים יש כאן לעומת מטפלות", הוא מסביר, "אין להן שמונה ידיים".

  

הדיירים מקבלים את האוכל, כל אחד בתורו. התפקודיים יותר מקבלים ראשונים, הפחות תפקודיים נדחקים לסוף. "קשה", אומר לי משה, אחד הקשישים. "את יודעת כמה פעמים רציתי אוכל של בית? פעם כמעט הזמנתי אבל זה 100 שקל, אני קשיש, וגם ככה אני משלם פה עשרת אלפים שקל לחודש. לא נשאר לי כסף לכלום. שתדעי לך, את סבא וסבתא שלי לא הייתי שם בבית אבות".

  

מייבשים את המערכת

המשכנו בינתיים במסע, בית אבות אחר בית אבות, והתמונה קשה ומדכאת. מצוקת כוח האדם ניכרת, ולו בכך שברגע שהצענו את עצמנו כמתנדבות מעט מאוד שאלות נשאלו. כן, בואו, עכשיו. באחד מבתי האבות הגדילו לעשות והושיבו אחת מאיתנו בכיסא השומר למשך שעה ארוכה עם הנחיה: "לפתוח את שער החניון בכל פעם שמישהו מצלצל". בכל בתי האבות אין כמעט בידוק, ודיירים רבים התלוננו על גניבות.

  

באחוזת רינה באשקלון מיעוט קיצוני של אנשי צוות ביחס למטופלים. כאן גם התנאים הסניטריים ירודים, המיטות מטונפות וחלק מהקשישים ישנים עם צרכיהם עליהם. המתקן לשיניים התותבות נראה עכור במיוחד, ותאי השירותים מלאים חלודה. כשאני שואלת את אנשי הצוות אם אין שירותים נוספים, שולחים אותי לקומה אחרת, ואני שומעת את אחת האחיות מסננת בקול "שתלך להזדיין". בדרך אני מזהה קשישה מיובשת שמתחננת למים. נתתי לה את הבקבוק שלי והיא גמעה את כולו בשניות.

  

וכך זה נמשך. בנווה שבא באשדוד מצאנו משטר קשוח ודכאני, וגם חשד לשימוש בלתי מבוקר בכדורי הרגעה ושינה; בתפארת בנים בנתניה ראינו התעלמות מצורכי הקשישים ויחס קר ולא נעים; בבית אור סניף ביתן אהרון חזרה אחת הקשישות שוב ושוב על כך שלא טוב לה במוסד, והמנהל ששמע את הדברים מיהר להגיב: "היא קצת מסטולה"; באחוזת הורים באשקלון מצאנו הזנחה, תנאים סניטריים גרועים וריח נוראי. "פעם היה ביקור של משרד הבריאות", אומרת אחת העובדות, "פתאום לכולם היה אכפת מהניקיון"; במרכז סיעוד איתנים בבאר־שבע מצאנו מיעוט מטפלים, סירחון, התעלמות מהקשישים וגם עישון עליהם בתוך הקומה.

  

"אנשים מקיאים, עושים קקי ופיפי, ויש כל מיני נוזלי גוף. לנקות ולהאכיל זה לא בשבילי", סיפרה לנו מטפלת אישית שנשכרה על ידי בני משפחה כדי לעזור. "אני רואה כאן מראות קשים. אנשים נופלים ושוברים את הראש, מישהו מת וצריך לנקות אותו, המטפלים חייבים לעשות את זה. מי יודע אם הם עושים את זה טוב או לא".

  

איך נדע?

"אותם", היא מצביעה על הקשישים, "אי־אפשר לשאול. זאתי חולה, היא בקושי יודעת איך קוראים לה. את בחורה צעירה, אל תעבדי פה. אנשים עם חיים קשים שממש זקוקים לכסף ולא מצליחים למצוא עבודה עובדים פה. עוד לא ראיתי אף אחד שאומר 'איזה יופי, החלפתי טיטול'".

  

גם הקשישים העידו שישנם מטפלים נהדרים, ואחרים פחות טובים, אבל הם הבינו לליבם. "לא משלמים להן מספיק", אומר משה, קשיש שמטופל באחד מבתי האבות. "מתעסקות בקקי, במחלות, מה לא". "זו עבודה נוראית", מצטרפת אליו עובדת סיעודית, "צריך לקלח את כל הקשישים, להוריד להם את הבגדים, לנקות ולהחליף, זה מגעיל".

  

רעות היא בחורה צעירה יחסית, נוף לא שכיח בבתי האבות. ניכר שיש לה נשמה גדולה. היא לבדה, מתרוצצת בין הקשישים, מנסה לעשות ככל יכולתה. "אני מסתדרת כרגע", היא אומרת. "אם לא, אני קוראת לאחות שתעזור לי. לא תמיד היא באה, אבל אני עושה מה שאני יכולה".

  

את אוהבת את העבודה?

"אני אמא צעירה שצריכה כסף. זה מה יש".

  

בראשית החודש פירסמנו כאן תחקיר שהראה כיצד מדינת ישראל מייבשת באופן מכוון את מערכת הבריאות הציבורית, לכאורה כדי לגרום לאזרחי ישראל לעבור לרפואה פרטית. מבדיקת המצב בבתי האבות עולה החשד שגם כאן המציאות דומה. המדינה מייבשת את בתי האבות מבחינת תקנים, נמנעת מקבלת החלטות ומאישור תוספת כוח אדם, וכך לא מותירה ברירה לכל מי שיש בידו אמצעים אלא ללכת למקומות יוקרתיים יותר או לטפל בהורים בבית.

  

לאחר התחקיר שהתפרסם ב"ידיעות אחרונות" וב־ynet לפני שנתיים הוקמה בכנסת ועדה בינמשרדית בראשות ח"כ טלי פלוסקוב (כולנו), שמטרתה גיבוש תוכנית־אב לאומית לזיקנה. בשנה שעברה הגישה הוועדה דוח ביניים עם מסקנותיה, אלא שהדוח המלא טרם הוגש ואף תוכנית אופרטיבית לא יושמה.

  

בבתי האבות בארץ יש כ־21,000 מיטות לקשישים סיעודיים, מתוכם כ־80 אחוז במימון משרד הבריאות. תעריף האשפוז הסיעודי של משרד הבריאות עומד כיום על כ־470 ש"ח ליום אשפוז לקשיש. לטענת מנהלי בתי האבות המחיר האמיתי ליום אשפוז גבוה בעשרות שקלים, ונדרשת הקמת ועדה ציבורית המורכבת מכלכלנים שתאמוד את המחיר העדכני. משרד הבריאות, טוענים, סירב להקים ועדה.

  

כיום מתנהל דיון בבג"צ בעתירת בתי האבות נגד המדינה ומשרד הבריאות, בדרישה למצוא פתרון למחסור של כ־6,000 מטפלים במחלקות הסיעודיות. בתי האבות דורשים לאשר תקנים להכנסת עובדים זרים למחלקות, אלא שמנכ"ל משרד הבריאות, משה בר סימן טוב, מתנגד לכך והמשרד הציע כחלופה פיילוט במסגרתו ישולבו כ־1,000 עובדים פלסטינים ככוחות עזר.

  

שנה חלפה מאז הצהרת המשרד לגבי הפיילוט, ולדברי בתי האבות "נכון להיום אף עובד פלסטיני לא נכנס למערכת וגם לא רואים קצה של סימן שהוא הולך להיכנס. מה גם שבמציאות הביטחונית של מדינת ישראל הפתרון בעייתי. אצלנו עובדים מסביב לשעון, בחגים וגם ביום כיפור, וכשהצבא יבצע סגר על הכפרים הפלסטיניים - מי יבוא לקלח ולהחליף טיטול במקומם?"

  

לאחרונה אושר החוק להתקנת מצלמות בבתי חולים גריאטריים וסיעודיים שיזם ח"כ איציק שמולי (העבודה), אך החוק ייכנס לתוקף רק בעוד שנה. לטענת בתי האבות, קיים בחוק סעיף בעייתי המחייב אותם לרכוש מצלמות עם מפרט טכני מסוים, שקשה להשיג בארץ.

לדברי אחד ממנהלי בתי האבות, אלפי מטפלים שעובדים ככוחות עזר סיעודיים לא ראויים לעבודתם, אך הם אינם מפוטרים בגלל מצוקת כוח האדם. "המשאב האנושי הוא הדבר החשוב ביותר, אבל מבין 11,000 המטפלים שעובדים כיום במחלקות הסיעודיות צריך לפטר לפחות שליש", הוא אומר. "בגלל המחסור בכוח האדם ממשיכים להעסיק אותם, וגם אם נפטר אותם הם ימצאו עבודה תוך חמש דקות במקום אחר. עובדים שלא שומרים על היגיינה, שלא מאכילים את הקשישים כמו שצריך, שלא מחליפים להם חיתול בתדירות הנדרשת. אבל מי יבוא במקומם?"

  

לדבריו, המצב עוד ילך ויחמיר. "היצע המיטות הולך וקטן, למרות שכמות הקשישים הסיעודיים הולכת להכפיל את עצמה בעקבות העלייה בתוחלת החיים. מצבו של הענף הזה הופך קשה יותר מיום ליום בגלל הניסיון של משרד הבריאות לחסוך כסף. יש רישיונות לעובדים זרים בענפי החקלאות, המלונאות, ההיי־טק והבניין — רק אצלנו לא נותנים רישיון אפילו לעובד אחד".