הליכה לקניון כבר נהפכת לעינוי עבורי.
הקניון וכל ההתנהלות בקניון היא המהות של הקפיטליזם החזירי.
בתאילנד כל החנויות והמסעדות בקניון הן רשתות.
ואני רואה את כל העובדים-עבדים שמשרתים בחנויות-מסעדות-רשתות האלה.
זו ההגדרה של עבדות מודרנית.
למשך כל היום וכל יום לבצע אותה עבודה סיזיפית לעמוד על הרגליים לשרת לקוחות ולקבל בסוף החודש כמה פרוטות.
ככל שאני מבוגר יותר כך אני מתעב יותר שמשרתים אותי.
ואני מתעב את המציאות שנכפתה על אנשים.
לא לשם כך יש חיים.
האנשים מבצעים את העבודה שלהם ללא חדווה, ללא חמימות משפחתית, ללא חיבור כלשהו למקום עבודתם.
הפכו בני אדם לרובוטים שתפקידם הוא להזרים את הכספים לבעלי ההון.
בואו אני אסביר לכם איך חברה צריכה להיראות.
עסקים צריכים להיות מנוהלים על ידי משפחות.
כשלכל משפחה עסק קטן שאולי יש בו כמה שכירים.
האנשים שמפעילים את העסקים הם בעלי החנויות, הם לא צריכים לשלם שכירות בשמים לבעלי חנויות.
כיום רוב בעלי העסק הם לא בעלי החנות דבר שפוגם בכלכלה.
בעלי החנויות מעדיפים להשכיר את החנויות שלהם למפעילי העסק ולחיות מהשכירויות הגבוהות.
ומה לגבי הארנונה? בכלל צריך לבטל את המס הזה שפוגע בעסקים. ויש צורך ברגולציה בתחום. יש לקבוע רף מסויים כמה כסף בעלי חנויות יכולים לגבות שכירות.
אם עסקים ינוהלו על ידי משפחות לאנשים יהיה חיבור לעבודה שלהם והעבדות תיפסק.
חייבים להחזיר את הכוח הכלכלי לעם, מספיק עם שיטת הקסטות הכלכליות, מספיק עם השיטה שבה אנשים עובדים ואין להם לא דירה ולא עסק, הם רק שוכרים ומגדילים עוד יותר את כספם של העשירים. קסטת העובדים שמרוויחים משכורת ממוצעת ומטה וקסטת הפרזיטים שרק נהנים מעמלם של אחרים.