על טיפשותם של החילוניים.

על טיפשותם של החילוניים.
החילוניים טיפשים, הם טיפשים כי הם לא מבינים שאנשים מסויימים משתמשים בהם, והם לא מבינים את המערכת.
אתם רוצים לפרוק עול מצוות? אין בעיה, קחו את החופש שיש לכם, את יום השבת, ותקראו ספר, תבלו עם המשפחה, תפגשו חברים, תסעו על האופניים לפארק או לכו לחוף הים.
תשאירו את המצב הקיים ותשתמשו בו לטובתכם.
אך כרגע אתם פועלים נגד עצמכם, מתוך שנאתכם לדת אתם מובלים לעבדות של הקפיטליזם, אתם נלחמים בכפייה דתית כדי ליפול לכפייה קפיטליסטית. 
לא תוכלו להתנגד לבוסים כאשר החוקים בהשראת הדת יבוטלו.

ילדי עובדים זרים

כשאתה מביא אנשים מארץ רחוקה שישרתו אותך אי אפשר לצפות שחלקם לא יישאר ויקים משפחה.
והילדים האלה הם לגמרי ישראלים באותו אופן שילדים גדלו בארץ להורים שבאו מפולין, רומניה מרוקו או עירק. 
כל מקרה יש לבדוק לגופו ואין לחוקק חוקים אבסולוטיים שפוגעים במקרים מיוחדים שבהם יש מקום לשקול גם עם הלב ולא רק עם שכל קר. 
שיפוט טוב הוא שיפוט של שכל שמודרך על ידי אנושיות. 
ללא חמלה אנו לא יכולים להיחשב בני אדם.

על חיטוב הגוף.

על חיטוב הגוף.
צר לי לומר לכם, כל הצעירים שהולכים למכון כושר, כל השרירים שמראים לכם לפתח, אינם נחשבים אידאליים על פי שום קריטריון אסתטי, אין להם שום כלום עם מה שיופי גברי אמור להיראות על פי תרבות יוון, ולא ניתן לכנותם אידיאליים או אפילו משהו שיש לשאוף אליו. 
והיכן שאתם נכשלתם דווקא רקדני הבלט הצליחו להשיג, גוף יפה ששואף להרמוניות קלאסית.

על עצים ואנשים

יש כל מיני עצים, בסופו של דבר עץ נבחן על פי ערכו. 
יש עצים שלעולם לא מבשילים כמו הורים שגם לעת זקנתם נשארים עניים ואין להם דבר לתת לילדיהם.
יש עצים שפירותיהם רעילים, הם גורמים למוות כמו הורים ששולחים את ילדיהם למות במלחמות. 
יש עצים שמכבידים על אלו שיושבים בצילם כי יש בתוך ענפיהם מלאי מזיקים, כך הורים שמכבידים ומקשים על חיי ילדיהם. 
יש עצים שמקלים על אלו שיושבים בצילם. כך הורים שילדיהם מרגישים נוח להיות בקרבתם. 
יש עצים בעלי פירות רבים אך בגלל שהם מרוחקים אף אחד לא נהנה מהם, פירותיהם נרקבים על הענפים מבלי שאף אחד מפיק תועלת. כך הורים בעלי נכסים שלא נותנים דבר לילדיהם.
יש עצים בעלי פירות רבים אך פירותיהם לא נרקבים אלא נאכלים על ידי זרים, ציפורים ותולעים, כמו הורים שנותנים את הכסף לבתי אבות ולזרים במקום לתת לילדיהם.
ויש עצים טובים שיש להם פירות והם בעלי ערך כמו הורים שדואגים כלכלית לילדיהם.

אז למה בתי ספר פרטיים הם רעה חולה?

אז למה בתי ספר פרטיים הם רעה חולה?
זה אינטרס של העשירים שבתי הספר יופרטו, כאשר החינוך מופרט מי יכול להרשות לעצמו לשלוח את ילדיו לבתי הספר היוקרתיים? 
תראו כמה עולה גן פרטי כיום אז תחשבו כמה יעלה לכם בית ספר פרטי כל חודש. 
מי יוכל להרשות לעצמו? רק העשירים. 
מה שהעשירים רוצים זה פריווילגיה. מה שהעשירים חותרים אליו הוא אפליה על רקע כלכלי. 
ומה עם העניים? טוב מצידם שיפלו על המערכת הממשלתית, כך שהם בעצם רוצים 2 מערכות, אחת לעשירים ואחת לעניים.
אבל למה לעצור רק בהפרטה? למה שלא תלכו עם פילוסופיית הקפיטליזם עד הסוף?
הרי הקפיטליסטים אומרים שלמדינה אין זכות להתערב, כך שהעניים לא יוכלו כלכלית לשלוח את ילדם לבית הספר, חלק מהילדים ישארו בבית, חלקם יחברו לכנופיות רחוב ויהיו עבריינים בבגרותם, וחלקם יעבדו בבורגראנץ' או ינקו את השירותים בבתי הספר של ילדי העשירים, כי הרי על פי הקפיטליסטים למדינה אסור להתערב בחקיקת חוקי עבודה.

החלום האמריקאי גווע לנגד עינינו

חיים פחות, מושחתים יותר: החלום האמריקאי גווע לנגד עינינו.
הפערים החברתיים גדלים באופן קיצוני, שיעורי ההתאבדות עולים והשחיתות מתפשטת בכל דרגי הממשל. במשך שנים היתה ארה"ב מודל לחיקוי. לא עוד

בסמוך להתפוצצות פרשת השוחד ששילמו מיליונרים כדי להכניס את ילדיהם לאוניברסיטאות יוקרה בארה"ב, התפרסמו בתקשורת האמריקאית שלושה נתונים מעניינים נוספים. נתון ראשון הצביע על כך שארה"ב הידרדרה ארבע נקודות במדד השחיתות הבינלאומי. כעת ניצבת מלכת הדמוקרטיה במקום ה–22 בלבד מתוך 180, לצד מדינות כאורוגוואי וברבדוס. שנית, התברר כי מאז תחילת המאה עלה שיעור ההתאבדויות של צעירים בארה"ב (עד גיל 34) ב–28%; התאבדויות הן כיום גורם המוות השני בקרב צעירים אחרי תאונות. נוסף על כך, התגלה כי תוחלת החיים בארה"ב צונחת, זו השנה השלישית ברציפות.

קו ברור מחבר בין שלוש התופעות הללו, ובין סדרה ארוכה של ממצאים חמורים נוספים. אפשר להגדיר אותו בקצרה כגוויעתו של החלום האמריקאי.

ממריטוקרטיה לפלוטוקרטיה

גם יריביה הפוליטיים של ארה"ב לא יכולים להתעלם מהישגיה האדירים: הפסגות המדעיות והטכנולוגיות, האוניברסיטאות הטובות בעולם, רמת החיים הגבוהה של רוב האוכלוסייה ויצירות התרבות והאמנות. בראש ובראשונה ניצבת העובדה שארה"ב היתה המדינה הראשונה בעולם שנבנתה על בסיס ערכי הקידמה, הנאורות, הליברליות, החופש והחירות. אי אפשר להתעלם גם מכך שהסיבה העיקרית להישגים הללו היתה האידיאולוגיה הקפיטליסטית, שנתנה לפרטים ולקבוצות מרחב פעולה חופשי מהתערבות המדינה, ואיפשרה לבעלי כישרון, יכולת, חזון ויוזמה לפעול ללא מגבלות ולהביא להגדלת העוגה הלאומית. הגישה ההפוכה, של "כלכלה מתוכננת" המנוהלת בידי הממשלה, הצליחה הרבה פחות. לעתים היא גם הסתיימה באסון.

אבן הפינה של הקפיטליזם היא המריטוקרטיה, העיקרון שלפיו המוכשרים ובעלי ההישגים הם אלה שמפלסים את דרכם מעלה. אם הממשלה לא תקבע גבולות וחסמים — בעלי הכישרון יצליחו, והחברה כולה תרוויח. ואם בעשר אצבעותיי עשיתי הון, מדוע שלא אוריש אותו לילדי? לכן בארה"ב, בניגוד למדינות אירופה למשל, מס ירושה נחשב לעניין לא צודק.

אבל בשלושת העשורים האחרונים קרה משהו לכלכלה האמריקאית: הפער בין העשירון העליון לבין תשעת העשירונים שמתחתיו העמיק באופן קיצוני. האלפיון העליון בארה"ב, שהחזיק ב–1963 ב–10% מהעושר הלאומי, הכפיל מאז את הונו. על פי חוקרים מאוניברסיטת ברקלי, ב–2012 כבר החזיקו חבריו, כ–160 אלף משפחות, 22% מכלל העושר הלאומי.

ספרו של הכלכלן הצרפתי תומס פיקטי, "הון במאה ה–21", היה מהראשונים להתריע מפני העמקת הפער הזה ומפני האסון שהוא עלול להמיט על החברה. ואכן, מקרים דומים בהיסטוריה הביאו להתמוטטות כלכלית ולמלחמות אזרחים. כך קרה במאה ה–19, שבה המשאב העיקרי היה עבדים. כיום, זה ההסבר העיקרי למהפכות החברתיות בארה"ב (עליית דונלד טראמפ) ובאירופה (עליית הפופוליזם).

מה שקרה בארה"ב חמור עוד יותר. ככל שבעלי ההון התעשרו, כך התחזק אצלם הרצון להנציח את המצב. הם פעלו להעצים את מעמדם, ולהוריש אותו לילדיהם. העיקרון הישן של המריטוקרטיה היה להם למכשול. כדאי אמנם להמשיך להעמיד פנים שהוא קיים, וליצור לגיטימציה למבנה החברתי; אבל למעשה אין זו עוד אלא כסות ועלה תאנה לשיטה אחרת: קרוני־קפיטליזם, או קפיטליזם של המקושרים. המריטוקרטיה נעשתה פלוטוקרטיה — שלטון של בעלי ההון.

תיאור מדויק של השיטה הזאת הופיע בכתבה נרחבת שפירסם בשנה שעברה כתב העת אטלנטיק תחת הכותרת "לידתה של האריסטוקרטיה האמריקאית החדשה": מיעוט של 10% מהאוכלוסייה, שההכנסה השנתית שלו היא בין מיליון ורבע דולר לשני מיליון וחצי דולר בשנה, הוא שמכתיב את כל סדרי החיים במדינה. השפעתו סובבת את כל תחומי החיים: חינוך, תחבורה, פיתוח, תעשייה, מדע ובריאות.

הכל מתחיל בפוליטיקה. מאז ומעולם היתה השיטה האמריקאית "פוליטיקה מונחית כסף". למרות זאת מהותו של החלום האמריקאי היא שכל אחד, לא משנה היכן ולאיזו משפחה נולד, יוכל — אם רק יעבוד קשה — לטפס מעלה, אפילו לבית הלבן. מובן שגם בעבר זה לא היה בהכרח נכון, אבל היום כבר ברור שללא מיליונים בבנק או חברים בעלי הון, אין שום סיכוי להיבחר לתפקיד מושל או לקונגרס.

אבל מה שעדיין לא ברור לכל הוא שבארה"ב, זכות הבחירה כלל אינה ניתנת לכולם. אסירים מורשעים במדינות רבות בארה"ב מאבדים את זכות הבחירה שלהם גם אחרי שחרורם מהכלא. חלקם נאלצים לעבור הליך מינהלי מיוחד כדי לזכות בה שוב, ואחרים מאבדים אותה לצמיתות. לפי דוח שפורסם ב–2016, בדרך זו נמנעת משישה מיליון אזרחים אמריקאים הזכות להשתתף בבחירות. אין זה מקרה שמדובר בעיקר באנשים בעלי הכנסה נמוכה ואפרו־אמריקאים, הנוטים ברובם למפלגה הדמוקרטית.

ההגבלות אינן נוגעות רק לאסירים. הרפובליקאים מתאמצים להקשות על ההשתתפות בבחירות בדרכים שונות. אחת מהן היא לחייב הצגת תעודה מזהה בכניסה לקלפיות. ומה תעשה זקנה שחורה או לטינית מן הדרום, שאין ברשותה רישיון נהיגה שיזהה אותה בקלפי ושאינה מסוגלת לנסוע יום שלם למשרד הממשלתי שבו מנפקים תעודות כאלה? היא תוותר על כל העניין וכך נגרע קולה, יחד עם זה של עוד כמה מיליוני בוחרים פוטנציאליים, מרשימת הבוחרים.

עני נולדת ועני תמות

לצד המנגנונים הנבזיים המקשים על הצבעה של עניים ועבריינים לשעבר, פסיקות בית המשפט העליון מחזקות את קולם וכוחם של המצביעים העשירים. הבולטת בהן היא Citizen United v. FEC, שביטלה את ההגבלות הכספיות על מימון מועמדים בבחירות ואיפשרה גם לחברות, ולא רק ליחידים, לתרום לקמפיינים פוליטיים. כך התאפשר לשלדון אדלסון לתרום עשרות מיליוני דולרים למועמדים הרפובליקאים במערכת הבחירות. אין פלא שמדליית החירות הנשיאותית — אות הכבוד הגבוה ביותר שמעניק נשיא ארה"ב — הוענקה לד"ר מרים אדלסון, רעייתו של הנדבן מלאס וגאס.

אבל האם קיומו של מעמד עליון מצדיק לכנות אותו אריסטוקרטיה? לאו דווקא, מכיוון שבניגוד לחברה הבריטית המסורתית למשל, העיקרון השני של החלום האמריקאי היה שהחברה ביבשת החדשה תהיה פתוחה; שגבולות המעמד הגבוה לא יהיו אטומים; ושתהיה ניידות שתאפשר חדירה לשורותיו מלמטה. שנים ארוכות היה ממש בטענה זו, אבל אנו חיים כבר בעידן חדש. נכון, בודדים עדיין מסוגלים לטפס מעלה, וכשזה קורה הם זוכים לתשומת לב ולהערכה, אבל העשירון העליון מקשה יותר ויותר להצטרף אליו.

מדד הניידות הבין־דורית (IGE) הוא מושג סטטיסטי המודד את שיעור התזוזה החברתית בין הדורות; הציון 0 מצביע על כך שאין קשר בין מעמד ההורים ובין מעמד ילדיהם, והדור הצעיר עשוי לעלות על הוריו; הציון 1 מצביע על זהות מוחלטת בין הדורות. לפני 50 שנה היה המדד בארה"ב 0.3, ואילו כיום הוא כבר עומד על 0.5. למחצית מילידי הדור הצעיר בארה"ב אין סיכוי להעפיל למעמד גבוה יותר מזה שהיה להוריהם. הניידות החברתית, שהיתה מאז ומעולם מקור גאווה לארה"ב, דומה כעת לזו שקיימת בצ'ילה או בארגנטינה ונופלת מזו שביפן או בגרמניה, שתי מדינות שבהן היה מבנה מעמדי נוקשה למדי.

הכלכלן המבריק אלן קרוגר, ששם קץ לחייו בחודש מרץ, כבר הוכיח שמדד כזה הולך בד בבד עם מדד אי־השוויון. גם רוברט פטנאם, חוקר מהרווארד, הוכיח שהיעדר ניידות קשור ישירות גם לסוג המשפחה. הוא הדגים כיצד ילדים למשפחות חד־הוריות נוטים שלא להתרומם במעלה הסולם החברתי מעל הוריהם, בהשוואה לאלה שנולדו למשפחות אחרות. ולראיה, שיעור המשפחות החד־הוריות גדול בהרבה במעמדות הנמוכים מאשר בקרב משפחות משכילות: 70% לעומת 10%. הפער החברתי מביא גם להבדלים חריפים במצב הבריאות. שיעור החולים במחלות לב, ריאות, כבד וסוכרת, לצד השמנת־יתר, גבוה פי שניים ויותר בארה"ב בקרב משפחות שהכנסתן נמוכה מ–35 אלף דולר בשנה, לעומת אלה שהכנסתן היא מאה אלף בשנה.

חתונה בקמפוס

תומס פיקטי הסביר בספרו כי המעמד העליון דואג להבטיח את מעמדו בראש וראשונה על ידי מדיניות כלכלית, המעניקה תשואה גבוהה יותר להון לעומת עבודה. אבל האריסטוקרטיה החדשה פועלת בדרכים נוספות, ומעצבת מערכת חברתית ופוליטית שלמה שנועדה להנציח את אי־השוויון.

זה ההסבר לאופי המעוות של מערכת החינוך הגבוה בארה"ב, שאין דומה לו בעולם המפותח. גם במדינות קפיטליסטיות אחרות כמו בריטניה השכלה גבוהה אמנם עולה כסף, אך במידה מתקבלת על הדעת. במקומות אחרים, כמו גרמניה, החינוך מוענק חינם והמדינה מסייעת לסטודנטים במלגות מחיה. בשום מקום לא קיים עיוות כמו בארה"ב, שבה רוב הסטודנטים נאלצים לקחת הלוואות לצורך הלימודים, והם עושים את צעדיהם הראשונים כמבוגרים עם עול כלכלי כבד.

ב–2018 נטלו שני שלישים מכלל הסטודנטים הלוואות לימודים בסכום של כ–30 אלף דולר בממוצע. בנוסף להם לקחו 14% מכלל משפחות הסטודנטים הלוואות של כ–36 אלף דולר בממוצע כדי לממן את לימודי הילדים. בסך הכל הגיע החוב הלאומי ללימודים גבוהים ליותר מטריליון דולר וחצי — סכום הגבוה ב–500 מיליארד דולר מהחוב שיש לכלל האמריקאים בכרטיסי האשראי שלהם. יש כבר מי שמעריכים שהחוב למערכת החינוך יביא בעתיד הקרוב לקריסה כלכלית חמורה מזו של משבר המשכנתאות.

הבעיה מחריפה כשמדובר באוניברסיטאות ליגת הקיסוס (Ivy League), שלכאורה נועדו לאפשר השכלה למוכשרים ביותר, אך בפועל מסתמן שהן נועדו למטרה אחרת: להביא לכך שבני ובנות האריסטוקרטיה החדשה יתערו אלה באלה. אמנם לאוניברסיטאות הללו מתקבלים גם סטודנטים שהפגינו יכולות אינטלקטואליות מיוחדות, ויש גם מלגות לסטודנטים מעוטי יכולת. אבל אחוזים גבוהים מתלמידי האוניברסיטאות האלה מתחתנים אלה עם אלה. פרינסטון, למשל, מתהדרת באופן מסורתי בכך שיותר ממחצית הסטודנטים שלה עושים כך.

ואמנם, הסטודנטים משקפים היטב את המבנה המעמדי המשתנה בארה"ב. ב–1985, 54% מהסטודנטים ברשימת האוניברסיטאות הטובות ביותר הגיעו משלושת הרבעים התחתונים של החברה; ב–2010 היוו אלה רק 33%. ב–2017 נערכה בדיקה דומה לגבי 38 האוניברסיטאות המובילות בארה"ב — בהן פרינסטון, ייל, אוניברסיטת פנסילבניה ודארטמות קולג' — והתברר ששיעור הסטודנטים הלומדים בהן מהמאיון העליון גדול מזה של הסטודנטים מהעשירונים הנמוכים יותר.

לימודים באוניברסיטאות בארה"ב, ובמיוחד באוניברסיטאות היוקרה, חיוניים כדי להשתלב במעמד העליון. לשם כך נועדה המערכת כולה. בחודשים האחרונים נחשפה גם מערכת פלילית, שנועדה לסייע לבני המעמד העליון שאינם עומדים במבחני כישרון ויכולת, להיכנס למועדון היוקרתי הזה תמורת שוחד שהגיע למאות אלפי דולרים. אחרים, רבי כישרון אך מעוטי פרוטה, התייאשו. אין פלא שבעשור האחרון חלה ירידה במספר הנרשמים לאוניברסיטאות, וצעירים רבים אינם מוכנים לשעבד מראש את עתידם הכלכלי, ביודעם שקטן הסיכוי שלהם לניידות בשוק התעסוקה.

גם מערכת הבריאות האמריקאית מנציחה את המבנה המעמדי ומבטיחה את שלטון האריסטוקרטיה החדשה. בעוד שגם מדינות קפיטליסטיות אחרות מכירות בכך שבריאות היא משאב שהמדינה חייבת לספק, ולו באופן חלקי, בארה"ב נכשל מאמץ של שנים להטמיע את התפיסה הזאת. התארגנות רפובליקאית מנסה כעת שוב להסיג את רפורמת אובמה־קר, אף ששיעור הלא־מבוטחים בציבור הגיע לשיא של ארבע שנים.

רעיונות קיצוניים

הגורם הבסיסי למערכת פוליטית חברתית אכזרית כזו הוא התפיסה הקפיטליסטית האכזרית, הרואה בעשיית עושר מטרה עליונה. כך היה בארה"ב מאז ומעולם. לעומת זאת נחשבה השיטה הפוליטית האמריקאית, ובצדק, מודל לחיקוי בעולם כולו: לא רק מקום שהכסף צומח בו על העצים, אלא מקום שיש בו גם שמירה קפדנית על הפרט וחייו באמצעות מוסדות דמוקרטיים חזקים, כמו חוקה והפרדת רשויות ובתי משפט ומבנה פדרטיבי; עם קנאות מקצועית של הפקידות הציבורית; ועקרונות של צדק חברתי וחמלה, לצד חברה אזרחית תוססת. כל אלה יצרו לארה"ב את הדימוי של "העיר הנוצצת שעל הגבעה", כפי שהיטיב לתאר ברנאר־אנרי לוי בספרו החדש, "The Empire and the Five Kings".

אבל בפרק הנוכחי בתולדות הקפיטליזם האמריקאי, שהחל בשנות ה–80 של המאה הקודמת ושיאו בממשל טראמפ, חלה הידרדרות תלולה ומואצת בעקרונות יפים אלה.

היתה זו העיתונאית והאינטלקטואלית אן אפלבאום שחזתה את הנולד. כשהחל טראמפ את קמפיין הבחירות הראשון שלו, והתקשורת התמקדה בקשריו התמוהים עם הנשיא ולדימיר פוטין, כתבה המומחית למזרח אירופה שיש להיזהר מהמכנה המשותף של טראמפ ופוטין: קלפטוקרטיה. היא התריעה שטראמפ למד מפוטין כיצד לצבור הון באמצעות ניצול כוח פוליטי, ושהוא מתכוון לבסס שיטה כזו באמריקה.

אזהרתה של אפלבאום נפלה על אוזניים ערלות, גם אחרי שהתברר שהיא צדקה — ושבניגוד לכל חוק ונוהג טראמפ לא ויתר על עסקיו הפרטיים. מכיוון שקלפטוקרטיה אינה העברת כספי הציבור לכיסו של שליט יחיד, כפי שנעשה במדינות בעולם הלא־מפותח, אלא שיטה פוליטית שממנה נהנה מעמד שלם, האריסטוקרטים החדשים תומכים בטראמפ, אף שהם בזים לו בסתר.

וכך מתגלה מדי יום כיצד מעשיר הנשיא את עצמו, את משפחתו ואת חבריו. דוגמה קטנה ושולית לכאורה טמונה בידיעות המרובות על ראשי מדינות או חברות כלכליות, המעדיפים להשתכן דווקא במלונות היקרים של רשת טראמפ בוושינגטון או בניו יורק, או במועדוני הגולף שלו. וושינגטון פוסט, למשל, דיווח באחרונה כי מנהלי ענקית הסלולר T–Mobile שהו יותר מ–50 לילות במלון טראמפ בוושינגטון, בשעה שהפעילו לחץ על הבית הלבן לאשר את המיזוג המתמהמה עם יריבתם העסקית, ספרינט. השבוע דיווח ניו יורק טיימס כי איליין צ'או — שרת התחבורה של טראמפ ורעייתו של מנהיג הרפובליקאים בסנאט, מיץ' מקונל — ניצלה את קשריה עם סין כדי להיטיב עם קרובי משפחתה, שבבעלותם חברת ספנות.

ניגודי האינטרסים הזועקים לשמים אינם מסתכמים בסביבתו הקרובה של הנשיא, שהתיימר "לייבש את הביצה". בממשל טראמפ חלפו עד כה לא פחות מ–350 פקידים ששימשו בעבר לוביסטים, וייצגו בסך הכל כ–2,800 חברות מסחריות. הנשיא נקט צעד נוסף לביסוס האריסטוקרטיה החדשה כשהכפיל את תקרת הפטור ממס לירושה ל–22 מיליון דולר.

התוצאה של מדיניות הממשל הנוכחי היא הידרדרות נוספת של אמון הציבור. סקר שבוצע ב–2017 העלה ש–44% מהאמריקאים סבורים שהבית הלבן נגוע בשחיתות, לעומת 36% בלבד ב–2016. האמונה שהעתיד יהיה טוב יותר הולכת ונגוזה. סקרשפירסם בחודש מרץ מכון פיו העלה כי 44% מהאמריקאים פסימיים לגבי עתידה של ארה"ב, ושיעור דומה מודאגים לגבי ערכי המוסר שלה. רק חמישית מהנשאלים העריכו שהמצב הכלכלי של משפחתם ישתפר. אין ביטוי מוחשי מזה למות החלום האמריקאי.

ועם פער מעמיק בין תשעת העשירונים התחתונים של החברה, לבין המיעוט הפריווילגי הקטנטן שמעליהם, מעמיקים הפערים ברמת ההשכלה, ההכנסה, הבריאות, איכות המזון, טיב השירותים, התחבורה ואפילו תוחלת החיים. אין פלא שרבים מחפשים פתרון רדיקלי. הציבור האמריקאי מלא החימה והזעם נדחף לעמדות ימניות קיצוניות, לאומנות, גזענות, שנאת זרים, אוטוריטריות ופופוליזם.

בצד האחר של המפה הפוליטית חלה פריחה של רעיונות שעד לפני זמן לא רב לא העז איש להעלות פרט מאשר בשוליים הקיצוניים. המועמדת הדמוקרטית לנשיאות אליזבת וורן מציעה להטיל מס של 2% על כל מי שרכושו עולה על 50 מיליון דולר; הכוכבת העולה של בית הנבחרים, אלכסנדריה אוקסיו־קורטז, מציעה להטיל מס הכנסה שולי של 70% על הכנסות מעל 10 מיליון דולר בשנה; וברני סנדרס תומך בהטלת מס רכוש של 77% על אלה שיש להם רכוש ששוויו מעל מיליארד דולר. רעיונות כמו הנהגת ביטוח בריאות ממלכתי לכל או חינוך גבוה חינם הם שתי דוגמאות נוספות לתחייה הסוציאל־דמוקרטית באמריקה.

אבל הסיכויים שרעיונות כאלה יתקבלו, גם אם הדמוקרטים ישובו לבית הלבן ב–2020, קלושים ביותר. הם מנוגדים לרוח הקפיטליזם האמריקאי. מקבלי ההחלטות בוושינגטון קשובים אמנם לרחשי הלב של הציבור האמריקאי, אבל בסופו של דבר ההחלטות שהם מקבלים משקפות את העמדות והאינטרסים של העשירון העליון, של האריסטוקרטיה החדשה.

ארצות הברית, עולם שלישי.

ארצות הברית, עולם שלישי: ממדי העוני הקיצוני בלב המעצמה כמעט בלתי נתפסים.

פרופ' פיליפ אלסטון חרש את ארצות הברית לרוחבה ולעומקה, וגילה ממדי עוני בלתי נתפסים בלב המעצמה העשירה בעולם: 18.5 מיליון אמריקאים שחיים על פחות משני דולרים ליום, עם שיניים רקובות, תולעים בקיבה, ביוב זורם ברחובות ושום תקווה לצאת מהבוץ. בדו"ח המטלטל שחיבר עבור האו"ם הוא מזהיר: "2018 תהיה שנה רעה מאוד".

זה 30 שנה שפרופ' פיליפ אלסטון האוסטרלי חוקר מגוון נושאים קשים עבור האו"ם, על הקשת שבין הוצאות לא חוקיות להורג לעוני קיצוני. ועדיין, מעטים המראות שזעזעו אותו כמו המפגש עם אמריקאים שעוברים חיים שלמים בלי לראות רופא שיניים. כשהסתובב בערבות מערב וירג'יניה, באזורים שההבדל היחיד בינם לבין מדינות עולם שלישי הוא דגל ארצות הברית שמתנופף במרפסות בתים מטים ליפול, הוא הופתע מחדש לפגוש שוב ושוב אנשים בלי שיניים. הם לא יכולים ללכת ככה לראיון עבודה.

"אלה מראות שאתה פשוט לא מצפה לראות בארצות הברית", הוא אומר ל"מוסף כלכליסט". "עבורנו כאב שיניים הוא משהו שאין דרך לחיות איתו, ואנחנו לא חושבים פעמיים לפני שאנחנו הולכים לרופא. אבל למרבית העניים בארצות הברית אין ביטוח בריאות, ודאי לא כזה שמכסה טיפולי שיניים. הם מסתובבים עם שיניים רקובות וריח רע מהפה. כשהכאב הופך בלתי נסבל הם הולכים לחדר מיון, ושם עוקרים להם את השן על חשבון משלם המיסים. במערב וירג’יניה יש קבוצה של רופאים מתנדבים שעולה על ואן ונוסעת לאיזורים מרוחקים כדי להעניק לעניים טיפול רפואי בסיסי. הם מטפלים בלמעלה מ־20 אלף איש בשנה, ומנסים להציל להם את השיניים. זה בלתי נתפס שבחברה כל כך מתקדמת, לא ברור שכל אחד זכאי לטיפול שיניים".

"קפיטליזם משאיר אנשים מאחור ובמדינות אחרות במערב מבינים את זה ויש בהן רשת ביטחון חזקה. אבל כאן לא מסתכלים על עניים כבני אדם שראויים לחיות בכבוד ושהמדינה צריכה לעזור להם. עשרות שנים של תעמולה גרמו לרוב האמריקאים לשנוא את העניים, מה שדי אירוני בהתחשב בעובדה שחצי מהאוכלוסייה פה נמצאת רגע אחד מנפילה אל מתחת לקו העוני. יש מחקר שמראה כי 50% מהמשפחות באמריקה לא יכולות לארגן מעכשיו לעכשיו 400 דולר למקרה חירום".

אלסטון אסף את הנתונים מסמרי השיער הללו ורבים אחרים לדו"ח רשמי שחיבר עבור האו"ם, שבו הוא מכהן כשליח מיוחד לענייני עוני קיצוני. לקראת סוף כהונת ברק אובמה פנה אלסטון לממשל וביקש שיתוף פעולה בחקר העוני. הוא קיבל אישור ויצא למסע מחוף לחוף. ולהפתעתו, המינוי של טראמפ לא טרפד את המשך המחקר. לפני כחודש הוא פרסם את ממצאיו, שמראים עד כמה עצומה ומוזנחת היא החצר האחורית של האימפריה העשירה ביותר במערב השבע, ש־13% מהאוכלוסייה שלה - 40 מיליון איש - חיים בעוני, מתוכם 18.5 מיליון איש שרויים בעוני קיצוני. וזה באומדן שמרני.

איך מגדירים "עוני קיצוני"?

"לפי הבנק העולמי, ההגדרה מתייחסת למי שיש להם פחות משני דולרים במזומן בכיס ליום".

שני דולרים ביום?

"ההנחה היא שאנשים כאלה מקבלים תמיכה ממשלתית כלשהי, ואוכלים בבתי תמחוי, אבל המזומן שיש להם הוא שני דולרים".

איך שורדים?

"בכל דרך. יש כאלה שמוכרים את תלושי המזון שלהם, מוכרים תרומות דם, יש כמובן תעשייה שלמה של זנות. עניים עושים הרבה דברים לא חוקיים כדי לשרוד. זה מלכוד שכמעט בלתי אפשרי לצאת ממנו".

עוד קובע הדו"ח כי שיעור התמותה של תינוקות בארצות הברית הוא הגבוה ביותר בעולם המערבי; האמריקאים חיים פחות שנים וחולים יותר מתושבי כל דמוקרטיה עשירה אחרת; ארצות הברית מדורגת במקום 35 מתוך 37 חברות ה־OECD במדד שמשלב עוני ואי־שוויון; והיא במקום 36 בכל מה שקשור לגישה למים נקיים וסניטציה. עקב זאת 12 מיליון אמריקאים לפחות חיים עם זיהום טפילי מוזנח במערכת העיכול.

"יש מקומות בארצות הברית שבהם מחלות טרופיות, שכבר שכחנו מהן, עושות קאמבק", אומר אלסטון. "במאה ה־21 אנשים באלבמה סובלים מתולעים כי משפחות שלמות עושות צרכים בחצר. אין שירותים בבית והביוב זורם בחצרות. תולעים היתה בעיה קשה לפני מאה שנה, ועכשיו 38% מתושבי אלבמה סובלים מתולעים במערכת העיכול".

בסיור שנמשך שבועיים ביקר אלסטון בקליפורניה, מערב וירג'יניה, אלבמה, ג'ורג'יה ופורטו ריקו, ובסיומו נפגש עם חברי ממשל וקונגרס בוושינגטון. "ניסיתי לכסות כמה שיותר חלקים של האוכלוסייה האמריקאית", הוא אומר. "ראיינתי מאות אנשים במשך חודשים עוד לפני שיצאתי לדרך. קיבלתי מיילים מכל פינה באמריקה, למשל 'אתה הולך לאלבמה, אבל זה כלום לעומת מה שקורה היכן שאני גר'. רוב העוני החמור הוא במדינות שהמושלים שלהן שמרנים ופשוט לא חושבים שהמדינה צריכה לדאוג לעניים, אבל גם במדינות ליברליות יש דברים קשים מאוד".

בקליפורניה יש עוני קיצוני?

"ודאי. סקיד רואו בדאון טאון לוס אנג'לס הוא אזור שמשתרע על פני רחובות שלמים, שבהם פרוסים מאות אוהלים של הומלסים שחיים בתנאים בלתי נסבלים. נדהמתי כשראיתי את הכמות הזו, במיוחד כשזה ממש מתחת לגורדי השחקים המפוארים של העיר. בסן פרנסיסקו, מרכז עמק הסיליקון, ראיתי שוטרים אומרים להומלסית לזוז מהפינה שבה עמדה. היא שאלה את השוטר 'לאן אני יכולה ללכת?', והוא ענה לה 'לא יודע, רק זוזי'. בארצות הברית להיות עני זה כמעט עבירה על החוק. אני חושב שהדבר שהכי מרתיח אותי זה הקרימינליזציה של עוני.

"כמעט בכל עיר זה פשע להיות הומלס. אם אתה ישן ברחוב, זה פשע. לא נעים לראות הומלס משתין ברחוב, זה נכון, אבל מה בדיוק הוא אמור לעשות כשאין שירותים ציבוריים? כל אחת מהעבירות האלה מביאה איתה קנס. להומלס אין כסף לשלם אותו, הקנס גדל ומאה דולר נהפכים לכמה אלפים שכמובן הוא לא משלם, ואז זו כבר עבירה חמורה יותר, שבעקבותיה יילך לכלא. כשהוא יוצא ממנו הוא עדיין הומלס ועכשיו גם עם רקורד פלילי — מי ייתן לו עבודה? יש מקומות שבהם עבירות קטנות מביאות לביטול של רישיון הנהיגה. ברוב הערים אין תחבורה ציבורית סבירה, אז כשאתה לוקח מהעניים את רישיון הנהיגה, לקחת מהם את הדרך היחידה שיש להם להרוויח כסף. כל זה לא בא מהשמים, זאת מדיניות מכוונת".

המדינה עושה קופה מהחלשים

אחד הגילויים המדהימים בדו"ח של אלסטון הוא שמערכת הצדק מתנהלת כמו חברה עסקית שמשתמשת באכיפה כאמצעי להגברת תזרים הכנסות למדינה. "אחרי המהומות בפרגוסון בקיץ 2014 (בעקבות הזיכוי של השוטר שירה למוות בנער האפרו־אמריקאי מייקל בראון, צ"ש)", הוא אומר, "חקר משרד המשפטים את המשטרה שם וגילה שהיא נהפכה לארגון שהתמקד בהגדלת ההכנסות מהתושבים. מכיוון שהמדינה לא מוכנה להעלות מסים, היא מאלתרת דרכים אחרות להכניס כסף, והעניים משלמים את המחיר. שוטרים לא מתעסקים עם העשירים כי אלה יכולים להשיב מלחמה, אז הם רודפים אחרי העניים, עוצרים נהגים שחורים עשרות פעמים על כל שטות, וכל דבר כזה הוא דו"ח. אחר כך יש את נושא השחרור בערבות, שהוא תועבה ממש. השופטים באמריקה קובעים ערבויות גבוהות מאוד, אבל גם אלף דולר, שנחשבים ערבות נמוכה, הם סכום בלתי אפשרי להומלס. מערכת הצדק בנויה לטפל בעניים, מעט מאוד עשירים מרגישים את נחת זרועה".

עד כמה זה קשור לגזענות?

"זה כמובן חלק מהעניין. אבל עוד לפני הגזענות, בחברה האמריקאית נטמע נרטיב חזק ושגוי מאוד, שלפיו העשירים הם אלה שעובדים קשה ומחזיקים את הכלכלה, ואילו העניים הם לוזרים, רמאים שמנסים לחיות על חשבון משלמי המסים. כבר כמה עשורים שפוליטיקאים ציניים מציבים עניים מול עניים ומפרידים ביניהם על בסיס גזעי. האמריקאים בטוחים שכל העניים הם שחורים עצלים שיושבים בבית ובוהים בטלוויזיה 50 אינץ’ שקנו בדמי האבטלה. המציאות היא אחרת לגמרי".

אחת הטענות הנפוצות היא שאנשים מרמים כדי לחיות על חשבון מערכת הרווחה.

"זה מגוחך. תלושי מזון, למשל, הם תוכנית שהקונגרס אוהב מאוד לקצץ. אבל אני פגשתי אנשים שעובדים בוולמארט במשרה מלאה וחיים על תלושי מזון, כי המשכורת לא מאפשרת להם להיות מעל קו העוני. באופן כללי יש הבדל עצום בין האופן שבו האמריקאים מתייחסים להונאות בצמרת לעומת אלה שבתחתית. בשנים האחרונות, למשל, יש קיצוצים מסיביים בכוח האדם שאחראי לחקור עבירות מס של עשירים, אבל מצד אחר כולם מודאגים מאוד מהונאות במערכת הרווחה. ההונאות הגדולות ביותר מתבצעות על ידי עשירים, לא על ידי עניים".

ויש הטוענים שהעניים פשוט לא רוצים לעבוד.

"זה מגוחך עוד יותר. האמריקאים הם אנשים עם מוסר עבודה גבוה מאוד והרבה גאווה עצמית, אבל ארצות הברית היא מדינה שיש בה המון עובדים ולא מספיק דרישה לכוח אדם. מיליונים איבדו את העבודה שלהם לטובת מכונות, והממשלה לא מוכנה להשקיע בתוכניות להסבה מקצועית. יש הרבה נכים שלא יכולים לעבוד, אנשים עם בעיות נפשיות או עבר פלילי שלא משיגים עבודה. רק מעט מאוד עניים לא עובדים בגלל חוסר רצון. זו דמגוגיה מעליבה".

מרחיקים את העניים מהקלפי

כשהוא לא בדרכים בשליחות האו"ם, אלסטון משמש מרצה למשפט בינלאומי באוניברסיטת NYU. הרזומה הנוצץ שלו נוצר במוסדות עילית, ובהם אוניברסיטאות ברקלי בקליפורניה ומלבורן באוסטרליה, האוניברסיטה האירופית בוונציה והרווארד. ב־1987 החל לעבוד בשלוחת זכויות האדם של האו"ם ולאחר מכן ביוניצ"ף. ב־2014 מונה לשליח מיוחד של האו"ם לענייני עוני קיצוני, ואחרי שהסתובב בכל המקומות שהתאפיינו בו ברחבי העולם, הוא החליט לפשפש בחצר האחורית של האימפריה הגדולה.

בסופו של דבר, קובע אלסטון, ארצות הברית מתעלמת במודע מתחתית הסולם הכלכלי והחברתי שלה, ומדובר בהחלטה פוליטית מכוונת ואכזרית. התהליך החל בשנות השמונים, תחת רונלד רייגן, שהדביק את סטיגמת "מלכת שירותי הרווחה" לאמהות שחורות חד־הוריות, אבל ההחמרה המשמעותית באה ב־1996, כשדווקא הנשיא הדמוקרטי בעל הלב הרחב ביל קלינטון העביר רפורמת רווחה שכללה קיצוצים אכזריים בכל התוכניות. אלה נמשכים עד היום.

"הממשל הנוכחי חושב שצריך לחתוך לגמרי את מערכת הרווחה", אומר אלסטון. "2018 תהיה שנה רעה מאוד בכל מה שקשור לעוני. את מבינה את עוצמת הכשל המוסרי כשאת רואה כמה חיילים משוחררים חיים ברחובות. האין זו חובתה של החברה להבטיח לחיילים שחזרו מהמלחמה בטראומה מינימום של חיים מכובדים? ארצות הברית יכולה לחסל את בעיית ההומלסים במהירות, היא פשוט לא רוצה לשים את הכסף. כשמגיעים לרמות הנמוכות ביותר של הכנסה, זאת כמעט מדינת עולם שלישי.

"בריאות, חינוך, מזון בסיסי ואפילו אינטרנט נחשבים מבחינת האו"ם זכויות יסוד, אבל בארצות הברית זו שפה שהממשלה באופן עקרוני לא מוכנה לקבל. נדרשו מאה שנה עד שנשיא אמריקאי בכלל העז לומר שטיפול רפואי הוא זכות, לא פריבילגיה".

אלסטון הגיש את הדו"ח שלו ממש במקביל לרפורמת המסים החדשה שהעביר הקונגרס הרפובליקני בסוף השנה. ואם הוא לא היה נסער מספיק, ההקלות העצומות שניתנו לעשירים על חשבון רשת הביטחון לעניים הרתיחו אותו ממש. "הרפורמה הזו היא מכה נוראית לעניים", הוא אומר. "זה הצעד הקיצוני ביותר שאפשר לדמיין בתקופה של אי־שוויון מסיבי. כדי לממן את זה הם מתכוונים לחתוך ברשת הביטחון, שגם כך היא מחוררת ולא עומדת בדרישות. אני חייב להודות שהתעמולה שלהם מוצלחת מאוד, מישהו זורק את המילה 'סוציאליזם' כדי לתאר משהו שאפילו לא קרוב לסוציאליזם, ואף אחד לא רוצה לשמוע יותר".

ההתנערות מהעניים צריכה להדאיג את כל שכבות האוכלוסייה, מבהיר אלסטון, בין היתר כי היא גם פוגעת בדמוקרטיה האמריקאית. "הדמוקרטיה האמריקאית נמצאת בסכנה כבר הרבה זמן. אחוז ההצבעה בה הוא הכי נמוך במדינות המפותחות, ויש מאמץ עילאי למנוע מאנשים מסוימים מאוד להצביע. למשל, מי שישב בכלא לא יכול להצביע. במדינה שכולאת יותר אנשים מכל מדינות המערב יחד, זה מספר עצום. ראיתי מקומות שהזיזו בהם את משרד הרישוי למיקום רחוק ככל האפשר מאזורים שבהם גרים עניים, כדי להקשות עליהם להשיג תעודת זהות שאיתה יוכלו להצביע. התוצאה היא שאלה שנפגעים הכי הרבה בידי המערכת לא יכולים להצביע נגדה".

או שהם יכולים, אבל אדישים מרוב ייאוש.

"כשאתה דואג כל היום איפה תישן בלילה ומהיכן תבוא הארוחה הבאה, אין לך כוח או חשק לעמוד שעות בתור כדי להצביע. עניים הם לא עצלנים או טיפשים, השיטה מתוכננת לדכא אותם. פוליטיקאי אחד אמר לי 'כמה אסיפות קמפיין ראית באזורים עניים מאוד? כלום. מועמדים לא הולכים לשם כי הם יודעים שהעניים לא מצביעים, אז הם מכוונים למעמד הפועלים הנמוך, שהוא טיפה מעל העוני הקיצוני'".

איך צריך למגר את העוני, לדעתך?

"ביטוח רפואי לכולם לפני הכל. הרפורמה של אובמה נמצאת בסכנת מוות, וכיום כבר לא נלחמים על ביטוח אוניברסלי לכולם, אלא רק על לא לאבד את מה שיש. מדינות שלא הסכימו לקבל את 'אובמה־קר' לא יכולות עכשיו לתת טיפול רפואי לעד 30% מהאוכלוסייה.

"בשלב השני הייתי מרחיב מאוד את אספקת תלושי המזון, זה קריטי לאנשים שעובדים במשרה מלאה אבל לא מרוויחים מספיק. הייתי מטיל מסים על העשירים, מקים תוכניות הכשרה להסבה מקצועית, מספק דיור להומלסים. כסף הוא לא הבעיה באמריקה, זה פשוט כשל מוסרי נוראי. שנים של סיבובים בעולם הקשיחו אותי, אני כבר לא נדהם ממראות, אבל אני כן נדהם מכך שמדינה שממש עכשיו נתנה 1.5 טריליון דולר הקלות מס לעשירים אומרת שאין לה כסף לדאוג לילדים רעבים. זה שובר לב".

גיוס חרדים

הוי נו באמת, שחרר אותנו מהדעות הדיקטטוריות לגליסטיות האלה על ציות לחוקים, גם הגרמנים הרי היו שומרי חוק נאמנים אבל זה לא אומר שהחוקים שלהם היו נכונים. 
צה"ל לא זקוק לחרדים, ולמעשה גיוס החרדים יעלה למשלם המיסים החילוני הון תועפות. 
מלבד שזה רחוק מלהיות דמוקרטי, כמו שאת אנשי האיימיש לא מגייסים בארה"ב, וגם נזירים לא מגייסים בתאילנד. 
אז תשאר לפיד במדינת ת"א ואל תנסה לכפות חילון על קבוצה שדרך חייה ואמונתה שונים. 
אז אתה אומר שהדרך להכריח אותם לעבוד באזרחות היא על ידי כפיית גיוס. 
אתה בוכה על הקצבאות והתמיכה הכלכלית למגזר הזה.
לא צריך לתמוך במגזר הזה ולא באף מגזר אחר, לא צריך לעזור לאף אזרח כלכלית.
לא צריך לחלק כסף, מלבד הנכים והקשישים שנזקקים לזה.
המדינה לא צריכה לחלק כסף, כשהמדינה נותנת היא עושה זאת מהכספים שהיא גונבת מהאזרחים.
מדינה צריכה לדאוג לדיור, לבריאות, להשכלה גבוהה, לתנאי עבודה טובים.
מדינה לא צריכה לחלק כסף.

מילטון פרידמן

מי האידיוט?

מי האידיוט שילחם בשבילכם? 
מי האידיוט שישלח את הילדים שלו להגן על הנכסים שלכם?
אין לרוב האזרחים אפילו בית, דירה, חלקת אדמה. 
הכל בשכירויות ומשכתנתאות.
הם גם שולטים לכם על הילדים, נסו לא לשלוח את הזאטוטים לגן ילדים ותראו איך בשנייה הם מערבים את החוטפות מהרווחה, הם גם יכולים לומר לכם אם האישה החליטה על גירושים כמה תשלומים מוגדלים לשלם וכמה זמן ובאילו תנאים לראות את הילדים, 
ש ל כ ם!
ויש את מס הכנסה והוצאה לפועל שמנפחים חובות ורודפים ישראלים עד אי יציאה מהארץ כיאה לקומוניסטים אדוקים.
וכשתהיו חולים תצטרכו להתחנן לכמה פירורי קנאביס בזמן שעברייני הכנסת נכנסו לעסקים... של קנאביס!
נראה אתכם בונים צריף או שמים קרוואן או אוהל אפילו בשום מקום, בין רגע פקחים בריונים יבואו לפרק הכל ועוד תחטפו קנסות, נסו להפגין ויש סיכוי גדול שקלגסים בשחורים יפעילו אלימות כלפיכם.

פוליטיקאים

צריך לחוקק חוק ברור, חבר כנסת לא יקבל יותר מפי 5 משכורת משכר המינימום. 
כרגע מדובר בחבורת פרזיטים, עבריינים, מושחתים, ובוגדים וכאלה שבכלל אסור להם להיות חברי כנסת. 
ויש לצמצם את מספרם לחצי, לא ייתכן שיהיו אנשים שכביכול מייצגים את הציבור שרוב הציבור בכלל לא שמע עליהם. 
אנחנו צריכים אנשים שדאגה לציבור היא שליחות עבורם, אנשים שיום ולילה יפעלו על מנת להיטיב עם העם. 
פרלמנט שממומן מכספי הציבור לא יכול לשמש מקום לאנשים שחוברים לאנשי הון ומאפיה פיננסית. 
פרלמנט צריך להיות מקום של עשייה לא של בטלנות
ועשיית צחוק מכספי הציבור.
כל אדם שרץ לכנסת ולא פועל על פי הבטחותיו יש להפעיל נגדו הליכים פליליים.

הקהילה

לחרדים אין צורך במדינה, לחרדים יש את הקהילה שדואגת לחבריה. 
ואני לא מדבר על המצב בארץ אלא בכל מקום בעולם שהם נמצאים. 
מהי מדינה ומה חשיבותה? 
מדינה היא מנגנון שתפקידו להיטיב עם חבריה. 
ואם אותו מנגנון שהוא המדינה שהוא בעצם הרחבה של רעיון הקהילה למיליוני אנשים פועל לרעת האנשים אז איזה ערך יש בו? 
איך נדע אם מדינה היא טובה או רעה?
הבה נעמיד מולה מנגנון אחר, בואו נאמר קהילה בת 1000 משפחות ונראה איזה מנגנון הוא טוב יותר.
בקהילה לכל החברים יהיה מקום מגורים.
בקהילה לא יעבדו מעבר ל-30 שעות בשבוע.
בקהילה המזון יהיה אורגני וחיות המשק ינוהלו באופן מסורתי ואנושי.
בקהילה ילדים לא ילמדו מעבר ל-4 שעות ביום.
בקהילה ילדים קטנים יהיו בחיק משפחתם ולא בגן ילדים.
בקהילה אף אחד לא יתרושש מכספו בגלל שהוא רוצה השכלה גבוהה.
בקהילה אף אחד לא יתרושש מכספו בגלל שהוא חולה, והקהילה תעזור לחולים ולנכים.
בקהילה אף קשיש לא יהיה בודד, בקהילה לא ירביצו ויאיימו על קשישים במוסדות אפלים.
בקהילה לא יחטפו מאימהות את ילדיהן בטענות של עוני.
בקהילה לא יהיו מיליונרים והומלסים.
בקהילה לא יהיו בוסים פרזיטים שמרוויחים סכומים שערורייתיים בזמן שעובדים מרוויחים גרושים בתנאי עבודה גרועים.
בקהילה לא יהיו שוטרים אלימים עם טייזרים.
בקהילה לא יהיו ניפוחי חובות.
בקהילה לא יהיה צו עיכוב יציאה מהקהילה.
כפי שאתם רואים בכל פרמטר קהילה תהיה טובה יותר ממדינת ישראל.
וזאת בדיוק הסיבה למה מדינת ישראל או מדינות דומות לה באופיין הדיקטטורי לא יסבלו הקמת קהילות בתחומן.
כי מדינה היא דיקטטורית באופיה, ולא רק שהיא לא מיטיבה עם אזרחיה היא גם מונעת מהם הקמת מנגנונים טובים יותר ממנה בתחומה.
הדרך הנכונה היא לבנות מדינה שתהיה הרחבה לקהילה שמיטיבה עם אנשיה, כי כאשר היא מפסיקה לפעול כך היא נהפכת לדיקטטורה.

איך מרפאים אנשים חולים במחשבתם?

איך מרפאים אנשים חולים במחשבתם? 
יש מספר דרכים, הדרך הראשונה לריפוי המחשבה זו דרך ההתנסות, כאשר אנשים חיים כל חייהם במדינה אחת ורק עושים גיחות למדינות שדומות בתרבותם הדבר יוצר צרות מוחין, ואין זה משנה כלל כמה אתה נמצא על המחשב או כמה זמן למדת באוניברסיטה, כי כדי להרחיב אופקים יש לחוות מקומות לגמרי שונים למשך תקופה לא קצרה ולהתחבר לאנשים. 
ואיך מרפאים את המדענים ואת האנשים שכל חייהם נמצאים במסלול שהונדס עבורם, אלו שחיים בערים הגדולות, עמוק בתוך המערכת החברתית, שכל מה שהם יודעים זה משרד ובית? 
איך מרפאים את אלו שחיים בסביבה אנושית סטרילית רובוטית ומנוכרת? 
מרפאים אותם על ידי העברתם לג'ונגל וליערות הגדולים. רק שם הם ירפאו את נפשם, מחשבתם וגם את גופם. 
ואיך מרפאים את קובעי המדיניות, אלו השרים בתפקידי השררה כולל שופטים מורמים מעם וכל האנשים והפקידים שאוהבים לשלוט ולרדות בעם?
על מנת להרפות מהשליטה ומהאגו, ומהמחשבה השחורה, יש לתת להם לחוות קצת פטריות מרחיבי תודעה ול.ס.ד.
ואיך מרפאים מיליארדרים? לוקחים להם את רוב הכסף.

הקפיטליזם ההפוך של ג'ון דריסקול

כשהחברה שבראשותו הפסיקה לצמוח והרווחיות נשחקה, ג'ון דריסקול בחר שלא לפטר עובדים, אלא להפך: הוא הקפיא את שכר המנהלים והכפיל את שכרם של עובדי שכר המינימום. התוצאה: היקף העסקים של החברה שולש בתוך חמש שנים.

ראינו את זה קורה שוב ושוב: חברה נקלעת לקשיים והמנכ"ל, מגובה בדירקטוריון, ניגש לארגז הכלים למקרים קשים, שכולל פיטורים, סגירת יחידות מפסידות וקיצוצי שכר. ג'ון דריסקול, מנכ"ל CareCentrix האמריקאית, בחר בדרך הפוכה, יש שיאמרו אפילו לא נורמלית. "לפני חמש שנים, כשמוניתי למנכ"ל קֵרְסנטריקס, החברה נאבקה עם ירידה ברווחיות, והצמיחה בהכנסות שלנו נעצרה", הוא מספר ל"מוסף כלכליסט". "התמודדנו גם עם היעדר תחושת צוות, ובכמה מהיחידות שלנו איבדנו 30%–40% מהאנשים בכל שנה. נדרשתי לפתור את זה ולהוביל את החברה לצמיחה, ומהר מאוד התברר לי שלא אוכל לבנות צוות שיוביל תפנית אם אמשיך לשלם לעובדים שלנו שכר מינימום".  

שכר המינימום הפדרלי עמד אז על 7.25 דולר לשעה, כלומר קצת פחות מ־16 אלף דולר לשנה. זה מה שקֵרְסנטריקס שילמה ל־500 עובדים במשרות התחלתיות, מתוך כלל 2,200 עובדיה. זה שכר חוקי, ודריסקול היה יכול להמשיך לשלם אותו בשקט, לולא גילה שחלק מהעובדים לא מצליחים לחיות ממנו. "קיבלתי אימיילים מנציגת שירות לקוחות שביתה נשרף ולא היה לה כסף לחיתולים, או מעובדת שגרה במכונית עם הילד שלה. זה הרג אותי: איך ייתכן שעובד שלנו מבקש עזרה כספית כדי שלמשפחה שלו יהיה איפה לגור? איך אפשר לבנות צוות מאנשים שנאבקים בכל יום? איך אתן להם תחושה שיש להם הזדמנות, כשהם בקושי שורדים? זה שיגע אותי".

מה שעוד שיגע אותו היה הפער בין ההשקעה הרגשית שהחברה דרשה מהעובדים לזו שהעניקה להם. קֵרְסנטריקס מספקת טיפול רפואי ביתי לחולים לאחר אשפוז קריטי, ומתאימה לכל חולה את תנאי הטיפול הנכונים לו. זו עבודה שצריך לבצע עם רגישות רבה, הוגנות ואינטליגנציה רגשית, ודריסקול החל לתהות אם קֵרְסנטריקס מתנהגת באופן דומה כלפי עובדיה: "הרגשתי אי־נוחות עם הפער בין מה שביקשנו מהעובדים שלנו לעשות למה ששילמנו להם. איך אפשר לדרוש מהם להתמקד בצרכים של החולים שלנו, כשאנחנו, המעסיק שלהם, לא מסתכלים על הצרכים הבסיסיים שלהם?".

וכך הוא הגיע להחלטה לא שגרתית: להקפיא את שכרם של 20 חברי הנהלת החברה לשנה, ולהשתמש בכסף שנחסך - כ־7.5 מיליון דולר - כדי לסייע לשיפור שכרם של אותם 500 מקבלי שכר מינימום. דריסקול הכפיל את שכרם ל־15 דולר לשעה, מהלך שעלה לחברה כ־9 מיליון דולר.

חמש שנים מאוחר יותר כבר ברור שדריסקול הוביל בהצלחה את התפנית בקֵרְסנטריקס, וששינוי השכר היה מהלך מרכזי בתפנית הזו. קֵרְסנטריקס היא חברה פרטית שאינה מפרסמת את תוצאותיה הכספיות, אולם דריסקול מציין שבחמש השנים האחרונות היקף העסקים של החברה שילש את עצמו. בראיונות שהעניק לתקשורת האמריקאית הוא סיפר שב־2015 חצו המכירות את רף המיליארד דולר, וב־2016 הן זינקו ליותר מ־1.4 מיליארד דולר.

"תחושת צוות חיונית להצלחה"

ישנן דרכים אחרות להעלות את שכר המינימום, אבל לי היה חשוב דווקא להקפיא את שכר הבכירים. אם רוצים לטעת בעובדים תחושת צוות, צריך להראות להם שההנהלה מתגייסת כדי להשקיע בהם אישית. כך בונים תרבות של נאמנות"

דריסקול ביצע, כמובן, גם מהלכים אחרים בחברה, אבל בשיחה בינינו הוא מצהיר בביטחון שלא היה מצליח בתפנית בלי העלאת שכר הזוטרים. "להעלות שכר באמצע תפנית עסקית לא היה קל, אבל יצירת תחושת הצוות בקֵרְסנטריקס הייתה קריטית לשיקום החברה", הוא מדגיש. "האמנו שאנחנו חברה עם אוריינטציה לאנשים - ללקוחות, לחולים, לספקים - אבל היינו צריכים להתחיל מלהתייחס לאנשים שלנו באופן הוגן. וזה אומר לשלם להם שכר ראוי, לוודא שהם משתתפים בהצלחת החברה ושהם יכולים להרשות לעצמם לקנות שירותי בריאות".

איך הגיבו הבכירים שהקפאת את שכרם? הם ויתרו על הרבה כסף.
"היה לי הרבה מזל, כיוון שקיבלנו את ההחלטה כקבוצה. התחלתי עם הקפאת השכר שלי ואז ביקשתי מהצוות הניהולי שלי להצטרף, וכולם הצטרפו. הבכירים מסודרים, והם יהיו מסודרים, וזו אפילו לא היתה הורדת שכר אלא הקפאה לשנה בלבד.

"רציתי שכולנו יחד נגרום לעובדים להרגיש שאנחנו מתייחסים אליהם באופן הוגן, ולכן שני דברים היו חשובים לי: הראשון היה להעלות את שכר המינימום, והשני היה להקפיא את שכר הבכירים, כדי שהעובדים ירגישו שלבכירים אכפת מהם. יש הרבה דרכים להעלות שכר, אבל אם רוצים ליצור בחברה תחושה של צוות, צריך להבטיח להם שאנחנו - אנשים מהחברה שלהם - נהיה הוגנים כלפיהם ונשקיע בהם. זה לא רק להעלות את רצפת השכר, אלא שיהיה להם ברור שזו השקעה של ההנהלה באופן אישי בהם, עבורם. והוויתור הזה אכן שינה באופן משמעותי מאוד את החיים של העובדים בשכר מינימום".

הדירקטוריון והמשקיעים שלך תמכו במהלך? זה לא היה צעד בזבזני ונועז מדי בשבילם?
"לא ביקשתי מהמשקיעים עוד כסף. מדהים כמה גמישות אפשר לקבל מהם אם זה לא עולה להם כלום".

מצד שני, יכולת פשוט לקצץ את שכר הבכירים בלי להעלות את שכר הזוטרים, ולהרוויח יותר.
"אנחנו לא מחפשים רווחים לטווח הקצר, אלא חושבים על האינטרסים שלנו לטווח הארוך. זה מאפשר לנו ליצור תחושה של צוות ומוטיבציה, שלדעתי מניעה הצלחה".

בעבר התמודדתם עם נאמנות נמוכה של העובדים הזוטרים.
"למהלך הזה הייתה בהחלט תועלת מבחינת נאמנות, וּודאי שהוא השפיע על המורל והמוטיבציה. אנחנו רוצים שהעבודה תהיה מעניינת ושאנשים יצמחו בחברה, אבל אתה לא יכול לצמוח בה אם אתה נאבק לשלם את החשבונות. אנחנו בונים תרבות שיש בה נאמנות, מוסריות ומעורבות גבוהות".

אף ששכרם של הבכירים הופשר לפני ארבע שנים, טיפוח העובדים הזוטרים נמשך. בכל שנה שכר המינימום מתעדכן על פי העלויות במדינות שבהן מתגוררים העובדים, וכעת הוא עומד על 16.5 דולר לשעה, פי 2.3 מהשכר הפדרלי. לפי האתר SimplyHired, השכר הממוצע של עובד קֵרְסנטריקס הוא 72 אלף דולר לשנה, 50% יותר מההכנסה החציונית בארה"ב ברבעון הראשון של 2019. בסקר של העיתון "טמפה ביי טיימס", קֵרְסנטריקס (שמעסיקה 800 עובדים בעיר) נבחרה למקום העבודה המוביל ב־2019 - בין השאר, בשל הטבות לעובדים כמו חופשת לידה בשכר ו־20 ימי חופש במקרה אבל, פי 5 מהממוצע בארצות הברית.

דריסקול מספר שהחברה מפעילה קרן מתנות שכל העובדים מפרישים לה כסף, כך שאם מישהו עובר משבר הוא יכול להסתייע בה; עד היום חילקה הקרן יותר מרבע מיליון דולר. יוזמות אחרות הן סיוע בשכר הלימוד לעובדים, הקפאת עלויות ביטוח הבריאות לעובדים בתפקידי בסיס, ומהשנה שעברה קֵרְסנטריקס אף משתפת ברווחיה את העובדים בכל הדרגים. "אנחנו רוצים שאנשים יעבדו קשה, אבל לא רוצים להיות חברה שקשה לעבוד עבורה", אומר דריסקול.

"פריון מחייב מתן שכר ראוי"

מי שמכיר את דריסקול וההיסטוריה שלו לא מופתע מהמהלך. זה כמה שנים שהוא אחד מהחברים הפעילים בקבוצת Patriotic Millionaires ("מיליונרים פטריוטים"), שהקים ב־2010 מוריס פרל, לשעבר מנהל בחברת ההשקעות הגדולה בעולם בלאקרוק, שמנהלת כיום נכסים בהיקף של 6.5 טריליון דולר.

החברות צריכות לנהוג בעובדים שלהן בהגינות, ולהוביל בעצמן מהלך בתחום השכר, אחרת הממשלה עלולה להגיב עם אזמל גס בהרבה ולהעלות מסים. אני לא מאמין שימשיכו לסבול את המצב הנוכחי למשך זמן"

דריסקול אימץ את מטרותיה של הקבוצה: מדיניות מיסוי פרוגרסיבית שתוביל למיסוי גבוה יותר של עשירי אמריקה, העלאת שכר המינימום והפחתת המעורבות של עשירי אמריקה בפוליטיקה. דריסקול מביע מדי פעם את דעתו בנושאים האלו, כותב באתר של "פטריוטים אמריקאים", ומצטרף לראשי הארגון במסעות הסברה בוושינגטון.

אחד המהלכים המעניינים ביותר שהוביל היה דווקא אצלו בבית, במדינת קונטיקט, שבה ממוקם מטה קֵרְסנטריקס. זה היה בספטמבר 2017, כשהתברר שהמדינה נקלעה לגירעון תקציבי של 3.5 מיליארד דולר. דריסקול הופיע בפרסומת של 30 שניות ששודרה בטלוויזיה המקומית, ובה קרא לקונטיקט להשית מס גבוה יותר על עשירים כמוהו וחברות מצליחות כמו זו שהוא מנהל, כדי לסגור את הגירעון. "אני אוהב את קונטיקט, היא הבית שלי ואנחנו צריכים להיות חלק מהפתרון", אמר בפרסומת. "מנהלים מצליחים בחברות מצליחות צריכים לשלם חלק הוגן. אני מקווה שהמנהיגות הפוליטית מקשיבה, כי כולנו צריכים להיות חלק מהפתרון ולאזן את התקציב. זה הדבר הנכון לעשות".

המהלך זכה לתהודה נרחבת ורבים ראו בו סגירת מעגל צודקת. בעבר קֵרְסנטריקס קיבלה מקונטיקט מענקים של 24 מיליון דולר כדי ליצור 290 מקומות עבודה חדשים. היו שראו בקריאה של דריסקול גילוי אחריות, בבחינת הושט יד כעת למי שסייע לך בעבר.

המצע האידאולוגי הזה של דריסקול הצמיח את אקרובטיקת השכר הלא־פופולרית אך המשתלמת שהוביל בקֵרְסנטריקס. "אני משתף את הסיפור של קֵרְסנטריקס כדי שהפוליטיקאים והציבור יזכרו מהי אחריותה של הקהילה העסקית להצלחת החלום האמריקאי, וכדי שמנהלים יבינו שהשקעה בעובדים היא אחת ההחלטות הפיננסיות הטובות ביותר שאפשר לקבל", הוא אומר.

"הסבים שלי היו אירים עניים שהיגרו לאמריקה, ועבורם הקפיטליזם עבד. הוא יצר למשפחה שלי הזדמנות למצוא מקומות עבודה טובים ששילמו שכר ראוי, שאיתו הם מימנו את ההשכלה של ילדיהם. כדי שהקפיטליזם יעבוד הכי טוב שאפשר, הוא צריך להיות מכונה שמגדלת אנשים ומאפשרת להם לחיות חיים ראויים באמצעות השכר שהם מרוויחים. הדרך הכי אפקטיבית לשמור על הקפיטליזם היא לוודא שהוא הוגן; קשה לי לדמיין חברה שלא משלמת שכר ראוי ובכל זאת נהנית מפרודוקטיביות אמיתית של העובדים שלה".

כשאתה אומר "שכר ראוי", אתה מתכוון גם לשכר המופרז של הבכירים. בישראל יש ויכוח דומה, ויש טענה שחברות לא יוכלו למשוך את המנהלים הטובים ביותר אם יגבילו את שכרם.
"אני לא יכול לומר לך שהצוות הבכיר שלי יעבוד בכל הנסיבות, אבל אני בטוח שהוא יעבוד ברובן. עדיף שאנשים מסוימים יתלוננו, אבל החברות עצמן ינצחו ורוב האנשים יהיו מאושרים לעבוד בהן ולהתפרנס בכבוד. אם חברות לא ינהגו בעובדיהן בהגינות (הוא מתכוון גם לתשלום שכר נמוך מדי וגם לתשלום שכר גבוה מדי — קצ"ה), אני לא יכול לדמיין שהציבור ימשיך לסבול את המצב הנוכחי, ואז הממשלה תגיב עם אזמל הרבה פחות מדויק ועלולה להעלות את המסים. לכן אני חושב שהחברות צריכות להיות אלה שמובילות את המהלך בתחום השכר".

כי הפער בין מקבלי השכר הנמוך למקבלי השכר הגבוה גדול מדי?
"מבחינתי זה פחות עניין הפער כמו רצפת השכר. בחברות בשוק החופשי תפקידים התחלתיים צריכים לספק שכר ראוי, כדי שאנשים שעובדים קשה וכחוק יצליחו לחיות טוב. אנחנו לא יכולים לטפח חברה קפיטליסטית שרק חלק נהנים ממנה ושהרוב לא מקבל הזדמנות להצליח בה".

"האי־שוויון פוגע גם בעשירים"

ארגון "מיליונרים פטריוטים" נולד כדי לבטל את קיצוצי המס האגרסיביים שהוביל נשיא ארה"ב לשעבר, ג'ורג' וו. בוש. המדיניות של בוש הוכיחה פעם נוספת שאם מיטיבים עם העשירים ההטבה לא זולגת אל כולם, אלא מועילה בעיקר להם. הטבות המס הללו היו קצובות בזמן, וב־2010, כשברק אובמה היה הנשיא, נפתח חלון ההזדמנויות לבטלן. אריקה פיין, פעילה פוליטית, ארגנה קבוצה של עשירים ששלחה לנשיא מכתב שקורא לבטל את הטבות המס. הם חתמו עליו בשם "מיליונרים פטריוטים", וכך נולדה הקבוצה.

"אובמה חשב שאנחנו אידיוטים, אבל בהמשך הוא הבין שאנחנו עוזרים לו והזמין אותנו לעמוד איתו על הפודיום כשנשא נאום ב'יום המס' (באפריל 2012), וכעבור שנתיים בוטלה הטבת המס לעשירים ביותר", משחזר מוריס פרל, מייסד "מיליונרים פטריוטים" ומחותמי המכתב, בראיון ל"מוסף כלכליסט".   

החברות צריכות לנהוג בעובדים שלהן בהגינות, ולהוביל בעצמן מהלך בתחום השכר, אחרת הממשלה עלולה להגיב עם אזמל גס בהרבה ולהעלות מסים. אני לא מאמין שימשיכו לסבול את המצב הנוכחי למשך זמן"

כיום חברים בארגון כמה מאות אנשי עסקים עשירים ומשקיעים כמו פרל ודריסקול. הם לא הבכירים והמיוח"צנים ביותר בעשירי אמריקה, אבל הם יוצרי העושר הגדולים שלה. הם הכתפיים הרחבות של הכלכלה האמריקאית. עם חברי הארגון נמנים תעשיינים כמו אלן דיוויס, מייסד חברת הנייר הממוחזר הגדולה באמריקה Conservatree, וג'יימס ריצ'מן, נשיא ומנכ"ל ענקית הטקסטיל ריצ'לום פבריקס; ראשי חברות טכנולוגיה כמו ג'רי פידלר, מייסד ומנכ"ל חברת התוכנה ווינד ריבר, ששווה יותר ממיליארד דולר; ופיננסיירים כמו ג'ו זימליק, מנכ"ל חברת ההשקעות בוהמיאן.

"אנחנו פועלים היום בשלושה תחומים: מיסוי פרוגרסיבי, שכר מינימום גבוה יותר, והפחתת מעורבות העשירים בפוליטיקה", אומר פרל. "אנחנו מנסים להעביר את המסר שמדיניות שמקדמת חוסר שוויון לא מועילה לעשירים, לעניים ולאף אחד אחר. חברה לא שוויונית אינה האינטרס ארוך הטווח שלנו. זה לא עבד טוב בדרום אפריקה בשנות השבעים והשמונים, ואנחנו חוששים שזה לא יעבוד טוב בארצות הברית כיום. האינטרס שלנו הוא לתמוך באסטרטגיה שתקטין את חוסר השוויון בטווח הארוך".


באתר הארגון, חבריו מציגים את עצמם כ"בוגדים גאים במעמדם". "בוגד" הייתה ביקורת שהוטחה בסטיבן פרינס, מייסד נשיונל ביזנס פרודקטס, חברת ענק לייצור כרטיסי מתנה מפלסטיק: "רוב החברים שלי גם הם עשירים, והם חושבים שאני אידיוט שבוגד במעמד שלי", סיפר בעבר בריאיון.

פרל מספר שכשהוא הולך להתראיין בפוקס ניוז, אומרים "הנה המשוגע". "יש אנשים שחושבים שאנחנו טועים ואני מנסה לדבר איתם", הוא אומר. "רוב האנשים שחיים בבתי מחסה בניו יורק עובדים במשרה מלאה. ובדיוק קראתי ידיעה שבקליפורניה העבירו חוק שאסור לאנשים לישון במכוניות שלהם, כי הרבה אנשים שעובדים במאונטיין וויו, המקום שבו נמצא מטה גוגל, לא יכולים להרשות לעצמם לגור שם. אם אנשים שעובדים בעבודה נהדרת במשרה מלאה לא יכולים לגור באזור של העבודה שלהם, זו בעיה".

הסבים שלי היו מהגרים אירים, והקפיטליזם סיפק להם עבודה בשכר ראוי שמימן את ההשכלה של ילדיהם. קפיטליזם חייב לאפשר לאנשים חיים ראויים בשכר שהם מרוויחים. הדרך הכי אפקטיבית לשמור על קפיטליזם היא לוודא שהוא הוגן"

אלא שפרל לא רואה בזה רק בעיה אנושית. הוא חומל על האנשים האלו, כמובן, אבל הוא מסתכל עליהם בעיניים תועלתניות: ככל שיש יותר אנשים כאלה הכלכלה מפסידה — כי הם לא קונים דירות, לא מרהטים אותן, לא אוכלים במסעדות, לא יוצאים לסרטים, לא קונים בגדים, לא מבלים בחופשות. בלעדיהם הכלכלה לא צומחת. זה מזכיר את הנרי פורד, ששילם לעובדיו שכר שיאפשר להם לקנות לעצמם מכונית פורד כדי שהעסק יצמח.

 
"אם יש לנו מיליוני אנשים שלא יכולים לשלם חשבונות טלפון סלולרי או משכנתא, אני מוטרד", אומר פרל. "כשיש הרבה עניים, חברות לא יכולות להרוויח כסף, והכלכלה לא יכולה לעבוד. כלכלה מרוויחה מאנשים שמוציאים כסף. בלעדיהם אין לנו הכנסה לאומית. זה קו המחשבה שלנו".

"ההעלאה החייתה את סיאטל"

כדי להניע את הכלכלה, פרל סבור שצריך להעלות את שכר המינימום ל־15 דולר. "זה לא ימנע מאנשים לחיות בעוני בהרבה חלקים של ארה"ב", הוא מודה, "אם תעבוד 40 שעות בשבוע תמורת 15 דולר לשעה עדיין תהיה עני — אבל זה יהיה שיפור גדול יחסית למקום שבו אנשים נמצאים עכשיו".

בישראל, ברגע שיש דיון על העלאת שכר, המעסיקים מזהירים שייאלצו לסגור חברות ומפעלים.
"הם צריכים להפנים שהם צריכים לדאוג לעובדים יותר מאשר ללקוחות. אני לא שומע היום אנשים שחושבים כמו הנרי פורד ואומרים ש'צריך לשלם לעובדים מספיק כדי שיוכלו לקנות את המוצרים שלנו'. זה בכלל לא שיקול. לפני ששכר המינימום בסיאטל עלה ל־15 דולר לשעה, אנשים אמרו, 'אוי, אלוהים, אנחנו נפשוט את הרגל', אבל מאז העסקים שם פורחים: הבעיה הכי גדולה של המסעדות היא למצוא חללים גדולים יותר, כי עכשיו, כשאנשים יכולים להרשות לעצמם, הם אוכלים יותר בחוץ. בעקבות זאת גם שכר עובדי המסעדות עלה, אז פחות אנשים מקבלים שכר נמוך מאוד, ויותר אנשים מקבלים שכר ביניים".

בקצה השני ישנם המנהלים הבכירים שמקבלים שכר גבוה מאוד, לעתים לא מוסרי.
"כן, יש כמה אנשים בארצות הברית שמקבלים שכר שנתי של 100 מיליון דולר, ואני לא יודע מה לומר לך על זה", אומר פרל ונאנח. "אביגיל דיסני, שהיא הנכדה של אחד ממייסדי חברת דיסני, העידה לא מזמן בבית הנבחרים (ראו מסגרת למטה) ואמרה שזה לא מוסרי שחלק מהאנשים מרוויחים כל כך הרבה, בזמן שאחרים לא יכולים להרשות לעצמם לחיות כלל. אז ברמה האישית אני מסכים איתך".

מה הפתרון שאתם מציעים? תקרת שכר לבכירים או מס גבוה יותר?
"יש מהלך לחקיקת חוק שלפיו אם היחס בין השכר של הבכיר ביותר לשכר החציוני יהיה גבוה מפי 100, זה יהיה טריגר להעלאת המיסוי על הבכיר. אני מקווה שהטריגר הזה יהיה תמריץ להוריד מעט את שכר הבכירים. אנחנו תומכים בחוקים מהסוג הזה, שמובילים לכך שעשירים ישלמו יותר מס מעניים. קחי אותי, למשל: כבר חמש שנים שאני לא עובד, ויש לי כל מיני השקעות. ההכנסות שלי מההשקעות האלו ממוסות בשיעור נמוך יותר מההכנסה של אנשים שממש עובדים לפרנסתם. זה הדבר העיקרי שבעייתי בעיניי".

גם בישראל זה ככה.
"וזה לא הגיוני בעיניי. זה לא שאם תגידי למשקיע שאת מעלה לו את המס ל־35% הוא יגיד, 'אם ככה, אני מעדיף לשמור את הכסף בכיס ולא להרוויח כלום מאשר להרוויח 65% מהתשואה'. משקיעים לא אומרים דברים כאלה. לא צריך לתת למשקיעים תמריצים להשקיע, ובטח שלא צריך לתמרץ אנשים לסחור במניות. צריך להסתכל על הטווח הארוך, ולהיות מודעים לכך שאם תסתכלו על הטווח הקצר ולא תשקיעו באנשים, זה לא יעבוד".
 
***

דיסני נגד דיסני

יורשת אימפריית דיסני: "הגיע הזמן להחזיר מוסר לעסקים"

אביגיל דיסני, מיורשי אימפריית האנימציה והמדיה, היא פעילה בולטת במאבק לצמצום פערי השכר בארה"ב. במאי האחרון, בעת מתן עדות בפני בית הנבחרים, דיסני מתחה ביקורת פומבית חריפה על בוב איגר, מנכ"ל חברת דיסני ואחד האנשים החזקים בעולם התאגידי האמריקאי, ועל מדיניות השכר וההעסקה שהוא מוביל. הנה קטעים מעדותה.

"אין לי שום טינה כלפי בוב איגר. הוא אדם מבריק וכמוהו שאר חברי ההנהלה, והם ראויים לשכר מבוסס ביצועים. אני פשוט תוהה אם יש דבר כזה, 'יותר מדי כסף'. אני מאמינה שיש, ושאפשר לומר 'לא' לעוד.

"כיורשת של משפחה מפורסמת ראיתי עשירים עוצמים עיניים נוכח האי־שוויון. ראיתי את ההגזמה הגרוטסקית במטוס פרטי שמגיע לכנס על התחממות גלובלית, או בילדים המשחקים בבגדי מעצבים שעולים כמו ביטוח בריאות. עלינו להסיט את הווילון מעל חיים כאלה ולשאול לאילו גבהים צריך קומץ אנשים להגיע בשעה שהחלום האמריקאי מתמוטט עבור רוב העובדים.

"אי־שוויון אינו רק שאלה מוסרית, אלא גם כלכלית: הוא נוצר על גבם של האנשים שמאפשרים לכלכלה לשגשג. בלי מעמד ביניים אין דיסני. בדיסנילנד, העובדים נאבקו שנים עד ששכר המינימום שלהם הועלה ל־15 דולר לשעה. היום עלות המחיה בעיר שסביב הפארק היא כ־24 דולר לשעה. העובדים האלה לא יכולים לממן ביקור של משפחותיהם בדיסנילנד.

"בוב איגר מרוויח 65 מיליון דולר, ומציע לעובדיו שכר שלא יכול לפרנס אותם. איגר אינו הדוגמה הקיצונית ביותר של שכר מופרז. אני מתמקדת בדיסני מכיוון שמיזוגה עם פוקס ייצור את חברת המדיה הגדולה בהיסטוריה, ומכיוון שדיסני הובילה בהצעת הטבות לבני זוג מאותו מין, בדאגה לסביבה, בקידום נשים וגיוון אתני. דיסני יכולה להוביל גם בטיפול באי־שוויון. האירוניה היא שחסר לה הדמיון לעשות כן.

"מה דיסני יכולה לעשות? היא יכולה להעלות את שכרם של העובדים שבתחתית סקאלת השכר. החברה רווחית יותר מאי פעם, ומשלמת שכר שיא להנהלתה. היא יכולה לקחת חצי מהבונוסים העצומים שההנהלה קיבלה השנה וליצור קרן שתעזור לעובדים עם צורכי חירום, כמו אינסולין או דיור. היא יכולה להחזיר את תוכנית האופציות לכל עובדיה, לא רק להנהלה. היא יכולה לוודא שעובדיה אינם סובלים רעב. והיא יכולה ליצור קשר בין שכר המנכ"ל לשכר העובדים: למנכ"ל יש מחויבות מוסרית לדעת איך נראים חייהם של עובדים בשכר נמוך בחברה שלו.

"עלינו לשנות את האופן שבו אנחנו מבינים את הקפיטליזם ופועלים לפיו. עלינו להציב אנשים לפני רווחים, אחת ולתמיד. אם אינך יכול להרשות לעצמך לשלם שכר שניתן לחיות ממנו, אינך יכול להרשות לעצמך לשכור עובד. הגיע הזמן להחזיר מוסר ואתיקה לאופן שבו אנחנו מדברים על עסקים".

נשים וצבא

אז למה אפילו בספרטה היכן שנשים קיבלו חינוך ואף התאמנו ללוחמה, הן מעולם לא היו חלק מהצבא? 
נשים אומנו להגן על עצמן וביתן מכנופיות שודדים ומהעבדים כאשר הגברים יצאו למלחמה, אך אין שום היגיון שהן יצאו למלחמה. 
אם איבדת חצי מהלוחמים שלך אז אין שום הפחתה במספר הצאצאים שיהיו לעם שלך בדור הבא, כי גם חצי מהגברים יכולים להכניס את כל הנשים להיריון אבל אם איבדת חצי מהנשים האומה בסכנה, ולכן היה כל כך חשוב להגן עליהן.