ב-2004
פרסם ד"ר לורנס בריט, חוקר מדעי המדינה, את ארבע עשרה הנקודות המייצגות
פשיזם. הוא "זיקק" אותן מתוך מחקרים על אודות חמישה מהמשטרים של רודנים
פשיסטיים במאה ה-20: היטלר בגרמניה, מוסוליני באיטליה, פרנקו בספרד,
סוהארטו באינדונזיה ופינושה בצ'ילה. זהו תרגום של המחקר שפרסם, וכמובן
הזכויות שמורות לו.
1.ביטויים מתמשכים וחזקים של לאומנות:
החל מהצגה של דגלים ודגלונים באופן קבוע ועד לסיכות הדש הנפוצות, הצורך להציג את הלאומנות הפטריוטית מצד המשטר עצמו ומצדם של האזרחים שנסחפו בהתלהבות, תמיד היה ברור. סלוגנים זכירים, גאווה בצבא ודרישה לאחדות היו נושאים נפוצים בהצגת הלאומנות הזאת. כמעט תמיד זה הלך יד ביד עם חשד בדברים שהם זרים, בצורה שגבלה לעתים בקסנופוביה (בעת זרים, שנאת זרים ופחד מהם).
2. בוז לחשיבותן של זכויות האדם:
המשטרים עצמם ראו את זכויות האדם כבעלות ערך מועט, וכמעכבות את המטרות של האליטה השלטת. באמצעות שימוש נבון בתעמולה, הגיעה האוכלוסיה למצב שהיא מקבלת את הפגיעה בזכויות האדם של קבוצות מסומנות, באמצעות דחיקתן של קבוצות אלה לשוליים או אפילו באמצעות דמוניזציה שלהן. כאשר הפגיעה הזאת הייתה שערורייתית, הטקטיקה הייתה שימוש בסודיות, בהכחשה ובדיסאינפורמציה.
3. זיהוי של שעירים לעזאזל או אויבים כמטרה מאחדת:
הגורם המאחד שעובר כחוט השני בין כל המשטרים הללו הוא השימוש בשעיר לעזאזל כדי להסית את תשומת הלב של האנשים מבעיות אחרות, כדי להעביר את האשמה לבעיות וכדי לתעל את התסכול לכיוונים מכוונים. שיטות הבחירה – תעמולה חסרת מנוח ודיסאינפורמציה – היו לרוב מועילות. לעתים קרובות היו המשטרים הללו פועלים "ספונטנית" נגד אותם שעירים לעזאזל, לרוב קומוניסטים, סוציאליסטים, ליברלים, יהודים, מיעוטים אתניים וגזעיים, אויבים לאומיים מסורתיים, בני דתות אחרות, חילוניים, הומוסקסואלים ו"טרוריסטים". מתנגדים פעילים של משטרים אלה סומנו לבסוף כ"טרוריסטים", והטיפול בהם היה בהתאם.
4. עליונות הצבא – מיליטריזם נלהב:
האליטות השליטות מזוהות עם הצבא ועם התשתית התעשייתית התומכת בו. חלק לא פרופורציונלי מהמשאבים הלאומיים עובר לצבא, גם כשהצרכים הפנימיים חריפים. הצבא נתפס כביטוי של הלאומנות, ומשמש, עד כמה שאפשר, להשגת מטרות לאומיות, להפחדת אומות אחרות ולהגדלת הכוח והיוקרה של האליטה השלטת.
5. סקסיזם פרוע:
מלבד העובדה הפשוטה שהאליטות הפוליטיות והתרבות הלאומית נשלטו בידי גברים, המשטרים הללו ראו בנשים אזרחיות מדרג ב'. הם התנגדו להפלות ובנוסף לכך אף היו הומופובים. גישה זו לרוב עברה קודיפיקציה באמצעות חוקים דראקוניים שנהנו מתמיכה חזקה של הדת האורתודוקסית של אותה מדינה, שנתנה למשטר כיסוי להתעללות זו.
6. שליטה באמצעי התקשורת ההמוניים:
ברוב המשטרים נשלטו אמצעי התקשורת ההמונית בצורה חריפה ובאופן ישיר, והיה אפשר לסמוך עליהם שלא יסטו מהקו של המפלגה. משטרים אחרים השתשמשו בכוח עדין יותר כדי להבטיח את שמרנותם של אמצעי התקשורת. שיטות אלה כללו שליטה ברשיונות ובגישה למשאבים, לחץ כלכלי, פנייה לפטריוטיזם ואיומים מרומזים. המנהיגים של אמצעי התקשורת ההמונית היו לרוב ממתאימים לאליטה השלטת. התוצאה הייתה הצלחה בשמירה על כך שהציבור הכללי לא יהיה מודע להתנהלות החריגה של המשטר.
7. אובססיה לביטחון הלאומי:
באופן בלתי נמנע, היה מנגנון הביטחון הלאומי בשליטה ישירה של האליטה השלטת. לרוב, הדבר שימש כלי לדיכוי, לפעילות סודית ולשבירה של כל ההגבלות. הפעולות הוצדקו תחת אצטלה של הגנה על "הביטחון הלאומי". פקפוק בפעולות מנגנון הביטחון הלאומי הוצג כחוסר פטריוטיות או אפילו כבגידה.
8. דת ואליטה שלטת קשורות זו בזו:
בניגוד למשטרים הקומוניסטיים, המשטרים הפשיסטיים והפרוטו-פשיסטיים מעולם לא הוכרזו כחסרי-אלוהים על ידי המתנגדים להם. למעשה, רוב המשטרים חברו לדת השלטת במדינה ובחרו לצייר את עצמם כמגינים המיליטנטיים של הדת הזו. ההתנהגות של האליטה השלטת, שלא התאימה לרוב לתפיסות של הדת, טואטאה אל מתחת לשטיח. התעמולה שימרה את האשליה שהאליטות השולטות היו המגינות של האמונה וכי המתנגדים הם "חסרי אלוהים". התפיסה שנוצרה הייתה שהתנגדות לאליטה היא מעין מקבילה של המתקפה על הדת.
9. הגנה על כוחם של התאגידים:
למרות שהחיים האישיים של האזרחים הרגילים היו בשליטה הדוקה, היכולת של תאגידים גדולים לעבוד בחופש יחסי לא הופרעה. האליטה השלטת ראתה במבנה התאגידים דרך להבטחת הייצור הצבאי (במדינות מפותחות), וכן כדרך המאפשר שליטה אזרחית. חברי האליטה הכלכלית "פונקו" על ידי האליטה הפוליטית כדי להבטיח הדדיות באינטרסים, בעיקר בכל הנוגע לדיכויים של האזרחים "שאין להם".
10. דיכוי של כוח העובדים או חיסולו:
מרגע שהפכו ארגוני העובדים להיות אחד ממוקדי הכוח שיכולים לאיים על ההגמוניה הפוליטית של האליטה השלטת ושל בעלי הברית והתאגידיים – לא מן הנמנע שהם נמחצו או הפכו לחסרי כוח. העניים יצרו תת-מעמד, שהיחס אליו היה חשדני או מבזה. במשטרים מסוימים, להיות עני נחשב לסטייה.
11. בוז ודיכוי של האינטלקטואלים והאמנויות:
האינטלקטואליזם, החופש הרעיוני וחופש הביטוי האינהרנטי המקושר להם – היו קללה למשטרים הללו. חופש אינטלקטואלי ואקדמי נחשבו לחתרניים ואף מסוכנים לביטחון הלאומי ולאידיאל הפטריוטי. אוניברסיטאות נשלטו באדיקות, אנשי סגל שנחשבו לא בטוחים מבחינה פוליטית הוטרדו או חוסלו. רעיונות לא שמרניים או הבעת חוסר שביעות רצון הותקפו בכוח, הושתקו או נמחצו. בעיניהם של המשטרים הללו, אמנות וספרות צריכות לשרת את האינטרס הלאומי, או שאין להן זכות קיום.
12. אובססיה לפשע וענישה:
רוב המשטרים הללו תיחזקו מערכת פלילים דראקונית ואוכלוסייה ענקית מצאה את עצמה בבתי הכלא. המשטרה החזיקה בכוח כמעט בלתי מבוקר, מה שהוביל לניצול אלים. פשעים "רגילים" ופשעים פוליטיים היו פליליים במידה שווה, והיו משתמשים בכך נגד מתנגדי המשטר. פחד ושנאת פושעים או "בוגדים" היה נושא שקודם בקרב האוכלוסייה כתירוץ לעוד כוח פוליטי.
13. פרוטקציה משתוללת ושחיתות:
אלה שהיו במעגלים העסקיים הקרובים לאליטה השלטת השתמשו במעמדם כדי להעשיר את עצמם. שחיתות זו עבדה בשני הכיוונים: אנשי האליטה קיבלו מתנות כספיות ורכוש מהאליטה הכלכלית, שבתורה קיבלה העדפה ממשלתית. חברי האליטה היו בעמדה שאפשרה להם עושר נרחב ממקורות אחרים, כמו למשל גזילת משאבים לאומיים. כאשר מנגנון הביטחון הלאומי שולט והתקשורת מושתקת, השחיתות היא בלתי מרוסנת ואינה מובנת לציבור הרחב.
14. בחירות במרמה:
בחירות בצורת משאל עם או סקר דעת קהל הן לרוב מזויפות. כאשר נערכו בחירות אמתיות, עם מועמדים, הן הוטו על ידי האליטה השלטת כדי להגיע לתוצאות הרצויות. שיטות נפוצות היו שליטה במנגנון הבחירות, הפחדה, שלילת זכויות אזרח מבוחרי האופוזיציה, השמדה או דחייה של קולות כשרים, וכמוצא אחרון – פניה לערכאות שמחויבות לאליטה השלטת.
1.ביטויים מתמשכים וחזקים של לאומנות:
החל מהצגה של דגלים ודגלונים באופן קבוע ועד לסיכות הדש הנפוצות, הצורך להציג את הלאומנות הפטריוטית מצד המשטר עצמו ומצדם של האזרחים שנסחפו בהתלהבות, תמיד היה ברור. סלוגנים זכירים, גאווה בצבא ודרישה לאחדות היו נושאים נפוצים בהצגת הלאומנות הזאת. כמעט תמיד זה הלך יד ביד עם חשד בדברים שהם זרים, בצורה שגבלה לעתים בקסנופוביה (בעת זרים, שנאת זרים ופחד מהם).
2. בוז לחשיבותן של זכויות האדם:
המשטרים עצמם ראו את זכויות האדם כבעלות ערך מועט, וכמעכבות את המטרות של האליטה השלטת. באמצעות שימוש נבון בתעמולה, הגיעה האוכלוסיה למצב שהיא מקבלת את הפגיעה בזכויות האדם של קבוצות מסומנות, באמצעות דחיקתן של קבוצות אלה לשוליים או אפילו באמצעות דמוניזציה שלהן. כאשר הפגיעה הזאת הייתה שערורייתית, הטקטיקה הייתה שימוש בסודיות, בהכחשה ובדיסאינפורמציה.
3. זיהוי של שעירים לעזאזל או אויבים כמטרה מאחדת:
הגורם המאחד שעובר כחוט השני בין כל המשטרים הללו הוא השימוש בשעיר לעזאזל כדי להסית את תשומת הלב של האנשים מבעיות אחרות, כדי להעביר את האשמה לבעיות וכדי לתעל את התסכול לכיוונים מכוונים. שיטות הבחירה – תעמולה חסרת מנוח ודיסאינפורמציה – היו לרוב מועילות. לעתים קרובות היו המשטרים הללו פועלים "ספונטנית" נגד אותם שעירים לעזאזל, לרוב קומוניסטים, סוציאליסטים, ליברלים, יהודים, מיעוטים אתניים וגזעיים, אויבים לאומיים מסורתיים, בני דתות אחרות, חילוניים, הומוסקסואלים ו"טרוריסטים". מתנגדים פעילים של משטרים אלה סומנו לבסוף כ"טרוריסטים", והטיפול בהם היה בהתאם.
4. עליונות הצבא – מיליטריזם נלהב:
האליטות השליטות מזוהות עם הצבא ועם התשתית התעשייתית התומכת בו. חלק לא פרופורציונלי מהמשאבים הלאומיים עובר לצבא, גם כשהצרכים הפנימיים חריפים. הצבא נתפס כביטוי של הלאומנות, ומשמש, עד כמה שאפשר, להשגת מטרות לאומיות, להפחדת אומות אחרות ולהגדלת הכוח והיוקרה של האליטה השלטת.
5. סקסיזם פרוע:
מלבד העובדה הפשוטה שהאליטות הפוליטיות והתרבות הלאומית נשלטו בידי גברים, המשטרים הללו ראו בנשים אזרחיות מדרג ב'. הם התנגדו להפלות ובנוסף לכך אף היו הומופובים. גישה זו לרוב עברה קודיפיקציה באמצעות חוקים דראקוניים שנהנו מתמיכה חזקה של הדת האורתודוקסית של אותה מדינה, שנתנה למשטר כיסוי להתעללות זו.
6. שליטה באמצעי התקשורת ההמוניים:
ברוב המשטרים נשלטו אמצעי התקשורת ההמונית בצורה חריפה ובאופן ישיר, והיה אפשר לסמוך עליהם שלא יסטו מהקו של המפלגה. משטרים אחרים השתשמשו בכוח עדין יותר כדי להבטיח את שמרנותם של אמצעי התקשורת. שיטות אלה כללו שליטה ברשיונות ובגישה למשאבים, לחץ כלכלי, פנייה לפטריוטיזם ואיומים מרומזים. המנהיגים של אמצעי התקשורת ההמונית היו לרוב ממתאימים לאליטה השלטת. התוצאה הייתה הצלחה בשמירה על כך שהציבור הכללי לא יהיה מודע להתנהלות החריגה של המשטר.
7. אובססיה לביטחון הלאומי:
באופן בלתי נמנע, היה מנגנון הביטחון הלאומי בשליטה ישירה של האליטה השלטת. לרוב, הדבר שימש כלי לדיכוי, לפעילות סודית ולשבירה של כל ההגבלות. הפעולות הוצדקו תחת אצטלה של הגנה על "הביטחון הלאומי". פקפוק בפעולות מנגנון הביטחון הלאומי הוצג כחוסר פטריוטיות או אפילו כבגידה.
8. דת ואליטה שלטת קשורות זו בזו:
בניגוד למשטרים הקומוניסטיים, המשטרים הפשיסטיים והפרוטו-פשיסטיים מעולם לא הוכרזו כחסרי-אלוהים על ידי המתנגדים להם. למעשה, רוב המשטרים חברו לדת השלטת במדינה ובחרו לצייר את עצמם כמגינים המיליטנטיים של הדת הזו. ההתנהגות של האליטה השלטת, שלא התאימה לרוב לתפיסות של הדת, טואטאה אל מתחת לשטיח. התעמולה שימרה את האשליה שהאליטות השולטות היו המגינות של האמונה וכי המתנגדים הם "חסרי אלוהים". התפיסה שנוצרה הייתה שהתנגדות לאליטה היא מעין מקבילה של המתקפה על הדת.
9. הגנה על כוחם של התאגידים:
למרות שהחיים האישיים של האזרחים הרגילים היו בשליטה הדוקה, היכולת של תאגידים גדולים לעבוד בחופש יחסי לא הופרעה. האליטה השלטת ראתה במבנה התאגידים דרך להבטחת הייצור הצבאי (במדינות מפותחות), וכן כדרך המאפשר שליטה אזרחית. חברי האליטה הכלכלית "פונקו" על ידי האליטה הפוליטית כדי להבטיח הדדיות באינטרסים, בעיקר בכל הנוגע לדיכויים של האזרחים "שאין להם".
10. דיכוי של כוח העובדים או חיסולו:
מרגע שהפכו ארגוני העובדים להיות אחד ממוקדי הכוח שיכולים לאיים על ההגמוניה הפוליטית של האליטה השלטת ושל בעלי הברית והתאגידיים – לא מן הנמנע שהם נמחצו או הפכו לחסרי כוח. העניים יצרו תת-מעמד, שהיחס אליו היה חשדני או מבזה. במשטרים מסוימים, להיות עני נחשב לסטייה.
11. בוז ודיכוי של האינטלקטואלים והאמנויות:
האינטלקטואליזם, החופש הרעיוני וחופש הביטוי האינהרנטי המקושר להם – היו קללה למשטרים הללו. חופש אינטלקטואלי ואקדמי נחשבו לחתרניים ואף מסוכנים לביטחון הלאומי ולאידיאל הפטריוטי. אוניברסיטאות נשלטו באדיקות, אנשי סגל שנחשבו לא בטוחים מבחינה פוליטית הוטרדו או חוסלו. רעיונות לא שמרניים או הבעת חוסר שביעות רצון הותקפו בכוח, הושתקו או נמחצו. בעיניהם של המשטרים הללו, אמנות וספרות צריכות לשרת את האינטרס הלאומי, או שאין להן זכות קיום.
12. אובססיה לפשע וענישה:
רוב המשטרים הללו תיחזקו מערכת פלילים דראקונית ואוכלוסייה ענקית מצאה את עצמה בבתי הכלא. המשטרה החזיקה בכוח כמעט בלתי מבוקר, מה שהוביל לניצול אלים. פשעים "רגילים" ופשעים פוליטיים היו פליליים במידה שווה, והיו משתמשים בכך נגד מתנגדי המשטר. פחד ושנאת פושעים או "בוגדים" היה נושא שקודם בקרב האוכלוסייה כתירוץ לעוד כוח פוליטי.
13. פרוטקציה משתוללת ושחיתות:
אלה שהיו במעגלים העסקיים הקרובים לאליטה השלטת השתמשו במעמדם כדי להעשיר את עצמם. שחיתות זו עבדה בשני הכיוונים: אנשי האליטה קיבלו מתנות כספיות ורכוש מהאליטה הכלכלית, שבתורה קיבלה העדפה ממשלתית. חברי האליטה היו בעמדה שאפשרה להם עושר נרחב ממקורות אחרים, כמו למשל גזילת משאבים לאומיים. כאשר מנגנון הביטחון הלאומי שולט והתקשורת מושתקת, השחיתות היא בלתי מרוסנת ואינה מובנת לציבור הרחב.
14. בחירות במרמה:
בחירות בצורת משאל עם או סקר דעת קהל הן לרוב מזויפות. כאשר נערכו בחירות אמתיות, עם מועמדים, הן הוטו על ידי האליטה השלטת כדי להגיע לתוצאות הרצויות. שיטות נפוצות היו שליטה במנגנון הבחירות, הפחדה, שלילת זכויות אזרח מבוחרי האופוזיציה, השמדה או דחייה של קולות כשרים, וכמוצא אחרון – פניה לערכאות שמחויבות לאליטה השלטת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.