מימי קדם בתרבויות רבות אנשי תיאטרון היו מבדרים את העם הפשוט בבדיחות גסות, בדיבור וולגרי, ברמזים מיניים, בלשון פוגענית, בדיבור מסלף ובהומור רדוד. לא אני לא שותף להנאותיו של העם בסוג זה של בידור המוני וזול. אבל כולנו גם למדנו מההיסטוריה מה קורה כאשר השלטונות מנסים לסתום פיות. סתימת פיות בתירוצים משפטיים של לשון הרע, אי אמירת מילים מסוימות או שאסור לומר משהו נגד אנשים או מוסדות מסוימים, הצורך להשתמש בסיפור ובדמויות פיקטיביות על מנת להעביר מסרים, השתקת אנשים כאשר הם מדברים על האלים או על דברים שנחשבים לקדושים. וכאשר אנשים מפחדים לומר את דעתם בגלל תביעות משפטיות או להתבטא בדרך שיכולה להתפרש כפגיעה אישית, גזענית או הטרדה מינית הדרך למשטרים אפלים קצרה ביותר. התקשורת לא צריכה להתנצל או להתפתל. במקום שאנשים מפחדים לומר את מחשבותיהם גם אם מדובר בקונספירציות ודברים שלא מתיישבים עם הנרטיב הממסדי והדעה המקובלת זו אינדיקציה למשטר דיכוי.