קולינריה

לשם הרקורד אני ארשום פה על הקולינריה המועדפת עלי. האוכל הטעים ביותר עבורי זה האוכל הערבי-ישראלי. מקום שני הייתי נותן לאיטליה ויוון.
אז מה אני אוהב לאכול? חומוס, טחינה, זעתר, זיתים בעיקר קלמטה. שמן זית עם תו איכות בלבד. גם גבינות כגון פטה, בעיקר אני אוהב גבינות של כבשים ועיזים.
גם לאיטלקים יש גבינות מעולות כמו הפרמזן ודומיו. ולצרפתים יש את הברי והקממבר.
עשבי תיבול אני בעיקר קונה טימין ואורגנו רוזמרין וסומק.
לפעמים משתמשים גם בפלפל חריף גרוס.
איך עושים סלט? מעבר לירקות הרגילים מוסיפים גם זיתים צלפים לפעמים גבינה וגם גרעיני דלעת ושומשום.
קוסקוס חייב להיות מחיטת דורום. למעשה אני ממליץ על לחמים מחיטת דורום, או שיפון, אני גם מאוד אוהב את הפומפרניקל הגרמני שבא בשקיות ארוזות ואטומות.
הייתי מעדיף מחיטת אמר אבל קשה למצוא.
אני אוהב תאנים, חרובים ושסק.
אני מאוד אוהב חצילים. חצילים מטוגנים עם שום. חצילים על האש בלי כלום מלבד מלח. חצילים עם ביצים כלומר בטעם כבד. חצילים ברסק עגבניות. וחצילים במיונז אבל אני צריך למצוא מיונז אורגני כי בדרך כלל המיונז הרגיל הוא מהונדס משמן קנולה או סויה.
אוהב אבוקדו, קצת לימון ומלח וזהו חלום.
אני אוהב ספגטי, גם ברסק עגבניות וגם ברוטב קרבונרה. יתר הרטבים כמו בולונז גם בסדר.
אוהב מאוד להכין פיצות בבית. את פלטת הפיצה אני קונה מוכן ואז אני מוסיף גבינת מוצרלה וזיתי קלמטה רסק עגבניות ועל זה טיפה שמן זית אורגנו ופלפל חריף דק.
מאוד אוהב גם שווארמה ופלאפל (ואי אפשר לשכוח את הפלפלים הירוקים החריפים שבאים עם הפלאפל) אבל את זה אני קונה רק בחוץ. ולא נשכח את המטבוחה ופלפלים קלויים בחומץ, ואני לעולם לא מוסיף סוכר אני שונא מתוק.
אי אפשר גם לשכוח את המלפפונים החמוצים.
מת על בורקס גבינה. ועוגות פרג אמיתיות כלומר בלי קמצנות.
מת על חלווה ומרציפן, סברינה בקלווה ובוואריה. גם עוגת אינגליש קייק עם פירות יבשים אני אוהב, כלומר האמיתית ללא קמצנות.
אני גם אוהב להכין עדשים ושעועית. משתמש בקארי בתור תבלין.
אורז יסמין הוא מאוד טעים וגם אורז דביק ואורז יפני.
דגים אני אוכל בעיקר אמנון או סלומון.
טונה לא נוגע מאז הפוקושימה.
עוד דברים שאני אוהב זה דגים מעושנים. לפעמים אני מכין גם לביבות תפוחי אדמה בלי קשר לחנוכה.
אני אוהב בלינצ'ס וגם ממליגה.
סטייק אני תמיד אוכל עם צ'יפס. לפעמים אני אוכל גם שניצלים באבקת פלאפל ופירה עם בצל. תמיד זה בא עם מלפפון חמוץ או כרוב כבוש.
קולה אני יודע שזה ממש לא בריא אבל לפעמים אני פשוט לא יכול להתאפק. אבל פפסי עושה לי בחילה. אני מאוד אוהב בירה שחורה.
מהמזרח גליתי את XO sauce שהוא מעולה עם אטריות ביצים.
הרבה פעמים אני פשוט מכין לי פטריות עם בצל ורוטב סויה או ירקות מוקפצים. או לפעמים רק שום על האש ברוטב סויה.
טעמתי קצת שקיות של אינסטנט נודלס והכי טעימים הם מקוריאה למרות שהם ממש לא בריאים.
לאחרונה אני מכין לעצמי עגבניות מיובשות בסגנון איטלקי עם זיתים צלפים עשבי תיבול וחומץ בלסמי.
ואיך אפשר לשכוח את הכרובית המטוגנת בפירורים?

הנשק העוצמתי ביותר שלנו הוא השכלה.

הנשק העוצמתי ביותר שלנו הוא השכלה.
כי אם אנשים היו יודעים מה שקורה הם לא היו מקבלים את זה.
השכלה זה דבר חשוב ביותר והממשלה לא באמת רוצה שהציבור ידע, כי אם הם היו יודעים ומבינים מה שקורה אז היו שינויים גדולים.
כל דור צריך להיאבק באותו קרב שוב ושוב, אין ניצחון מוחלט ואין הפסד מוחלט.
קצת ידע היסטורי יעזור.
אם אנשים היו מבינים מה שקורה והיו מתארגנים אז דברים היו משתנים בצורה שהאליטה לא מעוניינת.
המדינה הזאת והעולם כולו נוהל על ידי אנשים עשירים ובעלי השפעה מאז ומעולם.
החל מעבדות, הם היו הבעלים של העובדים ושל האדמה וכל עבד שהתנגד הוצלף או נתלה וזה שמר אותם צייתניים.
וההון היחידי בעולם הוא אדמה ומשאבים מתחת לאדמה והאנשים.
אלו הם המקורות האמתיים של הון.
ועד לא מזמן לאנשים עובדים לא היו שום זכויות. בשנת 1834 רק ל-2 אחוז מהאוכלוסייה באנגליה היה את הזכות לבחור, הם היו גברים עשירים, לנשים בכלל לא היה זכות הצבעה.
ומתוך האיגודים בא השינוי, וזה היה השינוי האמיתי הראשון ואז כשהשפל של 1929 קרה היטלר השתמש ביהודים ובקומוניסטים כתירוץ לצבור כוח ואמר לעם תצביעו לי ואני אתן לכם מקומות עבודה, והוא אכן נתן להם מקומות עבודה – חצי מהמובטלים הוא שם בצבא ואת החצי השני במפעלים ואז הייתה לנו מלחמה נוספת ומיליוני בני אדם מתו וזה היה המחיר של קפיטליזם ותחרות אימפריאלית.
העוני הוא לא מעשה האל או גורל, העוני נגרם בגלל ריכוז כלכלי רב מדי בידיהם של מעטים שמתנהגים כמו אוליגרכיה טוטליטרית בלב החברה הדמוקרטית שלנו. הם לא חשים כל אחריות לעם. ומתוך זה קם שירות הבריאות הציבורי ומדינת הרווחה, כמובן שזה לא היה מושלם אבל יש להבין שבזמני מלחמה אין ויכוחים כלכליים, מעולם לא שמעתי מפקד שאומר אי אפשר להפציץ את עזה החודש כי זה יחרוג מהתקציב. בזמני מלחמה אתה עושה ככל שנדרש ואנו צריכים לאמץ עקרון זה שבזמני שלום יעשו את מה שנדרש.
אנשים רוצים מקומות עבודה הם רוצים בתים הם רוצים חינוך לילדים שלהם הם רוצים שירותי בריאות הם רוצים רשת כלכלית למובטלים הם רוצים שידאגו להם כאשר הם יהיו זקנים והם רוצים שקט. זה מה שאנשים רוצים. ומבחן המדיניות צריך להיות האם מחויבויות אלו מיושמות או לא – זה המבחן.
תאצ'ר הרסה את כוח העם, את האיגודים, היא תקפה את הכורים וכנתה אנשים אמיצים וחרוצים אלה כאויב מבפנים. איזה עלבון לאנשים שבנו את הכלכלה בזיעת עבודתם והיא הפעילה את בתי המשפט על מנת להפוך את האיגודים ללא חוקיים. היא אמרה אתם יכולים לקנות בית כך שתהיו בעלי נכס, אתם לא תקבלו העלאה בשכר אבל אתם יכולים לקחת הלוואה, וההלוואה עודדה בכוונה כי אנשים בחובות הם עבדים למעסיקים שלהם, כך כל העניין החל וזה למה ההלוואה הייתה מדיניות מכוונת לגרום שמעמד העובדים יחזור להיות עבדים וזה בדיוק מה שהם.
והיא תקפה את השירות הציבורי וגרמה להפרטה. ועניין ההפרטה הוא בכל מקום.
כאשר מדינה בחובות היא מבקשת הלוואה מקרן המטבע הבינלאומי והם אומרים למדינה אנחנו נסדיר לכם את עניין החוב אם תמכרו לנו את כל בתי הספר ובתי החולים לחברות בינלאומיות, ההפרטה היא מדיניות מכוונת ביחד עם הריסת הדמוקרטיה והריסת האיגודים על מנת להחזיר את הכוח בחזרה לאן שהוא היה.
ומה שאנחנו עדים לו כעת הוא שיקום הכוח של אלו שתמיד שלטו בעולם, באנשים, באדמה, במשאבים וכל היתר.
וזה משהו שאנחנו צריכים להבין.
לפעמים אתם שומעים שהממשלה אומרת שהיא רוצה שהאנשים יבטחו במערכת הבנקאות והתיאוריה שהעניים ייהנו מטפטוף עושרם של העשירים אך למעשה מה שקורה זה שהעשירים מנפחים את עושרם ותראו את המשכורות של המנהלים לעומת העובדים הרגילים.
כל הבנקים צריכים להיות ציבוריים ויש לעשות סוף לחגיגת השכר בשירות הבנקאי.
ואז יש לדאוג שהכסף ינותב לעזור לאנשים שצריכים אותו להקמת עסקים או כל מה שדרוש. וכל השירותים החיוניים לניהול מדינה צריכים להיות בבעלות המדינה.
אנשים לא מעוניינים במלחמה לא מעוניינים בהפרטה לא מעוניינים בשחיקת הפנסיה לא מעוניינים בתשלומים גבוהים ללימוד לא רוצים שייקחו מהם זכויות אדם, הם רוצים תנאי עבודה הוגנים.
בלב האדם ישנם להבות. להבת הכעס כנגד חוסר הצדק ולהבת התקווה ליצור עולם טוב יותר.

הסופה

כל כך שבריריים נהפכנו, כל כך מוחלשים נהיינו, מתכנסים תחת הצל של הציוויליזציה שבנינו, מוגנים מפני העולם.
רסיסי הגשם שמבשרים את הסערה כבר מורגשים, המשב הקריר מן הים, הגשם שוב מבקש לטהר את האדמה, על ההר עצי דקל נושבים בחוזקה ומאחוריהם עננים אפורים המאיימים בסופתם.
הגשם מתגבר ואיתו קרקור הצפרדעים וזמזום הצרצרים וקול חלול של ציפור נשמעת מחשכת ההר.
העננים האפורים נעים במהירות ברקיע, נושקים לים במרחק, חלקם תלויים בין שמים למים, השמש כבר הוסתרה על ידם.
אפילו אורה לא נשקף מהם.
בחוף סלעים משוננים, שחורים, ומסביבם שברי צדפות ואבנים חלקות נחבטים ע"י הגלים ומתכסים באצות.
ישנו ריח חזק באוויר הרטוב, מתקתק, משכר במקצת, של סרטני ים מרקיבים, השחפים דואים ממעל.
המסעדה למאכלי ים סגורה, ריקה, מכוסה ביריעות פלסטיק,
מסביבה אשפה ובקבוקים ריקים.
אפשר לשמוע טפטופים כבדים על פח.
לא רחוק משם תראו מקדש מיניאטורי על העץ הגדול. מנחה לאלי היער. העץ מלופף בסרטים צבעוניים.
הסופה מתגברת, סוגרים את החלונות, הרוח בחוץ משתוללת, הרעמים מתפוצצים בחלל האוויר קרוב מאוד,
והברקים משלחים את זרועותיהן האימתניות, המסוכנות, המחשמלות לכל עבר, מכות ללא רחם בחפשם אחר קורבן.
יש אנשים שהגיעו אל דממת הטבע הקדושה הזאת ולא מעריכים, לא מחוברים, כאילו לא שייכים למחול החיים שניתן להם במתנה.
לכוכב זה המפיח חיים, המפרה, הגדוש מכל טוב, השוקק חיים.
כמו תינוק התלוי בזרועותיה של אימו ויונק להנאתו משדה, עטוף בחום גופה האוהב מבלי שיעריך זאת.
הם מחוברים למכשירים המצועצעים שלהם, מתעדכנים בהבלי העולם הזה שהאדם יצר.
מכשירים מכניים שהם יצירה שנופלת מגדולתה הנשגבת של הבריאה.
קשה לשאת את חברתם של אלו שלא חשים את העומק,
את העוצמה המבורכת.
בזמן שאני מבקש להחזיק בידי עלי שלכת, לחוש את מרקמם, הם מנפנפים באייפון.
בזמן שאני משתומם אל מול נפלאותיו וחסדו של הטבע הם מקפצים לקולות הצורמים של הרמקולים.
אני רוצה לשבת מול הים לנצח, הם ממהרים לחדרם לראות סדרה בטלוויזיה.
אני מחפש את האיזון ואילו הם חוסר האיזון.
כמה עצוב שעולם חושני קדמוני זה אשר רוב פעולותיו נסתרות מאתנו מוכחד על ידי יצורים שלא מודעים למעשיהם, יצורים שכל קיומם הם מרדף הישרדות בעבודות חסרות משמעות רק על מנת שיהיה להם קורת גג מעל הראש כשהם ישנים.
כמה מעט זמן בחיינו אנו זוכים לחוש בחיים.

שירת הטבע

שבריריים זמניים ונטולי גורל נוצרו מחומה של השמש, החיים מבקשים להיווצר גם בתנאים הקיצוניים ביותר.

אם ישנם התנאים המינימליים הקלושים ביותר להופעת חיים, החיים יפרצו כמבקשים להתקיים, דורשים להתקיים גם בסביבה הבלתי נסבלת ביותר.

אחרי אינסוף זמן שנראה כמו נצח, סלעים בעלי מתכות עשירות, ולבה מתפרצת, החמצן בפגשו בקרניה האכזריות של השמש המבהיקה חסרת הרחמים התפצל ויצר סככת מגן מסביב הארץ אשר הגנה על היצורים מתחת המבקשים לשרוד על פני היבשה.

ובחשכת מעמקי הים הדוממים והקרים בלחץ אדיר בסביבה רווית חנקן היכן שקרני השמש לא מצליחים לחדור, במקומות שתחתית האוקיינוס נבקעת מהלחץ שבמעמקי ארץ לבה משתחררת וחום קבוע מתוך סדקי תהום מבעבעים לאיטם המאפשרים בעקבות החום ומי הים הכחול יצירת קיומם של אבני החיים הראשונים ומאותם מיקרואורגניזמים קטנים שהיו היחידים בעולם במשך עידנים התפתחו חיים מורכבים יותר.

מים וחום והים רחב הידיים שחובק לו חופים מניבי עצי המנגרוב המסוגלים לשרוד במימיו המלוחים ואגוז הקוקוס אשר קליפתו הקשה מאפשרת לו ליצור חיים הרחק מהעץ כשהוא נישא על ידי גלי הים ונשטף אל החול הספוג בריחם המרקיב של קונכיות והגלים הנשפכים אל רצועות החוף הבתוליות מתרחקים ומתקרבים מושפעים מכוח המשיכה של הירח אשר מטיל את אורו הלבן אל תוך דממת הלילה והרוח המלוחה של הים הנישאת בין העצים והכוכבים המאירים ממעל והגחליליות בין השיחים נשמעים ונראים על ידי היצורים הליליים שעל האדמה.

הרוח השורקת מסופות הגלים הרוחות המכות בצמרות העצים ורשרושי העלים ורעשי החיות והחרקים.

ומתוך ים זה שמחסה את רובו של ארץ מצמחיה מימית מיקרוסקופית התפתחו לאיטם יצורים חיים אשר נוצרו בעל כורחם וכשניתנו להם חיים עושים ככל יכולתם לשרוד ולהישמר על מנת שיוכלו להוריש את החיים שבהם לדור הבא, וכך עידנים עברו ובעלי חיים מורכבים יותר ויותר הופיעו מחסרי חוליות לבעלי חוליות ומתוך המספר האינסופי של הדגים והיצורים ששוכנים במעמקי הים מספר קטן של דגים על מנת לחמוק מטורפים ולהתרבות נאלצו לנשום אוויר כזה שנמצא מעל הים ועל היבשה.

מיליוני שנים לקח לשוכני הים להסתגל ליבשה במשך זמן רב הם חיו קיום חצוי בין הים ליבשה מתקשים לעשות את המעבר משוכני מים לזוחלי ארץ.

ומתוך זוחלים אלה נוצרו אינספור יצורים חלקם יודעי מעוף שפיתחו נוצות.

הזוחלים עצמם גדלו וגם מיליוני החרקים ורכיכות הופיעו.

הזוחלים הזקוקים לחומה של השמש בתור אנרגיה וחום גוף שמאפשרת להם לנוע הם היכולים להתקיים חודשים ללא טרף.

חלקם פיתחו ארס שמאפשר להם להחדיר בקורבנם רעל כדי לגבור על בעלי חיים גדולים יותר מהם.

והזוחלים היו מחכים שבועות שבעל החיים ייחלש יחלה וימות מארסם.

ומצמחיית השרכים והלטאות הגדולות והקטנות ואין ספור היצורים שעל האדמה ובים ואלו שחיים במקביל קרה אסון ומיליוני האורגניזמים שהתפתחו במשך מאות מיליוני שנים נכחדו במאות אלפיהם.

שוב החיים התאוששו שוב החיים השתכללו התפצלו והתגוונו ושוב אסון ושוב התאוששות כך במעגלים חוזרים.

וכאשר הלטאות הגדולות גוועו חיות קטנות בעלי חום גוף עצמאי אשר לא היו תלויות בחומה של השמש לשם תנועה הופיעו.

מתוך חשכת הלילה הם הגיחו חסרי חשיבות וקטנים.

ועם הזמן הם גם חיו באור היום גדלים ומתעצמים.

כאלה שאוכלים עשבים כאלה שחיים בין העצים כאלה בעלי כנף וכאלה שצוללים לתוך אגמים ונחלים וכעבור זמן רב חלקם נהיו מאוד גדולים ומתוכם היו שחזרו לים אלו הלוויתנים והדולפינים.

ומתוך אוכלי העשבים ואוכלי החרקים התפתחו היונקים הטורפים.

כך כדור הארץ היה בתולי שקט ובחדווה גדולה התקיים במשך עידנים.

בעלי החיים הפשוטים התקיימו על פי צווים נוקשים חסרי גמישות אך מהם התפתחו יותר ויותר בעלי חיים מורכבים ומספר קטן מאוד של יונקים פיתחו מוח משוכלל יותר וגדול יותר.

רק כעבור מאות מיליוני שנים שהיונקים שלטו בארץ נוצרו הפרימטים.

קופים קטנים שחיים בין העצים חלקם נאלצו לרדת למטה ולאכול עשבים כאשר הצמחייה השתנתה בעקבות האקלים.

ומתוך מספר קטן מאוד של קופים עילאיים נוצרו קופי אדם אלה ניחנו באינטליגנציה ניכרת כזו שהבדילה אותם מיתר בעלי החיים שפועלים על ידי אינסטינקטים וצווים ביולוגיים נוקשים.

הרגש המורכב היכולת להשתמש בכלים היכולת לשתף פעולה על מנת לצוד המחשבה הזיכרון היכולת לתכנן קדימה תחושות של צדק הבסיס לפתח מודעות עצמית והיכולת לדאוג למספר קטן של צאצאים במשך תקופות שנים ארוכות.

ואז קרה משהו ומאותם יצורים דמויי קוף התפתח אדם מבנה המוח שלו סודר באופן שיהיה חכם יותר ועוד דבר קרה שינוי אנטומי שאפשר לו להפיק צלילים ולדבר.

אינטליגנציה גבוהה יכולת הסתגלות באקלים קר יכולת דיבור וחיי שיתוף בקבוצות גדולות אפשרו לו לגבור על קופי האדם האחרים עד שהוכחדו כולם רק מעט מורשה גנטית מקופי אדם אחרים נשארו בדנ"א כתוצאה של זיווג נדיר עם קופי אדם אחרים.

בסופו של דבר נשאר האדם לבדו לאחר שהוא חיסל את הדומים לו אך הפחות מפותחים ממנו.

רק הפרימטים שלא היוו לו תחרות ביערות הג'ונגל נותרו.

לקח לו שישים אלף שנה עד שהוא החל לביית צמחים ובעלי חיים להקים ישובים קבועים ולפתח את הכתב.

Phra Aphai Mani תרגום סיפור תאילנדי

פעם לפני שנים רבות נסיך ושמו סודסנה שלט על חבל ארץ קטן אך משגשג.

היו לו שני בנים, הראשון בן ה-15 נקרא פרה-הפאי-מאני ואחיו הצעיר בן ה-13 נקרא סרי-סובארנה.

בהבינו שהם הגיעו לגיל שהם יכולים להחליט על דעת עצמם, והם בוגרים דיים כדי שניתן ללמדם על מנת שיוכלו לשלוט באופן הוגן וצודק, הוא הזמין אותם אליו ופנה אליהם בדברים אלו:

"בניי, יום יבוא ואתם תשלטו על חבל ארץ זה, וכפי שהיה יאה לנסיכי העבר, גם עליכם לרכוש דעת שתאפשר לכם לשמור על הירושה שלכם. יהיה עליכם לחפש אנשים מלומדים שמהם תקבלו הוראות בנושאים שיהיו שימושיים לכם מאוחר יותר".

שני האחים הצעירים קדו לאביהם, והראו את כוונתם לציית לרצונו. אחרי שהם קיבלו עצות נוספות מאביהם הם עזבו.

בימים ההם אנשים מלומדים ונבונים חיו חיי התבודדות, ובקנאות שמרו על אוצרות הידע שלהם בעומק היער או בכפרים מרוחקים.

תוך מאמץ רב, ואחרי 15 יום של הליכה בג'ונגל שני האחים הצליחו למצוא שני מורים מבוגרים וראויים.

אחד מהם כפי ששלט על דלתו הכריז, לימד את האומנות המעודנת של נגינה בחליל, והשני לימד הגנה עצמית.

ללא היסוס פרה-הפאי-מאני החליט שהוא ילמד לנגן בחליל ואחיו הצעיר בחר ללמוד הגנה עצמית.

הבעיה היחידה הייתה שהם לא הביאו איתם זהב שהמורים דרשו בתמורה ללימוד.

אך לאחר שהם הסבירו את מצב העניינים למורים המכובדים, המורים הסכימו לקבל טבעות בתור תשלום.

הם ידעו שהנערים מוצאם מהאצילות.

שני התלמידים התקדמו מהר בלימודיהם. המורה למוזיקה לקח את פרה-הפאי-מאני לפסגת ההר כדי לנגן בחליל. ומה שהוא למד לא היה סתם נגינה בחליל.

כאשר הוא ניגן כל חיות הפרא בג'ונגל אפילו הטיגריסים והפילים שכחו לאכול ובאו להקשיב, מוקסמים מנגינת הקסם שהפיק החליל.

תוך שבעה חודשים פרה-הפאי-מאני שלט על אומנות המוזיקה שבאמצעותה הוא יכל לכשף את ליבותיהם של בני האדם או לגרום להם שיירדמו או שיפלו לרצונותיו.

כאשר לימודיו הסתיימו המורה החזיר לו את הטבעת, הוא לא רצה תשלום מתלמיד מצטיין כמו פרה-הפאי-מאני.

כך שפרה-הפאי-מאני שנמלא בהכרת תודה עזב והצטרף אל אחיו שגם סיים את לימודיו.

אחיו הצעיר כבר למד את כל מה שניתן ללמוד על אמצעי לחימה ויכל לשלוט על כל כלי המלחמה בכישרון רב. גם לו הוחזרה הטבעת.

לא היה דבר שמנע מהאחים לחזור לארמון אביהם במהירות.

בשובם הם הלכו ישר לאולם שבו אביהם יושב. ברגע שהנסיך ראה את בניו הוא קרן מאושר וקרא להם להיות לצידו.

מייד הוא שאל אותם איך הם הסתדרו. אך כאשר הוא שמע שבנו הבכור למד נגינת חליל ואחיו הצעיר בזבז את זמנו בשימוש בנשק של פשוטי העם, אושרו הפך לכעס והוא רקע ברגלו ואמר בזעם:

"אני לא רוצה לשמוע מילה אחת נוספת! מוזיקה? מוזיקה? מוזיקה מתאימה רק למוזיקאים ולבדרנים, אפילו הנשים בארמון שלי מסוגלות ללמוד מוזיקה.

ולהשתמש בנשק של פשוטי העם? הרי זה מתאים רק לחיילים נמוכי דרג.

מה לבניו של נסיך ולכאלה לימודים?

איזה בושות אתם עושים לי, אני לא יכול להרשות לכם להישאר בארמון, אני חייב להעיף אתכם, שנה שלמה לא הייתם פה, מבזבזים את זמנכם, ואז אתם חוזרים להרגיז אותי עם השטויות שלכם".

הנסיך קם על רגליו, הלך לפה ולשם בעצבים, ואז שהוא כבר לא יכל יותר לכבוש את כעסו הוא צעד במהירה לחדרו.

האחים התעצבו והיו המומים על הזעם הלא מובן של אביהם.

פרה-הפאי-מאני אמר לאחיו הצעיר, "אבא כועס עלינו, ולא רוצה לראות אותנו, אם נלך לרחוב האם לא נמות ברעב?".

"אל תדאג, כל עוד שאנחנו חיים אנחנו נמשיך בדרכנו ונמצא מקום מפלט. יש לנו ידע אז מה יש לדאוג?".

כך האחים החלו במסעם בעולם הגדול. הם הסתירו את זהותם והתחפשו למטיילים פשוטים, האח הגדול עם חלילו והאח הקטן עם מקלו.

הם עברו שדות ומקומות, הרים ועמקים, הלכו במשך כל היום ונחו בלילה.

הם אכלו פירות יער ולבסוף אחרי יותר מחודש הם הגיע אל חוף הים.

שם על החוף בהמיית הגלים הם ישבו מתחת לצילו של עץ כדי לתת מרגוע לכאבי רגליהם.

שלושת בניו של משכיל נהגו לבקר במקום זה. לכולם היו כישורים. הראשון ידע איך לבנות סירות. השני ידע על הרוחות והגשם. השלישי היה מומחה בקשת ויכל לירות שבעה חיצים באותו הזמן ושכולם יפגעו במטרה.

לא חלף זמן רב עד שהם נתקלו בשני האחים שישבו מתחת לעץ, שישר גילו מי הם.

שלושת בניו של המשכיל היו מאושרים שמצאו חברים חדשים. בשקיקה הם החליפו ידע ורעיונות.

מתוך ניסיונם הם התפלאו שפרה-הפאי-מאני לא עשה דבר טוב יותר מאשר ללמוד לנגן בחליל.

הם פשוט לא הבינו איזו תועלת יש בנגינה בחליל.

"איזו תועלת יש במוזיקה מעבר לנשים שמנגנות?".

פרה-הפאי-מאני הסביר, "למוזיקה יש שימושים רבים, והיא כמו יהלום שערכה עיר שלמה. למשל אם אני מנגן על חליל זה, חיות ובני אדם ואפילו מלאכים ששומעים את המנגינה ישכחו מכעסם, יהפכו רגועים, ולבסוף יירדמו.

כן, למוזיקה אכן יש קסם רב.

אם אתם לא מאמינים לי תנו לי לנגן עבורכם".

ובאומרו זאת הוא הרים את חלילו שמורו נתן לו והחל לנגן. מוזיקה מופלאה הפיק החליל, נגינה כזאת עצובה ועדינה שגורמת לאנשים לבכי משברון לב. קולות מתוקים ומרדימים.

שלושת האחים נהנו ובמהרה נרדמו. לא עבר זמן רב וגם אחיו הצעיר נרדם.

כך שפרה-הפאי-מאני ישב לבדו מנגן נגינות נצחיות מחליל הקסם שלו.

באותו אזור גם גרה לה ענקית ים בשם פיסא-סאמוט. היא גרה לה במערה מרשימה בתחתית הים. אך מידי פעם היא הייתה עולה אל החוף לראות מה קורה בעולמם של בני האדם.

באותו הזמן היא עלתה לתפוס דגים לארוחת הערב כשהיא שמעה את המוזיקה מהחוף.

היא נמשכה אל המוזיקה והסתכלה בהתגנבות מאיפה היא באה.

היא ראתה צעיר חתיך מנגן בחליל ועל המקום התאהבה בו ורצתה אותו לעצמה.

פועלת בלי לחשוב פעמיים, היא צעדה אליו, ובכוח של רוח חזקה היא קטפה אותו לידיים שלה.

ואז בריצה היא קפצה למים, ופנתה לעבר המערה שלה, כשהיא אוחזת בבטחה את פרה-הפאי-מאני.

מפליא שפרה-הפאי-מאני שרד את החוויה הזאת. ההלם בלהיתפס על ידי ענקית ולהילקח לתחתית הים יכל לגרום למותו של אדם, אבל זה לא קרה לפרה-הפאי מאני.

הוא רק התעלף. וכאשר הוא התאושש הוא מצא את עצמו במערה גדולה ומצויידת היטב, שוכב על מיטת סלע כשלצדו ישבה בחורה יפה וצעירה.

אבל אי אפשר היה לעבוד על פרה-הפאי-פאני, הוא ידע שזאת הענקית שהקטינה את עצמה ושינתה מראה על מנת להונות אותו שיחשוב שהיא בת אדם, ולהפיג את חששותיו.

פיסא-סאמוט ניסתה את כל קסמיה על הבחור הצעיר שאותו היא אהבה.

אבל לשווא.

פרה-הפאי-מאני דיבר בגסות אליה, קרא לה בכול מיני שמות לא יפים, והרחיק אותה ממנו.

כך הוא נהג לזמן רב, מחפש כל הזמן דרכים לברוח מהמערה כדי להיות עם אחיו שמעולם לא ניפרד ממנו.

אך בסופו של דבר בייאושו ובהבנתו שאין מצב שהוא יוכל לברוח, והפצרות האהבה הרבות מפיסא-סאמוט, הוא הסכים לרצונותיה, בתנאי שהיא תשבע לו שהיא לעולם לא תאכל אותו, כי היא אכן עלולה לעשות זאת, מפני שהיא הייתה שייכת לגזע הענקים שבמיוחד אהבו לאכול בשר אדם.

פיסא-סאמוט נשבעה בכל האלים, וכך פרה-הפאי-מאני לקח את פיסא-סאמוט לאישה, לשמחתה הרבה.

למרבה הפלא האהבה המוזרה הזאת דווקא הצליחה לא רע. אומנם הוא לא יכל לעזוב את המערה, אבל פיסא-סאמוט דאגה לו לכל מה שהוא רוצה.

עם הזמן ילד נולד להם, ילד אנושי, שלו הם קראו סין-סאמודר. כלומר "אוצר הים".

כשהילד גדל הוא החל להראות מאפיינים שהוריו הורישו לו. הוא היה נאה כמו אביו, ויכל לחיות במים כמו אימו.

במים הוא הרגיש לגמרי בבית, ובילה שעות בשחייה, צלילה, השתובבות במים, משחק עם בנות ים, ללא צורך לעלות ליבשה.

עבור פיסא-סאמוט כל יום היה כמו ירח דבש, כל כך מאושרת היא הייתה.

היה זה רק פרה-הפאי-מאני שרצה לחזור לעולם שהוא הכיר ולאחיו שאת גורלו הוא לא ידע.

יום אחד בזמן שהענקית הלכה מהמערה כדי לדוג דגים ופרה-הפאי-מאני ישב לבדו במערה חושב על אחיו, בנו שיחק כהרגלו מחוץ למערה וראה זכר ממשפחת בנות הים. ולו סנפיר זנב-דג יפה והוא חשב לעצמו שאם הוא יתפוס אותו הוא יוכל להראות אותו לאביו.

אז הוא שחה לעברו, תפס בזנבו, ובכל כוחו משך אותו אל עבר המערה.

פרה-הפאי-מאני נבהל מהמראה. "אתה לא יודע שאמך תזעם אם היא תדע? היא עדיין לא יודעת שאתה חזק מספיק כדי לעזור לאביך לברוח".

הבן לא הבין למה אביו ירצה לברוח. אז הוא שאל את אביו, ואביו סיפר לו הכל מההתחלה. דמעות מילאו את עייני הבן כשגילה שאמו היא ענקית.

והיצור מבנות הים ששכב כל הזמן הזה על רצפת המערה מחשש לחייו חש שאומץ ליבו חוזר.

אבות אבותיו היו בני אדם ולכן הוא יכל להבין ולדבר את לשונם.

אז הוא הרים את ראשו ואמר: "אדוני, חוס על חיי, ואני ומשפחתי נעזור לך לברוח מטפריה של הענקית.

אני אקח אותך לאי נפלא שבו גר נזיר זקן שיש לו כוחות על אנושיים.

שם תהיה בטוח, אתה יכול לרכב על גבי, ובנך יכול לרכב על גב אשתי.

אבל אתה צריך להפיג את החשדות של הענקית בזמן שאנחנו עושים את התוכניות, ואתה צריך לפעול בעורמה ולשלוח אותה שלא תהיה פה 3 ימים ולילות כדי שיהיה לנו זמן לברוח".

פרה-הפאי-מאני התרשם מדבריו והם ישר החלו בתוכניות. בסוף היצור עזב כשהוא מבטיח לחזור עבורם.

לא עבר זמן רב ואשתו פיסא-סאמוט חזרה הביתה עם כל הדגים שהיא תפסה.

פרה-הפאי-מאני ובנו לא אמרו או עשו דבר כדי שתחשוד במשהו.

כשהלילה הגיע הם הלכו לישון כרגיל. אבל לענקית היה חלום רע. היא חלמה שהמערה שלה נהרסה והיא עצמה נהרגה. כשקמה היא סיפרה על החלום לבעלה וביקשה את עצתו.

הוא אמר לה שיש רק פתרון אחד על מנת להימנע מגורל זה, וזה על ידי שהיא תלך ותשהה למרגלות ההר למשך 3 ימים ולילות מבלי לעזוב את המקום.

פיסא-סאמוט לא חשדה, והאמינה לדברי בעלה. מוקדם בבוקר אחרי שעשתה את כל ההכנות היא הלכה להר הגבוה שעל היבשה בתקוותה שכך תבטל את נבואת החלום.

מיד לאחר שהיא יצאה מהמערה, בעלה ובנה החלו בהכנות לעזיבה.

הם עזבו את המערה ועלו אל פני המים שם היצור ואשתו ובתו, בנות הים, חיכו לו.

בתו הייתה כל כך יפה שהיא מצאה חן בעייני פרה-הפאי מאני. אם היו לה רגליים במקום סנפיר היא יכלה להיות אחת מנערות הארמון.

הם לא בזבזו זמן כי הם ידעו שכל עיכוב יכול להוביל למוות. פרה-הפאי-מאני עלה על גבו של היצור, בנו עלה על גבה של אשתו של היצור ובתם שחתה בעקבותיהם, כולם משפחת בני ים.

3 ימים הם שחו במהירות מבלי להגיע ליעדם כשסופה גדולה הופיע מאחוריהם.

פרה-הפאי-מאני שאל את היצור מה ההשלכות. היצור ענה: "פשוט נורא, אשתך גילתה כבר שברחת והיא קרוב לוודאי מחפשת אותך. יש מצב שהיא תתפוס אותנו".

כשפרה-הפאי-מאני שמע את זה נהיה לו לא טוב. אבל בנו צחק ואמר אל תדאג אני השאר ואדבר איתה אבל אתה צריך להזדרז.

היצור אמר: "כבר אין לי כוחות, אני לא יכול להמשיך וגם לא אישתי אבל עדיין יש את בתי".

הוא קרא לבתו ואמר לה, "אבא שלך כבר זקן אבל את צריכה להמשיך, זאת החובה שלך לשאת על גבך את פרה-הפאי-מאני עד שתגיעי לאי".

בתו בת הים צייתה ופרה-הפאי מאני ירד מגבו של אביה ועלה על גבה. היא הייתה צעירה וחזקה, היא בקלות יכלה לשאת אותו על גבה ולשחות במהירות.

כך שבת הים ופרה-הפאי-מאני המשיכו.

גלי הים געשו כשהענקית התקרבה ובנה היה בהלם כשהדמות המתקרבת כלל לא הייתה דומה לאמו. מפני שהוא רק הכיר את אמו בתור האישה היפה במערה.

והוא צעק, "מה את? יצור שחור ומכוער, חיית היבשה או הים?".

ואמו דברה אליו בטון עדין כפי שהיא מדברת במערה, "אתה לא יודע מי היא אמך?".

כך שהבן זיהה בוודאות את אמו. אך למרות הפצרותיה הוא סירב לספר לה איפה אביו. הוא פשוט צלל ונעלם מתחת למים ואחר כך הצטרף לאביו.

היצור דיבר עם הענקית. הוא אמר לה שהוא ואשתו יובילו אותה למקום הימצאו של בעלה. מבטיחים לה שאם היא לא תמצא אותו שם היא יכולה להרוג את שניהם. הענקית הסכימה להצעה ההוגנת. והיצור ואשתו הובילו אותה לכיוון ההפוך למקום הימצאו של בעלה והבת שלהם, בת הים.

פרה-הפאי-מאני בסופו של דבר הגיע בבטחה לאי. בו חי מתבודד נבון ורב עצמה מלווה במאה ניצולי ים מכל העמים.

סינים, ברהמינים, הודים, תאילנדים, אינדונזים, אנגלים, הולנדים ואירופאים אחרים.

המתבודד חי במערה על הגבעה וחי מירקות ועשבים שגדלו בשפע באי.

כולם מאוד כיבדו אותו בגלל צדיקותו וטוב ליבו, פרה-הפאי-מאני ישר הלך לכבדו ולבקש את הגנתו.

מיד אחר כך גלי ענק התנפצו על החוף והענקית הופיעה. היא זעמה יותר מאי פעם, אחרי שגם רומתה ע"י היצור, שאותו היא קרעה לגזרים. ועכשיו היא רצתה בחזרה את בעלה. ושם היא עמדה בים ליד החוף מסתכלת כמגדלור על האי, שעל אדמתו המקודשת היא לא יכלה לדרוך.

המתבודד ירד מהגבעה על מנת להחליף מילים אתה. אבל הענקית בכעסה רק קיללה, והאשימה את המתבודד שהוא פועל מעבר לחובתו.

אז המתבודד לקח קצת חול מכושף ונשף בחול לעברה. הענקית ידעה שהיא חסרת כוחות מול כישופיו אז היא פנתה לאחור מתוסכלת וכעוסה.

פרה הפאי מאני ובנו ובת הים חיו ביחד על האי. והם עזרו למתבודד שהיה להם לידיד והגן עליהם.

הימים חלפו ופרה הפאי מאני נמשך אל בת הים. היא הרי הצילה את חייו והוא ריחם עליה כי היא נשארה יתומה.

וחוץ מזה היא הייתה יפה, ולמרות שלא הייתה בת אדם היא הייתה מקסימה ואצילית.

ולכן ביקש להיות אתה.

בת הים אומנם לא התנגדה באופן נחרץ אבל הבינה את חוסר ההתאמה שביחסים.

והיא אמרה: "אתה אדם וחי על האדמה, אני דג ומקומי בים. אנחנו מאוד שונים אחד מהשני. איך אהבה כזאת יכולה להתקיים? זה בלתי אפשרי. כבודך ייפגם ביחסי אהבה אליי. תן לי להיות משרתך במקום".

"לא" ענה פרה הפאי מאני "אהבה קיימת אצל כולם, בני אדם דגים וחיות. לאהבה אין חוקים. למרות שאנחנו יצורים שונים הגורל ייעד אותנו להיות ביחד. כי אם לא אז איך זה ששנינו הגענו לפה ללא פגע? אז אל תאמרי שכל רצונך הוא רק לשרת אותי. אני לא מעוניין להיות אדונך. אני רוצה להיות האיש שלך.

לא היה עוד צורך בעוד שכנועים. ושם על חוף הים באורו של אור הירח המלא שניהם מצאו את אושרם שהגורל המוזר ייעד להם.

הקשר ביניהם היה שמח. הם לא נתנו להבדלים ביניהם להרוס להם את הקשר. אהבה יפה ומקסימה הייתה להם. וכך שבעה חודשים של התאהבות חלפו להם.

בינתיים פרה הפאי מאני ובנו למדו להכיר היטב את ניצולי הים שגרו על האי.

מיהם הם למדו מספר שפות אירופאיות וגם סינית.

בנו של פרה הפאי מאני מאוד כיבד את המתבודד, יום אחד הוא שאל את המתבודד אם הוא ואביו יכולים לבצע נדר קדוש על מנת לקבל הוראות ממנו.

המתבודד היה מאושר לשמוע זאת והעניק לו את בקשתו כך שאב ובנו עברו טקס חניכה ללימוד חכמת המסתורין.

בדיוק באותו הזמן אונייה של סילארג' נסיך ממדינה שכנה הגיע אל האי.

לנסיך היה בת יפהפייה ושמה סובארנאמאלי, שהייתה לה משיכה לא מוסברת לים, מפני שנאמר לה ששם היא תפגוש את גורלה.

אבא שלה הסכים לרצונותיה הלא מובנים ואירגן אונייה להפלגה קצרה.

אבל רוחות נגדיות הרחיקו את הספינה הרחק מהחוף ונוסעי האונייה נפלו לייאוש. ואז בוקר אחד הם ראו אי ירוק והם ידעו שזהו האי שבו המתבודד גר.

הם החליטו לעלות לאי ולתת כבוד לזקן.

אז הנסיך ובתו, ופמלייתו, עלו על הגבעה. כאשר הם התקרבו, פרה הפאי מאני ובנו שאמורים היו לעסוק במדיטציה הסתכלו מעלה.

פרה הפאי מאני ראה את בת הנסיך והיה כולו המום. הוא מעולם לא ראה יופי כזה. בת הנסיך לעומת זאת לא הופתעה כלל כאשר היא ראתה שלמתבודד יש תלמיד נאה.

עיניהם נפגשו והם אמרו כבר יותר ממה שמילים יכולות לומר.

לאחר חילופי ברכות, הנסיך סיפר למתבודד ולתלמידיו איך הוא הגיע לאי.

הוא שאל את פרה הפאי מאני מי הוא, איך הוא הגיע לאי, ואיך הוא מצא מפלט אצל המתבודד.

פרה הפאי מאני סיפר לו את כל הסיפור, מהזמן שהוא למד לנגן בחליל שגרם לכעסו של אביו ועד לזמן שהוא ברח מענקית הים.

דברים אלו נגעו לליבו של הנסיך והוא גילה עניין בחליל המכושף.

הוא ביקש מפרה הפאי מאני לנגן אבל פרה הפאי מאני סרב ואמר שהוא נדר נדרים קדושים שלא לנגן בחליל. אך בנו שהוא לימד אותו יוכל לנגן.

בנו ברשותו של המתבודד יוכל למלא את סקרנותו של הנסיך.

אחרי קבלת הרשות מהמתבודד, בנו של פרה הפאי מאני לקח את החליל והחל לנגן מנגינה מרגיעה.

כמצופה, כל מי ששמע את המנגינה החל להרגיש מנומנם והם החלו להירדם אחד אחרי השני. בסופו של דבר רק פרה הפאי מאני ובנו נשארו ערים.

לפראי הפאי מאני הייתה עכשיו ההזדמנות להסתכל ולהעריך את בת הנסיך בצורה טובה יותר.

הוא קם ממושבו ובא לידה אך לא נגע בה. הוא לא יכל להסיט את עיניו ממנה.

הוא ראה בה יופי שהיה ללא דופי וגל של תשוקה אחזה בו.

בסופו של דבר הוא חזר למושבו, הוגה על דברים ששונים מפילוסופיה או דת.

המתבודד היה הראשון שהתעורר. הוא היה משועשע למדי שאפילו הוא נפל תחת כישוף החליל. הוא הכה בפעמון שבמהרה העיר את כל היתר.

בנו של פרה הפאי מאני שם לב שאביו הושפע מיופייה של בת הנסיך והוא רק היה צריך רמז מהמתבודד כדי לדעת מה לעשות.

הוא ניגש אל בת הנסיך, קד עמוקות ואמר בקול מתקתק: "אני מחבב אותך, אני חושב שאת מאוד נדיבה, את מבינה... אני יתום. התוכלי להיות לי לאם ולקחת אותי אתך לכל מקום?".

משרתותיה של בת הנסיך צחקקו. בת הנסיך הסמיקה עד שלחייה היו אדומים כשושנים, ובעקבות זאת היא נראתה יפה מאי פעם. היא חיבבה את הילד והסכימה להיות לו לאם.

בסופו של דבר הגיע היום שבו הנסיך החליט לחזור הביתה, הוסכם שפרה הפאי מאני ובנו ילוו אותו. הם כולם נפרדו לשלום מהמתבודד שהיה כל כך נחמד לכולם.

עכשיו לפרה הפאי מאני הייתה מטלה כבדה, עליו היה לבשר את החדשות לבת הים, שאותה הוא עדיין אהב.

הוא הלך אל החוף ששם היא גרה וקרא לה, אך הוא לא היה מסוגל לספר לה.

אך בת הים ניחשה מה הוא חושב כי היא ראתה את הספינה מגיעה, והספינה עכשיו עומדת לעזוב.

פרה הפאי מאני מתכוון לעזוב אל עמו, אז בת הים סיפרה לו על מצוקתה.

היא הייתה בהריון ממנו ומי עתה יגן עליה ועל התינוק?

עיניו של פרה הפאי מאני נמלאו בדמעות, "הו יקירתי" הוא אמר "זה לא שאני רוצה לעזוב, אני פשוט חייב ללכת. את והתינוק תהיו בסדר תחת השגחתו של המתבודד".

ובאומרו זאת הוא נתן לה טבעת מאצבעו ששווה הרבה כסף, ואמר לה שכאשר הזמן הנכון יגיע עליה לשים את הטבעת על אצבעו של הילד שלהם.

פרה הפאי מאני ובת הים, שניהם בכו על הפרידה.

לא זמן רב לאחר מכן, פרה הפאי מאני ובנו עזבו עם ידידיהם החדשים.

בת הים נעזבה והייתה לבד. המתבודד דאג לה כפי שהוא הבטיח.

בבוא הזמן היא ילדה בן, בן אנושי, שנראה בדיוק כמו אביו. ונתנה לו את השם "סאד-סאקורן".

ספינתו של הנסיך הפליגה. על סיפונה אנשים מעמים שונים. הנסיך אירגן הכל בצורה טובה. חדרו היה באמצע הספינה, בזמן שמגורי הנשים והנכבדים היו מקדימה. פרה הפאי מאני והאחרים היו מאחור.

בנו של פרה הפאי מאני היה עם אמו המאמצת. אך מידי פעם הוא מצא הזדמנות לראות את אביו. פרה הפאי מאני שאל אותו בעניין רב איך הוא מסתדר עם בת הנסיך. הוא למד שהיא הבחינה שהוא מתעניין בה ושיש לו "עין חדה" בענייני נשים. בסך הכול היא התרשמה לחיוב. זה עודד אותו לספר לבנו סוד שכאשר הם יגיעו ליבשה הוא יציע לה את שירותיו. הוא גם למד לדעת שבת הנסיך נתנה לבנו צעיף. את הצעיף הוא לקח מבנו ואמר לו שהוא ישמור עליו כדי להיזכר בליידי המתוקה.

כאשר בנו של פרה הפאי מאני חזר לחדר הספינה של בת הנסיך היא קראה לו לבוא לספה וחיבקה אותו.

בין רגע היא שמה לב שהוא לא לובש את הצעיף ושאלה אותו מה הוא עשה אתו. הוא ענה שהוא שם אותו בקופסה. היא לא האמינה לו ואמרה לו שלא ינסה לעבוד עליה. אז הוא התוודה וסיפר לה כל מה שאביו אמר כולל הצעת שירותיו.

דברים אלו נגעו לליבה של בת הנסיך אך היא אמרה: "אל תגיד דברים כאלה. אם אנשים ישמעו על כך יהיה סקנדל. וחוץ מזה זה בלתי אפשרי מצדי לקבל את הצעתו כי ברגע שנחזור עלי להינשא לבן של מלך סרי לנקה בהתאם לרצונותיו של אבי. אך אתה יכול לומר לאביך עד כמה אני מעריכה אותו וארצה לראות בו כאח."

בנו של פרה הפאי מאני התרגז. בכעס של ילד מתבגר הוא צעק "למה יש לחתן אותך לזר? לא הסכים לכך. אני אלחם עבורך. אני רוצה שתהיי של אבי".

בת הנסיך נאלצה להרגיעו, "מאוחר" היא אמרה ברכות, "אל תדבר בקול רועש ותפסיק להתרברב". במילים אלו היא גרמה לו לשכב על הספה שלה ולהירדם מהר.

בבוקר שלמחרת בנו של פרה הפאי מאני קם בלב כבד, עזב את החדר, והלך ישר לאביו. הוא סיפר לו מה היא אמרה בלילה הקודם. פרה הפאי מאני היה מלא צער, ובקושי הצליח למנוע את דמעותיו. הוא נחרד מהמחשבה לאבד את האישה האמיתית היחידה שהוא אהב. הוא החל לעשות תוכניות איך לחזר אחריה כדי לזכות בה, להילחם עבורה, לברוח אתה אם אין ברירה. הוא אמר לבנו ללכת אליה כדי להפציר בפניה.

בנו של פרה הפאי מאני ציית להוראות אביו. בנוכחותה של בת הנסיך הוא בכה כאילו שלבו נשבר. בת הנסיך מבוהלת ומזועזעת שאלה: "מה קרה לך? תפסיק לבכות וספר לאמך הכל. היא אוהבת אותך כמו החיים עצמם. ותיתן כל מה שתרצה.

בנו של פרה הפאי מאני ענה בבכי, "זה בגלל שיש לך לב של אבן, שאת תהרגי את אבא ואותי".

בת הנסיך התפלאה וחקרה אותו.

"לבו של אבא נשבר" הוא הסביר כשהוא בוכה ללא בושה. "הוא לא יודע מה לעשות. את דחית את הצעתו, ומעדיפה לקבל את אהבתו של נסיך סרי לנקה. כך שאין לו עוד את הרצון לחיות. החלטנו לקפוץ מהאונייה בשקיעת השמש".

בת הנסיך בתמימותה האמינה לו והייתה בשוק ממה שהוא אמר.

בחששותיה היא התחננה בפניו שילך אל אביו ויאמר לו לא להיות פזיז. "תאמר לו" היא אמרה, "שרק אמרתי את האמת, אך אם למרות הכל עדיין יש לו רגשות כלפי, והוא נעול על זה, תוסיף מילים משלך אך אל תפעלו בפזיזות".

בנו של פרה הפאי מאני היה מרוצה ביותר והפסיק לבכות בין רגע. "אני אומר לאבא מה שאמרת לי", הוא אמר ברגשות חזקים. הוא רץ אל אביו, אביו נמלא שמחה כשהוא שמע הכל. הוא הוציא מאצבעו טבעת יהלום ונתן אותה לבנו, ואמר, "תן את זה לבת הנסיך, והתחנן שהיא תיתן לי את השרשרת שלה".

בנו של פרה הפאי מאני שנהפך לשליח עסוק מילא את הוראות אביו. בתוך זמן קצר בת הנסיך ענדה את טבעת היהלום, ופרה הפאי מאני בהשיגו את השרשרת חש שמחה כאילו השיג את בת הנסיך.

בתקופה שפרה הפאי מאני ובנו חיו על האי, הענקית חיה בייאוש וחיכתה ליום שהיא תתפוס את בעלה האנושי שפעל לא נכון. היא הנחתה את שדוני הים לשים עין על האי למקרה שמישהו ינסה לברוח.

כאשר האונייה של הנסיך הפליגה, משרתיה מיהרו לספר לה. פיסא-סאמוט לא בזבזה זמן כדי לעצור את האונייה שעליה נמצאים בעלה ובנה, שלא עוד תחת ההגנה של המתבודד.

היא קראה לצבא הרוחות והשדים שלה, כדי שיחפשו בים.

ביום ה-15 הם יצרו קשר. אונייתו של הנסיך שטה ללא אירועים מיוחדים עם רוחות טובות וים רגוע.

בערב ההוא נראה אי באופק שמעליו נראה ענן. אך עם הלילה סערה גדולה החלה שהציפה את האונייה. הרוחות שרקו בחבלי האונייה והגלים הצליפו בקדמת האונייה.

הסערה גברה והשתוללה ככל שהשעות התקדמו. האונייה הטלטלה חסרת אונים כשההגה ללא שליטה. ובנוסף לכל אלה הרוחות והשדים הראשונים של הענקית הגיעו וריחפו מסביב לאונייה. הנוסעים והצוות פחדו פחד מוות והחלו להתפלל. הרוחות והשדים שמרו מרחק, מוציאים את העיניים והלשונות שלהם החוצה בלעגם.

קצת לפני הזריחה הדמות הנישאת של הענקית הופיעה לצד הספינה.

היא החלה לצעוק, כשכל תנועותיה נראו נרגשים ונרעשים, למראה זה הרוחות והשדים שלה קיבלו עידוד והתקרבו לאונייה הרעועה.

חברי צוות האונייה עמדו וירו ברוביהם אך ללא הועיל. על הענקית זה לא השפיע. היא התקרבה ואחזה בהגה. תחת משקל לפיתתה והגלים המכים, האונייה התהפכה, כל האנשים שהיו עליה נפלו למים.

נשות החצר, האדונים, המלחים, כולם נאבקו לשרוד. מי שלא ידע לשחות טבע. אחרים נפלו טרף לכרישים שהתאספו במספרים גדולים לארוחה הלא צפויה.

ברי המזל ניצלו על ידי דולפינים. בת הנסיך ניצלה על ידי הבן של פרה הפאי מאני.

פרה הפאי מאני אחז בדלת שבורה שצפה על המים. כך הוא הצליח להינצל ולהגיע לאי עם זריחה.

פיסא-סאמוט לא מצאה אותו בכאוס שנוצר, היא ניסתה לתפוס את בנה, אך בגלל שבנה ירש את המיומנות של אביו והיכולת להיות במים כמו אמו, הוא הצליח לחמוק.

עכשיו כשהיא ראתה את בעלה על החוף של האי, היא החלה הולכת לעברו בפסיעות ענק.

פרה הפאי מאני לא היסס. הוא רץ אל עבר ההר שאת פסגתו הוא ראה בערב הקודם.

הוא הגיע אליו והחל לטפס. פיסא-סאמוט רדפה אחריו בכל המהירות אך החליקה ונפלה. כך שפרה הפאי מאני רק בקושי הצליח לברוח.

היא לא הצליחה לטפס על ההר בגלל שהוא היה חלקלק מדי עבורה.

כך שהענקית חסרת המזל נשארה למרגלות ההר, מתחננת שבעלה הסרבן ירד למטה.

 "בעלי, בעלי המתוק", היא בכתה באומללות, "למה אתה מפחד ממני? ומנסה להסתתר? אני חיפשתי אותך בכל מקום, חזור אליי, אל האישה שאוהבת אותך, אל תשכח את החובות שיש לך כבעל, את האחריות, אל תזניח אותה, ואל תכעס עליה".

פרה הפאי מאני היה מבוהל מדי ומנסה לחשוב איך לשרוד כך שהוא לא התייחס לדבריה.

הוא טיפס כמה שיותר גבוה והתפלל לחייו. כמאה ניצולים מהאונייה הצטרפו אליו, אלו שניצלו מהכרישים ומהענקית.

ממקום מבטחו על ההר, פרה הפאי מאני התקרב לקצה הצוק והסתכל מטה על פיסא-סאמוט.

הם החליפו מילים ארוכות, הוא מנסה לשכנע אותה לוותר, היא מתחננת שירד למטה.

בסופו של דבר נגמרה סבלנותה של הענקית. כשהיא הבינה שתחנונים לא עוזרים היא הייתה נחושה לפעול בדרכים אחרות. היא הפעילה את הכוחות העל טבעיים שלה, היא גרמה לגשם כבד ליפול על ההר, עד שפרה הפאי מאני ויתר האנשים היו רטובים לגמרי. ובנוסף היא גרמה לברד שיפול עליהם.

פרה הפאי מאני התייעץ במהרה עם האנשים, האהבה והרחמים שהיו לו כלפי פיסא-סאמוט נגמרו. הוא הגיע למסקנה שהדרך הטובה ביותר הוא לנגן בחליל הקסם כדי להכניע את הענקית.

האנשים מיד הסכימו אתו והוא הורה להם לאטום את אוזניהם בזמן שהוא מנגן.

הוא לקח את החליל בידיים שלו. פרה הפאי מאני הלך שוב אל קצה הצוק ואחרי תפילה הוא החל לנגן.

הנגינה העצובה גרמה צער רב לליבה של פיסא-סאמוט, היא חשה בשמחה ויגון מתיקות ומרירות חדווה ויאוש. בזמן שהיא שמעה את המנגינה היא איבדה את ההכרה. כשהצלילים האחרונים הדהדו בהרים, הענקית מתה מעצב על האובדן וגופה נהפך לאבן.