הכחשות

 לפעמים אני חושב שיש רק פתרון אחד למצב:

לחזור לאיזה חודשיים-שלושה לשגרה מוחלטת. אבל ממש ממש מוחלטת. לימודים בלי זום, מסיבות, הופעות-ענק, משחקי ספורט עם אלפי צופים, פסטיבלים ברחבי הארץ, איזה בומבמלה או מידברן בשביל הנשמה, טיסות לחו"ל כמובן, רכבות ואוטובוסים בלי מגבלות כמובן, כולנו בלי מסכות כמובן, עם חיבוקים ונישוקים כמו פעם כמובן, והכי חשוב: בלי בדיקות, בלי בידודים ובלי אישפוזים. מי שלא מרגיש טוב - שייקח אקמול.

אחרי איזה חודשיים-שלושה כאלו, יהיו כאן בכיף 20,000 מתים, מערכת הבריאות כולה תקרוס, ואנשים יתחילו למות אפילו מסתם שפעת. ואז, כשכל ישראלי יכיר מישהו ממעגל חבריו שאבא שלו מת מקורונה, או שסבתא שלו עברה שבץ, או שהדודה של השכנה שלו בטיפול נמרץ, או שהחבר שלו מהצבא בסכנת חיים, או שהבן שלו מת בגלל חום גבוה שלא טופל בזמן - אז אולי אנשים ישתכנעו שיש פה אשכרה מגיפה.

אבל אז אני חושב על זה עוד כמה שניות, ומגיע למסקנה שלא - גם זה כבר לא יעזור. לשכנע מכחישי-קורונה שהקורונה אמיתית זה בערך כמו לשכנע אדם מאמין שאין אלוהים. השכנוע כבר עמוק מדי, כלום לא יעזור. מטומטמים יישארו מטומטמים. (המטומטמים יטענו שחולי הקורונה הם חולים רגילים והכל מזימה של הממסד).

ילדי גלידה

 כולכם ילדי גלידה שחיים בתוך בועה, חוץ ממסעדות, מועדונים, טיולים לחו"ל, פייסבוק יוטיוב וטינדר אתם לא יודעים כלום על החיים.

ראיתי אתכם נוסעים על קורקינטים-אופניים חשמליים כמו משוגעים בתל אביב עם קסדה חצי אבטיח על הראש, ראיתי אתכם מסתובבים עם הכלבים שלכם ואוספים להם את הקקי, ראיתי אתכם נזכרים בגיל ארבעים פלוס להחליף חיתול ולדחוף עגלה, ראיתי אתכם עם בירות סיגריות וקעקועים, ראיתי אתכן עם לק אדום בוהק ופירסינג מסתובבות חצי ערומות, ראיתי גם חמומי מוח, ראיתי אנשים שרק מחפשים איך לעשות כסף על ידי תביעות של אחרים, ראיתי אנשים שלא רואים נשים בתור נשים אלא בתור כיבוש נוסף, זיון נוסף.
ראיתי את כל המוזרים, המרחפים, הקונספירטורים, הקונפורמיסטים, ואת אלה שעדיין בטוחים שיש אלוהים.
ראיתי את כולכם, גם את יפי הנפש שלא מבינים שעם קו המחשבה המאוד תמים שלהם גם המטר על מטר מדינה שיש להם לא יהיה להם.
והנה באה מגפה, מגפות הן המציאות, הדבר, הטיפוס, אבעבועות שחורות, שחפת, פוליו, מלריה, איידס, השפעת הספרדית...
מגפות חיסלו עמים שלמים, שהיו בריאים, כשירים, חזקים, מאות מיליונים נמחקו כהרף עין מדפי ההיסטוריה.
והנה "זכיתם" להיות עדים למגפת ענק נוספת בהיסטוריה של המין האנושי, שהיא מרעידה את כל המוכר לכם, סטירת לחי מצלצלת לכל האנשים שחיים בבועה, ושום מדע פרימיטיבי שיש לכם לא יעזור לכם, לא תרופות ולא חיסון, זאת היא המציאות המוחלטת.
כל הסיפור גדול עליכם זה ברור, ויהודים שחיו בהכחשות היו גם כשהנאצים עלו לשלטון ואפילו כשרכבות שלחו מיליונים למחנות המוות.
תתחילו לחשוב בצורה בוגרת, גן הילדים שלכם הסתיים.

מחלקת קורונה

 אתמול אושפזתי במחלקת קורונה.

לא, לא, אל דאגה, אין לי קורונה, אני בסדר, באמת בסדר, ואני כבר לא שם. נכנסתי לאיכילוב לפרוצדורה רפואית אחרת, ובגלל שהיה לי חום, החליטו האחים המסורים בטריאז' שסיכונים לא לוקחים. אז זכיתי להיות תייר במחלקת קורונה, בכור המצרף הנורא הזה, בתקופת ההמתנה המתוחה לתוצאות הבדיקה כשאתה ספון במיטה, מקשיב ומפחד. אני משתף את החוויה המינורית שלי, כדי שכל אנשי ה"אין-קורונה" ו"למה-סגר" ועוד כמה אנשים טובים בפיד שלי אולי יקראו.
אחסוך מכם את המראות, את הפנים, וגם את רוב הרעשים, השיעולים, זעקות הכאב, החרחורים, הקללות ברוסית מזקנים שהובאו מבית אבות ואיש לא מבין אותם. אשאר רק עם טעימה מהקריאות הבלתי פוסקות של האחיות בעמדת הכניסה, כל הארבע שעות שהייתי שם: "עוד אחד! לא די אי אפשר! עשרה מאומתים בעשר דקות הבאתם לי... אי אפשר לקבל עוד שימו אותם במקום אחר... אני צריכה עוד ידיים... קיבלנו עוד מאומת... כולם מאומתים! ... מתי מגיעות כבר התוצאות.. כל השליליים הביתה עכשיו.. עוד אחד, ביקשתי להפסיק להביא... אני מבינה מד"א אבל בואו לקראתי".
ויש כמובן את הקריאות הבלתי פוסקות בכריזה: "צוות לחדר הלם", "צוות דחוף לחדר הלם", "חייבת תגבור ממחלקה א'", "תגבור מיידי למחלקה ג'", "צוות דחוף לחדר הלם", "ד-חוף לחדר הלם".
זהו, הייתי בחדרי מיון בחיי, גם שמעתי קריאות וכריזות, לא כאלה ובטח לא בתדירות הזו. ואם זו הרמה בערב חג שני, מדמיין רק מה קורה שם לאורך היממה. כן, כולנו ראינו סדרות בתי חולים גרועות שבהן כל דרמה רפואית פורצת ונגמרת תוך 5 דקות, אבל לי זה הזכיר סצינות של בתי חולים שדה בסרטי מלחמה, דבר שקיוויתי תמיד שהוא מוגזם ולעולם לא אפגוש במציאות. אבל כאמור, אני כולה תייר.

ולמה אני מספר לכם את כל זה? מסיבה פשוטה. להגיד לכל מי שבפיד שלי חבר בקבוצת ה"מתים עם קורונה", "פייק-מגיפה", "יש הרבה מחלות אז קורונה זו עוד אחת מהן", "בארץ הנגיף מתנהג אחרת", "זה סגר פוליטי ולכן אני לא מתכוון לקחת בו חלק", "התחלואה היא אצל/בגלל החרדים" (אתמול, ממה שזיהיתי בעיני, אגב, לא היה חרדי אחד), "אין נדבקים באוויר הפתוח" וכמובן כל המשפטים שקשורים ל"...בגלל ביבי/הקיסר רוצה.../הקיסר מנסה... וכו".... אה, כן, אז להגיד לכל אלה:

אתם חבורת מטומטמים.
לא, באמת. אתם פשוט כסילים. morons. אידיוטים.

כן, הואשמתי בהתנשאות לא פעם. רגשותיכם לא מעניינים אותי כרגע, ואתם מוזמנים לאנפרנד אותי מרגע זה או מסיום קריאת הפוסט. לא אכפת לי שתחשבו שאני אדם נורא/מלא בעצמו/למה מי הוא אפשר לחשוב.

יש מלחמה בחוץ. ואנשים איבדו את זה. בין אם בגלל תיעוב לנתניהו ולממשלה שאחראית פה לרוב החרא הזה (תחושה לה אני שותף בריבוע) ובין אם זה סתם פינוק מילניאלי וחוסר יכולת לוותר לפאקינג שנה מחייכם פלוס-מינוס על חדרי הכושר/קולנוע/נסיעות לחול/שלוש מסעדות בשבוע/בתי ספר/תפילות - אתם איבדתם את זה.

איבדתם את היכולת הבסיסית להסתכל על עובדות ונתונים, להפריד בין ניוז לפייק, לפקוח עיניים למה קורה בעולם ולהסתכל מחוץ לתחת של עצמכם ודברים שכתב איזה גורו שאתם עוקבים אחריו בפייסבוק או דברים שדודה שלחה לכם בווטסאפ.

רובכם, אני משוכנע, לא קרא מילה אחת על המגיפה באנגלית, לא בירר מה עשו במדינות אחרות שהצליחו או נכשלו, בין אם זה כי אתם עצלנים, או מסיבה אנושית הרבה יותר: איבדתם את היכולת להודות בטעות, ולהתמודד עם משהו שסותר את תפיסת עולמכם. חלקכם הגדול, לא יאומן, החליט שהתנהלות מול המגיפה היא עניין מפלגתי: אם הייתם חיים בארה"ב וכולכם הייתם מצביעים לדמוקרטים, כנראה שלא הייתם יוצאים גם לחדר המדרגות בלי מסיכה על האף, אבל רק כי טראמפ אמר ההפך. וכאן ביבי- שוב, פוליטיקאי מתועב - הוא הקובע היחיד של כל מה שאתם חושבים ועושים (כלומר, ההפך ממנו), אז לפתע אתם מתנהגים כמו אחרוני אנשי מסיבת התה שמפגינים בכסילותם נגד רופאים באריזונה או כמו ניאו-נאצים שיצאו להפגין נגד "דיקטטורת הקורונה" של מרקל בברלין.

בקיצור, אתם מטומטמים. וזה בסדר בדרך כלל, גם לי יצא להיות מטומטם לפעמים. הנה בינואר, כשהקורונה הייתה סיפור של עיר רחוקה בסין בשם ווהאן, ושלחנו כתב לסין ונורא התרשמנו שמודדים לו חום במלון ואיזה מצחיקים הסינים האלה כולם עם מסיכות וחליפות - אמרה לי חברה בעבודה: "יודע מה, שמעתי איפשהו שזה פוגע רק בסינים". כאיש דסק חוץ, העולם הגדול, חייכתי ועניתי ישר בלי לבדוק: "לא יודע, יש מצב". והלכתי לגוגל. חיפשתי, ומצאתי. כן, מצאתי מאמר! וירוס הקורונה, נטען שם, פוגע בעיקר באסייתים, ואנחנו הלבנים ניצלנו! לא פרסמתי מזה דבר, תודה לאל, כי לא מצאתי שום ביקורת עמיתים על המאמר ובכל זאת יש בי מיליגרם מקצועיות, אבל מודה שבאותו רגע התפשט לי חיוך ורגע של נחת והקלה גזענית: ניצלנו! אפשר להמשיך הלאה. הוירוס לא יפגע בי ובמשפחתי כי איני מלוכסן. כמה קל להאמין בפסואודו-מדע כשהוא מנחם. איזה מטומטם הייתי.

לכולם יש זכות להיות מטומטמים מדי פעם, רק שהפעם הטמטום שלכם הורג. לא מעניין אותי סרטון שדודה שלחה לכם, לא מעניין אותי הפסואודו-מדע שאתם נאחזים בו, לא מעניין אותי שאתם מעריצים את "המודל השוודי" (שאין לו קשר למה שקורה או קרה בשוודיה, כן?) בלי לקרוא מילה אחת עליו מעבר למה שהארץ, תוכניות הבוקר ואולפן שישי מפרסמים בחוסר אחריות כאיזו אמת מדעית כלל-עולמית, רק כי זה מביא קליקים ורייטינג, ובלי גילוי נאות שקבוצת הרופאים הקולנית שתומכת בו היא מיעוט שבמיעוט. בבקשה, תפסיקו.

אני למחלקת קורונה לא חוזר בגללכם, וגם לא ההורים שלי. צ'או.

נ.ב 1- אה, ולאנשי "זה סגר פוליטי" - נו שיט שרלוק. רק שלא ברור איך הגאונים הפוליטיים שאתם לא קולטים את התרגיל השקוף שביבי עושה עכשיו: הטלת סגר חלקי ומחורר, ולא מלא כמו שהיה צריך לעשות לפני פאקינג חודש, כדי שתפרו אותו. ואז כשנהיה עם 100 או 200 מתים ליום, כנראה ממש בקרוב, אפשר יהיה להטיל עלינו עוצר מלא בלי מגבלות, ולהאשים בזה את "הציבור הלא צייתן" ובעיקר אותנו, "השמאלנים מפיצי המחלות". איזה חוסר יכולת לראות צעד אחד קדימה, ואיך מנגנים עליכם כמו גיטרה.

נ.ב 2 - הייתי בהפגנה אחת בבלפור, לפני כחודש, בין היתר כי השתכנעתי שיש שם משמעת מסיכות גבוהה, ואכן כך היה. הייתה שם אגב מישהי שזעקה במגפון שהמגיפה היא קונספירציה, ולמחרת הבנתי שהיא מושתלת ביביסטית, אז שמחתי. לא יודע מה קרה הסופ"ש, או שהשתולים ניצחו או שבתוך המחאה יש אשכרה גורמי ניו אייג' קונספירטיביים שיורידו אותה היגון שאולה בניסיון לשכנע את העולם שהנגיף הזה הוא פשוט כולו המצאה של נתניהו, כי אנחנו כידוע מרכז היקום. אז אנשי המחאה ו"קריים מיניסטר" חייבים לבחור עכשיו - הם רוצים להפיל את נתניהו או שהם מכחישי קורונה? הם באו להוריד את הקיסר, או שעל הדרך הם גם רוצים להפיל גם את ביל גייטס, הג'י-5 ואנשי הלטאה? כי לשם הדבר הזה הולך, וכל עוד זה ככה, אני לבלפור לא חוזר. ומאמין שעוד רבים כמוני גם.

מגפה בישראל

 מי שמכיר אותי יודע שתמיד יש לי מה לומר. אלא שעם השנים למדתי לא תמיד לתת דרור למילים. היום, ביום ב' ד'ראש השנה, איני יכולה עוד לשתוק. הבוקר, מעל עין כרם והרי יהודה הדהד צליל תקיעת השופר ואת הצליל הזה שמעתי מהבית. השמיים לא ייפתחו רבותיי, אם על הקרקע אוזניכם לא תהיה כרויה. אם אתם לא תקשיבו. כולם. תקשיבו כולם.

היום, בבתי הכנסת קוראים את סיפור העקידה. אני מבית "חילוני", נשארתי "חילונית" ואהיה תמיד "חילונית". ולכן, אין דבר ציני מכך שדווקא אני רואה את משמעות העקידה היום, פה ועכשיו. העקידה הוא סיפור על הקרבה. ויש בארץ הזו כרגע שתי קבוצות של אנשים שהעליתם כולכם על המזבח, אך בשונה מאברהם אינכם מסירים מגרונם את הסכין.
בואו נדבר תחילה על הזקנים והחולים. אז אתם חושבים שלהקריב אותם זה בסדר. כן, שמעתי על דרוויניזם. האמת שקראתי את כל כתביו. דרווין כתב על survival of the fittest אבל התהליך שהוא תיאר הוא שנים של דילול גנטי טבעי ופסיבי. לא תהליך של השמדה אקטיבית, ביודעין. הגישה הזו של "אני ובלתי אין" לא מתוארת בספרים של דרווין. לא סתם חברות אנושיות נמנעו מלהשמיד את הקשישים למרות שדבר זה תיאורטית היה מאפשר לצעירים "לחיות יותר טוב". זה מעולם לא קרה כי זה לא באמת יותר טוב. זקני השבט היו והם גם היום הגוף הממתן, המלמד והמוביל. לא הזקנים המתלהמים על המסכים אלא אלו שיושבים בבית וחוששים לדבר. הם חוששים מכם, מהצעירים. אם קשיש התנדב למות (כמו בקרב האסקימוסים) זו בחירתו. אבל מי שמכם להחליט עבורו?
רבותיי, תאמינו לי שקשה לשבת מול משפחות שבחרו (ביודעין או שלא) להקריב את זקני שבטם ואח"כ שואלות ממה הם מתו. וזה יכול לקרות לכל אחד. גם לכם. גם לאמא/סבתא שלכם וגם לאבא/סבא שלכם. זה קורה כאן ועכשיו. מה באמת יותר חשוב –אחריות כלפי החלש ממך או בילוי בבית קפה?
יש בארץ כרגע משפחות מתאבלות בגלל מוות של בן משפחה מקורונה. לא עם קורונה. מקורונה. לא משלמים לנו לכתוב על תעודת הפטירה קורונה. אם זה הולך על 4 רגליים ויש לזה פסים זה זברה. גם אם זה מחרבן, גם אם זה לועס. קשה לטעות. התמונה של מוות מקורונה ברורה. רק מי שלא ראה את זה יכול להעלות על דעתו שלא.
אז בואו נדבר על המספרים: יותר מ- 1000 משפחות. בשל"ג מתו כ 660 איש. במלחמת לבנון השנייה מתו כ 200 איש. במלחמת יום כיפור מתו כ 2700 איש. על כל הרוג היו בין 3-5 פצועים. יש בארץ כרגע יותר משפחות מתאבלות מאשר מספר המשפחות המתאבלות בגלל של"ג ומלחמת לבנון השניה גם יחד, ואנחנו בדרך ליום כיפור. גם מספר החולים לא יותר קטן ממספר הפצועים במלחמות. יש למעלה מ 4000 אנשים סימפטומטיים. לא כולם "היו צריכים" למות. יש אנשים צעירים ממני מונשמים ועל מכונת לב ריאה. יש גם בריאים ממני. ואני די חושבת שיש לי עדיין תרומה לחברה ולכם.
אל תבנו על כך שאם אביכם יחלה - תשלמו שר"פ והוא לא ימות. מי שמטפל בחולים הללו הם צוותי המחלקות של מיון, פנימיות וטיפול נמרץ. הצוות הזה לא קיבל ולא מקבל, לא לקח ולא ייקח כספי שר"פ. אלו הרופאים, האחיות וטכנאי ההנשמה שלא דופקים שעות כדי לצאת מוקדם לקיצורי תורים, לססיות ולמרפאות פרטיות. אלו אנשי הצוות שחיים משכר של 80 ₪ עד 100 ש"ח לשעה ברוטו ועובדים יותר מ -100 שעות בחודש כי יש תקנים ריקים (כי מי רוצה ללמוד רפואה ולעבוד כך? רק צדיקים...). אלו הרופאים שלא שילמתם להם מעולם כי לא הבנתם כמה שהם חשובים שהם באמת מצילים חיי אדם. והם גם לא יבקשו כי לא בשביל הכסף שלכם הם למדו רפואה. אחרי ניתוח של שעתיים עבורו שלימתם 40000 ₪ לכירורג ולמרדים, הם יטפלו באהוב שלכם חודשים ללא שקל של שר"פ. יותר ויותר מהם חולים ונכנסים לבידוד. כן, יש מכונות הנשמה. אין צוות שיפעיל אותם. נגמרים הצדיקים. אלא אם אתם מחשיבים סטאג'רים (ולא, אני לא מגזימה).
לא, אני גם לא "מקבלת" כלום כדי לספר לכם את זה. מה שאני וחבריי בחזית כן מקבלים זה זלזול מכם. כל שעה, כל יום. זלזול בחיי אדם. זלזול כלפי ערך החיים. זלזול כלפי הזולת. ויותר מכך - זלזול כלפי הצוותים הרפואיים המשקיעים ימים כלילות, מתפרקים חדשות לבקרים ובוכים בפינות חשוכות. צוותים המתחננים שתקשיבו להם. אנשים הנמצאים בחזית המלחמה הזו. כי זו מלחמה -שלא תטעו לחשוב אחרת.
אין לנו דוברים כי אנחנו עובדים ולא מדברים. אין לנו תקציב לדוברים כי אין לנו שר"פ ואנחנו לא עובדים תחת "חוזים אישיים". אין לנו גם זמן לאולפנים ולראיונות כמו אלו ממחוזותינו המוצאים זמן להתראיין במדיה בשעה שאנו כורעים תחת הנטל. המדינה הזו כולה היא קורבן של מדיה בלתי אחראית הנותנת במה לאנשים המכחישים את אשר עיני כולנו, כל מי שנמצא בחזית, רואה. את האמת.
דמיינו מצב בו אתה נמצא בחזית בלבנון ובבית מתראיינים באולפן ומודעים ש"אין מלחמה". דמיינו מצב בו אתה מטפל בפצועי פיגוע ובאולפן מסבירים ש "זה לא שונה מניתוח אלקטיבי". כך נשמעים לנו הקולות המושמעים על ידי המדיה ועל ידי הציבור. אתם בוגדים בנו ובחולים. החל ממי שמראיין רופאים "מומחים" שמעולם לא למדו אפידמיולוגיה ולא יודעים איך נראה מודל, וזוכי פרס הנובל שמעולם לא ראו חולה, המשך במובילי המדיניות שמעולם לא שמעו יד ראשונה ולא מול מצלמות את הצוותים המטפלים במונשם על מכונת לב ריאה, מעולם לא מצאו לנכון לזמן אנשי צוות מהשטח כדי לשמוע מה קורה בחזית ואינם מחשבים איפה קצה גבול היכולת של אנשים שמצאו את עצמם בחזית באמצע החיים. גם כל המתראיינים שמעולם לא נכנסו לאוהל קורונה ולא חיבקו את בני המשפחה המיבבבים על יקיריהם - מוטב להם לשתוק. מדינאי גנרל שלוחץ ידבמסדרון מול מצלמה עם רופא המטפל בקורונה הוא בדיחה. תתלכלכו. אחר-כך נדבר. לגנרלים אסור להוביל קרב מאולפן. ואפילו מדינאי באולפן ומראיין צריכים להתבטא באחריות ומתוך ידע בעת מלחמה. כן, בין המראיינים.מתראיינים יש יחידי סגולה שאינם רואים בראיון במה שנועדה לקדם את העתיד העיתונאי/פוליטי שלהם אלא מקום ללמד את הציבור אחריות מהי. אלו הם המתונים, השקטים. ודווקא על אלו המדיה התנפלה, אותם היא סירסה. את מי שאתם אמורים לשמוע אתם לא שומעים. ובעיקר אינכם שומעים או רואים את מי שבשטח.
אז, מה דעתי על הסגר? האמת – מעט מידי מאוחד מידי. ובזה לא רק הממשלה אשמה. די עם ההאשמות. ובעיקר די להאשים את האחר. מי שרוצה לשפר חייב להסתכל על עצמו בראש ובראשונה. זה אשמת כולנו. כל מי שלא הבין שאנחנו עכשיו בקרב הישרדות. שיש לנו מטרה משותפת לא להיות מדינה שחיה עם אות קין על כך שהקריבה את זקניה. מדינה שהפכה למלאה בנכים צעירים - חולים שיסבלו ממחלת ריאות כרונית אולי במשך שנים - שאותם כולנו נממן. מדינה מלאה בחולים שאנחנו אפילו לא יודעים מהם - הסיבוכים הנוספים לטווח ארוך שאותם נגלה בעתיד. למחלות זיהומיות רבות (ובעיקר לוירוסים) סיבוכים קשים מאוחרים – סרטן של הכבד המופיע 20 שנים אחרי הפטיטיס, לימפומה שנים אחרי זיהום בוירוס HTLV-1, עקרות בקרב גברים בוגרים שסבלו בילדות מחזרת. אל לנו להיות קצרי רואי. קחו אחריות. זו מלחמה. לא פחות מלבנון, לא פחות מיום כיפור. מתים אולי פחות צעירים. אבל אין מוות אחד "מוצדק" יותר מאחר. מוות הוא מוות. נכות היא נכות. סבל הוא סבל.
היום, ביום ד'ראש השנה – יום תפילה על העקדה - אני מבקשת, הסירו את הסכין מצוארנו. תנהגו באחריות. דתיים, חילוניים, עצמאים, אמנים, אנטי-ביביסטים ואלו שבעדו. היו כל ישראל ערבים זה לזה.

אופניים חשמליות

 כמעט הרגתי ילד עכשיו.

אני, תמי שפירא, כמעט הרגתי ילד. בכביש.
לא עברתי באדום, לא לחצתי על הגז,לא התעלמתי מתמרורים, לא דברתי בטלפון גם לא סימסתי,
לא חיפשתי שום דבר ברכב, לא הסטתי מבט,
לא חלמתי, לא בהיתי, לא נרדמתי.
לא.
כמעט הרגתי ילד עכשיו.
תיכוניסט.
על אופניים חשמליות.
הוא נסע לו ככה בזיזגזג בכיף שלו בנתיב מולי כשהוא מדבר עם חבר שלו שהיה במדרכה בצד השני (הצד שלי) ופתאם הוא סטה לתוך הנתיב שלי. ואני שנסעתי לאט והייתי כולי עם העיניים על הכביש הצלחתי להזיז את ההגה כך שלא אפגע בו.
זה עניין של שברירי שניות.
יכולתי למצמץ והכל היה אחרת.
הסתכלתי עליו בהלם, בחוסר הבנה מה היה כאן הרגע.
הוא? ציחקק. לא, לא במבוכה.
ציחקוק של "יאללה תתקדמי" והסתכל על חבר שלו שגם כנראה הסיטואציה נראתה לו משעשעת.
אני? המשכתי לסע מהשוק. מהקלות הבלתי נסבלת של הקיום.
אח"כ ישבתי באוטו כמה דק. אספתי את הלב המפרפר שלי מהרצפה
וניסיתי למקם אותו כמו שצריך.
ובראש שמעתי ברצף:
כמעט הרגתי ילד. רבאק.
כמעט הרגתי ילד.
אלוהים, כמעט הרגתי ילד.
אני עדיין רועדת מבפנים.
רועדת מפחד אלוהים,
רועדת מהודיה שכך ולא אחרת,
רועדת מכעס על ההורים, רותחת ממש שהם נותנים לילדים שלהם
כלי התאבדות ורצח.
הם מתאבדים ולנו הם רוצחים את החיים.
הרי החיים שלי היו נעצרים אם הייתי הורגת ילד באמת ולא רק כמעט.
וכן, האחריות היא על ההורים.
ילדים בגילאים האלה, סלחו לי, הם סתומים בלחץ ואין להם שום הבנה בעוצמת ההרס ובכאב שתאונה אחת מסיבה לכל כך הרבה מעגלים.
הורים, אתם לא מגניבים ולא קולים,
ואתם כן יכולים וחייבים להגיד לילדים שלכם "לא".
זה התפקיד שלכם.
להגן עליהם מהעולם ועל העולם מהם.
יש מצב טוב שהם יכעסו ויתעצבנו נורא ויעשו
לכם רע על הנשמה ויאיימו לשבור, להרוס, לנתץ, לברוח.
וכנראה לא תהיו ההורים הכי שווים בעולם.
אז מה??
ברפיסות ההורית שלכם אתם מאפשרים רצח
של שתי משפחות של הנהג ושלכם.
בחייכם,
כמעט הרגתי ילד עכשיו.
אולי הילד הזה הוא שלכם?
ואולי בפעם הבאה זה לא יהיה רק 'כמעט'?

בורים

 זה מה שאתם, בורים, חכמולוגים, מרדנים, מצפצפים, אנוכיים, מפונקים, כל אחד בעל תואר שני מטעם אוניברסיטת יוטיוב, מכחישי מציאות, אנשים שקל מאוד לתמרן, נופלים בנקל לידיהם של שרלטנים נוכלים ושקרנים מדופלמים.

וזה רק מוכיח למה אסור לתת לכם דמוקרטיה, כי אתם חסרי שיקול דעת ואתם לא רק דופקים את עצמכם אתם גם הורסים לכל היתר, ובעיקר לא מבינים שאתם בסך הכל משומשים על ידי הבנקים שמפעילים את הפוליטיקאים וכל יתר המומחים מטעמם ושהם רק זקוקים לכם שתניעו את הכלכלה.
אתם מגוחכים במרדנותכם הנבערת, ראיה שאין לסמוך עליכם, ואינכם ראויים להחליט החלטות חשובות שנוגעות למדינה וחברה, רק המעטים המוכשרים שמודרכים על ידי מוסר ומצפון מקומם בבית הנבחרים שדאגה לעם היא כל עולמם.
בחברה מתוקנת מי שרוצה לבחור ולהשפיע יהיה חייב לעבור מבחן ידע מעמיק ומקיף, בדמוקרטיה מתוקנת לנוכלים יהיה קשה מאוד לתמרן את הציבור, ולעשירים להשיג פריווילגיות.