עקרונות

הריסות בתים

וברגעים אלה ממש הורסים כוחות הצבא את בתיהם של תושבי אל חדידיה שבצפון בקעת הירדן. או שאולי הם כבר סיימו. כי כמה זמן כבר לוקח להרוס כמה אוהלים וכמה מבנים רעועים.
בואו נדבר רגע על הריסות הבתים האלה. סתם שיהיה לכם מושג. כי סך הכול זה נעשה בשם כולנו, ורובנו לא ממש מבינים בזה, ונוטים להיסחף אחרי השופר השלטוני שאומר משהו לא ברור, אבל שנשמע כמו "הם בונים לא חוקי".
אז בעניין החוק - איזה חוק בדיוק? כי אם מדובר בחוק הישראלי, אז חשוב להבין שהם לא אזרחי ישראל בכלל, הם לא בוחרים ולא מיוצגים. הם תחת חוק צבאי שישראל מפעילה עליהם בכוח. אז אפשר לפקפק בחוקיות החוק שהם מפרים כביכול.
עכשיו משהו על אדמות מדינה. מה זה האדמות מדינה האלה? המושג הזה מסתמך על חוק עות'מאני ישן, לפיו מי שלא מעבד את אדמתו במשך שלוש שנים, אדמתו עוברת לידי הריבון. אז מדינת ישראל, במין תעלול כזה של מילכוד 22, מונעת מפלסטינים לעבד את אדמתם, ואז אחרי שלוש שנים אומרת להם - לא עיבדתם את האדמה שלוש שנים, אז לפי החוק זה הופך לאדמת מדינה. חמוד, נכון? איך מונעים? על ידי גדרות, על ידי הגדרה של שטחים כשטח צבאי סגור, על ידי הגדרה של שטחים כגנים לאומיים. הראש היהודי ממציא לנו פטנטים. תמיד.
עכשיו משהו אנושי. מדובר על אנשים שהם המוחלשים שבמוחלשים. הם חיים ביישובים האלה, הם רועי צאן, אין להם רכוש או כסף בבנק או דוד באמריקה. וכאמור, הם לא אזרחים של כלום ולא מיוצגים בשום מקום. הם בלתי נראים במובן הזה. והם חיים בבקעה, בשקט, רועים את הצאן, בשטחים ריקים עצומים ורחבי ידיים, שיש בהם מקום לכולם. זן נכחד. במקום תקין היו פועלים כדי לשמר. כאן פועלים כדי להרוס ולמחוק.
עכשיו תחשבו רגע על האנשים האלה, שהמעט-מעט-מעט שיש ברשותם נרמס, נהרס, נחמס, נלקח, נדרס. תחשבו על ההלם. על ההחלשה. על ההורים שאין ביכולתם להגן על ילדיהם. על להישאר ללא קורת גג, מחסה מהצל, באמצע שומקום. על העלבון הצורב. על תחושת העוול שלא יתואר.
תחשבו על כל זה ותשאלו את עצמכם למה. האם זה באמת נחוץ? למה בדיוק זה נחוץ? והאם אתם באמת מסכימים שזה ייעשה בשמכם?

חוצפה

אתם לא חושבים שזו חוצפה?
שכל מיני אנשים כאלה בעלי כוח ממסדי או חסרי כוח ממסדי יגידו לאנשים עם מי לחיות, עם מי לא להתחתן, איפה לחיות... מה לעזאזל אתם דוחפים את האף שלכם איפה שלא צריך.
שאדם יחיה עם מי שהוא רוצה, שיתחתן עם מי שהוא רוצה כולל הפרש גילאים גדול, ויחיה איפה שהוא רוצה מצידי גם למרגלות ההימלאיה.
תפסיקו לנהל לאנשים את החיים, תפסיקו לנבוח עליהם, תפסיקו לבוא בדרישות, תפסיקו להערים קשיים, תפסיקו לדבר על עמים אחרים שאתם מכירים בצורה שיטחית ביותר, תפסיקו עם עצות ששוות לקליפת השום, תפסיקו לחוקק חוקים מגבילים, תפסיקו לכפות על אנשים את האמונות שלכם, תפסיקו להפר זכויות אדם.
פשוט תפסיקו. הם לא חייבים לכם שום דבר.

 

בטלנים

לא כל מי שלא עובד הוא בטלן ולא כל מי שעובד הוא לא בטלן.
מקובל לראות בטלן כאדם שמסתמך על כספי הוריו ומדינתו בזמן שהוא לא עושה דבר.
האם סטודנט באוניברסיטה שחי על חשבון הוריו הוא בטלן? לא, כי הוא עושה משהו ולמעשה זו החובה של הוריו לדאוג לו להשכלה גבוהה אם המדינה לא מתפקדת כראוי והלימודים לא בחינם.
ומה לגבי אדם שיש לו מספר דירות וחי מהשכירות ובזמנו החופשי מלגלג במזרחיים ומתהדר בתלתליו הג'ינג'ים האם הוא לא בטלן? בוודאי שהוא בטלן.
ומה לגבי בעל מפעל שירש את המפעל מהוריו ולא עושה דבר מלבד לשבת במשרד ומבזבז את כספו במניות הימורים ופילגשות כאשר הוא חי מהעבודה של עובדיו האם הוא לא בטלן? בוודאי שהוא בטלן.
ומה לגבי בוסים ומנהלים שלא עושים דבר חוץ מלבוא כמה שעות ביום למשרד הממוזג שלהם ולפגישות עסקיות במסעדות יוקרה האם הם לא בטלנים? בוודאי שהם בטלנים.
וחברי הכנסת לא בטלנים? בוודאי כולם בטלנים.
ומה לגבי גונבות זרע שהתלבשו על גבר מבוסס שיסדר אותן בחיים דרך מזונות מוגדלים לילד כשהן מגובות במערכת משפטית קרימינלית? האם הן לא בטלניות? בוודאי שהן בטלניות.
דווקא האישה שמגדלת את ילדיה ומשרתת את בעלה היא לא בטלנית אבל קוראים לה בטלנית בזמן שהמזכירה שכמעט ולא עושה כלום כל היום במשרד מלבד לפטפט ולעשות הצגה שהיא עובדת נחשבת ללא בטלנית למרות שהיא כן.
ומה לגבי החרדים שיושבים באוניברסיטאות שלהם שנקראים ישיבות וכל יום לומדים קשקושים בזמן שהם חיים על חשבון האישה שלהם וכספי המדינה, האם הם לא בטלנים? בוודאי שהם בטלנים.
לעומת זאת הומלסים הם לא בטלנים הם קורבנות של מערכת חברתית כלכלית קרימינלית, של אנשי ממשל רקובים שלא ראויים למשול.
לעבודה אין כל ערך ומי שיחלוק על קביעה זו ילך נא ויעבוד בחינם. כשאדם עובד הוא בעצם מוכר את זמנו ומשכיר את עצמו מפני שאין לו נכסים אחרים שיוכל להשכיר.
בטלן הוא לא מי שלא עובד אלא מי שלא מועיל לחברה בזמנו החופשי.
אם אדם לא עובד אבל מתעסק במחקר או כותב ספר או פעיל חברתי או פועל למען איכות הסביבה או כל דבר שמועיל לאנשים ולסביבה אז הוא בטח שלא בטלן.


 

קעקועים כאמצעי ענישה

לסמן אנשים, הפרקטיקה הלא אנושית של החברות המתורבתות.
קודם יש להסביר מהי חברה מתורבתת.
חברה מתורבתת היא חברה שבה קעקועי גוף נחשבים לרעים.
פה אני אזכיר את יוון רומא סין יפן והתרבות הנוצרית.
בגלל שקעקוע נחשב לדבר רע השתמשו בו במשך אלפי שנים בחברות המתורבתות כאמצאי ענישה, בושה, סימון והרצון להפוך אנשים למנודים על ידי קעקוע.
ביוון הקדומה הקעקועים שניתנו לעבדים או לעבדים שהתנהגו לא יפה היו עידון תרבותי מצריבת גופם ע"י מתכת רותחת.
עבדים, עבדים נמלטים או עבדים שהתנהגו לא יפה הוענשו באמצעות קעקועים.
הקעקוע החמור ביותר היה על המצח או על הפנים.
בסין וביפן היו מענישים באמצאות קעקועים בעולם שכלא לא היה חלק מצורת ענישה.
גם על עבירות קלות של גניבה היו מקעקעים אנשים.
קעקועים היו עידון תרבותי לעומת העונשים שקדמו להם כמו גדיעת האף או האוזניים.
קעקועים שונים על עבירות שונות היו מסומנים על המצח, על הפנים או מאחורי האוזניים.
היוונים קעקעו לא רק עבדים שהתנהגו לא יפה אלא גם שבויי מלחמה.
ברומא קעקעו גם חיילים בנוסף לפושעים, גלאדיאטורים ואלו שנשלחו לעבוד במכרות.
כאשר הנצרות השתלטה על העולם הרומי היה איסור גורף לקעקע בתור עונש או סימון על הפנים בגלל שהאדם על פי האמונה נולד בצלם אלוהים כך שניתן היתר לקעקע רק במקומות אחרים כמו על היד ובתקופה מאוחרת יותר אפילו זה נאסר על ידי הכנסיה.
בתקופה המודרנית האנגלים היו מקעקעים עריקי צבא.
והנאצים קעקעו אנשים שנחשבו בעלי גזע נחות במחנות העבודה וההשמדה.

 

אמנות לחימה

קראטה ג'ודו אייקידו טאקוונדו קונג-פו טאי-צ'י ווינג-צון.
הבעיה עם כל האומנויות לחימה המסורתיות שהם התמסדו מידי, ממש כמו שהאיגרוף הוא ממוסד.
אבל אם החוקים נוקשים מדי לגבי מה אסור לך לעשות. ואם אתה רק מתאמן מבלי להיכנס לקרב אמיתי. אם יש לך שופט שמפריד ברגע שהכנסת מכה חזקה מדי. ואם אתה לא מסוגל לספוג מכות. כל אלו הופכים את הקרבות לפחות מציאותיים.
במציאות אין איסורים ובמציאות לא יהיה שופט שיפסיק זמנית את הקרב אחרי שמישהו נותן מכה חזקה מדי ליריב.
ספורטאי לא יכול לנצח לוחם. לוחמי MMA ולוחמי איגרוף תאילנדי הם לא ספורטאים הם לוחמים, הקרבות הם השכר שלהם. גם באיגרוף יש שכר אבל גם יש יותר מדי איסורים כך שמתאגרף הוא לא לוחם.
לוחם צריך לא רק לדעת איך לתקוף הוא בעיקר צריך שיהיה לו את היכולת לספוג מכות, לדעת היאבקות ושיטות שונות של לחימה זה תמיד יתרון.
אייקידו הוא היפה ביותר, ווינג-צון פותח ע"י אישה.
אבל תמיד כדאי לנסות ולראות איך הסגנון שלך אפקטיבי כלפי סגנון שונה. למרות שכולם אפקטיבים כלפי אדם שלא רכש שום מיומנות.
דרך אגב כמו שמתאגרף לא יחזיק מעמד 30 שניות מול לוחם MMA ללא חוקי האיגרוף שיגנו עליו. כך גם לוחם MMA לא היה מחזיק מעמד מול ספרטני. כי עבור הספרטני הכל היה מותר ומטרתו היא להרוג את היריב, כך שהוצאת העיניים, תלישת ביצים, פגיעה בעורף, שבירת רגליים, משיכת שערות, ונשיכות... כל אלו היו מותרות.

 

יפן - העולם הצף.

"העולם הצף" כך היפנים כינו את אזורי התענוגות ביפן מהמאה ה-17.

"העולם הצף" היה שיבוש מכוון מהכתבים הבודהיסטים שמשמעותו הוא למעשה עולם הסבל.

כשהכוונה היא שתשוקות מובילות לסבל וזה שורש הבעיה בעולמינו.

הרעיון המרכזי של הקונספט החדש, העולם הצף, היה להתעלם מהבעיות והצרות בחברה בעלת רגולציה מחמירה ולמצוא את עצמך בעולם של תענוגות.

היו שני אתרים באדו כלומר טוקיו של העבר, אזור תיאטרון הקבוקי ואזור היושיווארה כלומר אזור הזנות.

אבל אותו עולם של תענוגות היה עבור הגברים בלבד, הוא בוודאי לא היה עבור הזונות שחיו שם בניגוד למה שמצויר בציורים שצוירו ע"י גברים.

אין בידינו עדויות כתובות על המחשבות וההתנסויות של הזונות ומסיבה טובה, הן בוודאי לא היו משפיעות לטובה על העסקים.

הציורים שצוירו על אזורי התענוגות לא היו השתקפות של המציאות אלא דרך לשווק ולפרסם את המקום.

רוב הנשים שעסקו בזנות לא עשו זאת מתוך בחירה. נולדו לתוך עוני איום בכפר חקלאי או כפר דייגים, הן נמכרו לבתי זונות ע"י הורים נואשים וגוועים ברעב, כשהן בגילאי 7-8.

מתוך המסורת שילדים חייבים לדאוג להוריהם נעשה חוזה עבודה לעשר שנים לפעמים בסיועו של מתווך עם בעלי בתי הזונות.

הילדות היו עושות מטלות כמו לנקות ולשלוח הודעות עבור "אחיותיהן" זונות הצמרת.

הילדות למדו איך העסק עובד, איך להמתיק את הקול ולהשתמש בשפה שמוצאת חן בעיני גברים, איך לכתוב "מכתבי אהבה", ואיך לזייף בכי.

אם הילדה גדלה להיות יפה ופיקחית בגיל 11-12, אז זונת צמרת הייתה בוחרת לאמן אותה, בהתנהגות, נימוסים ובאמנות כולל איך לנגן בחליל, או גיטרה יפנית בעלת 3 מיתרים שנקראת שמיסן, לשיר, לצייר, לכתוב שירים, כתיבת קליגרפיה, לרקוד, לבצע את טקס התה, ואיך לשחק משחקים.

עליה להתמצא בספרות על מנת שהגברים לא ישתעממו מבורותה.

עלינו לזכור שכל הלימוד הזה לא נועד עבור הגשמה עצמית אלא כדי שהן יהיו מושכות יותר בעיניי הגברים.

הן אומנו לתרבות על מנת שיוכלו להשתוות לנשות העשירים. הרעיון היה לאמן אותן כדי שלא יפלו בכישוריהן התרבותיים מהנשים שנשואות לגברים העשירים.

היה מוטל על זונות הצמרת לדעת את כל כישורי הנשיות. רמת המיומנות שלהן הייתה המפתח לסטטוס שלהן בבתי הזונות, ואילו בגדים יוקרתיים הן יקבלו. זה היה עולם היררכי עד לפרטים הקטנים.

כאשר ילדה הייתה מתקבלת לאימון על ידי זונת צמרת בתוליה של הילדה היו נמכרים ללקוח עבור סכום גדול.

כנערה מתלמדת היה מוטל עליה לבדר את הספונסר או הספונסרים שמחכים לזונת הצמרת שלהם.

ככל שהנערה התמקצעה יותר כך חובותיה גדלו. האוכל, תשלום לרופאים, הבגדים היקרים, וגם מלוויה, כמו המלביש והספר, שומר הראש, והטבח, היא גם הייתה צריכה לשלם לזונת הצמרת עבור הלימוד ועבור כל המיומנויות שהיא למדה אצל המורות השונות.

שעות לימוד ועבודה רבות היו לה, גם כשהיא הייתה חולה או במחזור, אם היא לא עמדה בקצב היו מטילים עליה קנסות והן היו גבוהות יותר בימי חג.

זה היה כמעט בלתי אפשרי להיפטר מהחוזה שהן היו משועבדות לו, כי החובות שלהן רק גדלו עם הזמן, כי הן היו צריכות לשלם על הכל.

הסיכוי היחיד שלהן לצאת מהחוזה הוא אם הן היו מוצאות ספונסר שישלם את חובותיהן ושרוצה אותן לעצמו.

התחרות על הלקוחות, והסטטוס שלהן, היה מאבק אכזרי בין זונות הצמרת.

הן היו צריכות להשתמש בעורמה ואכזריות על מנת לנצח את היריבות שלהן וכמובן לסבול את כל השיגיונות של הספונסרים שלהן.

לאחר שהן ננטשו בילדותן ע"י המשפחות שלהן היו להן "משפחות חדשות" והצלחה הייתה הדרך היחידה שידאגו לך.

אף על פי כן נכון הדבר שרבות מנערות אלו זכו באספקטים מסוימים לחיים טובים יותר מאשר היו צפויים להן בכפרים שלהן, בבית.

הן לא רעבו לאוכל, הבגדים שלהן היו נקיים, הן זכו להשכלה, והזדמנות לחיים נוצצים.

בתקופת ימי הביניים של יפן הפקרות הייתה בכל מקום ובעיקר במעמדות הנמוכים.

אפילו במיתולוגיה היפנית העולם נברא מזיווג של אלים. ההפקרות המינית לא הייתה רק עם נשים אלא גם עם נערים והיא נחשבה לנורמלית.

בית הקברות באדו (טוקיו) מכיל שרידים של 21 אלף זונות, רבות מהן בשנות העשרים לחייהן שלאף אחד לא היה כסף לשלם עבור ההלוויה שלהן.

בתקופת האדו (1603-1868) הדיקטטורה הצבאית, שוגונות טוקוגאווה, כפתה את אמות המוסר הקונפוציאניים על האוכלוסייה שקשרה כל אזרח אל חובת משפחתו ואל החברה כולה.

אך תרבות התפנוקים המינית של הגברים הייתה מבוססת היטב ובתי הזונות היו עסקים רווחיים.

מפעיל בית זונות ערמומי אחד שתכנן מונופול על הזנות הציע שאם הממשלה תיתן לו פיסת אדמה ליד המפקדה החדשה באדו, הממשלה תוכל לפקח על הזנות וליהנות מהטלת מיסים עליהן.

ב-1617 חוקים חדשים הגבילו את אזורי הזנות למקומות ספציפיים כולל אלו בטוקיו קיוטו ואוסקה, אלו פרחו לשכונות מבודדות שמציעות מסעדות ויין, מופעי שירה וריקוד, וקזינו.

בשנת 1642 היו בערך אלף זונות בטוקיו.

הגברים היפנים גם עשו שימוש בחומרים מעוררי חשק וציורים ארוטיים, אלו מוזכרים בכתביו של דיפלומט קוריאני מהמאה ה-18. דבר שגרם לו להיות מופתע.

ככל הנראה התרבות הקונפוציאנית של המעמדות הגבוהים בקוריאה העדיפה לשמור עניינים אלה מתחת לשטיח.

האליטה השלטת הייתה מורכבת מ-200 אדונים פיאודלים שנדרשו לגור בטוקיו.

סמוראים שנשכרו בעבר להגן על האדמות של האדונים הפיאודלים נהפכו לאצולה צבאית שבתורם נהפכו לבירוקרטים שמנהלים את הממשל.

כשהיו מיליון תושבים בטוקיו ב-1700 כשמספר הגברים כפול מהנשים כך גם העושר של מעמד הסוחרים.

כדי לשרת את האליטה הצבאית ואת ההתעשרות של מעמד הסוחרים סוג חדש של זונה הופיע, כזאת שתיתן לעיסוק כיסוי פולחני מכובד ועידון תרבותי, זונת הצמרת.

אחרי השריפה הגדולה בטוקיו 1657 אזור זנות גדול מוקף בתעלה נבנה מחדש בפרברי העיר. כדי להגיע לשם אחרי 1657 היה צורך ללכת זמן מה ברגל ובסירה ואם אדם היה מאוד עשיר הוא היה נישא באפריון על ידי מספר בני אדם.

המסע הזה רק הפך את העניין ליותר מעניין מושך ומלא בציפייה.

למרות שזה נחשב לא מכובד עבור סמוראים שהיו אחוז ניכר מהאוכלוסייה להתרועע עם זונות הם ראו במקום זה כמפלט מהמציאות האפורה שלהם, מציאות בה הם תמיד היו נשלטים על ידי הבוסים והמנהלים שלהם.

גם הם עשו את המסע לאזור הזונות, מסתירים את פניהם בכובעי קש גדולים.

מעמד הביניים בטוקיו החל לפתח טעם לאופנה לפורנוגרפיה ולרכילות עסיסית שקשורה לסקס.

וכרזות על ידי אנשי פרסום שמפרסמים את המקום והופעות תיאטרון.

ב-1800 כבר היו באזור הזנות בפאתי טוקיו כ-4000 זונות ובנוסף גם פועלי מטבח, משרתות, ואנשי שירות אחרים.

בבתי הזונות הגדולים היו 50 זונות. הכסף שאזור הזנות הרוויח היה לא נתפס.

נשים לעומת זאת לא נהנו מהגישה הליברלית של יפן כלפי מין.

נשות האדונים הפיאודלים ונשות הסמוראים הבכירים שהתנהגו על פי תכתיבי המוסר של קונפוציוס התלבשו בצניעות ושירתו את בעליהן בזמן שהאדונים הפיאודלים פנו אל זונות הצמרת למצוא תשוקה וקסם.

הלקוחות רצו להאמין שזונת הצמרת האהובה עליהן מאוהבת בהם, וכך שיווקו אותן. אך הנשים שעבדו בבתי הזונות האלו לא פעלו מטעמי אהבה או תשוקה.

זונת הצמרת רק לעיתים נדירות הצליחה להימלט מעולם זה של זנות אלא אם כן היא מצאה לה ספונסר שיוציא אותה משם.

הציורים מהתקופה ההיא מציירים נשים יפות הכמהות לאוהב, וספרי הדרכה כותבים על נשים תחמניות שמזייפות אהבה ועונג, וערמומיות של נשים במניפולציות על גברים תמימים.

בספרי ההדרכה מסבירים איך נשים מזייפות אורגזמות ואיך הן נפטרות מהנוכחות של גברים לא נחמדים, כביכול סיפורי זונות אך מנקודת מבט גברית.

כך הובילו גברים לחשוב על נשים שיש להן כל מיני מזימות ללכוד אותך.

"הן משחקות אותה שהן מאוהבות בך אך הן לא באמת מאוהבות בך".

מהספרים האלה יש תמונה שיש משהו מאוד מפתה בנשים. אתה באמת רוצה ליהנות מחברתן, אך באותו הזמן אתה צריך להיזהר מהן, שרק עושה את כל הסיפור ליותר מושך.

סיפורים אלו חזרו על עצמם שוב ושוב בספרים במשך מאות שנים כאילו שמדובר בסיפור חדש.

אך כאשר אתה בוחן את המציאות הם היו רחוקים ממה שסופר.

זה פשוט סיפורים על רובע הזונות.

במציאות גם זונות הצמרת וגם הזונות הפשוטות כולן סבלו ממחלות מין והתמודדות עם ילדים שבאו לעולם מהריונות לא רצויים.

זונות הצמרת במיוחד סבלו מאיפור עופרת רעיל שמלבינות את פניהן צוואריהן ידיהן ורגליהן. זונות רבות מתו לפני שהספיקו להגיע לגיל 20.

אחד מהאיורים בספרי ההדרכה על רובע הזונות מראה זונה בוכה בזמן שהיא נותנת כסף לאיש דת עבור ההלוויה, מאוד יכול להיות שזה כסף עבור שתי "אחיותיה" למקצוע.

בתי זונות ברובע הזונות דירגו את הזונות על פי איכותיות וזולות.

הזונות היפות והמפורסמות זכו לחיים נוחים והיו להן בגדים יקרים ומצעי מיטה איכותיים והן אפילו קיבלו השכלה מרשימה למדי.

אך רוב הזונות לא היו כאלו ברות מזל. בשנת 1642 רשום שהיו 106 זונות צמרת ו-880 זונות פשוטות.

לפני 1761 הזונות הפשוטות ביותר והרבות ביותר נקראו "אשי" שעשו ככל יכולתן להתלבש יפה למרות העובדה שהן חיו בתנאים הגרועים ביותר, הן נשלחו לבתי זונות בקצה הרובע.

הזונות בדרגה מעליהן נקראו "טסובון" שעבדו בבתי הזונות הקטנים, היה ניתן לראות אותן בקבוצה בחדר גדול עשוי מעץ שנראה כמו כלוב.

מעליהן בדרגה היו "המלצריות המאופרות" "בבתי התה".

מעליהן בדרגה היו "קושי" הזונות היפות בעלות המראה האריסטוקרטי.

הדרגה הגבוהה ביותר היו "טאיו" שהיו זונות צמרת ומאוד מפורסמות. הן גרו בבתים יוקרתיים, היו להן חפצי אומנות בבית, מדפים שהציגו חפצים יקרים, פינת קריאה, וגינה יפה.

לא ניתן היה לגשת אליהן ישירות, אדם היה צריך דרך מתווך לבקש מפגשים לשם שיחות בלבד כשהוא מנסה להרשים אותה ואת עובדיה.

בפגישה הראשונה זונת הצמרת תתעלם מעושרו ותסרב להצעתו לארוחה.

בפגישה השנייה היא אולי תשב קרוב יותר אליו אך עדיין תסרב לכל משקה או אוכל.

רק בפגישה השלישית שהיא תשב לאכול אתו.

היא והפטרון (הלקוח, הספונסר המיועד) יבצעו טקס לשתיית משקה אלכוהולי, לפני שהם עוברים למיטה.

בתי הזונות היו עורכים מסיבות יקרות עם תשלומים יקרים על מזון אלכוהול וזונות רגילות. רק המאוד עשירים יכלו להרשות לעצמם מסיבות כאלה ורק עשירית מהרווחים הגיע אל הכיס של זונת הצמרת.

אם זונת צמרת מצאה חן בעיני לקוח עשיר במיוחד, היה עליו לקנות לה סט יוקרתי של בגדים 4 פעמים בשנה. זונת הצמרת הייתה משווקת את עצמה באזור הזנות על ידי הליכה איטית וטווסית כשהיא הולכת על נעליים גבוהות במיוחד. פניה מאופרות לבן ושערה מעוצב על פי האופנה החדשה. היא הייתה מתהלכת ברברבנות כשהיא מציגה את בגדיה היקרים שמכריזים על הצלחתה, כמו כן את עושרו של הספונסר שהיא תפסה.

בנוסף לבגדים הספונסר קנה לה מזרון וציפויי מיטה מיוחדים כדי להבהיר את טיב היחסים ביניהם.

אלו ישומשו רק בעת ביקורו ויוצגו לראווה בביתה כדי להראות לכולם את עושרו של הספונסר ולדרבן אחרות לפעול כמוה.

במחצית המאה ה-18 זונות הצמרת שנקראו "טאיו" הוחלפו בסוג שונה של זונות צמרת שנקראו "אוריאן". כאשר זונה צעירה הגיע למעמד זה היא הייתה מקבלת תיבה מצופה לכה, שידת מראה וכלי קוסמטיקה. אותם מתנות שהיתה מקבלת אשת אריסטוקרט לחתונה.

בשלב זה זונת הצמרת הייתה כזאת סמל אופנה שנשות העשירים החלו לבקר בעצמן ברובע הזונות רק כדי לראות את התהלוכה בה זונת הצמרת הולכת.

זונות הצמרת הנערצות ביותר הציגו מראה של נערה מושלמת והגוף האידאלי היה רזה וחמוד. לגברים היפנים היה טעם מאוד ייחודי לגבי הגוף האידיאלי עד לצורת האוזניים. האידאל גם היה שפתיים קטנות. היפנים העדיפו נשים בעלי פני ירח עגולים מושלמים, בעלי מראה נשי רך.

היפניות השחירו והבליטו את הגבות שלהן. ציצים גדולים ומחשופים לא נחשבו סקסיים.

במקום זאת כף רגל קטנה וחשופה או בגד תחתון אדום "שבמקרה" נחשף לו מבעד לחלוק החיצוני נחשב למעורר חשק.

מעט העור שנחשף היה צבוע במייק-אפ לבן על מנת להבדיל בינה לבין האיכרות הפשוטות שעבדו כל היום תחת השמש.

הקימונו, הבגד שהיא לבשה, תפקידו היה לטשטש ולגלות באותו הזמן את גזרת גופה, ואילו החגורה העבה שהיא לבשה נועדה להדגיש את קטנות ממדיה. רק זונה הייתה קושרת את החגורה שלה מקדימה כדי שיהיה לה קל לקבל לקוחות, אך זונות צמרת היו כל כך מפורסמות שאפילו נשות חיילים בכירים קשרו את החגורה מלפנים כסמל אופנתי.

התשוקה של הגברים התבססה בעיקרה על הלא נגלה. הדרך שבא הלכה זונת הצמרת בתהלוכה על מנת להתרברב בשכבות בגדיה ולגרות לקוחות פוטנציאלים. על אף שציירי אותה תקופה אכן ציירו ציורים אירוטיים של סמוראים וזונות משתגלים בעירום בתנועות שונות, הרבה ממגילות הציור שנתלו על הקיר תיארו את הזונות בלבוש מלא עם רמז דק לגבי עיסוקן.

אפשר לדעת לפי הציורים שמדובר בזונות כי הפירוט היה אסור לגבי נשים אריסטוקרטיות.

שחקנים שהתחפשו לנשים בתיאטרון הקאבוקי קיבלו אפילו יותר פרסום מנשים.  

תיאטרון הקאבוקי נולד בתקופה הקדומה מתוך עולם הזנות בו זונות העלו הופעות מוזיקליות מלאות בגסויות מיניות והומור עבור סמוראים שיכורים ועייפים, שזו גם הייתה דרך למצוא לקוחות חדשים.

אבל מופעים אלו גרמו ליותר מדי בעיות עבור המשטר שלא אהב לראות אנשים ממעמדות שונים מתערבבים זה בזה.

חיילים שיכורים היו פעמים רבות מתחילים מכות במקומות צפופים אלו, היכן ששחקנים מתלבשים כמו נשים ושחקניות כמו גברים ועולם תחתון של מהמרים וסרסורים חגגו.

בסוג אחר של קאבוקי נערים צעירים שיחקו וגם סיפקו שירותי מין.

הרעיון של "העולם הצף" היה לאבד את עצמך ולזרום בהנאה.

במחצית המאה ה-17 המשטר פעל נגד התיאטרון והחרים נשים ונערים מלהופיע.

בעקבות זאת גברים בלבד מילאו את התפקידים. אך המשטר לא יכל למנוע מהם לעסוק בזנות. נערים מתלמדים לתפקידי המשחק גם הציעו שירותי מין "בבתי תה" מיוחדים.

נערים שעסקו בזנות קיבלו ציונים על פי מראה וכישורים וחלקם אפילו היו יקרים יותר מזונות מצליחות.

המעמד הבינוני בתקופה ההיא מאוד אהב את הטשטוש בין גברים לנשים, והתעניין בהופעות ומעשיות שעסקו בהתחפשויות, זהויות נסתרות ומזימות חשאיות.

סיפורים ומיתולוגיות על זונות ושדים נזירים ואלים, בתחפושת.

בגלל שנשים נחשבו פחות מגברים הנשים בציורים נראו חסרות ייחודיות ודווקא הגברים המחופשים לנשים צוירו באופן ייחודי. הנשים בציורים נראו פחות או יותר אותו הדבר.

במאה ה-18 זונות הצמרת רכשו מיומנויות מאוד מתוחכמות כך שבתי הזונות הוסיפו בידור מסוג שונה, גברים שנקראו גיישה, שתפקידם היה לבדר את הספונסרים בזמן שהם מחכים לזונות הצמרת שלהם, הגברים היו על תקן אמנים שרקדו שרו וניגנו.

מאוחר יותר הגברים הוחלפו בנשים. על גיישות אלה נאסר להציע שירותי מין כדי שלא יהוו מתחרות לזונות הצמרת.

הגיישות התמחו באומנויות העדינות כמו נגינה בגיטרה יפנית, שירה וריקוד, והן גם התמחו באומנות השיחה האינטלקטואלית.

על הגיישות נאסר גם ללבוש בגדים מרהיבים ולהיות בעלות תסרוקות אופנתיות כדי שלא יתחרו עם זונות הצמרת.

דבר זה נתן להן מראה קצת עצוב שהפך עם הזמן למסתורי ומופנם יותר, ומעניין יותר.

גם זונות הצמרת וגם הגיישות היו מוכרות את בתוליהן במחירים מאוד גבוהים אך דבר זה לא נחשב לזנות.

גיישות נהפכו ליותר פופולריות במאה ה-19 עד כי הן התעלו על זונות הצמרת.

זה אומר רבות על העם היפני שיש לו משהו עם יופי עצוב, שחש משהו כלפי הבחורה השקטה והמרוסנת והלא מוחצנת.

העובדה שהגיישה לא עסקה בזנות למרות פלירטוטיה וכישוריה האומנותיים קסם להם.

איכרים ודייגים המשיכו למכור את בנותיהן, היפות מביניהן נמכרו למסלול שיוביל אותן להיות גיישות, ואילו הפחות יפות נמכרו לזנות.

וכמו זונות הצמרת שלפניהן כך גם הגיישות קיבלו ציוני יופי וכישרון.

גם הן נאלצו לקנות בגדים יקרים והיו מלמדים אותן גינונים ונימוסים, איך לדבר בחברה הגבוהה, ותרבות אליטיסטית.

בתי הגיישות היו בבעלות נשים והן גם ניהלו אותן.

בחברה היפנית סגדו למתינות, ועל מותרות והתרברבות כלכלית היה אפשר לקבל עונש כבד.

לכן אזור הזנות היה מקום מפלט מעולם זה.  אזור שבו משוררים, אינטלקטואלים, שחקנים, סלבריטאים, ואפילו אדונים פיאודלים, יכלו למצוא את מקומם גם אם לזמן קצר. אך היו אלו הנשים ששילמו את המחיר.

למקום היה דימוי שמח ונוצץ אך זה רק היה על פני השטח. המציאות הייתה שונה לגמרי, מציאות עגומה עבור הנשים.