כל כך שבריריים נהפכנו, כל כך מוחלשים נהיינו, מתכנסים תחת הצל של הציוויליזציה שבנינו, מוגנים מפני העולם.
רסיסי הגשם שמבשרים את הסערה כבר מורגשים, המשב הקריר מן הים, הגשם שוב מבקש לטהר את האדמה, על ההר עצי דקל נושבים בחוזקה ומאחוריהם עננים אפורים המאיימים בסופתם.
הגשם מתגבר ואיתו קרקור הצפרדעים וזמזום הצרצרים וקול חלול של ציפור נשמעת מחשכת ההר.
העננים האפורים נעים במהירות ברקיע, נושקים לים במרחק, חלקם תלויים בין שמים למים, השמש כבר הוסתרה על ידם.
אפילו אורה לא נשקף מהם.
בחוף סלעים משוננים, שחורים, ומסביבם שברי צדפות ואבנים חלקות נחבטים ע"י הגלים ומתכסים באצות.
ישנו ריח חזק באוויר הרטוב, מתקתק, משכר במקצת, של סרטני ים מרקיבים, השחפים דואים ממעל.
המסעדה למאכלי ים סגורה, ריקה, מכוסה ביריעות פלסטיק,
מסביבה אשפה ובקבוקים ריקים.
אפשר לשמוע טפטופים כבדים על פח.
לא רחוק משם תראו מקדש מיניאטורי על העץ הגדול. מנחה לאלי היער. העץ מלופף בסרטים צבעוניים.
הסופה מתגברת, סוגרים את החלונות, הרוח בחוץ משתוללת, הרעמים מתפוצצים בחלל האוויר קרוב מאוד,
והברקים משלחים את זרועותיהן האימתניות, המסוכנות, המחשמלות לכל עבר, מכות ללא רחם בחפשם אחר קורבן.

יש אנשים שהגיעו אל דממת הטבע הקדושה הזאת ולא מעריכים, לא מחוברים, כאילו לא שייכים למחול החיים שניתן להם במתנה.
לכוכב זה המפיח חיים, המפרה, הגדוש מכל טוב, השוקק חיים.
כמו תינוק התלוי בזרועותיה של אימו ויונק להנאתו משדה, עטוף בחום גופה האוהב מבלי שיעריך זאת.
הם מחוברים למכשירים המצועצעים שלהם, מתעדכנים בהבלי העולם הזה שהאדם יצר.
מכשירים מכניים שהם יצירה שנופלת מגדולתה הנשגבת של הבריאה.
קשה לשאת את חברתם של אלו שלא חשים את העומק,
את העוצמה המבורכת.
בזמן שאני מבקש להחזיק בידי עלי שלכת, לחוש את מרקמם, הם מנפנפים באייפון.
בזמן שאני משתומם אל מול נפלאותיו וחסדו של הטבע הם מקפצים לקולות הצורמים של הרמקולים.
אני רוצה לשבת מול הים לנצח, הם ממהרים לחדרם לראות סדרה בטלוויזיה.
אני מחפש את האיזון ואילו הם חוסר האיזון.
כמה עצוב שעולם חושני קדמוני זה אשר רוב פעולותיו נסתרות מאתנו מוכחד על ידי יצורים שלא מודעים למעשיהם, יצורים שכל קיומם הם מרדף הישרדות בעבודות חסרות משמעות רק על מנת שיהיה להם קורת גג מעל הראש כשהם ישנים.
כמה מעט זמן בחיינו אנו זוכים לחוש בחיים.