חברת הפירות המאוחדת (UFC) היה תאגיד אמריקאי רב לאומי שהוקם בשנת 1899. עיקר עיסוקו סבב סביב סחר בבננות ואננס. התאגיד ניצל את עוצמתו כדי לקשור קשרים פסולים עם מנהיגי המדינות הטוטליטריות של אמריקה הלטינית, וזאת כדי שיוכל לחכור שטחי חקלאות עצומים באותן מדינות. מנהיגי אותם משטרים מושחתים, שזכו לסיוע צבאי אמריקאי וכספי שוחד רבים, אפשרו לתאגיד הפירות להעסיק אצלם כוח עבודה זול בתנאי עבדות. כך יכל התאגיד לקבל בננות בזול ולמכור אותן ביוקר בצפון אמריקה ואירופה. זו הסיבה אגב שמאז מדביקים למדינות נחשלות את הכינוי המפוקפק “רפובליקת בננות”. למעשה חברת הפירות המאוחדת היתה כל כך חזקה, עד שבעצם כמעט ניהלה את המדינות בהן פעלה באמצעות השפעה על ההנהגות הפוליטיות שם.

בנובמבר 1928 החליטו מגדלי הבננות הקולומביאנים לשים סוף לתנאי העבודה הלא אנושיים שלהם. המגדלים דרשו לקבל תנאי עבודה בסיסיים. בין הדרישות שהציבו היתה חתימה על חוזה עבודה מינימלי, הגבלת זמני העבודה ל- 8 שעות ביום ולשישה ימים בשבוע, וגם בקשה לקבל כסף בתמורה לעבודתם (עד אז הם קיבלו תלושים שיכלו לקנות איתם רק בחנויות של התאגיד האמריקאי). על מנת להשיג את התנאים האלה הם הכריזו על שביתה ללא הגבלת זמן. השותפים לשביתה הפכו בהדרגה לתנועת העבודה הגדולה ביותר שקמה בקולומביה עד אותה תקופה. בין השותפים לתנועה היה אפשר למצא חברים מהמפלגה הליברלית, כמו גם חברי מפלגות הסוציאליסטים והקומוניסטים.

משנמשכה השביתה זמן רב החליטו נציגי השלטון לרמות את השובתים והביעו את הסכמתם לשבת למשא ומתן מולם. ב-6 לדצמבר באותה שנה התכנסו בכיכר העיר סינאגא, הקרובה לסנטה מריה,כ-3000 שובתים ובני משפחותיהם (כולל ילדים) וחיכו שנציגי השלטון יבואו לדבר איתם כפי שהובטח להם. בינתיים סביב הכיכר התמקמו חיילים קולומביאנים חמושים בתתי מקלע בפיקודו של הגנרל קרלוס קורטז וארגאסו. יותר מאוחר יתגלה שהכוח תוגמל על ידי תאגיד הפירות האמריקאי.

החיילים כרזו לשובתים להתפנות בתוך 5 דקות מהכיכר אחרת ירו בהם. מדובר בטווח זמן שהיה ידוע מראש כבלתי אפשרי על מנת לסיים פינוי כיכר המלאה באלפי אנשים. כעבור 5 דקות מימשו החיילים את האיום, והחלו לפתוח באש חיה על השובתים, כאשר משחתת אמריקאית מפקחת על הפעולה מהים. מספר ההרוגים שדווח היה 47, אולם מהתכתבויות שנחשפו מאוחר יותר בין השגריר האמריקאי בקולומביה למזכירות המדינה האמריקאית, כתב השגריר: “אני גאה לדווח שמספר הפורעים שנהרגו על ידי הצבא הקולמביאני חצה את ה- 1000. את המספר הסופי כנראה שלעולם לא נדע שכן כל הגופות הושלכו לים.

בדיעבד התברר שהאמריקאים איימו על הקולומביאנים שאם לא יטפלו ביד קשה בשובתים הם יפלשו לקולומביה. על פי עדויות אחרות החיילים הקולומביאנים קיבלו הוראות ישירות מחברת הפירות המאוחדת, ולא ממפקדי הצבא. האירוע הוזכר בפירוט בספרו המפורסם של הסופר הקולומביאני גבריאל גרסיה מרקס, “מאה שנים של בדידות”.

הטבח הזה למרות אכזריותו, לא יוצא דופן וידועים מקרים נוספים דומים בעולם כמו גוויעתם ברעב של מאות אלפי אפריקאים סביב אגם ויקטוריה בעקבות כניסת תאגידי ענק לאזור. אז אמנם תמיד מדברים איתנו על מעשי הטבח האכזריים שבוצעו בעבר, כמו למשל אלו שהתרחשו במשטרים “סוציאליסטים” קיצוניים, אבל בו זמנית משמיטים מדפי ההיסטוריה שלנו ארועים שחושפים את העובדה שגם הקיצוניות השניה, שבה ניתן חופש כמעט בלתי מוגבל לחברות ותאגידים, עלולה להוביל לתוצאות טרגיות לא פחות.

ואם אתם שואלים איך יתכן שאף אחד לא שמע על הטבח הזה ואחרים? התשובה היא כנראה מאותה הסיבה שאזרחי ברה”מ הקומוניסטית לא קראו בספרי ההיסטוריה שלהם על מעשי הטבח שבוצעו אצלם. בסופו של דבר בואו לא נשכח שההיסטוריה שאנחנו היינו חשופים אליה עד לפחות עידן האינטרנט, היתה זו ששוכתבה על ידי אלו שכותבים אותה ולאו דווקא זו שהתרחשה באמת.