להיות לבד

כשאני הולך לי בין כיסאות בית הספר אני רק חושב על החדר שלי. מתי אחזור. 
שם בחדר שלי אוכל להיות שוב אני. מפעיל את המאוורר, משיל את בגדיי, שוכח מהבלי העולם שבחוץ, מסוכך מפני האור האכזרי שמחוץ לחדר, מטהר את גופי במקלחת, מתענג על קרירותו של החדר, חופשי סוף-סוף. 
ללא אישה על הראש, ללא אמא שתזכיר לי איך אני אמור לחיות, וללא ילדים שיפריעו לי. 
רק אני והאייפון שלי והספרים שלי. שוכב במיטה מפנקת.

וידוייה של מורה

יומנה של מורה
"ראיתי איך מערכת החינוך והחברה שוברות את רוחי ורוח חבריי. הילדים, ההורים, המנהלים, התקשורת - כולם עולבים בנו, מגחיכים, טופלים האשמות ומכים ללא רחם באנשים יומם בנוי משהייה אינסופית עם הילדים של כולנו. לא יודעת כמה עוד אוכל להמשיך • מונולוג של מורה.
זה לא שיר קינה ולא מכתב התנצלות. זה גם לא כתב אישום נגד אף אחד. זאת רק אני, שמבכה את החלום ואת שברו. החלום שלי ושל רבים מעמיתיי למקצוע.
כבר יותר מעשר שנים שאני מורה. מחנכת בבית ספר יסודי ובחטיבת ביניים, וגם מורה מקצועית לעברית ולמתמטיקה. אף פעם לא הייתי מורה טיפוסית. מעולם לא אהבתי את הדביקות של חדר המורים, את תחושת האחווה המזויפת ואת הפוליטיקות הקטנות, שמתפתחות כשקבוצה גדולה של אנשים נדחפת לעבוד יחד בעל כורחה. אבל למדתי לראות את היופי באנשים שבחרו להיות מורים.
בניגוד לתדמית המקובלת של המורה, שרק רוצה לסיים את יום עבודתו כדי לחזור בצהריים הביתה ולבלות שלושה חודשים בשנה על חשבון משלם המסים, אני דווקא נתקלתי באנשים טובים, חדורי מוטיבציה, חרוצים וחמים, שעובדים מתוך תחושה של שליחות אמיתית. פגשתי גם מורים לא ראויים, לא מקצועיים ונטולי אינטליגנציה רגשית, אבל אני מאמינה שהם עדיין המיעוט.
בשנים האחרונות ראיתי איך מערכת החינוך והחברה הישראלית שוברות את רוחי ואת רוח חבריי. ציבור המורים הוא היום ציבור מוכה ומושפל: הילדים, ההורים, המנהלים, התקשורת - כולם עולבים בנו, מגחיכים אותנו, טופלים האשמות ומכים ללא רחם באנשים שכל יומם בנוי משהייה אינסופית עם הילדים של כולנו.
ראיתי איך גם מורים חזקים וטובים נכנעים, בסופו של דבר, ועוזבים למקומות שבהם יוכלו להרגיש קצת פחות סמרטוטיים. ראיתי את הזן החדש שתופס את מקומם - מורים צעירים, שמגיעים מהמכללות ומהאוניברסיטאות, ומתגלים לא פעם כתוצר מעליב של המערכת.
הם יודעים לדקלם את הסיסמאות הנכונות - "למידה מבוססת פרויקטים", "חדשנות פדגוגית", "חשיבה מסדר גבוה" (מיומנויות חשיבה כמו פתרון בעיות, הסקת מסקנות וכדומה, כאילו עד היום לימדנו את הילדים לשחק דוקים), "למידה של המאה ה־21", ״קהילת לומדים״, ועוד אינסוף אופנות חינוכיות חולפות, שלמעשה אין מאחוריהן כלום. דווקא ״המורים של פעם״, אלה שלא מסתדרים עם הטכנולוגיה הנושפת בעורפם, התגלו כאנשים ערכיים ומקצועיים, שניסיונם נדחק לקרן זווית.
המורים החדשים לא יודעים דבר על הצרכים האמיתיים של הילדים. הם מגיעים לכיתה בלי שום יכולת להתמודד עם הקשיים ומוצאים את עצמם חסרי אונים וחסרי מענה. רובם נראים אבודים ועושים טעויות של מתחילים, כי בתוכניות להכשרת מורים לא לומדים איך לנהל כיתה עמוסה ומגוונת, שיש בה תלמידים עם קשיים רבים ועם בעיות התנהגותיות מורכבות. יש פער גדול בין ההתנסות המעשית הקצרה של הסטודנטים לבין המענה היומיומי שמורים נדרשים לתת בכיתה. מורים כאלה צריכים להיכנס למערכת בהדרגה, תוך כדי הנחיה קבועה ופיקוח מתמיד, אבל הם תמיד נזרקים היישר אל המים העמוקים - להיות מחנכים.
לפני כמה שנים פנתה אלי מורה צעירה בבקשה נואשת לעזרה. היתה לה כיתה מורכבת, עם תלמיד שהתנהג באלימות בגלל בעיות רגשיות. היא היתה חסרת אונים. כמעט בכל יום היא באה לכיתה שלי באמצע השיעור בבקשה שאסייע לה. לא תמיד הצלחתי לעזור לה. לפעמים שכנעתי את הילד לבוא לשבת בכיתה שלי ולצייר. לפעמים לא.
גם בכיתה שלי היו תלמידים אלימים שלא טופלו כראוי. באחד המקרים הקשים, ילד איבד שליטה ופגע בסייעת ובילדים אחרים. התקשרתי למזכירות וביקשתי שיבואו להרחיק אותו, אבל אף אחד לא בא.
גם ברשתות החברתיות ראיתי עשרות מורים שפונים לעזרה של קולגות. מורים חדשים בתפקיד שמבקשים עזרה מבעלי הניסיון, אחרי שלא הצליחו להשתלט על הכיתה או להתמודד עם ההורים. חלקם באמת לא מתאימים להוראה, ובמקום לגלות אחריות ופשוט לצאת מהמערכת, הם נשארים. זה הפתרון הכי קל, גם בשבילם וגם בשביל המנהל. בתוך שנתיים הם יקבלו קביעות, ואז כבר לא יהיה אפשר להזיז אותם מהמערכת. חלקם ישתפרו עם הזמן, חלקם ימשיכו להזיק לילדים במשך שנים.
אבל הם יהיו לויאליים למערכת. וזה מה שהמנהלים של היום אוהבים: מורים שיעשו הכל בלי להתלונן, ובלבד שכל התפקידים יהיו מאוישים. יש שקט תעשייתי, בית הספר יכול להתהדר בסיסמאות שהופכות אותו לעדכני, הפיקוח שמח, ההורים מרוצים, עוד שנה עברה.
מסע הייסורים השנתי שלי מתחיל כבר בדקה הראשונה של שנת הלימודים, כשאני עומדת בפתח הכיתה. לעולם יישבו שם 35 תלמידים, שלכל אחד מהם סנטימטרים ספורים של מרחב אישי. לעולם הם לא יחכו לי בשקט, אלא ישתוללו כאילו לא נשמע צלצול. הם יודעים שאף אחד לא יעשה להם כלום, זה בסדר. המורה יחכה.
האמת - הם לא אשמים. הם תוצר של הורות חלשה ומבוהלת. הורות שאין בה סנקציות, שבה הילד שולט בהוריו ביד רמה ולומד לדרוש כל מה שהוא רוצה, ברגע שהוא רוצה. עכשיו דמיינו 40 כאלה בכיתה. כל אחד רוצה משהו אחר וזקוק למשהו אחר: אחד צועק, אחד מדבר בלי סוף, אחד בוהה בחלל, אחד צוחק על חבריו.
פעם אפשר היה לעצור את זה, להטיל סנקציות - להרחיק, לזמן את ההורים, ובמקרים קיצוניים, אפילו להוציא את הילד למסגרת אחרת. היום כבר לא. למורה אין כוח ואין כלים. כדי להפעיל סנקציות צריך לעמוד בשורה של דרישות מחמירות - למשל, תיעוד של התנהגות הילד לאורך זמן - כדי שאפשר יהיה להציג את ההתרחשויות בבית הדין של ההורים.
כבר היה לי תלמיד אלים שהרחקתי ליום אחד, ולמחרת שלחו אותו ההורים לבית הספר כאילו לא קרה דבר. המנהלת הכניסה אותו לכיתה אחרת.
היו לי תלמידים חצופים, שהוצאתי מהכיתה כדי שיירגעו בכיתה אחרת, וכעבור דקות אחדות הם הוחזרו לכיתה על ידי המנהלת והמשיכו להפריע לכולם בשיעור. את אחד מהם היא אפילו כיבדה בסוכריות ושאלה, לנגד עיניי, "במה לדעתך המורה טעתה?" אחר כך היא הסבירה לי שתפקידי ״להכיל״ את התלמיד. ובמילים אחרות, תשתקי ותני להם לעשות מה שהם רוצים.
מורים רבים סופגים עלבונות והשפלות מתלמידים על בסיס קבוע. תלמיד אחד קרא לי "זונה", כי העזתי להרחיק אותו לכיתה אחרת אחרי שקילל ילדה. ילדה בכיתה ג׳ אמרה לי שהיא לא מתכוונת לעשות את המשימה שנתתי, כי אמא שלה מרשה לה לא לעבוד בכיתה.
ילדה בכיתה ז׳ סירבה למסור לי את הטלפון הנייד שלה, אחרי שראיתי אותה מסמסת באמצע השיעור. כמה מורות בבית הספר הוכו על ידי תלמידים כמה פעמים, ואפילו מנהלת בית הספר ספגה מכות. התלמיד, שסובל מבעיות התנהגותיות, חזר לבית הספר אחרי יומיים.
במקרה אחד החליטה כיתה שלמה לעשות חרם על מורה. הילדים סירבו ללמוד איתה - הפריעו בשיעור, לא הוציאו את הספרים בצורה מופגנת, לא ביצעו את המשימות, ולעגו למורה לאורך השיעור. אחר כך הם כתבו נגדה עצומה והגישו אותה להנהלת בית הספר. ההורים זומנו למנהלת והילדים ננזפו, אבל אף אחד מהם לא ממש נענש. עד סוף השנה הם המשיכו להפריע למורה ולקלל אותה מאחורי גבה. במקרה אחר ראיתי בווטסאפ הכיתתי דברי נאצה שכתבו הילדים על מורה מקצועית. בין היתר, הם ייחלו למותה.
חלק מהילדים האלימים שפגשתי סובלים מקשיים אובייקטיביים וזקוקים לטיפול, אבל הוריהם לא משתפים פעולה. בית הספר נאלץ לספוג את ההתנהגות שלהם, וחבריהם לכיתה סובלים מהם עד סוף השנה. גם הם עצמם סובלים.
באחד הימים פנה אלי תלמיד צעיר וביקש להתקשר להוריו מהטלפון הנייד שלי. ביקשתי ממנו שייגש למזכירות בית הספר ויתקשר משם, אבל הוא התעקש ולא הבין מה הבעיה בבקשה שלו. אחר הצהריים התקשרו אלי הוריו של הילד, וגם הם לא הבינו מה הבעיה: זה נראה להם לגמרי טבעי שבנם ישתמש בטלפון הפרטי שלי.
הילדים של היום הם חכמים ומודעים ובקיאים בטכנולוגיה, אבל יותר מכל, הם נטולי יראת כבוד. הם מבינים הכל, אבל לא יודעים מהי התנהגות מוסרית בסיסית. אין בהם כבוד ואין בהם פחד. הם יודעים שאפשר לעבור על כל חוק ולהישאר בחיים. לא כולם כאלה, כמובן, אבל יש מספיק כדי שכולם יסבלו.
לא מפתיע אותי שהם לא יודעים לכתוב כמו שצריך, מתבטאים בעילגות וחסרים כישורים מתמטיים בסיסיים. כי כדי ללמוד ולצבור ידע צריך לעבוד קשה - לשנן, לזכור, לתרגל. וכשאסור לפגוע בנפשם הרכה ולדרוש מהם להשתמש בכלים הללו - הם גדלים להיות שטחיים. ילדי אינסטנט, שצמודים לסלולרי ולאינסטגרם ועושים כל שביכולתם כדי לא להתעמק ולא להתאמץ.
ההורים הם הצלע השלישית במשולש. בינינו לבינם יש מערכת יחסים אמביוולנטית. מצד אחד, אנחנו בעצמנו הורים, ולא פעם אנחנו נוכחים בעצמנו בעוולות של מערכת החינוך בבתי הספר של ילדינו. מצד שני, ההורים הפכו היום למוקד הכוח האמיתי. בהינף מקלדת הם יכולים לא רק לסיים את עבודתו של מורה, אלא גם לפגוע אנושות בשמו הטוב. לא צריך יותר מהודעה אחת בווטסאפ על "המורה האיום הזה" כדי להרוס את חייו של המורה.
ברור לי שילדים חייבים הגנה, ושהגנת ההורים היא טבעית, ולעיתים הכרחית. אבל לצד הורים חמים, תומכים ומעריכים, אפשר למצוא היום רבים שעסוקים ללא הרף ברדיפה מתמדת של המורים. הם מתקשרים בכל שעה שהם מוצאים לנכון (באחד מערבי שישי התקשרה אלי אמא כדי לשאול מה היו שיעורי הבית); מטרידים באינסוף אי־מיילים והודעות ווטסאפ שונות ומשונות ודורשים מענה מיידי (למשל - "תודיעי לילד שיחזור לסבתא בסוף הלימודים"); אורבים למורים בכניסה לבית הספר בבוקר או בסוף היום; והכי חשוב - אם הם לא נענים מייד, הם פונים להנהלה, שם בדרך כלל ימצאו אוזן קשבת. רק במקרים נדירים יציבו המנהלים גבול ברור ויגנו על המורים. לרוב הם יבקשו מהמורה ״להבין״ ו״להכיל״.
ההורים הם כוח. הכוח הזה יכול להיות נפלא, והוא יכול להיות קטלני. יש הורים שתורמים המון לבית הספר - בארגון אירועים, בחלוקת ספרי לימוד, בשיפור החזות החיצונית, ועוד. אבל יש כאלה שסבורים שהם יודעים טוב יותר מה צריך ללמד, איך צריך ללמד, ואיך נכון לנהל את בית הספר. ראיתי מנהלים ומורים יוצאים מישיבות של ועד ההורים המוסדי בשן ועין, מותשים ומיואשים אחרי שעות של דיונים על כל דבר אפשרי - כולל אילו פעילויות יש לקיים, מה תכלול מסיבת הסיום, וגם מה מוכרים במזנון.
אבוי למורה שדורש מתלמידיו מאמץ כלשהו. ההורים סופרים את דפי העבודה ומתלוננים על כל דף שנראה להם מיותר. אם הכמות לא תפחת, הם לא יהססו להתלונן אצל המנהלת, ובדרך אולי גם לעשות למורה שיימינג ברשתות החברתיות. הילדים יודעים את זה, וחוגגים. כמו שאמרה לי פעם תלמידה: ״אמא שלי אמרה לי שאני יכולה להשתמש בטלפון בשיעור, ואם תענישי אותי, היא תבטל את העונש״.
גם המורים זקוקים להגנה מפני הורים מטרידים ואלימים. בשנים האחרונות נתקלתי בהורים שצעקו ואיימו על המורים בבית הספר שלי. אמא אחת הודיעה לי שתבוא לכיתה לצעוק עלי מול כל הילדים, משום שהענשתי את בנה שנהג באלימות. באחד הימים ראיתי הורה מתפרץ לחדר המנהלת וצועק עליה בהתקף זעם. רק כפסע היה בינו לבין פגיעה פיזית. מובן שאף אחד לא עשה דבר כדי להרחיק אותו.
הגדילה לעשות אמא שנכנסה לבית הספר כדי לאיים על ילד אחר שהיה מסוכסך עם בנה. כשאחת המורות הודיעה לה שהיא לא תוכל עוד להיכנס לבית הספר ללא ליווי של מורה, היא איימה להתלונן עליה בפני המפקחת.
כל מורה נדרש למלא בבית הספר כמה תפקידים, לרוב בעבור תגמול זניח. בניגוד למה שמקובל לחשוב, עבודתו ממשיכה הרבה אחרי שיום הלימודים הסתיים וגם במהלך החופשות, שכולם כל כך מבקשים לגזול מהמורים. חופשות שהן הכרחיות כדי למנוע שחיקה וכדי לאפשר למורים להתאושש מהשנה המורכבת, וגם כדי ללמוד ולהתחדש.
בבתי הספר היסודיים, ולעיתים גם בחטיבות, המצב גרוע במיוחד. המחסור התמידי במחנכים ובמורים מקצועיים מאלץ את המנהלים לאייש את התפקידים בכל הבא ליד. מורים חדשים נאלצים לקבל תפקידי מחנך עוד לפני שכף רגלם דרכה בְכיתה. הם רואים בכך אתגר ועושים ככל יכולתם, אבל בלי כלים מתאימים, הסיכוי להצליח קלוש. את המחיר משלמים הילדים, וגם המורים, שיספגו בהמשך את הביקורת מההורים. רק מעטים מהם, אם בכלל, יודו שהתפקיד גדול עליהם, שאין להם עדיין את הכלים הדרושים.
ראיתי מורָה לתנ״ך שנשלחה ללמד מדעים. ראיתי מורֶה לחינוך גופני שמלמד תרבות ישראל. לאף אחד לא היה אכפת שהם כלל לא מכירים את החומר, ושהילדים לומדים שטויות רוב הזמן.
גם ממני ביקשו בעבר ללמד מקצועות שלא היו בתחום ההתמחות שלי. אחרי שנה אחת הצבתי גבול ברור והודעתי שאני לא מוכנה לכך. יכולתי להרשות לעצמי לסרב, כי היתה לי קביעות. אז נתנו את התפקיד למורה חדשה, שלא יכלה לסרב. ליבי ליבי על הילדים שנאלצים ללמוד בצורה כזאת.
אחר כך מרננים ההורים על "המורה הסתומה", שלא יודעת בכלל מה היא מלמדת. כי כיף לצחוק על מורים. והמנהלים יקשיבו להם ויעשו הכל כדי לרצות אותם, לפעמים גם במחיר של הקרבת המורה האומלל, שרק רצה הזדמנות ולא ידע למה הוא נכנס.
על כל אלה צריך להוסיף את מחדלי המערכת, שרוב המורים כבר למדו להשלים איתם בלי להתלונן. החום בכיתות בלתי נסבל, כי בדרך כלל המזגנים ישנים ולא באמת מקררים. כל סוגי הציוד חסרים בקביעות: טושים ללוח, דפי ניילון, בריסטולים, כלי כתיבה, דפים. לא פעם מצאתי את עצמי קונה מכספי ציוד ועזרי למידה. מובן שאף אחד מעולם לא החזיר לי את הכסף.
לצלם אפשר רק במשורה, במכונת הצילום הבודדת שנמצאת במזכירות (ולא עובדת חצי מהזמן), ורק באישור המנהל. כי צילומים זה יקר. אז כמעט בלתי אפשרי לשכפל דפי עבודה, ואין ברירה אלא לכתוב הכל על הלוח. כמה מעניין יכול להיות שיעור שחצי ממנו מוקדש להעתקה מהלוח?
אם שפר עלייך גורלך, יהיה בכיתה שלך מחשב אחד. אולי יהיה גם מקרן. האינטרנט לא יעבוד, כי התשתיות גרועות, ובבתי ספר רבים אין אנשי מחשבים שיודעים לתת מענה מהיר. כשיש תקלה, יכולים לחלוף אפילו שבועיים תמימים עד שהיא תתוקן.
עם השכר העלוב כבר השלמנו מזמן. תוכנית "אופק חדש" היתה אמורה לשנות את המצב, אבל גם אחריה, מורה עם 14 שנות ותק מקבל בין 7,000 ל־8,000 שקלים ברוטו למשרה מלאה. רוב המורים לא מגיעים למשרה מלאה, כי אין מספיק שעות להציע להם. אילו הייתי הולכת להיות עוזרת בית ועובדת חמישה ימים בשבוע, הייתי מרוויחה יותר.
ממה שאני רואה בבית הספר שבו אני עובדת, "אופק חדש" נחלה כישלון חרוץ. למורים נוספו שעות עבודה רבות, בלי תנאים סוציאליים מינימליים. ההבטחה להפחית את מספר התלמידים בכיתה התאיידה, ו"מרחבי העבודה האישיים" שהובטחו למורים נשארו בגדר חלום.
למורים בבתי הספר היסודיים נוספו שעות לימוד פרונטליות לעומת חבריהם בחטיבה, וכך יכולה מורה למצוא את עצמה עומדת על הרגליים מ־8 בבוקר עד 3 אחרי הצהריים. לאורך יום העבודה יש רק הפסקות ספורות, שבהן נדרשים המורים לעשות תורנויות או לטפל בעניינים שונים של הילדים. לאכול כמעט אין זמן, ובניגוד לתלמידים, אי אפשר ללכת לשירותים באמצע השיעור, כי אי אפשר להשאיר כיתה בלי השגחה.
את "שעות השהייה" שנוספו (שבהן נדרשים המורים לשהות בבית הספר מעבר לשעות הלימוד - למשל, לצורך בדיקת בחינות) מיהרו המנהלים לנצל לטובת ישיבות אינסופיות ומילויי מקום. כך שאין באמת אפשרות לסיים את העבודה בבית הספר, וחלק נכבד ממנה נמשך בבית.
כדי לקבל תוספת שכר זעומה חייבים המורים להשתתף בכל שנה, על חשבונם, בהשתלמויות של 60 שעות, על פי מתווה שמשרד החינוך מאשר מראש - לאו דווקא לפי מה שהמורה רוצה ואוהב. בין דרגה לדרגה חייבות לחלוף שלוש שנים, ולאחרונה נוספה גזירה חדשה - אי אפשר לעלות בדרגה בלי הערכת מנהל והערכת עמיתים למקצוע.
חלק מהמורים עדיין עובדים בתנאים של עובדי קבלן, מפוטרים מדי שנה, ולא מקבלים שכר בחופשות כמו עמיתיהם, שמועסקים דרך משרד החינוך.
רבים מחבריי בבית הספר עובדים בעבודות נוספות כדי להשלים הכנסה. לפעמים כמורים פרטיים בשעות אחר הצהריים, ולפעמים בעבודות אחרות. יש מורות שעובדות במשק בית, יש כאלו שמשלימות הכנסה במלצרות.
למנהלים אין ממש יכולת לשנות את המצב. הם עסוקים כל הזמן בריצוי של ההורים ושל הפיקוח, כלומר, בפוליטיקה. לכן הם מאמצים בשמחה כל אופנה חינוכית ומטילים על הצוות עבודות נוספות, מיותרות ומתישות, רק כדי לשאת חן בעיני הממונים וכדי לשמר את מעמדם ולשמור על כיסאם.
״נִראוּת״ היא המנטרה החדשה במערכת: לא חשוב מה עושים, העיקר שייראה טוב. כדי שתהיה נִראוּת, צריך לייצר זוהר כל הזמן. היום כבר לא די בשם "בית ספר", עדיף ״בית חינוך״, אבל לא סתם: ירוק, טכנולוגי, מנהיגותי. המורים נדרשים לכלות את שעותיהם במטלות שיווקיות - לעדכן את ההורים בכל פעילות, קטנה כגדולה ("השבוע יצאנו לשתול פרחי נייר ממוחזרים למען ילדים מעוטי יכולת בפריפריה"); להכין תוכנית שבועית; לצלם את הילדים בכל רגע נתון, כדי להציג באתר בית הספר.
אז יש שבוע חינוך גופני ושבוע מתמטיקה ושבוע פורים ושבוע אמנויות ו"ימי שיא" וטקסים, ובתוך כל הקקופוניה הזאת אמורים הילדים - שגם כך אין להם יותר מדי קשב - ללמוד. בכל רגע נתון מתרוצצים ילדים מחזרה א' לחזרה ב', כדי שהמנהל יוכל להראות להורים ולמפקחים כמה יפה לומדים בבית הספר שלו, אולי גם לקבל איזה אות הצטיינות או עוד קצת תקציבים.
בשנים האחרונות עקבתי אחרי ההיעדרויות של הילדים בגלל אירועים וטקסים וגיליתי שהיו תלמידים שנעדרו במצטבר מ־50 אחוזים מהשיעורים החשובים דוגמת מתמטיקה, אנגלית ועברית. המורים לא שמו לב, ההורים לא ידעו, אבל כולם מחאו כפיים בטקס. אחר כך נאלצו הילדים ללכת לשיעורים פרטיים, כדי להשלים את החומר.
חלק מהמנהלים מנצלים את כוחם כדי להטיל מורא על המורים. חלקם מתעמרים ממש, ואז נשארים המורים חסרי כל הגנה. ארגוני המורים הרי מייצגים גם את המנהלים, בניגוד עניינים בולט. המנהלים הטובים הולכים ומתמעטים, בדיוק כמו הזן הנכחד של המורים הטובים.
מעגל האימה שנוצר לא מושך למקצוע כוח אדם איכותי. כשסף הקבלה לאוניברסיטאות ולמכללות עומד על ציון 480 בפסיכומטרי, ועם שכר כל כך נמוך ותנאי עבודה קשים, אי אפשר לצפות שיגיעו למערכת הטובים ביותר. למה שאנשים מוצלחים, שמכבדים את עצמם, ירצו להיכנס למעגל הזה?
אל כל התענוג הזה אפשר להוסיף את הרדיפה התקשורתית. כלי התקשורת כאילו שמו להם למטרה להטריד את המורים בלי הפסקה, והפכו לחלק בלתי נפרד ממנגנון ההסתה המתמשך נגד מורים. ברור שביקורת היא חיונית וחשובה, אבל בשנים האחרונות היא הפכה לציד מכשפות.
למורים אין שום דרך להגן על עצמם. נאסר עליהם להתראיין, והם לא יכולים להגיב להאשמות קשות ובוטות שמועלות נגדם. כך הופכת העבודה העיתונאית לקלה במיוחד. אחרי כל כתבה כזאת רואים עלייה באלימות נגד מורים. בחברה מוסתת ואלימה לא צריך יותר מזה. בעל זבוב זה כאן, במסך שלנו.
כן, יש גם מורים לא מוצלחים. לא אמפתיים, לא קשובים, לא אכפתיים. מורים שאין בהם את האהבה הבסיסית לילדים, כי אהבה בעיניי זה הדבר הכי חשוב, אפילו יותר ממקצועיות. מורה שיש בו אהבה לילדים, גם אם אינו הכי מקצועי, ייתן להם הרבה יותר כלים לחיים מאשר מורה נטול רגש, גם אם הוא מקצוען.
נתקלתי במורים שראו תלמידים סובלים ולא נקפו אצבע כדי לעזור להם. נתקלתי במורות ששאלו אותי "מה זה מעניין אותך?" או "למה כל כך אכפת לך?" אחת אפילו העירה לי שמשום שאכפת לי כל כך, זה יוצר סטנדרטים חדשים בבית הספר.
ראיתי גם עשרות מורים עילגים, חסרי השכלה כללית בסיסית, וולגריים ורדודים. רבים מהם, ובהם גם מנהלים, כותבים מכתבים והודעות להורים בשגיאות כתיב. כשראיתי את זה, לא ידעתי איפה לקבור את עצמי מרוב בושה. כך נוצר למורים שם רע אצל התלמידים, אצל הוריהם, וגם בתקשורת. ציבור המורים כולו משלם את המחיר על התפוחים הרקובים האלה.
ובכל זאת, אני מוצאת את עצמי אוהבת את העבודה שלי בכל שנה מחדש. סולחת גם לתלמידים שהתחצפו, וגם לאלה שמקשים עלי ללמד. שומרת עליהם ודואגת להם, ולרוב שומרת איתם על קשר גם לאחר שהם עוברים לתחנה הבאה בחייהם. מרגיעה את ההורים ככל האפשר, ומנסה למצוא שביל ביניים בתוך הטירוף.
אני חוזרת בכל שנה, מקווה שהפעם זה יהיה אחרת, ומגלה בכל פעם מחדש ששום דבר מהותי לא השתנה. שאף אחד לא ישמור עלי ועל כבודי, אף אחד לא יעריך ואף אחד לא יקל. העבודה נעשית קשה ומעייפת יותר משנה לשנה, ותחושת ההשפלה כבדה מנשוא.
אני לא יודעת כמה זמן עוד אוכל להמשיך. אני נשארת מתוך תחושה של שליחות, ומתפללת שיגיע הרגע שבו כולם יבינו שהנזק שנעשה בשנים האחרונות לתדמית המורה פוגע בחברה כולה ומייצר דורות של אנשים בורים ורדודים, חסרי אחריות, חסרי אמפתיה, חסרי כבוד לסמכות ולחוקים. אי אפשר לצפות למשהו אחר מילדים שרואים מדי יום את הרדיפה הכללית של אנשים שהם אמורים לכבד וללמוד מהם. את המחיר אנחנו כבר משלמים.

מערכת החינוך

כואב הלב לראות אנשים מבוגרים, ביניהם מורים, שלא השכילו להבין דבר פשוט.
אתם צריכים להפסיק לחשוב כמו דיקטטורים, אתם חייבים לפרמט מחדש את המחשבה.
מאיפה נובע הרצון הזה שלכם לשליטה חולנית על הילדים?
אתם חייבים להניח לילדים לחיות את חייהם. אפילו אני, שאוהב לקרוא וללמוד לא מסוגל לעשות זאת יותר מארבע שעות ביום אז בטח שילדים שרובם לא אוהבים ללמוד לא מסוגלים.
מעבר לארבע שעות זה לא אפקטיבי.
אז באים החכמים כביכול ואומרים מה יש לעשות עם הילדים שההורים שלהם עובדים.
אותם חכמים כביכול חושבים שמסגרת של שמונה שעות ביום מתאימה לילדים.
אני יכול להעיד על עצמי שאני לא מעוניין להיות בשום מסגרת של כפייה למשך שמונה שעות וזה לא משנה מה כל מיני מומחים חושבים לגבי פעילויות העשרה למיניהם.
אני לא אוהב קבוצות אני לא אוהב מערכות שליטה אני רוצה שיניחו לי לנפשי.
ארבע שעות ביום חמישה ימים בשבוע זה מספיק.
ניתן למצוא פתרונות לילדים אחרי השעה 12 אפשר להפעיל מתנ"סים חוגים ושיעורים אחרי שעות הלמידה אבל הם חייבים להיות רק בגדר אפשרות, בטח שלא בכפייה.
אז מה עומד מאחורי פילוסופיית השליטה הזאת?
הכל החל במאה ה-19 כאשר קפיטליסטים שהפעילו את המפעלים האיומים בתת תנאים תירצו את שיעבוד העובדים בכך שאם אנשים לא יעבדו 18 שעות ביום הם יצאו פושעים ושתיינים.
כמובן שזה היה שקר כי לפני המהפכה התעשייתית עובדי האדמה עבדו הרבה פחות ולא יצאו פושעים ושתיינים.
על אותו משקל מתרצים שליטה על ילדים.
אני זוכר שכאשר הייתי ילד ולא הלכתי לבית הספר משפחתי גערה בי שאני אצא פושע כי זה מה שהמערכת שטפה להם את המוח.
למה פושע? אם אני לא רוצה ללכת למערכת של דיכוי זה עושה אותי פושע?
דווקא בימים שלא הלכתי לבית הספר הכי השכלתי. הייתי יושב עם אינציקלופדיות וספרים ולומד ומשכיל ונהנה מכל רגע.
למידה זה דבר פרטי ולא המוני.
אני לא מעוניין במערכות השליטה שלכם ולא משנה לי איך מומחים כביכול יתכננו אותה.
אני יודע שלחלק יש כוונות טובות ורוצים לתקן את המערכת אבל תתחילו בלהבין שהכי טוב זה פשוט לא לגנוב לילדים את זמנם.

 

ילדות

וידוייה של חשפנית

לחשפנות אני הגעתי ממקום מאד נמוך. הבנתי שאני יכולה או לשלם שכר דירה, או לקנות אוכל ולשלם חשבונות. אה, והיה לי חתול לדאוג לו.
ידיד העלה הצעה הזויה ומעליבה-באופן-מחריד: מה עם חשפנות? מצלמות? 
באמת שחשבתי שאם הוא היה לידי הייתי מעיפה לו את הסטירה של החיים. איך הוא מעיז? אני....זונה? מה אני נראית לו? איכססססס
אחרי שהתפכחתי והבנתי שאין מה לעשות, כסף זה כסף. יהיה מה שיהיה. באתי אליו ושאלתי: איפה חשפנות? 
ביקשתי שיקשר אותי למישהי, מישהי שיודעת, שיכולה להמליץ על מקומות, שתסביר לי קצת.
בסוף יצא שגם עבדנו ביחד, אבל זה סיפור אחר. עולם קטן, באמת.
הקונספט של מצלמות היה נראה לי נורא פולשני משום מה, לא התכוונתי להביא ביד מול מצלמות, זה הרגיש לי כמו חשיפה של משהו שאישי ואינטימי ושלי. אבל חשפנות לעומת זאת? סבבה. נראה מה יהיה.

הייתי בנאדם חסר ביטחון להחריד כשנכנסתי בדלת חשוכה לתוך מועדון סמי-מואר, מלא מראות, עם אקווריומים בכל מקום ונברשת את ענקית. יותר מזה, הייתי דיכאונית, אובדנית, חרדתית לגבי הכל. הייתי מורעבת, והייתי מותשת מלקרוע את עצמי בשתי עבודות מתישות להחריד בשביל שכר מינימום. הייתי מותשת מעבר למה שאני יכולה לתאר במילים מהתובנה הפשוטה שאין לי עתיד. אני לא יכולה לחיות משכר מינימום שלא מספיק לי לכסות את החוב שיש לי [אני עם מחלה אוטואימונית שמדי פעם משתקת אותי, מחוץ לבית מגיל לא-חוקי, מפה לשם הייתה סך הכל שנה וחצי ב-12 שנה האחרונות שלא עבדתי. אבל עליה שילמתי ביוקר אחר כך. מאד ביוקר], לשלם שכר דירה שגם ככה היה נמוך להחריד, ועוד לתכנן השקעה כלשהי בעתיד שלי. והעתיד תמיד כולל השקעה כלכלית. כל דבר שאלמד מחייב הוצאה כלשהי. החכמים יגידו "מה הבעיה תלמדי מיוטיוב באינטרנט". קשה כשאין לך כסף לאינטרט. שלא לדבר על מחשב מתפקד. לא היה לי כסף לאוכל. אני מניחה ששקלתי אז יותר קרוב ל-40 קילו מאשר לכל משקל תקין שהוא. יודעים מה זה להיות רעבים כל הזמן?בתת-תזונה? להיות עייפים כל הזמן, כי לא ישנתם מעבר לשש שעות כבר חודשים, וזה במקרה הטוב? זה עושה משהו למוח שלך. משהו מאד שוחק ורע.
חשבתי במקום מסוים שבכניסה לעולם החצי-אפל חצי-מואר הזה אני חורצת את גורלי. "זהו, אני אהיה כמו הזונות האלה בסרטים שמתות מקראק או הרואין או משהו"
.אבל היי, הייתי חייבת לנסות. לא משנה מה הסיכון. הייתי נואשת. זה היה הכל או כלום, ואני הייתי מוכנה כרגיל בחיים שלי - לקבל את המקל הקצר. את הכלום.
אני לא אלאה אתכם במשמרת הראשונה שלי, למרות שהייתה מבדרת וכל כך סערת רגשות מצידי ועברה בהרף עין.
אבל חזרתי הביתה, פיזרתי שטרות מגולגלים על השולחן מולי, ופשוט ישבתי שם. בהלם. מוחלט.
שם, על השולחן מולי, מנסים לחזור לצורתם המגולגלת, שכב העתיד שלי. עשיתי באותו ערב יותר ממה שעשיתי בשבועיים של עבודה מאומצת, בעבודה קשה שדרשה קריעת תחת, ללא הפסקה כחוק, תחת בוס שצרח עלינו כל פעם שהעזנו לנוח, לשבת, לאכול, לשתות או ללכת לשירותים. [אני לא מדברת על המועדון כמובן. אני מדברת על עבודה...חוקית. בשכר מינימום.]
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. מילדה אובדנית וחסרת עתיד, הפכתי לאישה שמסוגלת לא רק להחליט על כל עתיד שעולה בדמיונה הפרוע בתור העתיד *שלה* עכשיו...היא יכולה גם לממש אותו. בקלות. 
פתאום הייתה לי תקווה. היו לי אפשרויות. הייתה לי בחירה. לא הייתי קבצנית שמלקטת שאריות של אחרים, חיה על נדיבות של אחרים, חסרת כל. 
הדבר הראשון שקניתי היה מחשב. נרשמתי ללימודים. למדתי כמה שיכולתי מהמקום שנרשמתי אליו. התחלתי לחפש עבודה. עבדתי מרבית הזמן הזה. העבודה במועדון הייתה שוחקת, ובתור ילדונת חסרת ביטחון וחסרת ערך עצמי לא תמיד ידעתי להגיד "לא". לא ידעתי שיש לנו, החשפניות, קהילות. לא ידעתי שזה בסדר להתייעץ, ולשאול, לא ידעתי שיש לי את מי בכלל. לא ידעתי שזה בסדר להיות חצופה, להעיף סטירות, לעשות דרמה מלקוחות שדיברו לא יפה או נגעו בי איפה שלא הרשיתי. 
עבדתי במקום שבו הייתה תמיד תחרות סמויה בין הבנות. בגלל הבנות, לפני שתאשימו את הבוסים. פשוט יצא ככה, היו מכות, הרבה, לבוסים באמת שלא היה כוח להתעסק עם השטויות האלה ובצדק בעיניי. הם היו גם מתגמשים נורא מבחינת לוז. מעולם לא רשמתי משמרות מראש, הייתי פשוט באה מתי שבא לי והולכת בסוף משמרת או מבקשת ללכת לפני אם לא היה לי כוח. 
העבודה הזו שוחקת בלי קשר, היא אינטנסיבית, אנשים תובעניים רגשית, היא קורעת פיזית, הייתי תפוסה אחרי כל משמרת, כאבי ברכיים, רגליים, גב, מה לא...כמעט גרוע כמו מכירות ולעמוד שעות ביום אבל אני עושה ב-2 דקות מה שהן עושות בשעה, אז....מי אני שאתלונן (;
ורגשית..אנשים מוציאים בפניך דברים שהם לא מדברים עליהם עם אחרים, מצפים שתקשיבי ותביני ותעזרי, ותתייחסי אליהם בכפפות של משי שרק אהבה יודעת לתת, שתראי להם חיבה ואמפתיה וצומי ואישורים ומחמאות ותתלהבי מהם....אינטנסיבי ומתיש כאמור. כמעט כמו מכירות, או שירות לקוחות מה אני אגיד (;
אבל אני סוטה מהנושא....הבפעם האחרונה שיצאתי מהמועדון יצאתי במודעות מלאה שלשם - אני לא חוזרת [ובאמת, כשהייתי צריכה כסף הלכתי למועדון אחר], אחרי שמצאתי עבודה בתחום שלמדתי. נסעתי על האופניים הזולות שלי שאהבתי יותר מכל אופניים עם מיליון הילוכים, עברתי ליד בית של אקס שזרקתי כי הוא לא התייחס אליי יפה ולא הכיר ברצונות שלי מספיק, נעולה עדיין בנעלי עבודה, והרגשתי חופשיה כמו שלא הרגשתי אף פעם. היה לי כסף בתיק. היו לי אפשרויות. הבאונסר, רוסי מבוגר, עצום, וג'נטלמן מקסים כמו שבאונסרים במועדוני חשפנות תמיד - הציע לי טרמפ וצחק כשראה אותי מדוושת על העקבי-חשפנית שלי. סירבתי. לא כי לא סמכתי עליו, או כי פחדתי.
הייתי צריכה את הנסיעה הזו בשביל סגירת המעגל. הייתי צריכה זמן לחשוב, לעכל.
יצאתי מהמועדון ההוא אישה בטוחה בעצמה, שמקבלת את הגוף שלה, אוהבת אותו, יודעת להשתמשת בו, גם כדי לכלכל את עצמה וגם כדי להנות. אישה שרוקדת יותר בחופשיות, צוחקת בלי לדאוג ובלי להתבייש, שיודעת שהכוח תמיד נמצא בידיים שלה. הכוח לבחור, ולעשות. יצאתי משם עם ההבנה שאמנם כסף זה לא הכל בחיים, אבל עדיף לבכות במונית בדרך לים ולשתות שם איזה בלאדי מרי על ארוחת בוקר אחרי שסיימתי לנגב את הדמעות בשירותים - מאשר בדירת חדר קטנטנה ולדפוק את הראש בתקרה כי שכחת שאת לא מטר עשרים ובמבה.
הבנתי שלא משנה איזה תחביב אני רוצה לפתח, או מה אני רוצה ללמוד, או מה אני רוצה לעשות עם עצמי בתוך העולם המופלא שאנחנו חיים בו - המפתח שפותח הכי הרבה דלתות הוא כסף. למדתי שנחישות, התמדה וכוח רצון יכולים להביא אותי רק עד הסף, לא לפתוח את הדלת. הבנתי שהסיבה העיקרית שביליתי שנים על סף התקפי חרדה - היא כי לא יכולתי להניח בצד את העובדה שאין לי עתיד, שאני בחובות, שאני לא יכולה להרשות לעצמי את המכנסיים האלה לא משנה כמה שלי כבר בלויים, או כמה יש בנעליים שלי יותר חורים ממה שלגיטימי לאישה בגילי לנעול, או שאני צריכה לסרב לבילוי עם חברים בפעם המאה אלף, ושבפעם המאה אלף ואחת פשוט ימאס להם להזמין אותי בכלל.
ופתאום, כשבעיית הכסף נעלמה מהחיים שלי - נעשיתי רגועה. דווקא כשיכולתי להרשות לעצמי לקנות חצי חנות, בחרתי לעצמי רק את השרשרת שרציתי, רק את השמלה שאהבתי. לא עוד קניות אימפולסיביות שהתחרטתי עליהן אחר כך. לא עוד הצטברות חפצים שאין לי מה לעשות איתם.
פתאום היה לי זמן והייתה לי האפרות לכלות כמה דברים אני אוהבת לעשות. נרשמתי לכל מיני חוגים סתם כדי לנסות, התחלתי לצאת עם חברים. יכולתי לשבת בברים. זה היה הישג שכמעט גרם לי לבכות מאושר כל פעם שעשיתי אותו. יכולתי אפילו לשבת במסעדות, למרות שהיה לי אוכל בבית!
כולתי להרשות לעצמי לקנות דברים כי אני רוצה. לא כי אני צריכה.
גם התפיסה שלי את הגוף שלי השתנתה - רוב חיי הבוגרים הוא היה מעין איזה בלאגן מגעיל שנכפה עליי ושאני חייבת לסבול. ופתאום, ראיתי את הבנות האחרות, מיליון ואחד מבני גוף שונים. גבוהות, נמוכות, שחיפיות לרמת אנורקסיה, מלאות על גבול השמנות, חזה גדול, קטן, נפול, מזויף, אמיתי. ישבן שטוח, עגול, שרירי, חטוב, משופץ, עם סימני מתיחה. בהירות, כהות, מקועקעות או לא, עם כל סוגי השיער שאפשר לחשוב עליהם. וכולן עובדות, גברים בוהים בהערצה עיוורת וחרמנות בכולן [כל אחד במסגרת הטעם שלו כמובן], כולן יפות וסקסיות. ואיכשהו מאבק שלקח לי עשרות שנים נפתר בכמה חודשים. בלי שהתאמצתי, כאילו מעצמו. ידעתי מה הערך שלי, ולמרות שקל להתמכר למחמאות ולצומי שמקיף אותך כמו איזה כוכבנית הוליוודית סוג ג' ולתלות את הבטחון העצמי שלך רק בו - ידעתי שהיה שם משהו מעבר. משהו שיחזור ויגיח. והנה, אני שלמה עם הגוף שלי. 10 קילו יותר, או פחות, אני בסדר. וזה משהו שלא יכולתי לתאר לעצמי שאפשרי בכלל פעם, מי ידע...
האם היה לי קשה, מצלק, שובר, כואב, מתיש, רציתי לשרוף את המקום וכל מי שיושב בו ביחד עם כל ההנהלה והבנות מדי פעם? כן, ברור. אבל, דוגרי? אני יכולה להגיד את זה על רוב העבודות שיצא לי לעבוד בהן. אולי מלבד הנוכחית, וגם פה יש ימים מוצלחים יותר ופחות.
ההבדל היחיד, מבחינתי, הוא הרווח שיוצא לי. אני מוכנה לסבול בשביל 12 אלף בחודש, שנעשים ב3-4 ימי עבודה, כל אחד מהם של 5-12 שעות. אני לא מוכנה לסבול כל יום במשך 8 שעות בשביל שכר מינימום שלא מאפשר לי שום כיף בחיים. אני גם הראשונה להגיד שזו לא בחירה שתתאים לכל אחת, ולא ממניעים של צמצום תחרות. אני יודעת שעברתי בחיי דברים שאחרות ואחרים היו קמלים מהם. אני צמחתי. גם את העבודה במועדון לקחתי לאותו כיוון. למדתי את עצמי ואת העולם, למדתי את הגבולות של מה שנוח לי איתו ומה שאני אצטרך לתמחר גבוה יותר כדי שהוא ישתלם לי. 
כי בסופו של יום, אני אעדיף רבע שעה של אי נוחות ועננת באסה של יום יומיים, על פני חודש של חרדה מירידת שכר הדירה שלי. אני אעדיף את זה בכל יום נתון.
למעשה, אני ממש רוצה חופשה לאחרונה. ויש לי חברה שעבדה איתי וגם דיברה על לחזור. תיכננו לחזור ביחד, לחסוך לחופשה בחול, אולי לעוד כמה פינוקים. שתינו צריכות חופשה, קצת לנוח מהיומיום, לראות עולם, לחזור עם כוחות מחודשים. היה יכול להיות נחמד. דיברנו ככה באוויר על לחזור בסופשבוע שלפני החג, לתפוס את כל מי שרצה לחגוג לפני שכל הגיהינום המשפחתי מתחיל. 
אבל לא, עכשיו נצטרך לחסוך כמו אנשים נורמליים. לעבוד בעבודות סוג ז' תמורת שכר מינימום, לשרוף שעות יקרות שלא יחזרו בשביל מה? חופשה שנגיע אליה גמורות מעייפות? כן, להיט, ממש.
תנו לי להביא ביד לחמישה גברים שאני לא מכירה במשך רבע שעה, אני אסתדר בלי ההצלה שלכם, תודה רבה....
אז עכשיו קמה איזו חבורת אבירים על אופנועי-משטרה לבנים תלת-גלגליים והחליטו שהם צריכים להציל את הנסיכות היפות, העדינות והמשום-מה ממש אבל ממש טיפשות ממגדל השן שלהן. מולן יש דרקון שחור, קשקשיו מבהיקים באור מועדון-הלילה, נחיריו פולטים עשן כמו, טוב, מכונת עשן מגעילה כזאת שיש במועדונים. קוראים לדרקון הזה "זנות", ומרגע שהוא תופס אותך הוא מרעיל אותך בהבל הפה שלו ולא עוזב! הרי הזנות היא מעגל, איך אתם לא יודעים? מרגע שנכנסים זהו את שם, אין יציאה!
ועכשיו הגיעו האבירים, שברו לכולנו את המגדלים, השאירו אותנו ואת הילדים שלנו חסרי בית, את הבעלים ובני-הזוגשלנו עדיין בחובות, את החובות שלנו לא משולמים, את המשכנתא ואת החיסכון לעסק ריקים וכועסים כמו שאף דרקון לא יוכל לכעוס עלינו לעולם. וכשהתשלו על שכר לימוד יהיה אמור לרדת, הוא לא ירד. ויבוא טלפון מהאוניברסיטה, או מהפקולטה, או מהמכללה, ומהצד השני שלו יהיה קול אדיש שיגיד במילים נחמדות יותר את המסר שלא משתמע לשתי פנים:"זה עכשיו, או שאת עפה. את, וכל החלומות שלך על עתיד."
לא עדיף לא להרוס, תגידו לי?
לא עדיף לשאול לפני?
הרי יכולנו להגיד לכם שכן, לפעמים אנחנו רוכבות על הדרקון, ולפעמים גם ממש לא כיף לנו. אבל אין כמו הרגשת השחרור של לא להצטרך לקום בבוקר, ורחש הכנפיים שלו בזמן שאנחנו סופרות שטרות.

אנחנו נשארים בארץ

אז מי הם אותם הישראלים שמתופפים על חזם עקרונות ומוסר, שהם הנשארים והאחרים הם פחדנים?
הסכיתו ושמעו על צדיק סיני ושמו קונפוציוס שהוא ידוע עבור כל אדם שהוא לא בור.
קונפוציוס אמר שכאשר במדינה שולטים צדיקים והיא פועלת נכון זה אי מילוי חובתך אם אתה לא מאייש תפקיד בה.
וכאשר הפושעים שולטים והמדינה פועלת בחוסר מוסר יש לעזוב אותה.
את מולדתו עזב קונפוציוס כי ממשלתה לא פעלה על פי חוקי הצדק, שנים רבות הוא עבר ממדינה למדינה עם עשרות תלמידיו בתקווה למצוא שליט שיישם את דרך המוסר והצדק שהוא הטיף לה.
מה שחשוב הם העקרונות והצדק, לא המקום.
אני מעדיף לראות ישראלים שיקימו קהילה טובה בחו"ל מאשר שיבזבזו את חייהם לריק בארץ.

 

מילטון פרידמן

הטבע של המין האנושי

זה הטבע של המין האנושי. ברברי אכזרי אדיש אנוכי. יפן דנמרק ואיסלנד עדיין טובחים מדי שנה באלפי לוויתנים. הלוויתנים הם יצורים אינטליגנטים במיוחד ובנוסף נתונים לסכנת הכחדה.
האנשים שמתירים את ההרג הזה צריכים להישפט על פשעים כנגד הטבע בדומה למשפטי נירנברג.
עד שלא ייתלו כמה אנשי ממשל הם ימשיכו בטבח הזה.

 

גיל 40

רגשות

יופי ואינטליגנציה ואף כישרון הן מעלות שניתן למדוד אבל ישנן מעלות נסתרות שאינן גלויות עבור רוב האנשים כי אין להם את הכלים למדוד.
אלו הרגשות שיש לאנשים כלפי העולם, זו הרגישות שקיימת בהם שעושה אותם מיוחדים ושונים, יחודיים.

 

נוכל נדל"ן

נוכל הנדל"ן כחלון לא מתבייש להראות את פרצופו הערמומי על מסכי הטלוויזיה אחרי ששיקר לבוחריו ועשה לעניי ישראל אצבע משולשת בזמן שהוא עצמו חי על חשבונם.
ואיך אין עיתונאי אחד שמעלה את השאלה איך נוכל מסוגו של כחלון עדיין מפזז לו בשמחה מחוץ לכותלי הכלא.
קבלן שרימה אדם יחטוף שנים בכלא ומה לגבי מי שרימה עם שלם?

 

תיקון

איך יצור שמחשבותיו וידיעותיו לא מושלמות יכול לתקן עולם?
ולמה לדעתכם עולם זה הוא לא מושלם וזקוק לתיקון?
למה שאל מושלם ייצור עולם לא מושלם?
ואיך האדם שהוא לא מושלם יכול להיות מופקד על תיקון עולם לא מושלם?
ואולי העולם לא מושלם בגלל שהאל לא מושלם?
ואולי אם ננסה לתקן נקלקל עוד יותר?
ואולי העולם דווקא כן מושלם אבל האדם בחוסר שלמותו רואה בו כזקוק לתיקון?
הטבע מלמד אותנו שהוא אכן לא מושלם אבל הוא הדבר הקרוב ביותר לשלמות.
מיליארדי שנות חיים על פני כדור הארץ חכמים יותר מכל דוקטור שלמד שלושים שנה באוניברסיטה.

 

כאוס וסדר

תחת ל. ס. ד וחומרים דומים התפיסה לא משתבשת או הזייתית אלא מתרחבת.
בדיקות הראו שחלקים כבויים במוח נדלקים ותקשורת בין חלקים שונים במוח שלא היו, מתקשרים. לזמן קצר שאנחנו יכולים לראות את המציאות בתמונה גדולה יותר ולראות את הפרטים הקטנים בפסיפס המציאות.
והמציאות האמיתית היא כאוטית ולכן הממסד הרפואי שלוקה בבורות קורא לזה הזייה.
זה נראה הזייה למוח שתהליכים אבולוציונים הגבילו את תפיסתו על מנת שהוא יוכל לשרוד.
כלומר העולם האמיתי הוא כאוס אבל כדי לשרוד יש צורך למצוא סדר מתוך הכאוס אחרת לא נוכל לשרוד.
זאת אומרת שהברירה הטבעית העדיפה לכבות לנו חלקים מהמציאות על מנת שנוכל לתפקד ולשרוד במקום שנוכל לתפוס מציאות גבוהה יותר של כאוס.

 

אמא וילדיה

אנשים יגידו לכם שבטבע כאשר הצאצא ינק מספיק חלב ושהגיע הזמן להפסיק להסתמך על חלב בתור מזון האמא נותנת לו בעיטה קלה או נשיכה קטנה כדי להזכיר לו שהוא מספיק גדול ומשלב זה הוא צריך להסתדר בכוחות עצמו.
נכון אצל רוב היונקים זה כך אבל אצל יונקים מפותחים התקופה הקצרה הזאת של הנקה אינה מספקת על מנת להבטיח שהצאצא ישרוד ולכן יש צורך בעוד שנים של הדרכה והגנה של האמא על מנת להבטיח שהצאצאים שלה יהיו מסוגלים לשרוד בכוחות עצמם.
אבל אצל בני אדם, שימפנזים ובונובו, המפותחים מכולם, הקשר בין האמא לצאצאיה נמשכים לכל החיים, גם אחרי שהאמא הבטיחה שצאצאיה ישרדו.
מחקרים הראו שכאשר מפריעים לקשר רציף בין האמא לצאצאיה בשנים הראשונות, צאצאיה יפתחו בעיות חברתיות ופסיכולוגיות.
וזה בדיוק מה שקורה כיום בעולמינו שילדים נזרקים למעונות וגנים במקום לפתח קשר בריא ורציף עם אמם בשנים הראשונות.

 

אי התערבות

לא מציאותיים

ציפיות

כל כך הרבה סבל נפשי נגרם בגלל ציפיות לא מציאותיות.
אנחנו חיים בחברה קפיטליסטית וחברות קפיטליסטיות יוצרות חברות פירמידה.
של מעטים עשירים או מצליחים ורוב מוחלט שחיים חיים רגילים.
כל כך הרבה אמהות מצפות מילדיהן שיהיו עשירים ובעלי נכסים יוקרתיים כשהן עצמן לא נתנו כלום לילדים ולא עזרו להם.
אם שאין להורים כסף או שיש להם והם לא רוצים לעזור.
לפעמים גם מצפים מהבת למצוא בעל עשיר או להביא ילדים כאשר המצב הכלכלי שלה על הפנים.
אתם פשוט לא מציאותיים.
אנחנו חיים בחברה שבנויה בצורה כזאת שמונעת אושר.

 

נשים

נשים...
אף פעם לא הבנתי למה הן הולכות בנעליים לא נוחות ואף מזיקות. לפעמים זה נראה כמו פרסות.
למה הן צובעות את השיערות.
למה הן שמות טבעות לא נוחות ולא בריאות ועוד ישנות איתן.
ולמה הן צובעות את הציפורניים הרי זה נראה כמו טפרי חיה.
לק אדום לציפורניים היה שמור בעת העתיקה למלוכה בלבד והיה איסור על צבע זה לאנשים הרגילים.
הוא סימל רודנות וחומרנות. מי בכלל רוצה את זה?

 

חיסול המשפחה

יש מגמה מחושבת ומתוכננת היטב לחיסול המשפחה.
תסית את הנשים שהן כביכול חסרות ערך בבית ושהן לא יותר משפחות.
תעודד את הנשים לעבודה כדי שיהיה ניתן להטיל עליהן מיסים.
תהפוך את גני הילדים למנדטורים.
תפעיל את בית הספר לשעות ארוכות.
תרחיק את הגברים מילדיהם.
תכפה על הגברים מזונות מוגזמים שיגרמו לקרע ומרמור.
תסית בוקר וערב על אלימות גברים.
תציג את הגברים באור מגוחך.
תקרא לגברים פרימיטיבים ולגברים שעברו שטיפת מוח פמיניסטית מודרניים.
טשטש את ההבדלים בין המינים בכל אמצעי אפשרי.
הפעל תעמולה הומו לסבית.
חוקק חוקים שיהפכו את הגברים לעבריינים.
מנע מהנשים דיור וסחור בילדים שלהן.
קח מההורים את הזכות על ילדיהם.

 

חיסונים

מדוע אחיות טיפת חלב מסרבות להתחסן: המחקר שמשרד הבריאות ממש לא רוצה שתקראו.
"מה אנחנו? ברוסיה הסובייטית?... בפרינציפ אני לא לוקחת את החיסון השנה".
"אנחנו לא חיילים".
"אתם לא יכולים לעשות לנו שטיפת מוח"
"איימו עלינו".
"אני לא רוצה שאף אחד יכריח אותי להתחסן, אני לא רוצה, אפילו אם זה מנדטורי, אפילו אם זו שעלת, אני לא רוצה לקבל את זה".
נחשו מי אמר את הדברים הללו? לא, לא מדובר בהורים סרבני חיסון. מי שהשמיעו את הדברים האלה היו, תאמינו או לא, אחיות טיפת חלב.
במחקר ישראלי שהתבסס על קבוצות מיקוד עם אחיות טיפת חלב ניסו פרופ' שמואל רשפון, יו"ר ועדת החיסונים, ועמיתיו מביה"ס לבריאות הציבור באונ' חיפה וממחוז חיפה, להבין מדוע למען השם לא מוכנות האחיות הללו, שמחסנות תינוקות וילדים, לקבל בעצמן חיסון שעלת, ולמה – למרות ההנחיה הרשמית של משרד הבריאות שעל אחיות טיפת חלב לקבל אותו – שלושה חודשים לאחר פרסום ההנחיה רק 2% מהן התחסנו (!).
ממצאי המחקר, שהתפרסם ב-2012 בכתב העת Vaccine, הם סוג של "פצצה ביולוגית" בפני עצמה, שכן מעבר לסירוב להתחסן, הם מעידים על חוסר אמון עמוק ומושרש במערכת הבריאות מצד אנשי הצוות הרפואי עצמם.
אלה כמה מהסיבות המרכזיות לסרבנות שעלו מהמחקר:
1. חוסר אמון של האחיות ברשויות הבריאות ובהמלצה להתחסן – לדברי החוקרים, הפגיעה באמון קשורה לתקופת שפעת החזירים ב-2009.
"חל שינוי דרסטי באמון", אמרה אחת האחיות שרואיינה.
חוסר האמון הזה, כך נמצא במחקר, קשור לכמה גורמים:
• היחס של משרד הבריאות (המעסיק):
"הם צריכים להתנהג אלינו כמו לבני אדם".
"אנחנו לא חיילים".
"איימו עלינו, קיבלנו הרבה אימיילים ששואלים אותנו אם התחסנו ואם לא מדוע לא".
• הזכות לאוטונומיה:
"מה אנחנו? ברוסיה הסובייטית?... בפרינציפ אני לא לוקחת את החיסון השנה".
"אם ארצה אני אתחסן. אני אדם בוגר, אני אחראית, אם ארצה אקבל את החיסון. זה לא יעזור מה שהוא לא יגיד (הרופא)".
• חוסר אמון של האחיות במידע מרשויות הבריאות – האחיות חשו שהמידע שקיבלו לא היה מספק, לא ענה על הצרכים שלהן ולא עזר להן לייעץ למשפחות או לעשות החלטות ביחס לחיסונים.
"אתם לא יכולים לעשות לנו שטיפת מוח. הם מצפים מאיתנו לשכוח מה שהם אמרו לפני שלושה וחדשים או שנה ולהתחיל שוב, חלק ממה שעשינו לא היה טוב, עכשיו אנחנו עושים משהו אחר...".
2. פחד מפני תופעות הלוואי של החיסונים – האחיות דיווחו על ניסיון שלהן עם תופעות לוואי מהחיסונים. הן חשו, תקשיבו טוב, "שהסיכון הכרוך בהידבקות במחלות והחומרה אינם שווים את הסיכון של להתחסן בחיסון שלא נמצא בשימוש מספיק זמן כדי לדעת מהן תופעות הלוואי שלו. זו הייתה אמירה ישירה ביחס לחיסון שפעת החזירים ולחיסון השעלת, והן חשו שהרשויות משתמשות בהן כבשפני ניסוי"!
3. תפיסת סיכונים – האחיות לא תפסו את עצמן כנתונות בסיכון לחלות בשעלת, אף על פי שהן עובדות יום יום עם תינוקות וילדים, ובמקום לקבל אוטומטית את החיסון, נחשו מה הן דרשו? לבצע בדיקת נוגדנים, כדי לדעת אם בכלל החיסון נחוץ:
"אני אהיה מוכנה לעשות חיסון אימונולוגי, ואם אין לי נוגדנים (לשעלת) אעשה את החיסון".
מעבר לעובדה הפשוטה שכפייה היא הדרך הבטוחה לאבד עוד יותר את אמון לא רק של הציבור, אלא גם של אנשי הצוות הרפואי - וזה אחרי שאנשי משרד הבריאות (לפי המחקר) כבר הבינו שההתנהלות שלהם ב"מגיפות" קודמות כבר גרמה לאבדן אמון, המחקר הזה מלמד אותנו עוד דבר חשוב:
האם הרופאים והאחיות באמת מסכימים כולם שכפיית חיסונים על תינוקות וילדים היא צעד ראוי, ושלחוקים כמו חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, חוק זכויות החולה, חוק הגנת הפרטיות או חוק הכשרות והאפוטרופסות אין משמעות?
"הן (האחיות) חשבו שללקוחות שלהן יש אותה זכות להחליט בעצמם האם או לא לחסן את הילדים שלהם", כתבו החוקרים.
תזכרו את זה בפעם הבאה שבה ינסה "מומחה" כלשהו להסביר לכם שוב שאין בנמצא אפילו רופא או אחות בודדים שמסכימים להתראיין ולהגיד את זה. כי כן, הרופאים והאחיות בהחלט אומרים את זה. הם אומרים את זה בלי מלים, אבל בקול צלול וברור.

דיקטטורה

איך מערכות דיקטטורה פועלות?
הן לא אומרות שהן דיקטטורה, הן אומרות שהן דמוקרטיה.
הן פונות לציבור ומבקשות לשמוע את דעתו.
אבל אין להן שום כוונה להקשיב, הכל נעשה רק מתוך פורמליות, הצגה שהן כאילו משתפים.
הכל כבר מתוכנן מראש והמערכת כבר סגורה על מה שהיא רוצה לעשות אבל בשביל לא להיראות דיקטטורים הם צריכים לעשות הצגה של שיתוף דיעות.
אפשר לראות שזה הכל הצגה באופן שהם משתיקים את הנוכחים.
או מפטרים עובדים אם הם אמרו משהו נגד או פשוט מוציאים אנשים מהאולם.
או מפריעים לדבר. או מקציבים רק 2 דקות דיבור.
ובדרך שהם תוקפים את כל מי שמתנגד לאג'נדה.
כל וועדות הכנסת וכל ישיבות העבודה למיניהם הם בולשיט. המנהלים והדיקטטורים כבר החליטו.
הם מעולם לא שינו את דעתם ומעולם לא הקשיבו למה שנאמר. הכל הצגות.

 

מדינה וקפיטליזם

מדינה יכולה לגרום להרבה צרות לאזרחיה ע"י רגולציה מחמירה ורצון לשלוט על חייהם.
וברור שכאשר המדינה נהפכת למדכאת נוצרת טינה כלפיה.
כאשר הלא מוכשרים והלא צדיקים מנהלים את המדינה האנשים סובלים.
דברים אלו ברורים לכל אחד.
הבעיה שהחזירים מנצלים זאת לתועלתם הם.
החזירים מתחכמים ומשתמשים בתעמולה נגד המדינה כדי להחלישה על מנת שהם עצמם ינהלו את העניינים.
טובת האדם הפשוט מעולם לא הייתה דאגת העשירים וזה כלל לא משנה אם מדובר בעשירי המשטר או הסקטור הפרטי.
אם המדינה חולה אז יש לרפאה. אל תלכו שולל ע"י הקפיטליסטים כי לא עבורכם הם פועלים.

 

דיור

משהו דפוק כאן מאת אבי גבאי
אני מסתובב בארץ ופוגש יותר מדי צעירים שמחכים לרגע שיקבלו ירושה. כי זו הדרך היחידה בה יגיעו לדירה משלהם. מחירי הדירות כל כך גבוהים ולא פרופורציונאליים לשכר הממוצע שרק דרך ירושה של ההורים, יוכל צעיר ישראלי כיום להגיע לדבר הבסיסי ביותר אליו שואף כל אדם להגיע- בית משלו. זהו המצב הנוראי כיום איתו צריכים הצעירים של ימינו להתמודד. זו המדינה שהורשנו להם אחרי עשור של הזנחה מזעזת וחסרת גבולות של שוק הנדל״ן שהפך למפלצת פראית ואכזרית שמונעת מכל אותם צעירות וצעירים טובים, מיטב בנינו ובנותינו להגיע לבית משלהם מבלי לעבור קודם אצל עו"ד של ירושות.
אני עבדתי קשה מאוד, בלי קשרים ובלי קומבינות, בכדי לייצר לעצמי מציאות טובה יותר מזו שגדלתי בה - מציאות צפופה בצריף של 60 מ״ר ביחד עם שבעת אחיי ושני הוריי במעברת צפון תלפיות. ואני גאה בדרך שעשיתי שאיפשרה לי לרכוש בית יפה משלי, אבל אני שואל את עצמי לו הייתי עושה זאת כיום האם הייתי יכול להגיע לבית משלי? אני בכלל לא בטוח.
אם בזמני הספיקו 70-80 משכורות לרכישת דירה, כיום אנחנו מדברים על 150 -200 משכורות לפחות. והנתון הזה הוא הרבה מעבר למספר, הנתון הזה הוא מכת מחץ לתקווה של דור שלם של צעירים שלא רואים עתיד אמיתי ומתנהגים בהתאם - מבזבזים כסף על דמי שכירות מטורפים בטווח המיידי, כי בטווח הרחוק הם אינם רואים דירה משלהם. הם אפילו לא יכולים לדמיין את הרגע הזה. חיים כאן ועכשיו, מתוך הנחה שאם גם ככה אין עתיד אז לפחות את ההווה הם יסחטו וינצלו מבלי להתחשב בעתיד שגם ככה לא קיים מבחינתם.
משהו דפוק כאן במדינה הזו שהפקירה את הדור הצעיר ושלחה אותו לחפש את האופק שלו בירושות. ראש הממשלה ושרי האוצר והשיכון בעשור האחרון שותפים לפשע הנוראי הזה ואני מסתכל על המצב הנוראי הזה אליו הגענו ואני
כולי תקווה שזה לא מאוחר מדי לתקן את הנעשה ואני יודע שהאמת היא שלא אני ולא אף פוליטיקאי אחר בארץ, יכול להבטיח לתקן מעכשיו לעכשיו בעיה בסדר גודל כזה מפלצתי, אבל אני יודע שני דברים: הדבר הראשון הוא שאין אדם שהולך להילחם על הנושא הזה כמוני. והדבר השני הוא שכמו שאלברט איינשטיין אמר: ״מהי אי שפיות? לעשות אותו דבר שוב ושוב ולצפות לתוצאה שונה״. כלומר, אי אפשר להמשיך להצביע לנתניהו ולצפות שאחרי 10 שנים שהוא לא מצליח לטפל במשבר הוא יעשה את זה בשנה ה-11...

לא על התוקפנות לבדה מאת: צבי ינאי

מכלל 3.8 מיליארדי השנים שבהן התקיימו חיים על פני כדור הארץ, יותר מ-3 מיליארדים הם היו במצב חד תאי. אף על פי כן, המדע התעלם כמעט כליל מפרק זה באבולוציה, עד שבאה לין מרגוליס. היא הצביעה על כך, שאותו עולם ארכאי התנהל לא על בסיס העקרונות הדארוויניים של תחרות, יריבות ותוקפנות, אלא על יסוד דו קיום, תלות הדדית וסימביוזה. מרגוליס סבורה, שהשערות בחלל הפה והאוזניים, השוטונים של תאי הזרע, הסיבים הקושרים את הכרומסומים בתהליך התחלקותם של התאים, ואולי גם הזנבות הארוכים של תאי העצב במוחנו הם צאצאיהן של בקטריות קדומות שפיתחו דו קיום עם קרבנותיהם או טורפיהם. החיים, אומרת לין מרגוליס, אינם משחק סכום-אפס, שיש בו רק מנצחים ומפסידים.

כשדנים בהופעתן של צורות החיים הראשונות מתייחסים בדרך כלל לאורגניזמים רב תאיים מתקופת הקאמבריון (ר׳ מאמר בגיליון זה על חשיבותה הבלתי נסבלת של המקריות), שהופיעו לפני 570 מיליון שנים ושמהם השתלשלו כל צורות החיים הקיימות איתנו היום. ואמנם, עד שנות ה-50 של המאה הזאת סברו רבים, כי החיים על פני כדור הארץ נוצרו בתקופת הקאמבריון. אבל מאז התגלו מאובנים רבים המעידים על קיומם של אורגניזמים עוד לפני 3.8 מיליארד שנים, ועל כך שהם נותרו בצורתם החד תאית יותר משלושה מיליארד שנים. אם נביא בחשבון שהרב תאים הראשונים הופיעו לפני 700 מיליון שנה, הרי שהחיים החד תאיים תופסים 82% ממשך החיים על פני כדור הארץ. נתון זה צופן בחובו חידה לא קלה: אם למצב הרב תאי יתרונות אנרגטיים מובהקים, תגובה גמישה יותר לתנאי הסביבה ופוטנציאל גדול יותר של גומחות אקולוגיות פנויות, מדוע נדרשו לאבולוציה שלושה מיליארד שנים כדי לפתח את האורגניזמים הרב תאיים הראשונים, בעוד המעבר מיצורים מיקרוסקופיים אלה לדינוזאורים הענקיים ארך רק 500 מיליון שנה?

יתרה מזו, ב-2.4 מיליארד השנים הראשונות, החיים התקיימו כבקטריות ואצות כחולות/ירוקות בעלות מבנה פרוקאריוטי, דהיינו תאים פשוטים ללא גרעין וללא אברונים פנימיים (מיטוכונדריות וכלורופלסטים). ואז, לפני 1.4 מיליארד שנים, הופיעו האיקאריוטים הראשונים, תאים הרבה יותר מורכבים, המאגרים בגרעינם את החומר הגנטי ומכילים אברונים פנימיים.¹ אבל למרות מורכבותם נדרשו 700 מיליון שנה ויותר עד שהתפתחו מהם היצורים הרב תאיים הראשונים. שאלות פתוחות אלו חשובות להבנת האבולוציה, אך ספק אם הן היו מתעוררות כלל אלמלא לין מרגוליס, פרופסור למיקרוביולוגיה באוניברסיטת מסצ׳וסטס, אשר רעיונותיה הנועזים ומאמציה הבלתי נלאים לחשוף את עולמם המרתק של המיקרואורגניזמים העמידו את החד תאים במוקד העניין המדעי. יתרה מזו, עבודתה של מרגוליס מעלה קושיה יסודית לגבי המכניזם של האבולוציה: האם הוא מודרך על ידי אגואיזם צרוף ומאבק אלים – כגירסת הניאו דארוויניסטים – או על ידי עיקרון של תמורה הדדית ושיתוף פעולה?

מאז טבע הפילוסוף הבריטי הרברט ספנסר (1903-1820) את הביטוי המפורסם (שבטעות מיוחס לדארווין) שרידות הכשירים (Survival of the Fittest), נוהגים לייחס לאבולוציה הדארווינית את העיקרון של מלחמת הכל בכל. על פי עיקרון מיליטנטי זה, הברירה הטבעית מעודדת אלימות, כוח, תוקפנות ואגואיזם, כיוון שתכונות אלו מאפשרות לפרט להשיג מזון, להגן על נחלתו, להפרות יותר נקבות ולהבטיח בכך תפוצה רבה יותר לגנים שלו. תפיסה זו, שהתוקפנות והאלימות טבועות בגנים שלנו, הניבה שפע מסקנות פילוסופיות ומשנות חברתיות, החל בפרי הבאושים של התורה הנאצית, עבור בתזות שנויות במחלוקת נוסח התוקפנות המובנית של קונרד לורנץ ומורשת הקוף הרצחני של ריימונד דארט, וכלה בברירת קרובים של הולדיין והמילטון, בסוציוביולוגיה של וילסון ובגן האנוכי של דאוקין. והנה באה מרגוליס ומצביעה על הפכיהן של תכונות אלו – שתפנות, תלות הדדית וסימביוזה – כעל המנגנונים המרכזיים בשלושת מיליארד השנים הראשונות לקיום החיים, שמשקלם האבולוציוני רב גם היום.

העצמי והלא עצמי

שורשי התפיסה הקואופרטיבית של מרגוליס נעוצים בעבודת הדוקטור שלה משנת 1965, לפיה אברונים מרכזיים בתאי החי והצומח, כמו המיטוכונדריות המספקות אנרגיה לגוף והכלורופלסטים המעורבים בתהליך הפוטוסינתזה, הן בקטריות קדומות שנבלעו על ידי תאים איקאריוטים ונטמעו בתוכם. התזה הפרובוקטיבית של הסטודנטית הצעירה עוררה לעג בקהילה המדעית, אך כיום איש לא חולק עליה. בהמשך יצאה מרגוליס במסע יחיד למיקרוסמוס, כדי לעמוד על חשיבותם של היצורים החד תאיים לאבולוציה בכלל ולקיום החיים המאקרוסקופיים בפרט.

מסתבר כי במהלך שני מיליארד השנים הראשונות לקיום החיים על כדור הארץ פיתחו הפרוקאריוטים מנגנונים כימיים מתוחכמים ליצירת תסיסה, פוטוסינתזה ונשימת חמצן. מנגנונים אלה ואחרים איפשרו לבקטריות לקשור ישירות חנקן מהאוויר, לשנות את הרכב האטמוספירה ולגרום לתמורה יסודית בקרום החיצוני של קליפת כדור הארץ. חשיבותם של החד תאים אינה רק היסטורית. בלעדיהם אין להבין את תיפקוד המערכות האורגניות המודרניות של יצורים מאקרוסקופיים, ובמידה רבה גם את הגיאוכימיה של כדור הארץ. לדוגמה, הבקטריות ממלאות תפקיד מרכזי בטיהור מאגרים של מי שתייה ובחידוש פוריות האדמה; הן מייצרות מזון ואנרגיה מפגרים וצמחים רקובים ומעכלות את התאית הקשה בבטנם של טרמיטים ואוכלי עשב; צמחים ממשפחת הקטניות לא היו יכולים לקשור את החנקן במישרין מהאוויר אלמלא שיתוף הפעולה שלהם עם בקטריות החיות בשורשיהם; העובר האנושי מתפתח בסביבה נוזלית שמליחותה דומה לזו של האוקיינוסים הקדומים, וגם ריכוזי האשלגן, הנתרן והכלור ברקמות שלנו כמעט זהים לאלה של הסביבה הקדומה. ולבסוף, גוף האדם מכיל מאה טריליון (10¹⁷) תאים שהתפתחו מבקטריות, המהווים 10% ממשקלו היבש.

האם האבולוציה מודרכת על ידי אגואיזם צרוף ומאבק אלים או על ידי תמורה הדדית ושיתוף פעולה?

ובכן, כיצד נוצר שיתוף פעולה זה וכמה זמן היה דרוש לו כדי להתפתח? לפני 5 מיליארד שנים לערך החל ענן אדיר של גז ואבק, שנפלט לחלל מהתפוצצות של כוכב ענק (סופרנובה) באזורנו, לעבור דחיסה גרביטציונית, אשר הציתה בו בערה גרעינית. כך נולדה ככל הנראה השמש שלנו. לא עבר זמן רב, ושטף הקרינה שהתפשט ממנה עורר לחיים גם את האטמוספירה הדלה שהקיפה את גוש החומר ממנו התפתח כוכב הלכת שלנו. גיל כדור הארץ הוא קרוב לוודאי 4,600 מיליון שנה, אך ב־700 מיליון השנים הראשונות לקיומו הוא לא גילה מידה של הכנסת אורחים. התפרקויות רדיואקטיביות אינטנסיביות של אורניום, תוריום ואשלגן בגרעינו עשוהו כדור לבה לוהט ומנעו היווצרותה של קליפת חומר קשה. מים שנוצרו מהתרכבות של חמצן עם מימן התפרצו מפנים כדור הארץ בזרמי קיטור אדירים והתערבבו באטמוספירה עם דו תחמוצת הפחמן ועם גזים רעילים של ציאניד ופורמלדהיד. אבל לפני 3.9 מיליארד שנה התקררו פני האדמה במידה מספקת כדי ליצור קרום יבשתי דק ולאפשר לאדי הקיטור להתעבות לטיפות מים. גשם זלעפות, שנמשך ללא הפוגה כמה אלפי שנים, שטף את הסלעים ממלחיהם וסחף אותם לימות ולאוקיינוסים. במקביל התקיימה פעילות וולקנית עזה, שפלטה לאוויר גזים מבטן כדור הארץ, ואלה העשירו את האטמוספירה ואת הימות בתרכובות כימיות חדשות. התנאים הכימיים והפיסיקליים הבשילו עד מהרה להופעת החיים, ודי היה בניצוץ ברק, בהדף רעם, בקרינה אולטרה סגולה או אפילו בחום בלבד כדי ליצור את אבני הבניין של החיים: חומצות אמיניות וחומצות גרעיניות.

על הופעתם הספונטנית של החיים, הכרוכה ביצירת אנזימים ומולקולות רנ״א בעלות כושר שיכפול עצמי, עדיין לא נאמרה המלה האחרונה ואנו עוד רחוקים מהבנתה. אלא שלא בסוגיה זו עוסקת רשימה זו (על היווצרות החיים, ר׳ מאמריהם של מישל רבל, ישעיהו ליבוביץ ושניאור ליפסון, מחשבות 34-33, 35 ו-57), כי אם באירועים העלומים שהתרחשו 100 מיליון שנה אחרי הופעת החיים. אז התחילו מולקולות של חומצות גרעיניות להתעטף בקרומיות שומניות, ובכך יצרו לראשונה את האבחנה החשובה מאין כמוה בין העולם החיצוני לעולם הפנימי, בין העצמי ללא עצמי. שלב זה מבשר את הופעת החד תאים, להם מקדישה לין מרגוליס את ספרה Microcosmos² .

בשורת האור

המעטפת הקרומית היתה קריטית לקיומן ולתיפקודן של המולקולות האורגניות הקדומות. בחסותה יכלו חומצות הגרעין (הדנ״א והרנ״א) לשכפל את עצמן בביטחון יחסי, ולהעביר לתאי הבת תכונות מועילות שרכשו באקראי; הקרומית חסמה כניסתם של חומרים עוינים לתא, ומצד שני איפשרה לחומרים חיוניים לחדור לתוכו. סלקטיביות זו היתה חיונית ביותר לבקטריות הראשונות, כי לא היה להן כנראה די חומר גנטי לקידוד כל החלבונים הדרושים, ועל כן נאלצו לקלוט אותם במישרין מסביבתן העשירה בתרכובות ביוכימיות. אלא שארוחות חינם אלו הלכו ואזלו ככל שאוכלוסיית הבקטריות גדלה, וזו אכן התרבתה בקצב מדהים. בקטריה זריזה מסוגלת להתחלק כל עשרים דקות; בשתי יממות יכולים להיווצר אפוא 2¹⁴⁴ פרטים, יותר מכל בני האדם שחיו אי פעם; בארבעה ימים עשויה אוכלוסיית הבקטריות למנות 2²⁸⁸ פרטים, יותר ממספר הפרוטונים (2²⁶⁶) ביקום.

כמובן, רק חלק זעיר ממספר אסטרונומי זה מתממש. רובו המכריע נכחד בידי הברירה הטבעית, המעמידה במבחן מעשי את המוטציות האקראיות, פורסת חסותה על היעילות והחיוביות יותר, ובכך מעניקה כיוון לאבולוציה. קצב המוטציות בחומר הגנטי של הבקטריות אינו עולה על מוטציה אחת למיליון חלוקות, אבל סקאלת הזמן של האבולוציה היא גדולה דיה כדי לאפשר הופעתם של חידושים חיוביים. אחד החידושים הללו התבטא בהתפתחותו של מנגנון תסיסה, המפיק מולקולות עתירות אנרגיה מסוג ATP. מנגנון התסיסה איפשר לבקטריות לסנתז תרכובות מזון בעודן חבויות באדמת הביצות, מוגנות מפני הקרינה האולטרה סגולה הקטלנית של השמש. פתרון זה היה כה מוצלח, עד כי מנגנוני תסיסה דומים מוסיפים לשמש גם בימינו אורגניזמים שונים, לרבות אותנו. למשל, במצבים של מאמץ גופני מתמשך, כאשר אספקת החמצן אינה עומדת בדרישה הגוברת לאנרגיה, מפעילים תאי השריר מטבוליזם רזרבי של תסיסה.

עם זאת, תהליך התסיסה אינו מצטיין ביעילות אנרגטית. על כן, הופעת מנגנון הפוטוסינתזה היתה אירוע בעל חשיבות עליונה בתולדות החיים על פני כדור הארץ. יש להניח, כי בשלב ראשון נטלו הבקטריות את המימן ואת דו תחמוצת הפחמן הישר מהאוויר, כדי ליצור באמצעותם את התרכובות הפחמניות הנחוצות למזון ולבניית חומרי התא. אולם רזרבות המימן החופשי אזלו במהירות מהאטמוספירה, כיוון שכוח הכבידה של כדור הארץ לא היה חזק דיו לעצור בעד המימן הקל מלברוח לחלל החיצון. לחץ הברירה הטבעית התחיל לפעול אפוא לטובת בקטריות שניצלו את אנרגיית האור ליצירת מולקולות ATP, אשר סיפקו להן את האנרגיה הדרושה לחילוץ המימן מהסולפידים שפלטו הרי הגעש לאוויר. אבל גם הפעילות הוולקנית האינטנסיבית לא יכלה לעמוד לאורך זמן בביקוש הרב למימן. את הפתרון לבעיה זו סיפקה בקטריה קטנה (סיאנובקטריה), אשר מוטציה מוצלחת שחלה בה הוסיפה למנגנון הפוטוסינתזה הסולפידי מוקד פוטוסינתטי שני. מוקד זה העצים את האנרגיה של המנגנון הראשון ואיפשר למערכת הפוטוסינתטית לפרק את הקשר הכימי החזק בין המימן לחמצן במולקולת המים. בכך לא רק נפתח לפני הסיאנובקטריה מקור אינסופי של אנרגיה, כי אם גם ניתן בידה מנגנון אנרגטי יעיל פי 18 מתהליך התסיסה.

הסיאנובקטריות הוכיחו עצמן כלהיט אבולוציוני מרגע הופעתן. מצוידות בשני המוקדים הפוטוסינתטיים, הן התפשטו ללא הפרעה וכיסו במעטה דק וירוק כל אזור רטוב ומואר. הצלחתן רשומה עד היום בסטרומטוליטים, אותם סלעים עגולים המעטרים את החופים של איי בהמה ומערב אוסטרליה, המורכבים משכבות של סיאנובקטריות מתות – זו גל גבי זו – בדומה לשוניות של אלמוגים. ניתן לראות גם היום את המעטה הירקרק-חום שלהן על סלעים רטובים, בבריכות שחייה ועל וילונות האמבטיה. אולם פעילותן המוצלחת היא רק חלק אחד בסיפור, שכן על כל אטום מימן שהן הפיקו ממולקולות המים, השתחררו לאוויר שני אטומים של חמצן. אמנם בימינו החמצן הוא סם חיים, אבל עבור העולם החד תאי הקדום הוא היה גז רעיל מאין כמוהו, משום נטייתו לחמצן שומנים, חלבונים, סוכרים וחומצות גרעיניות, ולגרום בכך לפירוקם. אגב, גם תאי גופנו מצוידים במנגנונים מיוחדים שנועדו להגן עליהם מפני חימצון יתר. יתר על כן, למרות שני מיליארד שנות חיים עם חמצן יחסנו אליו עדיין אמביוולנטי, ולא בכדי. מחקר חדש יחסית מראה שאורך חייהם של זבובים קצוצי כנפיים גדול פי 2.6 מזבובים מכונפים. הסיבה המשוערת היא, שתוספת החמצן שצורכים בעלי הכנפיים בעת מעופם הופך להידרוקסיל (OH), המחמצן את חומרי התא ומאיץ את תהליכי ההזדקנות.

מעוינות לשותפות

ובכן, ככל שהצלחת הסיאנובקטריות גברה, כך הלך והזדהם האוויר בחמצן, עד שלבסוף סיכן את החיים עלי אדמות. השואה הבלתי נמנעת היתה כתובה על הקיר באותיות מחומצנות. ואמנם, אוכלוסיות שלמות נשמדו, למעט כמה בני מזל שהצליחו להתגונן מהחמצן באמצעות ויטמין E, וכמובן אותן בקטריות שהקדימו למצוא מסתור מהקרינה האולטרה סגולה בביצות האנאירוביות ובמעיינות חמים של מימן גופריתי. ייתכן שהחיים היו נעצרים שם, אלמלא התמזל מזלן של כמה סיאנובקטריות לעבור סדרה מוצלחת של מוטציות, שבסופה נוצר מנגנון חדש (מיטוכונדריה), המסוגל להפיק אנרגיה בתהליך של נשימת חמצן. זן חדש זה של סיאנובקטריות היה מצויד אפוא בשני מנגנונים משלימים: מנגנון פוטוסינתטי המספק מימן לבניית פחמימות, ומנגנון מיטוכונדרי, המשתמש בחמצן הרעיל שפולט המנגנון הראשון כדי להפיק דו תחמוצת הפחמן, מים ושפע אנרגיה. למעשה, המיטוכונדריה היא תחנת אנרגיה משוכללת, המסוגלת להפיק 36 מולקולות ATP על כל מולקולת סוכר שהיא מפרקת, כפול ממנת האנרגיה שמפיק תהליך הפוטוסינתזה. לסיאנובקטריה החדשה היו אם כן כל הכלים הדרושים לפיתוח מסלול אבולוציוני ארוך ומשגשג. היא היתה מסוגלת לספק את צרכיה בתנאי אור וחושך גם יחד, בלי שתיאלץ להתחבא בבוץ מפני הזיהום החמצני. על הצלחתו של מסלול זה אמרה ההיסטוריה את דברה: נושאי המיטוכונדריות בימינו הם אריות, פילים ובני אדם, ואילו צאצאי הבקטריות שמצאו בשעתו מסתור בביצות חיים היום במעיהם.

הבקטריות שהיו לפנים אויבן הקטלני של האמבות התמזגו עימן.

תפוצתם המהירה של הסיאנובקטריות ושל מיקרואורגניזמים אחרים שהלכו בעקבותיהן, חוללה שינויים עמוקים באטמוספירה. מהרכב מקורב של 98% דו תחמוצת הפחמן, אפס חמצן ו-2% חנקן לפני הופעת החיים, התייצבה האטמוספירה על 0.03% דו תחמוצת הפחמן, 21% חמצן ו-78% חנקן (וכן שאריות גזים אחרים). מעבר לכך, תרומתה המשמעותית ביותר של הסיאנובקטריה להתפתחות החיים על פני כדור הארץ באה לידי ביטוי בסלילת הדרך להופעת הפרוטיסטים, קרי תאים איקאריוטיים בעלי אברונים פנימיים וגרעין מרכזי עתיר דנ״א, שבלעדיהם לא היה נוצר עולם החי והצומח המוכר לנו היום.

העובדה שהכלורופלסטים והמיטוכונדריות מכילים דנ״א ורנ״א משל עצמם, מאפשרת להם לייצר את החלבונים הדרושים להם, ללא תלות כמעט בדנ״א המרכזי של התא. עצמאותם שיכנעה את מרגוליס שהכלורופלסטים והמיטוכונדריות לא התפתחו בסיאנובקטריה בתהליך הדארוויני הרגיל של מוטציות מקריות, כמתואר לעיל. לדעתה, אברונים אלה היו בשעתם בקטריות עצמאיות, שנבלעו על יד הסיאנובקטריה ופיתחו במרוצת הזמן סימביוזה מלאה איתה. על פי תסריט אחר, אבי המיטוכונדריות היה טורף מיקרוסקופי, שנהג לפלוש לגופן של סיאנובקטריות ולעכל אותן מבפנים. סביר להניח, שרוב הסיאנובקטריות נעכלו על ידי המיטוכונדריות שפלשו אליהן, אבל כפי שקורה לא אחת לחיידקים ונגיפים אלימים (ר׳ סיפורו של קוונג להלן), תוקפנות יתר לא משתלמת, משום שחיסול הפונדקאי מביא גם למות הפולש. בלחץ הברירה הטבעית התפתח אפוא זן מתון יותר של מיטוכונדריות, שלא עיכל את הסיאנובקטריה, אלא השתכן בתוכה, ניזון מחומריה ומאשפתה, ובתמורה סיפק לה אנרגיה. הברירה הטבעית לא איחרה לגלות את היתרון שבשיתוף פעולה זה, והיא עודדה את המשך הניסוי, עד שהתגבשו יחסים סימביוטיים מלאים בין שני האורגניזמים. לימים נבלע יצור סימביוטי זה על ידי תא איקאריוטי, אשר הותיר את המיטוכונדריה בשלמותה ויצר עם מי שהיתה לפנים טורף, ועתה הפכה טרף, מערכת סימביוטית דומה. תסריט זה של דו קיום רב שלבי משמש לדעת מרגוליס עדות ליתרון האסטרטגיה של שיתוף פעולה על פני תחרות ואלימות.

תודעה בקטריאלית

לא ארכו הימים ומרגוליס הצביעה גם על השוטונים והשערות של איקאריוטים שונים, המשמשים אותם לתנועה, כעל מי שהיו לפנים בקטריות עצמאיות, מסוג ספירוכטים דמויי שוטון, שוויתרו על עצמאותם ועל ניידותם תמורת יחסים סימביוטיים עם פונדקאיהם. בשלב כלשהו עלה בדעתה, שגם השערות בחלל האף והאוזניים שלנו, וכך גם השוטון של תאי הזרע, הם אולי צאצאי אותם ספירוכטים ניידים. הערכה זו התחזקה נוכח העובדה, שלשערות האוזן והאף, לשוטוני הזרע, לסיבי הכישור בתהליך התחלקות התא ולספירוכטים כמה תכונות משותפות: מבנה צינורי בסיסי, הרכב החלבונים, העדר כושר התחלקות ומערך חיסוני דומה. כמובן, אין די בדמיון זה משום אישור לתזה של מרגוליס. אף על פי כן, יש משהו מדהים בעובדה שאורך הדנ״א בכל תאי גופנו, הגדול פי מאה מיליון מהמרחק בינינו לירח, מתפקד בתיאום מושלם כל כך – למרות היותו תאגיד של אורגניזמים.

אך דומה כי האפשרות שאורגניזמים בקטריאליים אלה מצויים גם במוחנו מרעישה עוד יותר. הייתכן שהדנדריטים הדקים והאקסונים הארוכים של תאי המוח היו אף הם אי פעם ספירוכטים? גם אם השערה זו לא ניתנת לאישור, יש בה כדי להלהיב את הדמיון. צא וחשוב, גופנו בנוי מתאגיד ענק של איקאריוטים ובקטריות, המקיימים אורח חיים שיתופי כמו בקומונה. גם תאי מוחנו, שבאמצעותם אנו מנסים לעכל רעיון פנטסטי זה, הם כימרות (מפלצות מיתולוגיות) שנוצרו ממיזוג קדום בין תאים פרוקאריוטים ואיקאריוטים. יוצא אפוא, שהתודעה היא פועל יוצא של עיקרון סימביוטי.

רעב שהוליד את המין

העיקרון הסימביוטי חל גם על מערכת הרבייה בטבע. במרוצת 50 השנים האחרונות גילו מדענים, שהבקטריות מחליפות ביניהן קטעים של חומר גנטי. פיסות אלו של דנ״א, המכונות רפליקונים, מעבירות מידע בין הבקטריות ומשמשות לתיקון קרעים בדנ״א. בעצם, אם נגדיר את הפעילות המינית כהחלפת חומר גנטי בין שני פרטים, נוכל לראות בחילופי הרפ-ליקונים מגעים מיניים קדומים, המתנהלים באינטנסיביות רבה ובמתירנות מלאה. אמנם הרבייה המינית התפתחה לפני שני מיליארד שנה לערך, בעוד הבקטריות מתרבות זה שלושה מיליארד שנה ברבייה לא מינית, על ידי חלוקת התא לשני תאי בת (שכל אחד מהם זהה לתא האם), אבל מכניזם זה של חילופי רפליקונים הביא את מרגוליס להרהר מחדש במוצא הרבייה המינית ובסיבות האבולוציוניות להתפתחותה.

הרבייה המינית כרוכה בתהליך מייגע ומסובך של מציאת בת/בן זוג, ביזבוז אנרגיה על מאבק במתחרים ועל טקסי חיזור, הסתכנות במגע גופני עם פרט זר, והרפיית הכוננות מפני טורפים מזדמנים בעת האקט המיני. יתרה מזו, כדי להביא תהליך זה לסיומו המוצלח נדרשה הברירה הטבעית לפתח תאי מין מיוחדים, שהחומר הגנטי שלהם עובר חלוקת הפחתה, המשאירה בהם מערכת בודדת של מים במקום המערכת הכפולה בתאי הגוף האחרים. נוטים לחשוב שתהליך מסובך זה עבר את המסננת של הברירה הטבעית, כיוון שהוא מבטיח לצאצא 50% שונות גנטית ביחס לכל אחד מהוריו, שוני המגדיל את סיכויי הסתגלותו לתנאי סביבה משתנים ומאיץ את קצב האבולוציה. ואכן, צמחים וחיות המתרבים באמצעות רבייה מינית מייצגים את הקבוצות הגדולות והמוצלחות ביותר בטבע. אבל כיוון מחשבתה של מרגוליס לא עולה בקנה אחד עם הסברים אלה. עובדה, הבקטריות מעבירות תכונות גנטיות בין הפרטים ומשיגות גיוון גנטי באמצעות רפליקונים וסימביוזה. יתרה מזו, התהליך לפיו תא הפלואידי (מכיל מחצית המטען הגנטי) זכרי מתמזג עם תא הפלואידי נקבי (ביצית), כדי ליצור תא דיפלואידי (בעל מערכת כרומוזומים כפולה), אשר ממנו מתפתח עובר שכל תאיו דיפלואידים, לא נראה ממבט ראשון הגיוני או יעיל במיוחד.

אורך הדנ״א בכל תאי גופנו גדול פי מאה מיליון מהמרחק בינינו לירח.

על פי מרגוליס, אנו חבים את תענוגות המין לא לאסטרטגיה של גיוון גנטי, אלא לרעב. לדעתה, כל התאים האיקאריוטיים הקדומים היו הפלואידים, אבל בליעת תאים אחרים הביאה במקרים מסוימים למיזוג החומר הגנטי של הנבלע בגרעינו של הבולע, באותו האופן שמטענו הגנטי של נגיף מתמזג בדנ״א של תאינו, ועל ידי כך נעשה דיפלואידי. למצב הדיפלואידי היה יתרון בתקופות של יובש קשה, שבהן הפעילות המטבולית נמוכה, ואילו בתקופות של חיוניות סביבתית וחיפוש מזון המצב ההפלואידי היה עדיף. מכאן, סביר להניח שהברירה הטבעית עודדה התפתחותו של מנגנון מיוטי, המאפשר לתא דיפלואידי להיפטר ממטען הגנים העודף שלו בעת שהסביבה מתעוררת לחיים. אפשר עוד להניח, כי במהלך הניסויים האינסופיים של האבולוציה התקיימו זה ליד זה שני סוגי תאים איקאריוטיים: דיפלואידים בעלי מנגנון מיטוזיס, המכפיל את החומר התורשתי לפני חלוקת התא ומבטיח לכל אחד מתאי הבת את מלוא כמות הגנים, ודיפלואידים בעלי מנגנון מיוזיס, המפחית בחצי את מנת הגנים. הברירה הטבעית האירה פניה כנראה פעם לאלה ופעם לאלה, בהתאם לתנאי הסביבה המשתנים, עד אשר הופיע סוג שלישי של איקאריוטים, מצוידים בשני המנגנונים גם יחד, המסוגלים לעבור ממצב הפלואידי למצב דיפלואידי בהתאם לתנאי הסביבה ולכמות הגנים שסיפחו לעצמם מבליעת איקאריוטים אחרים. מרגוליס מאמינה שמתהליך סימביוטי זה, שבו התא הטורף לא משמיד כליל את התא הנטרף, אלא יוצר עימו מודוס ויוונדי, התפתחה המערכת המוזרה – אך היעילה – של הרבייה המינית.

תקשורת אופקית

מערכת הרבייה המינית בישרה גם את לידתה של התקשורת האנכית בטבע, שהרי תכניות המבנה של תכונות גופניות חדשות, המקודדות בחומר הגנטי, עוברות אך ורק מדור ההורים לדור הצאצאים. לעומת זאת, בעולמן של הבקטריות עובר המידע הגנטי בין פרטים מבני אותו הדור באמצעות רפליקונים. תקשורת אופקית זו עושה את כל אוכלוסיית הבקטריות לאורגניזם אחד, שכן כל תכונה גנטית חדשה הופכת תוך זמן קצר לנחלת הכלל. חילופי הרפליקונים בין הפרטים באוכלוסייה מייצגים אפוא מכניזם אבולוציוני שונה מהדארוויני, לא רק משום שהשינוי הגנטי מתפשט באוכלוסייה בכיוון אופקי, אלא גם מפני שהוא אינו נובע בהכרח ממוטציה במערך הגנים של מקבל השינוי. על ההבדל בין שני המכניזמים ניתן לעמוד מההסבר השונה שהם מספקים לתופעה שכיחה בעולם הרפואה, שאוכלוסיות חיידקים נעשות עמידות בפני תרופות אנטיביוטיות.

סוד גלוי הוא, שתרופות אנטיביוטיות רבות מאבדות את יעילותן במהירות יחסית עקב מוטציה גנטית מקרית באחד החיידקים. לדוגמה, די בשינוי נקודתי בגן המייצר את אחד האנזימים של החיידק כדי לאפשר לאותו אנזים לעכל את התרופה, ועל ידי כך לנטרל את השפעתה. במלים אחרות, אפילו תשמיד התרופה את כל אוכלוסיית החיידקים, הפרט שעבר שינוי גנטי ושהודות לו הוא נעשה חסין לתרופה, יוכל לייצר תוך כמה שעות אוכלוסייה חדשה של חיידקים עמידים לתרופה.

אולם מרגוליס מטילה ספק בהסבר דארוויני זה. על פי חישוביה, כדי שהאנזים הספציפי יתפתח ממוטציה מקרית, עלינו להמתין מיליון שנה. לדעתה, העמידות לתרופה האנטיביוטית מתפשטת במהירות בקרב אוכלוסיית החיידקים הודות לתקשורת האופקית של הרפליקונים. יתרה מזו, רשת תקשורת זו מפיצה מוטציות גנטיות שקורות לא רק באוכלוסיית חיידקים מקומית המזהמת מחלקה מסוימת בבית חולים, או אפילו את בית החולים כולו, כי אם גם כאלה שקורות במושבות רחוקות ושונות של חיידקים. למשל, הגן האחראי ליצירת האנזים מעכל הפניצילין יכול להימצא הרחק מבית החולים, במושבת בקטריות – שאצלן הוא משמש אולי לפירוק רקבוביות של צמחים. באמצעות רוח או בעלי חיים חודרות כמה בקטריות כאלו לבית החולים, שם הן מתערבבות עם החיידקים המקומיים ומעבירות להם את תכונת העמידות לתרופה באמצעות רפליקונים. הוכחה משכנעת לתפקיד התקשורת האופקית בפיתוח תכונות חדשות וביצירת סימביוזה בין אויבים מושבעים התגלתה במקרה לז׳ון קוונג מאוניברסיטת טנסי. באחד הימים קיבל קוונג משלוח חדש של אמבות למעבדתו. הוא הניח אותן בצלוחית נפרדת, ליד האמבות ששימשו את מחקריו, אך אחרי כמה ימים גילה שכל האמבות במעבדתו נתקפו במחלה קטלנית. בדיקה מיקרוסקופית הראתה שהוותיקות נדבקו בבקטריות שנשאו האמבות החדשות. למזלו של קוונג לא מתו כולן, אבל גם האמבות ששרדו היו חלשות מאוד, ומה שחשוב יותר – הן היו פגיעות לאנטיביוטיקה, בניגוד לעמידותן של האמבות הוותיקות. לקוונג המופתע לא נותר אלא להסיק, כי התכונה החדשה הובאה על ידי הבקטריות. כיוון שכך, אין לייחס תכונה זו למוטציה בגנים של האמבות, אלא לתהליך סימביוטי שהתרחש ביניהן לבין הבקטריות. קוונג פתח במבצע שיטתי של השגחה לריפוי האמבות הנגועות, ואמנם תוך כמה שנים הצליח לפתח מהאמבות הנגועות זן בריא, אף שכל פרטיו נשאו בגופם 40 אלף בקטריות. מה שקרה הוא, שבמרוצת הדורות מיתנו הבקטריות את תכונותיהן הקטלניות כדי להתאים עצמן לחיים המשותפים עם האמבות. התהליך הסימביוטי, מסבירה מרגוליס, הפך את הבקטריות לאברונים חיוניים במערכת האורגנית של האמבה. הצעד הבא היה מפתיע לא פחות. קוונג עקר את הגרעינים מכמה אמבות נגועות בבקטריות ושתל אותם בגופן של אמבות חדשות, נקיות מבקטריות, ואילו את גרעיניהן של אלו הוא שתל בגופן של האמבות הנגועות. והנה התברר שהאמבות הנגועות קיבלו את השתלת הגרעין ללא בעיות, בעוד האמבות הנקיות גססו ומתו ארבעה ימים אחרי מועד ההשתלה. רק אחרי שהזריק לאמבות הגוססות מנה של בקטריות הן התאוששו וחזרו לאיתנן. מסקנה: אמבות שהתנסו בחיים משותפים עם בקטריות שוב אינן יכולות לחיות בלעדיהן. הבקטריות שהיו לפנים אויב קטלני נעשו בעקבות הסימביוזה לעצמם ובשרם של צאצאי האמבות.

תופעת השתפנות מפריכה את מיתוס המאבק לחיים ולמוות שעולה מסיסמתו הידועה של ספנסר על שרידות הכשירים. סיסמה זו עיוותה כליל את כוונתו של המקורית של דארווין, שכן כשירות גבוהה אצלו לא באה לציין אלימות ותוקפנות, שבאמצעותן כביכול מפלס הפרט את דרכו במלחמת הקיום, אלא את ניצחונו בתחרות על הולדת צאצאים. בתחרות זו לא מנצחים בהכרח הגדולים, החזקים וה-תוקפנים, אלא מי שאימצו אסטרטגיות יעילות יותר. למשל, אצל מינים שונים של דגים המיושם להצלחה הוא להיות קטן וזריז. זכר צעיר, המקדים למצוא לו נקבה, נצמד לגופה וחי על חשבונה כטפיל זעיר ומצומק תמורת הזרע שהוא מעניק לה. החיים, אומרת לין מרגוליס, אינם משחק סכום-אפס, שיש בו רק מנצחים ומפסידים. המיטוכונדריות בתאי גופנו והכלורופלסטים בעלי העצים הם עדות ניצחת ליתרונו של משחק אחר, מסוג לא־סכום-אפס.

כדור הארץ כיצור חי

עולמם של החד תאים גרם ללין מרגוליס לבחון את ההיררכיה של החיים מפרספקטיבה אחרת. משנוכחה שהציפוי הדק של החיים החד תאיים לא חוסל, למרות ש-99.99% מכלל המינים שאיכלסו את כדור הארץ בשלושה מיליארד השנים האחרונות נכחדו, חברה לג׳מס לאבלוק, אבי תורת גאיה. על פי תורה זו, שהוצגה בהרחבה בשני ספריו (GAIA – a New Look at Life on Earth, 1979, ו- The Ages of GAIA, 1988), גאיה (על שמה של אלת האדמה במיתולוגיה היוונית) היא שם כולל לקליפת כדור הארץ, האטמוספירה, האוקיינוסים, הצומח והחי. כל אלה מהווים אורגניזם חי אחד, הגדול ביותר במערכת השמש. קביעה זו נשמעת בדיונית לחלוטין. עובי קליפתו החיצונית של כדור הארץ, שבקרבה מתקיימים החיים, הוא 60 ק״מ, כלומר פחות מאחוז אחד מהרדיוס שלו (6,370 ק״מ) העשוי כולו מחומר דומם. אבל, כפי שאומר הפיסיקאי ג׳רום רותשטיין, גם עץ הסקויה הענקי, המתנשא לגובה של יותר ממאה מטר ועוביו יותר משלושה מטרים, מורכב משכבה דקה של תאים המייצרים את קליפתו ומ-99% חומר מת, ובכל זאת אי אפשר לכפור בחיוניות החיים המרשימה של עץ מלכותי זה.

גאיה גורסת שהחיים דואגים ליציבות התנאים הכימיים, הפיסיקליים והאקלימיים החיוניים לקיומם התקין, על ידי ויסות דו תחמוצת הפחמן והחמצן באוויר ופירוק המינרלים בסלעים ובאוקיינוסים. תפיסה זו, שהחיים מעצבים באופן פעיל את סביבתם ויוצרים יחד איתה מערכת משולבת אחת, עשתה את מרגוליס בעלת ברית טבעית של לאבלוק, שכן היא ראתה בגאיה ביטוי גלובלי לרוח השתפנות שגילתה בקרב המיקרואורגניזמים.

תופעת השתפנות מפריכה את מיתוס המאבק לחיים ולמוות של האבולוציה.

עיצוב הסביבה הפיסיקלית והכימית על ידי החיים אינו עולה בקנה אחד עם הדארוויניזם, הרואה בחיים ובסביבה שתי מערכות נפרדות, המקיימות ביניהן קשר חד סטרי. לפי הדארוויניזם, הסביבה מעצבת את החיים ולא להיפך. יתרה מזו, הברירה הטבעית גוזרת את דינם של החי והצומח לחיים או להכחדה על פי מידת התאמתם לסביבה. משמע, בעלי החיים ממלאים תפקיד סביל. חיה אינה מגדלת פרווה בתגובה לקור; היא תינצל מהקור אם יש לה מראש תכונה להצמחת פרווה. הנחתם של לאבלוק, מרגוליס ועמיתיהם, שגאיה דואגת לתנאים סביבתיים מתאימים לקיום החיים, מחשידה תורה זו בכוונות ומטרות, שמקומן בכתבי דת ולא בספרי מדע. גם העובדה שכל מיני כיתות הוליסטיות ואקולוגיות אימצו את גאיה וייחסו לה איפיונים טליאולוגיים אך חיזקה את הסתייגותו של הממסד המדעי מתורה זו. אף על פי כן, אין הוא יכול להתעלם ממנה. גאיה מציגה למדע הממוסד שלוש קושיות מרכזיות: מדוע שיעור החמצן באוויר עומד על רמה יציבה של 21%; כיצד קורה שהטמפרטורה הממוצעת על פני כדור הארץ נשמרת ביציבות זה מאות מיליוני שנים סביב ˚16 צלזיוס, למרות שתפוקת החום של השמש גברה למן הופעת החיים ב-30%-25%; מדוע מליחות המים באוקיינוסים אינה עולה על 6%, שיעור שמעבר לו החיים הימיים אינם אפשריים, למרות המלחים הרבים הנשטפים בהתמדה לימים.

על פי גאיה, התשובה לשלוש השאלות הללו נעוצה במנגנוני הוויסות שמפעילים צמחים ובעלי חיים על סביבתם הכימית והפיסיקלית, כדי לשמור על התנאים האופטימליים לקיום החיים על כדור הארץ. אלמלא גאיה היו התנאים האקלימיים והאטמוספיריים בכוכב הלכת שלנו דומים מאוד לאלו של מאדים ונוגה – שכנינו במערכת השמש. הטמפרטורה על פני מאדים היא ˚53- צלזיוס, וזו שבנוגה היא ˚459 צלזיוס, ואילו הרכב הגזים באטמוספירה שלהם כמעט זהה: 95%; 96.5% דות״פ (דו תחמוצת הפחמן), 2.7%;3.5% חנקן וכמעט אפס חמצן. לעומתם, הטמפרטורה הממוצעת על פני כדור הארץ היא ˚16 צלזיוס, ואילו האטמוספירה שלו מורכבת מ־79% חנקן (לערך), 0.03% דות”פ ו-21% חמצן. אם שיעור החמצן היה גבוה מ-25%, אפילו עצים ספוגי מים היו עולים באש מלהבת גפרור, ופירוש הדבר שלא היו לנו יערות. ולהיפך, מתחת ל-15% בעלי חיים גדולים היו מתים בחנק, ויערות היו מתנוונים תחת המרבץ העבה של עשבים ועלים מתים. זאת ועוד, אפקט חממה מצטבר, שהיה נוצר מריכוז של 98% דות״פ באוויר, היה מעלה את הטמפרטורה של כדור הארץ ל-˚300 צלזיוס והופך אותו ליורה רותחת. גם אם נביא בחשבון את השפעתם המצננת של האוקיינוסים ויערות העד על האקלים, באמצעות תהליכי התאיידות ושאיבת הדות״פ מהאטמוספירה, נותרת בעינה תעלומת הטמפרטורה הנמוכה. על פי הערכתם של כמה קלימטלוגים בכירים, הטמפרטורה הממוצעת על פני כדור הארץ בעת הופעת החיים היתה ˚23 צלזיוס. בהתחשב בכך שתפוקת השמש עלתה מאז ב-25%, וששיעור דות״פ באטמוספירה היה גבוה עד פי 1000 מרמתו הנוכחית, הטמפרטורה הממוצעת היום היתה צריכה להיות ˚54 צלזיוס, כלומר מעבר לטווח האפשרי לקיום חיים, ולא ˚16.

של מי התרמוסטט?

כיצד אם כן מווסתים החיים את שיעור החמצן באטמוספירה של כדור הארץ ואת הטמפרטורה שלו? לטענת גאיה, המפתח טמון בשליטה על שיעור הדות״פ באוויר, שהיא המקור העיקרי של הפחמן בתהליכי החיים וגם ממלאה תפקיד מרכזי (לצד גז המתאן) ביצירת אפקט החממה. אפקט זה נובע מכך, שחלק מקרינת השמש הפוגעת בכדור הארץ וניתזת חזרה לאטמוספירה לא מתפזרת בחלל החיצון, אלא נספגת על ידי דות״פ באוויר. כתוצאה מכך נעטף כדור הארץ בשמיכה חמה, בדומה לפרחים ולירקות מתחת לתקרת הזכוכית או הפוליתילן של החממה. מכאן יוצא, שכמות הדות״פ באוויר קובעת את רמת הטמפרטורה על פני כדור הארץ: כשהיא עולה הטמפרטורה עולה, וכשהיא יורדת הטמפרטורה יורדת. השאלה היא מה גורם לה לעלות ומה גורם לה לרדת, כלומר מהו המכניזם המווסת את הטמפרטורה של כדור הארץ. שאלה זו עומדת במרכז המחלוקת בין הגיאופיסיקאים לאנשי גאיה. הראשונים טוענים לקיומה של משאבה גלובלית, המווסתת את הדות״פ באטמוספירה על פי חוקי הכימיה והפיסיקה, ואשר החיים ממלאים לגביה תפקיד שולי וזניח. שני המרכיבים העיקריים של משאבה זו הם הרי געש הפולטים דות״פ ומעלים את שיעורו באוויר, וסלעי סיליקט סידניים הבאים במגע כימי עם הדות״פ ויוצרים איתו תרכובות של סידן פחמתי. פעולת הוויסות של מנגנון פיסיקו-כימי זה עובד כך: הרי הגעש פולטים דות״פ לאטמוספירה ומגבירים בכך את אפקט החממה; עליית הטמפרטורה מאיצה את קצב ההתאיידות של מי הים, שממנה נוצרים עננים המביאים גשמים; הגשמים השוטפים את הסלעים מגבירים את קצב הריאקציה הכימית בין הדות״פ והסלעים, קושרים כמויות גדולות יותר של דות״פ בסידנים פחמתיים, ומקזזים בכך את עודף הדות״פ שנוצר מהפעילות הוולקנית; הירידה בשיעור הדות״פ באוויר מצמצמת את אפקט החממה וגורמת לירידת הטמפרטורה (ר׳ גם מכניזם הקרחונים, במאמר על ״הגיאולוגיה הדינמית של האקלים” בגיליון זה). אנשי גאיה דוחים הסבר זה בטענה, שעל פי המודל הגיאופיסי שיעור הדות״פ באוויר היה צריך להיות גבוה פי מאה מרמתו בפועל. להערכתם, ניתן ליישב את המודל שלהם עם המציאות כאשר מכניסים לתרמוסטט הגיאופיסי את החיים. לחיזוק טענתם הם מצביעים על כך שהאדמה באזורים צמחיים מכילה דות״פ בריכוז פי 40-10 מאשר באטמוספירה, כיוון שהאורגניזמים החיים פועלים כמשאבה ענקית, היונקת את הדות״פ מהאוויר וקוברת אותה דרך שורשיה בעומק האדמה, ואז הדות״פ באוויר מתמעט והטמפרטורה יורדת.

לכאורה, כל שעלינו לעשות כדי לאמת טענה זו הוא לבדוק אם עליית הטמפרטורה בתקופת זמן כלשהי מלווה בפעילות מוגברת של החיים, פעילות שאמורה לצמצם את שיעור הדות״פ באוויר ולהביא בכך לירידת הטמפרטורה. אבל הגיאופיסיקאים מצידם יכולים להסביר שעליית הטמפרטורה מאיידת כמויות גדולות יותר של מים, ואלו הופכות לגשם הגורף עימו דות״פ מהאוויר וגורם לירידת הטמפרטורה.

אצות אלטרואיסטיות

מצב העניינים הוא כזה, שהמודלים של גאיה אינם יכולים לפי שעה לספק הוכחה מכרעת לפעולתה המווסתת. גרוע מזה, מנגנוני הוויסות שלה נגועים לכאורה באלטרואיזם, ודי בחשד זה כדי לקומם נגדה את הקהילה המדעית. לדוגמה, הכל מסכימים שגשמים ושיטפונות סוחפים איתם גופרית מהיבשה ונושאים אותה לאוקיינוסים. אף על פי כן, עצים ובעלי חיים יבשתיים אינם סובלים ממחסור בגופרית. גאיה גורסת שהאיזון מושב לקדמותו באמצעות אצות מיקרוסקופיות הצפות על פני האוקיינוסים. אצות אלו מרכיבות מהגופרית במים דימתיל סולפיד (DMS), שלאחר מותן הוא מתנדף באוויר ונישא ברוח ליבשות.

הסבר זה גורם לביולוגים להרים גבה. איזה עניין, הם שואלים, יש לאצות ימיות לפתח מנגנונים המשרתים את האינטרסים של עצים, ג׳ירפות ובני אדם על היבשה? ממתי מעודדת הברירה הטבעית אלטרואיזם לשמו? ובכלל, איך יודעות האצות שבעלי החיים היבשתיים זקוקים לגופרית? מחנה גאיה משיב, כי ה-DMS משרת בראש ובראשונה את האינטרסים של האצות, שכן הוא מגן עליהן מפני התייבשות. יתרה מזו, ה-DMS שנפלט לאטמוספירה גורם להתעננות (בדומה ליודיד הכסף, המשמש אותנו להורדת גשמים), וזו מעוררת רוחות עזות המערבלות את שכבת המים העליונה של האוקיינוסים ומעשירות את מצע המזון של האצות. הסבר זה מספק אפוא לברירה הטבעית שתי סיבות טובות לעודד את מנגנון ה-DMS באצות.

מנגנון ה-DMS לא הוכח, ואף יש ממצאים המורים על כך שפליטת ה-DMS לאטמוספירה אינה פרופורציונלית לצפיפות האצות באוקיינוס. אך הבעיה המרכזית של לאבלוק ומרגוליס נעוצה בניסיונם לייחס לגאיה פעילות שיטתית ליצירת תנאי סביבה מיטביים לחיים, ניסיון שבמקרים רבים אינו תואם את המציאות, שכן ידוע כי מינים שונים הורסים בשיטתיות את סביבתם ומסכנים בכך את קיומם. זאת ועוד, התנאים המיטביים למינים השונים אינם זהים, ומאחר שאיש אינו מעלה בדעתו שגאיה מעדיפה מין אחד על משנהו, נשאלת השאלה על פי מה נקבעו ערכי החמצן והטמפרטורה. יש מינים המשגשגים ב10- צלזיוס, ויש הקופאים בו למוות; יש אורגניזמים החיים היטב באוויר המכיל 40% חמצן, ואחרים – עכברים, למשל – שורדים היטב באוויר רווי חד תחמוצת הפחמן. יתרה מזו, אם גאיה פועלת למען בריאותו הכללית של כדור הארץ, מדוע עודדה את הופעת הסיאנובקטריות, שהרעילו את האטמוספירה בחמצן והביאו בכך שואה על רוב החד תאים באותה עת? אם התשובה היא שבטווח הארוך יש לחמצן פוטנציאל חיובי, כי הוא מאפשר לבעלי חיים גדולים להתפתח, משמע שגאיה לא רק מחוננת בכושר חיזוי, כי אם גם נושאת באמתחתה מטרות ותכליות. הוא הדין בטענה שרמת החמצן הנוכחית באוויר מיטיבה עם היערות, כי היא מאפשרת פריצתן של דליקות מבוקרות, השורפות את מרבצי העלים ומחסלות עצים זקנים. אנשי גאיה טוענים, שמינים שונים של עצים משקיעים 5% מהאנרגיה שלהם ביצירת חומר דליק ביותר (איזופרן), המסייע להתפשטות האש. מכאן משתמעת מסקנה בעייתית, שהעץ האינדיווידואלי מסכן את קיומו כדי לקדם את האינטרס הכללי של היער. סוג זה של הסברים מחשיד את אנשי גאיה בפנגלוסיזם (על שמו של ד״ר פנג-לוס, מורו ורבו של קנדיד): עולמנו הוא הטוב שבעולמות, שהרי האורגניזמים החיים עימנו עמדו בהצלחה במבחן הברירה הטבעית, ועל כן הם מייצגים את הפתרון הטוב מבין כל הפתרונות האפשריים. הדארוויניזם דוחה כמובן פנגלוסיזם זה ומציג גירסה משלו: עולמנו הוא אכן הטוב שבעולמות, אבל רק למי שהסתגלו אליו. אילולא היה הדבר כך, היינו נאלצים למשל להצביע על האנטומיה של העכבישים כעל תכנית המבנה הטובה מבין כל התכניות האבולוציוניות האפשריות, שהלא העכבישים חיים עימנו עד עצם היום הזה. הבעיה היא שהעכבישים לא יכולים להגדיל את מוחם מעבר לנפחו הנוכחי, משום שהוא מוקף בוושט שלהם, ומצד שני – הם ניזונים אך ורק מנוזלים, מאחר שמוחם לוחץ על הוושט. קשה להצביע על מילכוד זה כעל הפתרון הטוב מבין כל הפתרונות האפשריים.

החיים אינם משחק סכום־אפס, שיש בו רק מנצחים ומפסידים.

לזכותו של לאבלוק ייאמר, שהוא לא מתיימר לתת תשובות לכל השאלות. בכנות ראויה לשבח הוא הודה לא אחת שניסוחיו הכוללניים, המתארים את כדור הארץ כאורגניזם הפועל למען החיים, קרובים יותר לפיוט מאשר לאמירה מדעית מוצקה. יתרה מזו, לאבלוק מעיד על עצמו שהשאלה אם תורת גאיה נכונה או שגויה היא בעיניו בעלת חשיבות משנית. החשוב הוא שהיא מציגה התייחסות חדשה ופורייה יותר כלפי כדור הארץ וכוכבי לכת אחרים, ומביאה את הביולוגים, הגיאולוגים והגיאוכימאים להתמודד עם שאלות ועם תופעות שלא נתנו דעתם עליהן. ואמנם, גם מבקריה החריפים של תורה זו מודים, כי היא חוללה זרם של גירויים אינטלקטואליים בכמה דיסציפלינות מדעיות. ואולי חשיבותה נעוצה במסר המרכזי שלה, שהחיים והסביבה מקיימים שיתוף פעולה הרבה יותר עמוק מכפי שאנו נוטים לחשוב, ושהמין האנושי אינו הבעלים של כדור הארץ, אלא רק אחד מדייריו. בתור שכזה חובה עליו לשמור על רשות הרבים כאילו היה רשות הפרט, באשר השניים אינם אלא אחד.

חוקי המשפחה החדשים

חוקי המשפחה החדשים.
1. תשלומי המזונות יחושבו בדיוק כמו חישובי ביטוח לאומי למזונות.
2. הילדים יחיו בחזקת האמא עד גיל 12 ובגיל 12 הם ישאלו היכן הם רוצים לגור.
3. ילדים עד גיל 12 יוכלו לעבור לגור אצל האבא במקרה שהילדים מעדיפים לגור עם האבא או שלאמא בעיות פסיכולוגיות שהופכות אותה ללא כשירה.
4. זוג הומואים לעולם לא יוכל לאמץ ילדים.
5. האבא יכול לראות את ילדיו בכל רגע נתון ללא פיקוח כלשהו. והיה שמונעים מהאבא לראות את הילדים למשך חודש או שיש הוכחות להסתה של הילדים נגד האבא, האבא יהיה פטור מתשלומי מזונות.
6. לא ניתן לעצור או להכניס לכלא אבות מסיבות של אי תשלום מזונות.
7. והיה שאישה נכנסת להריון מגבר והיא לא נשואה לו עליה להביא מסמך חתום מול שופט שהאבא הסכים להריון אחרת הוא יהיה פטור ממזונות לילד.
8. אישה יכולה להפסיק הריון בכל שלב אפילו בחודש 8. והיא לא צריכה שום אישור או תירוץ להפסיק הריון או להמשיך הריון. לאף גבר או ממסד אין את הזכות לומר לאשה להמשיך את ההריון או להפסיק את ההריון.
9. אין צורך בהסכמת שני הצדדים לגירושים. מספיק צד אחד.
10. יהיו נישואים אזרחיים. והמדינה לא יכולה לבוא בדרישות כלכליות או אחרות כתנאי שבן הזוג הזר יוכל להישאר במדינה או לעבוד בה.

 

מבחור לגבר

כשבחור צעיר מוצא לו בת זוג שתחליף את אימו בלבשל לנקות לכבס להגיש לו אוכל ולקנות לו בגדים זה אומר שהוא נהפך לגבר. וכל הסתייגות לדברים אלו זה כלי איתור לפמיניסטיות שיש להיזהר מפניהן.

 

אירופה

פמיניזם מנוגד לטבע

לקירות יש אוזניים

האמת היחידה

אל תשמעו לקולות אחרים. תשמעו רק לנו. כי קולות אחרים מפיצים קונספירציות ושקרים. הם לא עיתונאים אמיתיים. הם אומרים שפיגועים נעשים ע"י ממשלות. איזה רוע לב לומר זאת איזה שיגעון וסילוף של המציאות. צריך לסגור להם את הערוצים כדי שאנשים לא יקשיבו להם. אלו הם חדשות מזויפות. אבל אנחנו כמובן דוברי אמת למרות שלפעמים גם אנחנו טועים. רק הערוצים שלנו האמינים רשאים לשדר. תקשיבו רק לנו רק אנחנו דוברי אמת.