שירת הטבע

ראו את הגלים הנשטפים אל החוף, עד כמה הם נקיים עכשיו.
החול החם מהשמש הקופחת, הדגים חופשיים לחיות באין מפריע, הרוח המלוחה הנושבת מהים.
ראו את בעלי החיים, כמה חופשיים הם עתה, לא עוד עריצות האדם על פני האדמה, הציפורים יכולות לעוף באין מפריע בין העצים כשהעננים שטים במרחק.
ראו את העצים הקדושים שחיים כבר אלפי שנים, אף אדם כבר לא יחתוך אותם עוד, שירת האדמה נשמעת מכל עבר, לא עוד מזוהמת על ידי האדם.
ראו את האנושות עתה, זכה ובתולית, מכבדת את כל החיים על פני האדמה, לא עוד מזהמת לא עוד מכבידה על האקולוגיה של העולם.
ראו את האוקיינוסים כמה כחולים הם עתה, ילדים משתובבים על החוף כחלק מהטבע.
ראו את האמא וילדיה יושבים מתחת לעצי הדקל ואוכלים בצילם.
ראו את זקני הכפר שויתרו על הציביליזציה למען כדור הארץ, משוללים מכל חולי נפשי.
הרגישו את מנגינת הקוסמוס מתחת לכיפת השמים, העיניים עולזות שוב באור הכוכבים.

סופרמרקט

מישהו השבוע פרסם פוסט שבו הוא בוכה שיחסית לסופרים בחו"ל, בארץ אין מגוון מוצרים.
זה כנראה אמת המידה שלו לסופר טוב, אני לעומת זאת יש לי תובנות שונות לגבי איך סופר צריך להיראות.
סופר טוב הוא סופר שיש בו בדיקות קפדניות לגבי איכות המזון.
שהמוצרים יהיו אורגניים, ללא ריסוסים, ללא הנדסה גנטית, ללא מניפולציות גנטיות, שהירקות והפירות יהיו מזני מורשת, שהבשר והגבינות יבואו מחוות מסורתיות שאין בהן אכזריות מיותרת ושהמזון שבעלי החיים אוכלים הוא מזון בריא ומתאים.
שהמוצרים יבדקו תכופות, שיהיו ללא חומרים משמרים או צבעי מאכל ושהמרכיבים שלהם רשומים בשפה שמובנת לצרכן הפשוט.

אינטרנט

אז איך האינטרנט התחיל?
התחיל בשנות ה-70 בקליפורניה, ארה"ב, ופותח עבור הצבא האמריקני.
הצבא האמריקני היה זקוק לתקשורת אמינה שתקשר בין הבסיסים הרבים שיש לו בעולם, תקשורת אמינה לנושאות המטוסים ולצוללות, וליתר פעילויות הצבא.
המדענים שעבדו עבור הצבא האמריקני היו זקוקים לשפה חדשה שתהיה מדוייקת וגמישה על מנת שהמחשבים יוכלו לתקשר ביניהם, אך הם מעולם לא דימיינו עולם של אינטרנט כפי שהוא כיום.
בשנות ה-90 הארגון האירופאי למחקר גרעיני השתמש בתקשורת המחשבים על מנת שמדענים, פיסיקאים ומהנדסים ברחבי העולם יוכלו לתקשר ביניהם, ויוכלו לקבל מידע חינם בספרייה אינטרנטית.
כמה שנים מאוחר יותר האינטרנט נהפך לחופשי ומסחרי לכלל הציבור.
אך רק משנות ה-2000 האינטרנט עבר מאיטי למהיר שאיפשר לצפות בסרטים ולהוריד כמויות גדולות של שירים תמונות ומשחקים.
כעשר שנים מאוחר יותר הופיעו סרטים בהיי-דפינישן, אינטרנט מהיר יותר, מחשבים חזקים יותר, ודיסקים קשיחים בעלי זיכרון גדול יותר.
האינטרנט החל להיות מופעל גם בטלפונים הניידים מה ששינה את פני החברה, אנשים לא עוד היו צריכים להיות בבית או במשרד על מנת להתחבר, אנשים החלו להיות מחוברים לאינטרנט כל הזמן.

למה נישואים?

הצעת נישואים האם יש משהו יותר רומנטי מזה?
אך מהי הסיבה האמיתית לנישואים?
חוקרים בדקו והגיעו למסקנה שהנישואים הומצאו מסיבות שהן כלל לא רומנטיות.
בקרב יונקים רק 4 אחוז הם מונוגמיים.
בקרב החברות האנושיות הקדם חקלאיות בני אדם חיו בקבוצות קטנות שמנו 30 איש לקבוצה שבהן היו מספר קטן של גברים עם מספר גדול יותר של נשים.
כשבני אדם החלו לגדל יבולים לפני 23 אלף שנה ולשבת במקומות קבע, גודל האוכלוסיה עלה מקבוצה של 30 לחמולה של 300.
יחסי מין חופשיים בקרב קבוצות גדולות איפשרו למחלות מין להתפשט ולגרום נזק באוכלוסיה.
לכן בחברות חקלאיות לא היתה ברירה אלא ליצור הסדר חברתי שימנע התפשטות מחלות מין.
נישואים נוצרו ככורח המציאות כאשר בני אדם חיו בקבוצות גדולות על מנת להימנע ממחלות מין.

מסתננים

המסתנן

אני, פליט: כתב "7 ימים" דני אדינו אבבה התחזה למסתנן אריתראי וחי שבוע במקום הכי נפיץ בישראל - מתחם לוינסקי בדרום תל-אביב  


 1. סהרונים

 

 "דבר ראשון‭,"‬ הורה לי ג'יימס, "אתה חייב לגנוב או למצוא 'נעלי סהרונים‭.'‬ אחרת מיד יחשדו בך בגינה‭."‬

 

  ג'יימס הוא מסתנן ותיק, אחד שיודע בדיוק מי נגד מי ביקום המקביל של גינת לוינסקי, מעוז הסודנים והאריתריאים בדרום תל-אביב. ליקום הזה יש קודים של לבוש, שפה והתנהגות משלו, וכדי להצליח להיטמע בו הייתי חייב לקבל הדרכה מקיפה. לא הספיק שלבשתי בגדים מתאימים. לצורך המשימה העיתונאית שעמדה מולי – לחיות שבוע כפליט לכל דבר – נאלצתי לקצץ את שערי הארוך ולגלח את זקני, שני סימני ההיכר שלי בשבע השנים האחרונות. במדינת לוינסקי שמים לב לפרטים הקטנים ביותר, וג'יימס (השמות בכתבה בדויים‭,(‬ שהתנדב לעזור לי, קבע שלא יכול להיות שהגעתי עכשיו מהמדבר עם מיני ראסטות מסודרות וזקנקן מטופח.

 

 "או-קיי, אבל מה זה לעזאזל 'נעלי סהרונים‭"?'‬ אני שואל את ג'יימס. "תקשיב‭,"‬ הוא עונה, "כשהמסתננים חוצים את הגבול ונתפסים על ידי צה"ל, כולם – גברים, נשים, ילדים, תינוקות – מועברים אל 'סהרונים‭,'‬ מתקן הכליאה החדש בנגב. שם הם מקבלים נעליים חדשות, מין נעלי בית כאלו, שאיתן מגיעים לגן לוינסקי. 'נעלי סהרונים' הן סימן ההיכר של כל פליט בימיו הראשונים בגן. אם תגיע בלעדיהן, תהיה חשוד בעיניהם. תיזהר. גם ככה אתה לא נראה פליט מהשורה‭."‬

 

  וכך היום הראשון שלי כפליט במדינת לוינסקי החל בחיפוש אחרי אותן "נעלי סהרונים‭."‬ בסוף פגשתי מסתנן שהסכים למכור לי את "נעלי הסהרונים" שלו בשבעה שקלים. אותו סודני היה תושב גן לוינסקי בעשרת הימים האחרונים. היום הוא עובר לגור בדירה עם עשרה מסתננים נוספים ברחוב יסוד-המעלה, לא רחוק מפה. "הנעליים האלה הן נעליים טובות, תשמור עליהן‭,"‬ הוא מודיע לי, נושא את כל מיטלטליו וכל עולמו עליו. "כשאתה הולך לישון, שים אותן מתחת לראש שלך, אחרת לא תמצא אותן בבוקר. תדע לך שגונבים כל דבר, כל מה שזז‭."‬

 

  יום שלישי שעבר, גינת לוינסקי. אני מתחיל במשימה: לחיות כמה ימים כמסתנן אריתריאי טרי בתל-אביב, רגע לפני ההפגנה הגדולה שזיעזעה את המדינה.

 

‭.2‬ "אמָצַ 'ה"

 

 נעול ב"נעלי הסהרונים" החדשות שלי אני נכנס לגן. ברוכים הבאים למדינת לוינסקי: שתי מגלשות – הראשונה אדומה, השנייה ירוקה – ושלוש נדנדות, אחת לתינוקות ושתיים לגדולים יותר. אבל עכשיו, שעת אחר צהריים, אין פה שום ילד. רק מסתננים, רובם בימים הראשונים לשהייתם בארץ. כמה מהם משתעשעים על המגלשות, סודני אחד, הר אדם ממש, מתיישב על נדנדת התינוקות. הם מחייכים. משהו שכנראה לא עשו הרבה מאוד ימים.

 

 סיפור הכיסוי שלי עדיין לא מוכן. יש גם את העניין עם השפה: נכון שאריתריאים רבים דוברים אמהרית – שפה שבה אני שולט היטב – אבל שפת אמם היא תיגרית והיא שונה מאוד. חוץ מזה, כמעט לכל אזור באריתריאה או בסודן יש מעין ניב מקומי משלו. ואם לא די בזה, נושא השיחה המרכזי הוא "איך נכנסתי לארץ‭,"‬ משהו שאין לי בשלב זה שום מושג לגביו.

 

 למזלי אני פוגש את ג'ירמה, שלוש שנים בישראל, במקור גם הוא, "כמוני‭,"‬ מאריתריאה. "מה אני אומר למי ששואל אותי איך הגעתי לישראל‭"?‬ אני שואל אותו.

 

 "תשקר‭,"‬ הוא אומר. "אל תספר את כל הסיפור. הישראלים, בעיקר העמותות שפועלות בקרב המסתננים פה, אוהבים שמשקרים להם‭."‬

 

  הוא בן ‭,38‬ עטור צלקות בכל גופו, סימני הדרך הקשה שעברה עליו עד שהגיע, ואולי גם של כמה מאבקים בישראל עצמה. תלתליו הארוכים הם אות לוותק בארץ.

 

 "תגיד שהגעת ישר מהשלטונות באריתריאה‭,"‬ הוא ממשיך. "ספר גם שהיית חייל, ואם תחזור דינך מוות. תזכור, אתה חייב להיות עקבי עם הסיפור שלך. בתכלס, את מה שאני אומר לך, כולם אומרים וכך עובדים בעיניים על כולם‭."‬

 

  ג'ירמה מחייך. "כמעט אף אחד מהם לא בא ברגל ממצרים לישראל. אף אחד מאיתנו לא חצה שום מדבריות‭...‬ הכל שטויות. לפני שלוש שנים היינו חבורה של 22 אנשים, ואני אספר לך איך זה עובד. ואם אתה תספר את אותו סיפור, אתה מסודר, לא יקרה לך שום דבר.

 

 "כששואלים אותך איך הגעת, תגיד: אני גר בעיר אסמרה, תגיד אפילו בפרוורים של אסמרה, כדי שלא ישאלו אותך סימני היכר, כמו רחובות מסוימים. ואז ישאלו אותך איך הגעת. תזכיר את העיר שנקראת תטסנה, זו עיירה גבולית, בין אריתריאה לסודן. כל מי שהגיע מאריתריאה עבר דרך שם. מאה אחוז מהאנשים, חותם לך על זה. אני עשיתי את זה‭."‬

 

  "איך הגעתי לגבול‭"?‬ אני שואל.

 

 "אתה מגיע לגבול באמצעות מה שנקרא 'מבצע טויוטה‭:'‬ רכבי טויוטה ‭,4x4‬ מסיעים אותך בג'ונגלים, תמורת ‭1,500‬ נאקפה, הכסף המקומי, שזה בערך 70 דולר. אתה נוחת בעיר תטסנה, ושם אתה פוגש הרבה מאוד חבר'ה משלנו. שם ייגש אליך 'מקשר‭,'‬ שתמורת 15 דולר מחבר בינך לבין האנשים שמכונים 'הרוכלים‭:'‬ קבוצה שמתמחה בהברחת אנשים לתוך סודן. אתה משלם להם 700 דולר, אולי פחות, תלוי בכושר ההתמקחות שלך. הרוכלים דואגים להסיע אותך עד חרטום במשאיות או במכוניות פרטיות, ושם אתה נשאר בערך בין עשרה ימים לשבועיים‭."‬

 

  "ואז מה‭"?‬ אני מנסה לזכור את הפרטים.

 

 "בחרטום אתה פוגש במדריכים, חלקם משלנו, חלקם סודנים, חלקם בדואים. קוראים להם 'החאווג'ה‭.'‬ אתה לא צריך להכיר אותם, יש אנשים שעובדים בשבילם והם כבר יגיעו אליך. אתה משלם מראש 750 דולר, והם לוקחים אותך מחרטום לקהיר. בקהיר אותה שיטה עובדת: מבריחים בדואים יפגשו אותך במרכז קהיר. אתה לא צריך להגיד הרבה, הם יגיעו אליך ויגידו לך לבד. קוראים לזה 'אטמטם‭,'‬ שמועות. וכך אתה פוגש לראשונה בדואים שתמורת 750 דולר מסיעים אותך 20 ק"מ לפני גבול ישראל. המבריחים הבדואים יודעים בדיוק באיזו דרך להיכנס, איזה גבול נחתך על ידם בימים אחרונים. בסך הכל אנחנו הולכים רק ארבע שעות ברגל עד הגבול של ישראל. הבדואים גם יסבירו מה לעשות כשפוגשים את הצבא הישראלי‭."‬

 

  "מה‭"?‬ אני שואל.

 

 "הכי חשוב – להרים ידיים‭,"‬ עונה ג'ירמה ומחייך.

 

 "מה לעשות עם השפה‭"?‬ שאלתי אותו, "האריתריאים לא יאמינו לי. הרי אני לא מדבר תיגרית‭."‬

 

  ג'ירמה שולף מיד תשובה מוכנה: "תגיד שאתה ילד א ָמ ָצַ 'ה‭."‬ אמצ'ה בשפה האמהרית פירושו "חלקי חילוף‭."‬ הסיפור הוא כזה: אריתריאה ואתיופיה הן שכנות, עם גבול דליק ביותר. בסוף שנות ה‭90-‬ גירשה אתיופיה עשרות אלפי אריתריאים משטחה, בהם ילדים רבים. הילדים האלה זכו לכינוי "ילדי אמצ'ה‭."‬ "ואתה‭,"‬ אומר לי ג'ירמה, "תגיד שאתה אחד מהם. לא מדבר תיגרית, כי פשוט גדלת באדיס-אבבה. תאמין לי – יאמינו לך‭."‬‭.3‬ "בלגן"

 

 הערב יורד על הגן, וחמוש בסיפור הכיסוי שקיבלתי אני מתכונן ללילה ראשון במדינת לוינסקי. כיאה למסתנן טרי, כל רכושי ברגע זה מסתכם בחולצה דקה ומהוהה, מכנס קצר, כובע קסקט ו"נעלי הסהרונים" החדשות שרכשתי. אני מצליח לתפוס ספסל, אבל הסיכוי להירדם עליו קלוש. יותר מדי דברים רוחשים מסביב: מסתננים שמשוחחים ביניהם בבליל שפות, זונות שמחפשות קליינטים לרגע ונרקומנים שמגיעים להשקיט את ה"דוּדא‭."‬ הפחד מצמית ומתגבר גם בזכות החשיכה ששוררת בגן. האור הקלוש היחיד מגיע, למרבה האירוניה, מתחנת המשטרה הסמוכה לגינה. כל אותו לילה לא ראיתי אפילו שוטר אחד בסביבה. למדינת לוינסקי, מתברר, יש חוק משלה.

 

 לידי מתמקמים שלושה אריתריאים. למזלי הם דוברי אמהרית. האם גם הם, "כמוני‭","‬ילדי אמצ'ה‭?"‬ אני חושש לשאול. "אני בארץ שלושה וחצי חודשים‭,"‬ אומר אחד מהם. "מדינה חרא. אנשים לא מתייחסים יפה לאריתריאים ואוהבים רק את הסודנים. אני ממש לא מבין למה‭."‬ לך תסביר לו שהישראלי הממוצע בכלל לא מבדיל ביניהם, ובוודאי לא יודע, למשל, על השנאה ארוכת השנים בין האריתריאים לאתיופים, זו שהקיזה נהרות דמים. "בלגן‭,"‬ אומר חברו, משתמש בטבעיות במילה העברית שהספיקה להשתגר על לשונו. "בלגן פה‭,"‬ הוא חוזר ומיישיר מבט לעברי. "כמה זמן אתה פה‭"?‬ הוא שואל. "לא הרבה‭,"‬ אני עונה. "אני מחפש דירה‭,"‬ הוספתי באנחה, "אבל אין לי הרבה כסף‭."‬

 

  "אני אלמד אותך איך אתה עושה כסף מהיר פה‭,"‬ אומר לי "בלגן‭."‬ "אין לך דרך אחרת. אתה לא יכול לישון פה בגן לוינסקי עם הסודנים האלה, אתה עושה בושות לעצמך. אריתריאי לא ישן עם סודנים. הכי טוב, אם אתה רוצה לעשות כסף, זה לגנוב פלאפונים. אם אתה יודע לגנוב פלאפונים טוב, הם נמכרים פה כמו לחמניות. יש שם שוק (הוא מצביע לעבר רחוב נווה-שאנן) ואתה מביא את הפלאפון ויש לך קצת כסף לשתות ולאכול. כשאתה רוצה לאכול, תלך למסעדות של אריתריאים ושם לא יגבו ממך הרבה כסף. בימים הראשונים יהיה לך קשה, אבל מסתדרים‭."‬

 

  ההמולה בגינה נמשכת גם בשעות הקטנות של הלילה. רכבים חולפים בצפירה. ליד הגן יש רחבה עם טלפונים ציבוריים, מקום מפגש ידוע, גם של נרקומנים. רכב שחור עוצר בחריקת בלמים, מתוכו יוצא גברתן שמן, סוחר סמים כנראה, ומתנפל על נרקומן. "יא בן זונה‭,"‬ הוא מרעים, "איפה הכסף! תביא ת'כסף עכשיו‭"!‬ הסוחר הזועם לא מתקרב לגן. האריתריאים לא מתקרבים אליו. השוטרים לא יוצאים מהתחנה. במדינת לוינסקי, כל אחד מתבצר בטריטוריה שלו.

 

‭.4‬ המכולה

 

 בשבע בבוקר משתררת סוף-סוף דומייה בגן לוינסקי, ולפתע אני מבין שכולם מביטים בעיניים טרוטות לעבר נקודה אחת: מכולה חומה של "צים‭,"‬ שנמצאת בפאתי הגינה.

 

 שאלתי את "בלגן" על מה כולם מסתכלים. "שמה‭,"‬ הוא ענה. "לשם מביאים את האוכל. קצת מאחרים היום‭,"‬ הוא אומר בדאגה. כולם בגינה מבינים שלא מובן מאליו שמישהו מביא לכאן אוכל.

 

 קצת אחרי שבע, חריקה מתכתית והמכולה נפתחת. התור ממולה הולך ומתארך. אני מעריך שבסביבות מאה איש עשו פה את הלילה. כל אחד מאיתנו מקבל ביצה קשה, פרוסת לחם, קצת סלט, ואנחנו מתיישבים ליד הדשא לאכול. מסביב ריח נוראי של שתן. רק ותיקי הגן, אלו שכבר מתייחסים אליו כמו לבית, ירחיקו לשירותים הציבוריים. הרוב יעדיפו את העץ הקרוב.

 

 אחר כך מתפזרים. יש כאלו שמנסים את כוחם בעבודות שונות. אחרים, מן הסתם, הלכו "לחפש פלאפונים‭,"‬ כמו ש"בלגן" סיפר. צריך לשרוד את היום, להספיק לאכול משהו, ואז לחזור לעוד לילה בלוינסקי. שגרה.

 

 אלא שאז מתחילות להתפשט השמועות, שהלילה הזה כבר לא יהיה שגרתי כל כך.

 

‭.5‬ מרזוק

 

 המידע מתחיל בטפטוף. "אל תסתובב פה היום‭,"‬ מזהירים אותי כמה אריתריאים, הפחד ניכר בעיניהם. "יש היום הפגנה‭."‬ אחר כך, בחנויות של האריתריאים, מתחיל להתגבש המידע. "במשטרה יעצו לנו לסגור היום מוקדם‭,"‬ אומרים בעלי עסקים ברחובות סלמה ולוינסקי. מאוחר יותר מתגודדות קבוצות של אריתריאים ומעדכנות שה"מנהיגים" הסתובבו באזור והתריעו שהלילה עדיף להתרחק מאזור שכונת שפירא ומהתקווה. "מרזוּק מגיע‭"!‬ הם אומרים שוב ושוב, "מרזוק בא‭"!‬ ואני לא מבין. מי זה מרזוק?

 

 אחר הצהריים, כשהמפגינים מתחילים להתכנס, המסתננים נפגשים לא הרחק מהם בגן לוינסקי, לשמוע עדכונים. גם אני מגיע לשם. השמועות מספרות על קבוצות שמסתובבות ברחוב, יורקות ומאיימות על שחורים. שמועות אחרות כבר מדברות על מכות. הפאניקה בגן גבוהה.

 

 עומאר, בחור סודני, עומד בצד ומספר מה קרה לו באותו היום. "לא עשינו להם כלום, אבל כל הזמן הם מקללים אותנו, יורקים עלינו. ילד או כמה ילדים מסתובבים בשכונת התקווה – הם מרביצים לילדים שחורים ולוקחים להם את הצעצועים. כשאנחנו יוצאים אומרים לנו 'קופים‭,'‬ 'שחורים‭,'‬ 'זונות' ו'אנסים‭.'‬ אנחנו שותקים. אני מציע לכל פליט לא לעשות כלום. אם תפגשו באנשים האלה בשפירא או בתקווה, הכי טוב לא לעשות כלום, לברוח‭."‬

 

  אחר כך עומאר עובר לפסים אופרטיביים יותר. "יש סודנים שעושים משמרת בלילות, אז סודני שחוזר מהעבודה מתקשר לפני שהוא יורד מהאוטובוס ואנחנו באים לקחת אותו. אל תלכו לבד בחושך. לכו בקבוצות. אם דוחפים אתכם, תמשיכו, אל תתעמתו. זה יכול לעלות לכם בחיים‭."‬

 

  עומאר, כאמור, הוא סודני. מקור הצרה שניחתה עליהם ברור לו: "האריתריאים זה בלגן גדול. הם עושים פה בעיות. הם משתכרים הרבה. מרביצים לאנשים סתם. זה משהו נורא עם האריתריאים‭."‬

 

  עוד ועוד מסתננים מודאגים זורמים לגן. במקביל, גם ההפגנה שבמרחק כמה רחובות מתעצמת. "תיזהרו מהאנשים של מרזוק‭"!‬ נשמעת שוב ושוב האזהרה.

 

 "מי זה מרזוק‭"?‬ אני שואל אריתריאי שעומד לידי.

 

 "מה, אתה לא יודע מי זה ברוך מרזוק‭"?‬ הוא עונה.

 

 פתאום אני מבין. "מרזל‭,"‬ אני מתקן אותו, "ברוך מרזל, מהכנסת‭."‬

 

  אבל כבר מאוחר מדי. השם "מרזוק" כבר מהלך אימים על הגן.

 

‭.6‬ ג'סי

 

 השעה ‭,19:00‬ והאווירה בגינה היא של טרום פיצוץ. לפחות נס אחד מתחולל בשעה הזו: כמה שוטרים יוצאים מהתחנה הסמוכה ומגיעים לגינה. ספק כדי להרגיע את המסתננים המפוחדים, ספק כדי להגן עליהם, במקרה שחמום מוח, מתודלק בנאומים שנישאים בהפגנה, יחליט לבוא עימם חשבון.

 

 מישהו לוחש באוזניי את הסוד השמור ביותר של אותו רגע: הנהגת הזרים מתכנסת לא הרחק, ברחוב הר-ציון, כדי לטכס עצה. אני מחליט לנסות להשתתף במפגש הזה.

 

 רגע של היסוס: אני לבוש כמסתנן ונראה כמסתנן. בעיני המפגינים בחוץ אני אריתריאי לכל דבר. הם בעצם מפגינים נגדי שם. האם יהיה חכם לעזוב – כנגד כל האזהרות – את הגן הבטוח?

 

 החלטתי לנסות. למזלי, רוב המפגינים התרכזו ברחובות האצ"ל וההגנה. עכשיו השאלה היא אם ייתנו לי להיכנס לפגישה הסודית.

 

 להפתעתי כן. איש לא שאל שאלות, פשוט הופעתי בבית ונכנסתי. את הישיבה הסוערת ניהלה בחורה צברית הנשואה לפליט, שדיברה מדם לבה. אחריה דיברו עוד אחרים, נציגי שבטים וזרמים של הזרים. מבחינתם, אותו ערב היה רעידת אדמה, קו פרשת מים. "מה עושים‭"?‬ שאלו. אחד המנהיגים קם ושם את האצבע על הנקודה: "האלימות אצלנו היא גדולה, ובראש ובראשונה היא פוגעת גם בנו. מי שבאים מדארפור, מסודן או מאריתריאה מחויבים לתת ביטחון לתושבים הישראלים. האלימות מכרסמת בנו, פוגעת בנו, ועוד אונס אחד על ידי פליט – הסיפור נגמר. זה אנחנו שאחראים לגורלנו‭."‬

 

  זו הייתה אמירה מפתיעה. המצב העדין היה ברור לכולם בחדר: אין פה עניין של "גזענים" מול "נאורים‭."‬ יש פה עניין של אנשים – שחורים, לבנים, חדשים, ותיקים, לא משנה – שכולם רוצים להרגיש ביטחון.

 

 בהתאם לכך התקבלו ההחלטות: ראשית, לנסות לפתח הידברות בין המסתננים לתושבי השכונה הוותיקים. שנית, יחד עם משטרת ישראל ליזום הקמת כוח שיטור מיוחד, שיפטרל בריכוזי מסתננים. רעיונות יפים שבוודאי ראוי לבחון, אבל עכשיו, כשבחוץ הזעם כה גדול, הם נשמעים תמימים.

 

 יצאתי החוצה, חזרה לגן לוינסקי. לא הרחק, חברת הכנסת מירי רגב דיברה על "סרטן בגוף שלנו‭."‬ בגן חיפשו אנשים שיתרגמו להם מעברית מה אומרים שם, ולמה התכוונו כשאמרו "סרטן‭."‬ כל אחד, בשפתו, הוסיף פרשנות משלו. אפשר להניח שבשום ניב זה לא נשמע טוב.

 

 קצת אחר כך התחילו לדבר על זה ששוברים זגוגיות של מכוניות וחנויות, ושבכלל נהיה "בלגן‭,"‬ בעברית. מדהים לגלות כמה המילה הזו שכיחה כאן.

 

 יצאתי מהגן, אל עבר רחוב בני-ברק, והתיישבתי בבית קפה אריתריאי. המקום היה מלא: כולם מעשנים נרגילות, לועסים גת – ומדברים. הטלוויזיה פועלת בקולי קולות. בחדשות מראים את החלונות המנופצים של עסק אריתריאי בשכונת התקווה. בחור צנום, קוראים לו ג'סי, זועם. "זו החנות של בן דוד שלו‭,"‬ לוחש לי מישהו. ג'סי נעמד באמצע הבר, אולי שיכור מעט, ונשא נאום תוכחה. מכיוון שדיבר תיגרית מהירה, לא הצלחתי להבין דבר, חוץ משלוש מילים מוכרות, שחזרו שוב ושוב:

 

 "כוס-אמו, ישראל‭,"‬ "כוס-אמו ישראל‭,"‬ "כוס-אמו ישראל‭."‬

 

  באותו רגע הבנתי שהלילה, אולי, כדאי לישון בבית.

 

‭.7‬ ג'רמי

 

 למחרת הסערה הגדולה, בשעות אחר הצהריים, חזרתי למדינת לוינסקי והכרתי חבר אריתריאי חדש, ג'רמי שמו. ניסיתי לשאול אותו איך הוא מרגיש ביום שאחרי, אבל לג'רמי היה פחות חשוב לדבר על מה שקרה כאן אתמול. אולי זה היה מפחיד מדי. "עזוב‭,"‬ הוא אמר לי. "בוא נלך לבלות‭."‬

 

  הלכנו.

 

 נחתנו ברחוב הגליל, בבית עסק שמכריז על "השכרת חדרים לצפייה מיוחדת‭,"‬ מן הסתם לא מדובר בערב רטרוספקטיבה לסרטי ז'אן-לוק גודאר. בחוץ התגודדו לא מעט סודנים וגם קונגולזים. אריתריאים היו פה מעט מאוד. ג'רמי רצה להזמין אותי לבילוי בתא הצפייה, אבל המחיר, 50 שקל לראש, היה גבוה מדי בשבילו. יצאנו משם. ג'רמי אומר שהיה מעדיף את "הדבר האמיתי‭,"‬ ולא תאי צפייה, אבל שיש בעיה: "הזונות, גם הנרקומניות, לא מסכימות עם פליטים‭,"‬ אמר. "למה‭"?‬ שאלתי. "בוא נלך, ננסה‭,"‬ הציע ג'רמי.

 

 הלכנו לרחוב הפין, התחתית של התחתית של תל-אביב. פרוצות נרקומניות מעשנות בשרשרת, מהלכות בין שיכורים אריתריאים שמוטלים על המדרכה. "הנה‭,"‬ הצביע ג'רמי לעבר זונה עבת בשר, שעמדה ליד אחת הכניסות. "שאל אותה ותראה‭."‬

 

  מבויש, ניגשתי. "האו מאץ‭"?'‬ שאלתי באנגלית, כשג'רמי מביט בי בשעשוע. "נ‭,"?‬ אמרה בפסקנות, "נ? אריתריאיז‭,"‬ והסתובבה. רציתי לשאול למה, אבל היא העיפה לעברי מבט מקפיא דם, שהבהיר שהסוגיה לא פתוחה לדיון.

 

 חזרתי לג'רמי שטפח בהבנה על כתפי, והתחלנו לצעוד חזרה לרחוב הגליל. ארבע

 

 בנות גבוהות עמדו בפינה, מנסות

 

 לצוד קליינטים. דווקא הן – כך נראה בתחילה – היו קצת פחות בררניות. "אל תתקרב‭,"‬ הורה לי ג'רמי. "זה לא בנות. כולם פה יודעים את זה, שהן לא ממש בנות‭"."‬לא מבין‭,"‬ עניתי, כאילו מעולם לא ראיתי קוקסינליות בתלאביב‭".‬הן עושות ככהככה‭,"‬ הצביע ג'רמי לכיוון עכוזו, "אבל תדע לך שהסודנים אוהבים אותן‭."‬ נכנסנו לבית קפה ברחוב הגליל, רקדנו ושתינו, עד שהיה כבר מאוחר. גם כאן ישבו כמה אריתריאים, עישנו נרגילות ולעסו גת. "זה 'מסמר‭,'‬ גת אתיופית‭,"‬ מסביר לי מישהו מהם. "זה מעיר אותנו. אפשר ככה ללעוס ולסחוב את כל הלילה‭."‬

 

  לג'רמי יש דירה בשכונת התקווה, אבל לפי הקודים בין המהגרים, לא שואלים על כך. "אם הוא לא מציע לך מקום לישון‭,"‬ הסביר לי אריתריאי אחר מאוחר יותר, "סימן שהלילה אין אצלו מקום. אם יכול היה לחסוך לך לילה בגינה, כנראה היה עושה את זה‭."‬

 

  ג'רמי ליווה אותי עד קרבת גינת לוינסקי ואז נפרד ממני בידידות. "תלך לאט‭,"‬ הציע, יודע שברחובות האלה עדיף להיראות שתוי ומתנדנד, מאשר אדם חזק ומאיים. מסביב יש הרבה כאלו, שיכורים מטים לנפול. זומבילנד זה כאן.

 

 נכנסתי לגינה. אפילו שתי המגלשות, זו האדומה וזו הירוקה, היו מלאות באנשים שמנסים לישון. פתאום קלטתי שכולם גברים. אחד המסתננים הסביר לי שלישראל מגיעות מראש פחות נשים – בגלל הסיכון והחשש מחטיפות ואונס בדרך – ולמעטות שכן מגיעות, עמותות שונות דואגות מיד.

 

 הנחתי את ראשי בין שני פליטים, הפעם סודנים. הייתי חצי רדום-חצי קשוב, מוכן לכל צרה שלא תגיע. כך עד חמש בבוקר, כשרחש מוזר גרם לי להזדקף סופית. באופן מפתיע, הייתה דממה מסביב. אפילו הזונות והנרקומנים משום מה לא היו פה. אבל מה זה הרחש הזה?

 

 אימצתי את עיניי. בין הדמויות השרועות בכל מקום בגינה נראתה תנועה.

 

 עכברים.

 

 עשרות מהם. בגדלים לא טבעיים, משוטטים בין האנשים, מטפסים עליהם באין מפריע, צדים שאריות אוכל. כמה מהם מגיעים קרוב מאוד לשכני החדש, הסודני. הוא שמר פיסת חלה ומעט אורז מהערב הקודם, אבל לעכברי לוינסקי היו תוכניות אחרות.

 

 בבוקר הוא התעורר. הבטתי בנעליו. "סהרונים‭."‬ בחור חדש. הוא שלח יד למזון ששמר וחש שכמותו פחתה. "אלה העכברים‭,"‬ אמרתי לו באנגלית. הוא משך בכתפיו והחל לאכול.

 

 כשראה את הבעת הגועל שנסוכה על פניי, אמר: "מה? הם (העכברים) היו כאן שנים לפנינו. אנחנו רק אורחים פה".

 

8. טהיר

 

 החלטתי להרחיב קצת את מעגלי השוטטות שלי, ולהיכנס לעוד ועוד פינות במדינת לוינסקי כדי לראות מקרוב איך היא פועלת באמת. מהר מאוד התברר, שכמו כל מדינה, גם כאן יש חלוקה ברורה של היררכיה ומעמדות. במיוחד אצל אלו מבין המסתננים – אבל בפירוש לא מדובר בכולם - שבחרו בדרך הפשע.

 

 קחו, למשל, את מה שמתחולל ברחוב בני-ברק פינת נווה-שאנן החל משעות הערב. לאזור הזה מתקבצים מאות אנשים, כולם מגיעים על גבי הרכב הרשמי של מדינת לוינסקי: אופניים. המסתננים קוראים לאזור הזה "הרובע הסודני‭."‬ אף אחד לא מתעסק איתם, הם האחראים הבלעדיים על שוק גניבת האופניים. עשרות זוגות אופניים, חלקם חדשים, עומדים שורה אחר שורה ונמכרים בסכומים מגוחכים.

 

 ניסיתי לקנות אופניים. זוג האופניים שהוצע לי, כך נאמר לי בלחש, נגנב ביום רביעי שעבר מרמת-השרון, על ידי שני סודנים. רשמית, כששאלתי את המוכרים, הם ענו לי שהאופניים "התקבלו כמתנה על ידי תושב הוד-השרון‭."‬ אין ספק, אנשים טובים ונדיבים גרים בהוד-השרון.

 

 מדובר באופניים חדישים, ממותג ידוע, שוודאי עלו לרוכב החובב כמה אלפי שקלים טובים. כאן מחירם ההתחלתי עמד על 180 שקל. אם מתמקחים, אפשר בפחות. גם על שירות טוב מקפידים פה: ליד המוכרים עובד מכנופן (מתקן אופניים‭,(‬ ודואג שהבלמים יעבדו כמו שצריך ושכל פנצ'ר יטופל. באחריות.

 

 בצד עומד סודני גדל ממדים, משגיח. מישהו דואג להסביר לי בשקט שהוא אחד "מראשי מאפיית האופניים‭."‬ הגנבים מביאים לו את האופניים, הוא משלם להם ומוכר ברווח. הכל באמצע הרחוב ולעיני כל.

 

 ניגשתי לאחד המוכרים ואמרתי בשקט: "אני רוצה לגנוב אופניים, למי אני צריך ללכת‭"?‬

 

  "לך לטהיר‭,"‬ ענה והחווה לעבר הבחור הענקי שעמד בצד.

 

 טהיר, כבר שש שנים בארץ, הריח מרחוק שאני לא "משלהם‭,"‬ כלומר, לא סודני. "מה אתה רוצה‭"?‬ שאל בעברית מצוחצחת. "אני לא מדבר עברית‭,"‬ עניתי באנגלית. טהיר שלח זרוע אימתנית לעבר אחד מעובדיו ומשך אותו לצדו, שיתרגם.

 

 "אני רוצה להביא לך אופניים‭,"‬ אמרתי.

 

 טהיר חשב מעט, ואז פירט את הכללים: "אתה לא מכיר אותי. אתה גונב אופניים, מביא לפה, מקבל כסף והולך. אתה לא מדבר איתי, מישהו ייתן לך כסף, וזהו. אנחנו משלמים 80 שקל לכל אופניים. אם זה אופניים חדשים, אז 100 שקל. זהו. מתאים לך, תבוא‭."‬ פתאום הוא נהם, "לא מתאים, אז יש אחרים‭."‬ היה ברור שמבחינת טהיר, האופציה השנייה עדיפה, וכמה שאתרחק יותר מהר כך יישארו בגופי יותר עצמות שלמות.

 

 הלכתי משם. בדרך פגשתי בחור אריתריאי שהכרתי בקפה ברחוב הגליל. סיפרתי לו על המפגש עם טהיר. הוא נבהל. "תיזהר. אתה לא יודע, אבל הסודנים יכולים לזיין אותך. למשל, אם המשטרה תתפוס אותך עם האופניים, יגידו שאתה גנבת הכל. לסודנים יש כוח פה עם המשטרה ועם הערבים. הם מלוכדים והם שולטים בכל מיני דברים באזור. יש מאפיה מסודרת של סודנים. אם אתה רוצה לקנות אופניים, תקנה מהאנשים שלנו‭."‬

 

  לעומת זאת, האריתריאים, כך מספרים בלוינסקי, חולשים על שני פלחי שוק לוהטים אחרים: התיקים החטופים והמכשירים הסלולריים הגנובים. אגב – רק על הסלולריים ללא כרטיס סים. שוק כרטיסי הסים שייך גם הוא לסודנים.

 

 הלכתי לחפש סלולרי. "מרכז המכירות" נמצא ברחוב ראש-פינה פינת נווה-שאנן ודרומה משם. דוכנים מאולתרים מציגים פה שלל מרשים של מגוון מכשירים סלולריים, בחלקם עדיין מופיעים צילומים משפחתיים והודעות סמס אישיות של הקורבנות שמהם נגנבו.

 

 סמארטפון מהדור החדש יעלה פה בין 150 ל‭200-‬ שקל. לא כולל כרטיס סים, כן? כי בשביל סים, כבר הבנתם את הכללים במדינת לוינסקי, צריך לפנות לסודנים.

 

‭.9‬ סלומון

 

 יום שישי בבוקר. כבר עברו כמה ימים מאז ש"הגעתי לישראל‭,"‬ וחבריי האריתריאים החלו להתריע בפניי: אתה חייב ללכת לנגאסי. אחרת יהיה לא טוב.

 

 ביקשתי הסברים. נגאסי הוא, לכאורה, נציג השלטונות האריתריאיים באזור. אם תרצו, שגריר אריתריאה הלא-רשמי במדינת לוינסקי. את השלטונות האריתריאיים, כך הסבירו לי, לא מעניין למה ואיך הגעת לישראל; חשוב רק שתמשיך לשלם מסים למולדת. כמה? שני אחוזים מהכנסתך. מכיוון שאין דרך לדעת מהי הכנסתך, רוב האריתריאים משלמים סכום חודשי קבוע של 100 דולר.

 

 "מה יקרה אם לא אשלם‭"?‬ דרשתי לדעת. "מה כבר האריתריאים יכולים לעשות לי כאן, בישראל‭"?‬ "יהיה לא טוב‭,"‬ ענו לי. "לך ולמשפחה שלך. תשאל את אנאבסה מה קרה לו‭."‬

 

  הלכתי לשאול את אנאבסה, מסתנן אריתריאי שנמצא בארץ כבר לא מעט שנים. הוא סיפר שגם הוא בתחילה סירב לשלם את שני האחוזים, אבל אז עצרו את אמו ושלחו אותה לכלא. תמורת שחרורה נדרש לשלם ‭1,500‬ דולר. "לא הייתה לי ברירה, הייתי חייב לשלם, אחרת אמא שלי הייתה נרקבת בכלא‭,"‬ אומר אנאבסה. "שילמתי את החוב וכמה ימים אחר כך אמא השתחררה. אבל לא רק זה, אחרי כמה חודשים שוב לא באתי לשלם, והפעם עצרו את אבא שלי. מתקשרים אליי כל פעם כדי שאשלם, אבל לא שילמתי, שוב עצרו את אבא ואמרו לי: או שתשלם או שהוא יירקב בכלא. אמרתי להם, לא משלם, אין לי יותר כסף. הם שיחררו אותו בסופו של דבר.

 

 "אבל רוב האנשים פה משלמים בלית ברירה‭,"‬ קובע אנאבסה. "מאיימים עליהם ומפחידים אותם שהמשפחות שלהם ילכו לכלא. אף אחד לא יכול לתאר לך מה שאנחנו עוברים פה. זה באמת גיהינום, אבל אנחנו שותקים, אסור לנו לספר על זה‭."‬

 

  אני מבטיח לחבריי האריתריאים המודאגים שאגש בהקדם לנציג השלטונות נגאסי כדי להסדיר את ענייני תשלום המסים, אבל בינתיים, יום שישי היום. "מה עושים בערב‭"?‬ אני שואל.

 

 "הולכים לסלומון‭,"‬ ענו לי.

 

 ה"סלומון‭,"‬ כך יתברר לי עוד מעט, הוא בניין בן שלוש קומות ברחוב נווה-שאנן פינת סלומון. פעם היו מקרינים שם סרטי פורנו, אחר כך הוא הפך אכסניה להומלסים, היום זה מין מגה-קלאב למסתננים: שלוש קומות, בכל אחת מהן מוזיקה בווליום מחריש אוזניים, הרבה בירה ולא מעט אלימות.

 

 השעה אחרי חצות. המקום מלא, האלכוהול עולה ועימו פורצים מהבקבוק גם השדים העדתיים. לפתע מתפתחת תגרה פרועה בין חבורה סודנית לאריתריאית. אדם שניסה להפריד בין הנצים פשוט הורם והושלך בכוח הצדה. בקבוקים נשברים על הראשים. אגרופים. כיסאות. שנאה תהומית באוויר, כאילו האריתריאים, הקונגולזים, הסודנים והדארפורים לא חולקים כאן בישראל גורל דומה.

 

 יצאתי החוצה, התקדמתי לעבר רחוב לוינסקי. שתי מסחריות לבנות בוהקות סימנו אולי עידן חדש בסביבה: המג"בניקים פה. השר לביטחון פנים הבטיח, והם פה. בינתיים הם עוברים בין הברים הלא חוקיים בלוינסקי, סוגרים את המסיבות ושולחים את המסתננים לדרכם. חשבתי שדווקא פה יהיה מקום בטוח להרים טלפון הביתה, לבדוק מה שלום המשפחה, להודיע שבינתיים הכל בסדר.

 

 "בוא'נה‭,"‬ נשמעת שאגה לידי בעברית. מג"בניק צעיר.

 

 "מאיפה גנבת את הפלאפון, הא‭"?‬ נהם. אני מצליח ללחוש לו שאני בכלל ישראלי, והוא מהנהן, ממהר להיכנס ולפזר את באי הבר הבא.

 

 בשלוש בלילה התחלתי בחזרה לכיוון הגינה. הדרך בשעה כזו מפחידה מאוד: חבורות שיכורים מאיימות, שולחות אגרופים. ניסיתי להימלט מדרך צדדית, ומצאתי את עצמי מול תחנת השיטור הקהילתי ברחוב נווה-שאנן. שם, בפינה, גיליתי פתאום שאני עומד באמצע שוק ער ותוסס לשעוני יד יוקרתיים ותכשיטים, שחלקם – יש להניח – גנובים. העובדה שהבניין ממול שייך למשטרת ישראל לא מטרידה, כמובן, אף אחד.

 

 ביומיים שלאחר מכן, רציתי לבדוק יותר את יחסם של התושבים הוותיקים אל המסתננים. הסתובבתי באזור התחנה המרכזית החדשה, בשכונת התקווה ובשפירא, ברחובות הומים. לא נתקלתי בשום גילויי גזענות כלפיי, איש לא קילל אותי או איים עליי. מסתננים ששוחחתי עימם סיפרו על מקרים של קללות ויריקות, אחרים אף העידו כי הוטחו לעברם בקבוקי זכוכית תוך כדי רכיבה על אופניים. השבוע הופיע אותו סרטון ביוטיוב, שמתעד השלכת ביצה על סודני. אריתריאית משכונת התקווה סיפרה שמישהו על טוסטוס עצר לידה, צעק לה "סודנית מגעילה‭,"‬ חטף את תיקה ונמלט. אני לא נתקלתי אישית באף אחת מהתופעות הללו.

 

 מה שבטוח הוא שמדינת לוינסקי שוכנת על חבית חומר נפץ, ולא בטוח שגם המג"בניקים של אהרונוביץ‭,'‬ שעכשיו מסתובבים כאן, יוכלו למנוע את התבערה הבאה. ממש לא בטוח.

 

‭.10‬ מספרים

 

 על פי הסטטיסטיקה, בשבוע שבו חייתי כמסתנן בגן לוינסקי הגיעו לתל-אביב עוד 203 מסתננים טריים.

 

 לכולם היו "נעלי סהרונים" חדשות.

משקאות מוגזים וממותקים מורידה הפוריות בנשים ובגברים

מחקר אמריקאי: שתיית משקאות מוגזים וממותקים מורידה הפוריות בנשים ובגברים
המחקר מצא כי שתיית משקה מוגז וממותק אחד ביום מורידה הסיכוי של אשה להרות ב-20%, ומורידה הסיכוי של גבר להפרות ב-33%
מחקר שנערך באוניברסיטת בוסטון ושפורסם בחודש שעבר בכתב העת Epidemiology מצא, כי שתיית משקה ממותק ומוגז אחד ליום עלולה להוריד ב-20% אחוז את הסיכוי של נשים להיכנס להריון ואת הסיכוי של גברים להיות פוריים.

המחקר נעשה באמצעות שאלונים שנשלחו ל-3,828 נשים ול־1,045 בני זוג גברים, בגילאים 21־45, שמתגוררים בארה"ב ובקנדה. בשאלונים נבדקו סגנון החיים של משתתפי הסקר, היסטוריה רפואית, הרגלי תזונה וצריכת משקאות ממותקים.
ניתוח הממצאים העלה, כי די בשתיית משקה ממותק מוגז אחד ליום כדי להוריד סיכויי להיכנס להיריון ב-20%. נשים ששתו יותר ממשקה ממותק מוגז אחד ליום, הפחיתו בסיכוייהן ב-25%. גברים ששתו יותר ממשקה אחד ביום הפחיתו את סיכוייהם להפרות את בת הזוג ב-33%.
המחקר מצא, שגם משקאות אנרגיה פוגעים בסיכויים להיכנס להיריון. לא נמצא קשר בין שתיית מיצי פירות או סודה לבין הפגיעה בפוריות. לגבי משקאות דיאטטיים, המחקר גילה שהסיכון נמוך יותר.
פרופ' אליזבט האץ', שעמדה בראש צוות החוקרים מסרה לתקשורת בארה"ב: "מצאנו קשר ישיר, חיובי ועקבי בין הצריכה של משקאות ממותקים בסוכר ומוגזים לבין פגיעה בפוריות אצל נשים וגברים, וזאת לאחר נטרול 'גורמים מתערבים' כמו צריכת קפאין, אלכוהול ועישון".
בדיווח על המחקר שפורסם הבוקר (ה') ב"ידיעות אחרונות" מצוטט פרופ' שלמה משיח: "שתיית משקאות ממותקים איננה בריאה כלל ועיקר, מאחר שהיא עלולה לגרום להשמנת יתר, לסוכרת סוג 2, לווסת מוקדמת ולאיכות זרע גרועה".
הוא ציין כי במחקר שנערך באחרונה בבית החולים "שיבא", על ידי ד"ר רונית מכטינגר ופרופ' ראול אורביטו, בשיתוף חוקרים מאוניברסיטאות הרווארד וקולומביה בארה"ב, נמצא ששתיית משקאות ממותקים — אפילו משקה ממותק אחד ביום — פוגעת בסיכויי ההצלחה של טיפולי הפריה חוץ גופית. בקרב נשים אלו הסיכויים להיכנס להריון היו פחותים בכ-20% והסיכון לסבול מהפלות היה גבוה פי 3.5, בהשוואה למי שלא צרכו משקאות ממותקים כלל.
"המחקר החדש של אוניברסיטת בוסטון", הוסיף פרופ' משיח, "מצביע על כך, ששתיית משקאות ממותקים ומוגזים עלולה לפגוע בכלל בפוריות האישה והגבר כאחד ולפגוע בסיכויי בני הזוג להיכנס להיריון. מומלץ שבני זוג המנסים להרות יפחיתו בצריכת המשקאות הממותקים המוגזים כי הדבר גם יועיל לבריאותם הכללית".

 

הבונים החופשיים

הבונים החופשיים - ד"ר מאיה גז.
הבונים החופשיים מחפשים אתכם. לא תצטרפו?
למסדר הסודי יש בעיה: אחרי מאות שנים של פעילות מסונית משגשגת, הסטיגמות נשארו אך השורות הידלדלו. בניסיון לגייס חברים חדשים וצעירים, מתעקשים בסניף התל־אביבי של הבונים החופשיים שלא מדובר בכת ("זה כמו צופים למבוגרים") ושקל יותר מאי פעם להצטרף — רק צריך לשלוח מייל. אלא אם כן אתן נשים.
לפני כמה חודשים הצטרף אבי לארגון "הבונים החופשיים". כילדה סקרנית קראתי את כל מה שניתן היה לקרוא על הארגון, אחרי שחברה סיפרה לי, בסתר, שאביה היה בונה חופשי. היא השביעה אותי שלא לספר לאיש, ונתנה לי תחושה שאמות אם מישהו יגלה שאני יודעת.
גם אבא שלי, שהחל לענוד סיכה קטנה על דש הז'קט שלו, לא סיפר לי הרבה, פרט לכך שעבר טקס קבלה לאחת מלשכות (סניפי) הארגון. באחד מימי שבת, כשישבנו במסעדה, הגיע לשולחן בקבוק ערק, שאליו התלוותה קריאה מהשולחן הסמוך: "לחיים, אח שלי". אבי הרים כוס משקה לעבר אדם זר, ואמר לו: "לחיים, אחי". כשלגם מהמשקה הוסיף: "כולנו אחים, ועושים כל מה שאנחנו יכולים זה עבור זה, בכל מקום בעולם. זה הארגון הכי אחוותי שבו לקחתי חלק בחיי".
אם "הבונים החופשיים" (Freemasonry) היה בעבר שם מסתורי, שנלחש בזהירות תוך מבט מבוהל לצדדים, נראה שלאחרונה עוברים אנשיו מהפכה של ממש. רק בשבוע שעבר פירסם הארגון מודעות ענק בשלושה עיתונים בבריטניה, במסגרת מסע יחסי ציבור שמחה על ה"סטיגמות הלא הוגנות" שנקשרו בשמו. נציגי הארגון אף קיימו בחודש שעבר מפגש פתוח בירושלים.
אל "הלשכה הגדולה" של הבונים החופשיים בישראל הגעתי במסגרת עבודתי כחוקרת שואה. גורלם של הבונים החופשיים במחנות העבודה וההשמדה הוא פרק פחות־ידוע במלחמת העולם השנייה, שכמעט לא עסקו בו במסגרת מחקרית. מתברר שהנאצים שנאו את הבונים החופשיים עוד יותר מששנאו את היהודים. הם האמינו שיהודים חולשים על הבנייה החופשית. הם סגרו לשכות גרמניות, שרפו ספריות בונים שלמות והלאימו שכיות חמדה של בונים ואת אוספי האמנות שלהם. הנאצים ריכזו את הבונים החופשיים במחנות, והצמידו להם טלאי אדום של משולש הפוך, כאילו כדי לגזול מהם את סימבוליקת הכוח שסימל המשולש השוויוני שלהם.
היטלר התייחס אל הבונים החופשיים בספרו "מיין קאמפף", והאשים את היהודים בקשירת קשר עם הבונים החופשיים במטרת להשתלט על גרמניה. הוא האמין שהם מעבירים ידיעות לאחיהם הבונה, נשיא ארצות הברית פרנקלין רוזוולט. עם עלייתו לשלטון בגרמניה ב–1933, היטלר סגר את כל תשע הלשכות הגדולות של הבונים החופשיים. הוא הקים תת־מחלקה באס.אס שתפקידה היה לאתר ולהביא למאסר והשמדה של קרוב ל–79 אלף בונים חופשיים גרמנים. במסגרת ההשמדה ההמונית רצחו הנאצים כ–200 אלף בונים חופשיים באירופה כולה. ובכל זאת, קיימת תמונה אחת מנצחת, של טקס סודי ולילי שקיימו הבונים החופשיים בתוך מחנה השמדה. לא היו להם הסינרים המפורסמים, אבל היו להם זה את זה והתקווה שהמוסר והאחווה ישובו לשלוט בעולם.
הלשכה התל־אביבית נמצאת ב"מגדל המוזיאון", בניין משרדים יוקרתי שבו הבונים החופשיים חולשים על חצי קומה. בכניסה ניצבת אבן גוויל לא מסותתת ממערת צדקיהו, המסמלת את האדם שנמצא בהתפתחות והעשרה מתמדת. בפנים נמצאים המשרדים, שני היכלים, מוזיאון וספרייה, גדושים סמלים, פסלים, מקדשים וסממנים של הבנייה החופשית. בכל אחד מהם מככב סמל המחוגה המתחברת לפלס, ועליהם האות G. המחוגה והפלס מסמלים את הרוח והחומר, האמינות והיושרה; האות G מסמלת את האל (God) או את המילה גיאומטריה. על דלתות הכניסה טבוע הסמל הייחודי של הלשכה הגדולה של מדינת ישראל — המחוגה והפלס ובתוכם סמלי היהדות, והנצרות והאיסלאם.
מדפי הספרייה עמוסים ספרים עתיקים. ההיכל הגדול מרוצף שחור־לבן, ועל התקרה מצוירים השמים. בראש ניצב כיסא רחב ידיים השמור לנשיא הגדול, סולימאן סאלם. כאן מתנהלים הטקסים של הבונים החופשיים.
"הבנייה החופשית היא לא כת, לא ארגון סתרים ולא ארגון סודי. זה ארגון שיש בו סודות", מסביר רועי ג. גוטמן, בן 41, עורך דין לענייני נזיקין ואומן הכס של לשכת "מיפלמן אומן מס' 29". "כששואלים אותי מה זה בנייה חופשית, אני עונה שזה כמו צופים למבוגרים".
אז למה דבקה בארגון אווירה מסתורית וסודית?
"כי בעבר זמינות המידע לא היתה כמו היום, בנקישות מקלדת. בעבר לא כל אחד התקבל".
והיום כל אחד יכול להתקבל?
"גם היום לא כולם מתקבלים. בעבר זה היה מפה לאוזן ובהמלצת אחד האחים הבונים. כיום אפשר לפנות ללשכה בארץ ובחו"ל דרך אתרי האינטרנט, ולשלוח מייל ללשכה הגדולה. במקרה כזה מישהו ייצור איתך קשר".
יש תחושה, לאחרונה, שאתם נפתחים לעולם. המודעה בעיתונים באנגליה, ההזמנה של ארגון הבונים בירושלים לערב בונים פתוח, העובדה שאנחנו יושבים פה כבר כמה שעות. יכול להיות שאתם מנסים לגייס חברים חדשים?
"ארגון הבונים אכן מורכב מציבור מבוגר של אנשים, ואנחנו רוצים להצעיר את הארגון. אבל צריך לזכור שהבנייה היא דרך חיים של מוסר, יושר, עזרה ואמת. זו דרך שאני עושה בעזרת דוגמה אישית, גם כאשר אני יוצא מדלתות הלשכה הגדולה. אני משתדל להתנהג הכי נחמד ולהיות בסדר עם אנשים. חלק מזה הודות לחינוך בבית וחלק אחר כדי להעביר הלאה. אנחנו הבונים מאמינים שניתן להביא כך לשינוי. ואם אנחנו לא רוצים שהרעיון המסוני יגווע, אנחנו זקוקים לאחים חדשים".
לא ידוע מתי והיכן נולדו שורשיה של הבנייה החופשית. סיפור המסורת של הבונים גורס שהבנייה החלה בימי שלמה המלך — מבניית בית המקדש. אבל אצל הבונים אין פולחן, ולא מקריבים אף אחד. לפי הגרסה הרשמית הבנייה החופשית נולדה בתקופת הגילדות, כאשר הבונים החופשיים היו בונים הלכה למעשה, שהניחו אבן על אבן ובנו את הקתדרלות. הם אלו שהחזיקו בסודות הבנייה, ידעו כיצד להניח את אבן הראשה ומאיזה כיוון נכנס האור לקתדרלה. אותם בונים קיבלו מהפיאודלים האירופאים כרטיס מעבר שאיפשר להם לנוע באופן חופשי מפיאודל לפיאודל וממדינה למדינה, בלי לקבל אישור. כאשר ראו מלכים, דוכסים ורוזנים שנוצרה מתחת לאפם גילדה סודית ויוקרתית, הם ביקשו לחדור לתוכה, אף שלא עבדו יום בחייהם. הבונים החופשיים קיבלו אותם הודות למעמד ולידע הפילוסופי שבהם החזיקו. כך הפכה הבנייה החופשית לספקולטיבית ופילוסופית.
בעולם המודרני, הבנייה החופשית היא בנייה רעיונית־רוחנית, לפחות מאז 1717, אז קמה הלשכה הגדולה הראשונה של לונדון, ובהתאם לעובדה שמדובר בארגון בינלאומי אפוף סודות, חבריו מסתייעים בסימני היכר נסתרים כדי שיוכלו לזהות זה את זה. דבר נוסף שמאחד את הבונים החופשיים הוא הז'רגון: מי שאינו בונה חופשי נקרא חילוני או "מחפש אור" — האור המסוני — והמוות מכונה "מזרח הנצח". חברי הארגון קוראים זה לזה "אחי", ואני עצמי התבקשתי לפנות אליהם כאל דודים, מאחר שהם אחים של אבי.
בארץ פועלות 50 לשכות הכפופות ללשכה הגדולה, וכ–1,200 אחים בונים חופשיים. קבלה לבנייה החופשית מחייבת, לצד טקס בעל ריטואלים מעניינים, גם תשלום חד־שנתי ללשכה. "זה לא עסק כלכלי", מדגיש גוטמן. "מִסי החבר נועדו למימון שכירות המקום, משכורות לעובדים, לניקיון, לקייטרינג. הלשכה יכולה להוציא כספים על חידוש ציוד, פרחים, כפפות, ספרים ומוצרים נוספים שמחלקים לאחים בלשכות השונות".
יש שלוש דרגות של בונים: הדרגה הראשונה, לרוב בשנה הראשונה מאז הקבלה, היא "תלמיד בונה". כדי לעבור לדרגה הבאה, הבונה עובר מבחן, או מכין מחקר קצר בנושא מסוים ומעביר הרצאה על בונים מפורסמים, על אירועים מסוניים, על סימבוליקה בטקס הקבלה או על האור המסוני. כדי לעבור לדרגה הבאה עליו להגיע לעבודה, כלומר למפגשים השבועיים.
"ברגע שאתה עובר את המפתן מהעולם החילוני לתוך עבודת הבונים, אתה נכנס למקום שבו אתה אמור לשמור על הרמוניה בין האחים", מסביר גוטמן. "בבנייה החופשית לא מדברים על נושאים כמו דת, פוליטיקה ומין. אלה נושאי שיחה נפיצים שעלולים לגרום לדיסהרמוניה בלשכה".
הדרגה השנייה היא "חבר בונה". אחרי חצי שנה עד שנה, מלבד עבודת בניין או מבחן נוסף, מגיעה דרגת "רב בונה". בדרגה השלישית הבונה מקבל על עצמו את כל הזכויות והחובות, הכוללות שמירה על חוקי מדינת ישראל, שמירה על חוקי המוסר ושמירה על חוקי המסדר המופיעים בחוקה.
מה סדר העבודה של המפגשים?
"סדר עבודה קבוע ומובנה שכולל טקס פתיחה, טקס נעילה ומה שבאמצע, כולל טקסים כאלה או אחרים. המפגש כולל הרצאות שהאחים נותנים על בסיס מחקרים שעשו. אחרי טקס הסגירה יש שולחן לבן, שהוא ארוחה משותפת".
אני יכולה להשתתף בטקס חניכה של בונה?
"לצערי התשובה שלילית".
הריטואלים משתנים בין לשכה ללשכה, והאחים מצביעים עליהם בהצבעה דמוקרטית. יש לשכות מיוחדות, כמו לשכת "הודיני", על שם הקוסם הגדול שהיה בונה. כדי להתקבל ללשכה צריך לעבור קורס קסמים, וחובה על כל אח להעלות מופע קסמים בגני ילדים, בבתי אבות, בבתי חולים או במחלקות אונקולוגיות. לשכה אחרת היא לשכת "מוצרט", על שמו של המלחין שהיה גם הוא בונה חופשי. זוהי לשכה דוברת רוסית, ורוב האחים בה רוסים. קיימות גם "לשכות מחקר" לקידום המחקר המסוני.
לא חסרים בונים מפורסמים: יותר מעשרה מנשיאי ארצות הברית, בהם ג'ורג' וושינגטון וג'רלד פורד; הסופר מרק טוויין; ואפילו תאודור טובלר, ממציא הטובלרון שיש מי שטוען שעיצב אותו כסמל מסוני. האגדה מספרת גם כי גוסטב אייפל, שהיה מהנדס־בנאי הלכה למעשה, תיכנן את מגדל אייפל בצורת המשולש המסוני. במודעה שיצר בשביל הארגון הפרסומאי נמרוד ניר, בעצמו בונה חופשי, נטען בזמנו כי גם ראש הממשלה יצחק רבין והמלך חוסיין היו חברים בבונים החופשיים.
"המשולש ישר הזווית או שווה הצלעות הוא סימבולי", אומר גוטמן. "הזווית הישרה מסמלת את היושר בין האחים, והצלעות השוות את השוויון ביניהם. אחת האימרות המסוניות היא שהפעם היחידה שבה מותר לך להסתכל על אדם מלמעלה, היא כשאתה עוזר לו לקום".
מסורת נוספת הנמשכת עוד משחר ההיסטוריה המסונית, היא האיסור על השתתפות נשים בטקסי הבונים החופשיים. "זוהי מסורת", מזדעק גוטמן, "ולא חס ושלום כי חושבים שנשים הן ממעמד פחת".
הבנתי שיש ארגון נשי מקביל, ארגון "האורגות החופשיות".
"בארצות הברית בלבד. יש מסדרים אחרים, שאינם מוכרים, בחלקם רק לשכות של נשים או לשכות מעורבות. הם קוראים לעצמם 'בונים' אבל הם לא מוכרים על ידי הלשכה הגדולה המאוחדת של אנגליה".
אתם ארגון שמציג עצמו כמוסרי, הומניטרי וצודק. איך זה ייתכן בלי נשים?
"קשה מאוד להסביר את זה. כשנכנסתי לארגון הנחתי שהסיבה לכך היתה שעד המאה ה–19 לא היו זכויות דה פקטו לנשים. מאז נשארה המסורת".
אלמנטים קודרים
גוטמן מספר שיש כמה טקסים שבהם מתאפשר לנשים להיכנס לתוך הלשכה עצמה — "טקס אחד משמח ואחד עצוב". הטקס המשמח, לדבריו, הוא "יום הרעיה וחג הפרח". "זה יום שבו אח מכבד את אותה אשה קרובה ללבו, רעיה, חברה, בת. כל האחים מגיעים, מזמינים את בנות הזוג ובשלב מסוים מפסיקים את העבודה ומעבירים את הלשכה למנוחה. עושים טקס מסוני כדי לכבד את הנשים, ולאחר מכן מבקשים מהרעיה של הנשיא או מרעיה של אח ותיק לשאת דברים. לסיום הטקס מוציאים את הרעיות, מחזירים את הלשכה לפעילות ויוצאים לארוחה משותפת".
והטקס העצוב?
"הטקס העצוב הוא עבודת אבל. כאשר אח עובר ל'מזרח הנצח' ורוצים להעניק למשפחתו סגירת מעגל, מקיימים טקס שנקרא עבודה ומאפשרים לכל המשפחה של האח להיכנס ללשכה. מקיימים טקס עם הרבה מאוד סימבוליקה, עם אלמנטים קודרים, נושאים דברי הספד מטעם הלשכה ונותנים לבני המשפחה לשאת את דברם. זו דרכה של הלשכה לבוא ולומר 'אנחנו פה עבור המשפחה'".
הנשים מכירות את האחים?
"בהחלט. אשה יכולה לפנות לעזרה בכל עת אחרי לכתו של אח. יש פעילויות שיש אינטראקציה בין הרעיות לאחים. היא גם שומעת את שם נשיא הלשכה. לפני הקבלה לבונים יש ראיון שבו ממלאים טפסים, ואם האח נשוי, ברוב המקרים מגיעים אליו הביתה ופוגשים את האשה. הסיבה לכך כפולה: גם כדי שהאשה תכיר את הנפשות הפועלות ולא תחשוב שבן הזוג שלה נעלם מהבית, וגם כדי שהיא תוכל לשאול בעצמה שאלות. אני מאמין שאם החצי השני לא בעד שתגיע למסגרת של הבונים, סביר להניח שפעילותך בבונים תלך ותפחת, כי תרצה לשמור על שלום בית".
דן בראון פירסם ב–2009 את הספר "הסמל האבוד", שעסק ברובו בבנייה חופשית. הוא לא חשף את הסודות שלכם?
"למיטב ידיעתי דן בראון הוא לא בונה חופשי. הוא הגיע למידע שחשף מקריאה של עשרות ספרים ומחקרים שהתפרסמו באופן חוקי ועסקו בבנייה החופשית. כשאת באה ללשכות את עושה סיורים. ללשכה הגדולה המאוחדת של אנגליה יש סיורים יומיים כל שלוש שעות. מדריך טיולים מציג לקהל המבקרים את המוזיאון, מכניס אותם להיכל הגדול המפואר של הלשכה ומראה את חדרי ההלבשה, שם האחים לובשים את הסינרים. כשהייתי אחראי על המוזיאון בלשכה שלנו הייתי עורך סיורים עם מדריכי טיולים".
מה ההבדל ביניכם ובין כת?
"דן בראון מסביר בבירור בספרו את ההבדל בין כת לארגון אחר. אין פה דמות אחת שאליה סוגדים ולה תורמים. זו לא אמונה בדת מסוימת. הבנייה החופשית מקבלת אליה אחים מהדתות המונותיאיסטיות, למשל, פלגים מסוימים מהבודהיזם. יש תמונה מפורסמת של מזבח בנייה חופשית שעליו תשעה ספרים קדושים — מהבודהיזם, היהדות, הנצרות, האיסלאם והדרואידיות. כל ספר מייצג את ספר האמונה של הבונים".
מי חבר בבונים החופשיים? זה סוד?
"את רואה את הטבעת, את העניבה, את הסיכה? למה את חושבת שזה סוד? בוקר אחד נכנסתי לבית משפט והשופט שאל, 'מה הסיכה הזאת'. עניתי לו שאני בונה חופשי. זה נתון לבחירתו של כל אח ואח אם להציג את עצמו כבונה חופשי. זה לא שהוציאו מישהו מהארון. שמו ותמונתו של הנשיא הגדול מתנוססים באתר שלנו, אבל מעבר לכך, זו בחירתו של כל אח אם להציג עצמו ככזה".
מה תהליך הקבלה אליכם?
"תהליך הקבלה משתנה מלשכה ללשכה. אצלנו צריך להגיע לערבי האחווה. הלשכה שלי נפגשת פעמיים בחודש, פעם לעבודה ופעם לאחווה. בסופו של דבר, אם רק נקרא זה לזה 'אח' ולא נעשה עם זה משהו, זו לא תהיה משפחה. הלשכה שלך היא לא המשפחה האמיתית, אבל זה בפירוש המעגל השלישי או הרביעי בחיים שלך אחרי אשה וילדים, משפחה מורחבת, חברים והלשכה. ערבי אחווה תורמים ליצירת אותו דבק".
את מי לא תקבלו?
"אתאיסט לא יכול להתקבל לבנייה החופשית. אדם חסר דת גם לא יכול להתקבל אלא אם כן הוא מאמין בכוח עליון, שמוגדר ככוח גורל. דרכו היחידה להתקבל היא אם ישקר. אבל אז קרוב לוודאי שיאבד עניין ויעזוב מיוזמתו".
באילו מקרים אתם מעזיבים אח?
"אם אח סרח כלפי המסדר עצמו. אם הוא הורשע בפלילים, מובן שלא בעבירת תנועה אלא בעניין רציני. לא צריך תעודת יושר, כי אסור לארגון לבקש תעודת יושר, זה נגד החוק. אבל חבר יכול להביא מרצונו".
_____________________
ד"ר מאיה גז היא חוקרת ומרצה במרכז גולדשטיין־גורן באוניברסיטת תל אביב ובחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללת הדסה בירושלים.

אסימילציה

אסימילציה.
אז כמה זמן לוקח לילד להיות חלק מסביבתו?
ילדי זרים בגיל הגן עדיין לא עברו אסימילציה ולכן אין שום בעיה לגרשם.
ביסודי זו התקופה שהם עוברים אסימילציה, השאלה היא מה הגיל בערך שהאסימילציה כבר הושלמה?
אין לי שום רקע בפסיכולוגיה של ילדים אבל בתור מורה הייתי אומר שבערך כיתה ד כלומר גיל 9 -10 הם כבר עברו אסימילציה מלאה.
כלומר שזה יהיה טראומה לילדים להיות מגורשים ושזה גיל שהם מרגישים שהם לגמרי חלק מסביבתם.
כמו כן ניתן להתרשם שילדים אלו הם ישראלים לכל דבר מלבד העובדה שהם מבחינת החוק נחשבים ללא ישראלים.
מדינת ישראל צריכה להפעיל אנשי מקצוע, פסיכולוגים של הילד ומומחים בתחום עבור ילדים בגיל זה כדי לקבוע על בסיס אישי אם הם עברו אסימילציה ישראלית או לא.
זהו פשע לגרש ילדים שהם ישראלים לכל דבר מבחינה מחשבתית וחברתית רק בגלל נהלים וניירת.

 

אשכנזים מזרחיים

מאוד עצוב לראות שלבני עדות המזרח יש קונספציה מאוד מעוותת על המציאות של פעם.
אני יכול לומר לכם שסבא וסבתא שלי מצד האמא שבאו מאירופה כן היו במעברות וחיו באוהלים בדיוק כמו המזרחיים.
אני יכול לומר לכם שהסבא האשכנזי שלי שעבר את השואה לא עבד בתור מנהל בניין אלא היה עובד בניין בדיוק כמו כולם בתקופה ההיא ושישראלים חזירים ניצלו אותו אחרי 1967 כשהיו מלא פלסטינים עובדי בניין שיכולים להרשות לעצמם לעבוד בגרושים בגלל שהם באים מהשטחים שהכול שם זול.
שמדינת ישראל עשתה הכל כדי לגנוב לו את כספי השילומים מגרמניה ורק לאחר מאבק משפטי נתנו לו את הכסף שהגיע לו.
נכון היו אשכנזים עשירים בסביון ורמת אביב וכאלה שחיו טוב בקיבוצים אבל הם היו מיעוט קטן ולא מייצג בכלל. רוב היהודים מאירופה עבדו קשה, קנו דירות ובתים שהיו זולים אז, שהיום הם מאוד יקרים, פשוט מאוד.

מה כל כך קשה להבין פה?

המערכת

לחיות טוב זה קודם כל לחיות רחוק מהמערכת.
כי המערכת רק משעבדת אותנו. מאלצת אותנו לעבוד יותר ויותר קשה ולחיות יותר ויותר במסגרות. מכתיבה לנו את חיינו ושואפת לשעבד אותנו פיזית ומנטלית.
מה אדם צריך בחיים?
מקום קטן ופשוט לגור בו.
שלווה מנוחה וחוסר דאגה כלכלי.
אישה שתקרקר מסביבו, תדאג לו ושלא תבלבל יותר מדי את השכל.
עדיף ליד הים עם המסעדות הכי פשוטות. עם אנשים שיודעים להעריך חיי משפחה וחברה מעל כל דבר אחר בחיים.
בקיצור אנשים שיודעים לחיות ומבינים שהחיים האמיתיים זה איך אתה מעביר בכיף את החיים שלך, ליהנות זה לא פינוקי המערב כפיצוי על העבודה הקשה.
ליהנות זה לא קניונים, דירות יוקרה, מכוניות וקניות.
ליהנות זה להסתפק בפשטות ופשוט לחיות. לחיות זה להבין שהאויב הכי גדול שלך הוא המערכת.

 

איפה הימים האלה?

איפה הימים האלה שלאנשים לא היו דאגות?
איפה הימים האלה שאנשים יכלו לנוח?
איפה הימים האלה שלאנשים היו בתים משלהם?
איפה הימים האלה שלאנשים היה פנאי?
איפה הימים האלה שהיה כבוד לגבר וכבוד לאשה?
איפה הימים האלה שהיתה משפחה וחברים?
איפה הימים האלה שהיה כבוד למבוגרים ושהמבוגרים דאגו לצעירים?
איפה הימים האלה שהיית יכול לשבת במסעדה זולה עם חברים כל ערב מול הים והרוח המלוחה נושבת מן הים?
איפה הימים האלה שכל ערב אנשים היו משחקים שש בש, מדברים, נהנים, אוכלים טוב, שותים טוב, ולא ממהרים לאף מקום?
איפה הימים האלה שאנשים לא היו דבוקים לאייפונים שלהם?
איפה הימים האלה שלא היה צורך בשום חוזה כי מילה של בן אדם היתה מילה?
איפה הימים האלה שלאנשים היה כבוד והם נתנו כבוד?
איפה הימים האלה שזקני הכפר יכלו לגלגל את חרוזי התפילה שלהם?
איפה הימים האלה שאנשים התנהגו בכבוד התלבשו בכבוד ודיברו בכבוד?
איפה הימים האלה שגבר היה גבר, אישה היתה אישה, ובת היתה בת?
איפה הימים האלה שאמא היתה אמא?
איפה הימים האלה שאנשים לא דיברו כל רגע על כספים זיונים מניות ודירות?
איפה הימים האלה שלאנשים היתה שמחת חיים אמיתית?
הכל נגמר הפושעים השתלטו על הכול.

 

גן חובה

ברית מילה

מזון מהונדס גנטית

תראו מה מצאתי בסופר.
מזון מהונדס גנטית.
אני כל כך הזדעזעתי שהייתי חייב לצלם את זה.
העבריינים כבר אפילו לא מסתירים שהם מכניסים רעל לאוכל שלכם.
הם מצהירים בגלוי שיש רעל באוכל שלכם.
העבריינים יודעים שרוב הציבור לא בודק את המרכיבים.
העבריינים יודעים שרוב הצרכנים הם כבשים שמאמינים שהממשלה שלהם דואגת לביטחון המזון שלהם.
העבריינים סומכים על תעמולת השקר שלהם שמזון מהונדס הוא בטוח.
יש המון חמורים בעולם שעוד אפילו חושבים שמזון מהונדס זה מזון טוב יותר כי זה היי-טייק ממש כמו האייפון החדש שלהם.
מזון מהונדס גנטית גורם לסרטן ולאינספור מחלות אחרות. מדובר על זיהום גנטי.
מי שאוכל מזון מהונדס גנטית מחלל את קדושת גופו, ופוגם בד.נ.א שלו ושל הצאצאים שיבואו ממנו.

 

יריקה בפרצוף

שירתתם בצבא ומה קיבלתם בתמורה?
אפילו יחידת דיור, חדר, לא קיבלתם.
אפילו קראוון לשים את הראש לא קיבלתם.
אז מה ההבדל בין מי שעשה צבא לבין מי שלא עשה צבא?
הם כולם שם מנאייק בממשלה.
הממשלה יורקת לכם בפרצוף כל יום.

 

צעצועים במקום דירות

מישהו אמר שפעם אנשים לא יכלו להרשות לעצמם לטוס לחו"ל ואילו היום כל אחד יכול.
ובכן זה שכולם רוצים לטוס לחו"ל זה בגלל שהם מרגישים חנוקים ושחוקים בארץ בגלל שיצרתם חרא של מדינה.
אם היה כל כך טוב במדינה אז אנשים לא היו כל כך מתלהבים לנסוע.
מישהו אמר שפעם לא כל אחד יכל להרשות לעצמו מכונית ואילו כיום בכל משפחה יש מכונית.
כן יש מכונית בגלל שמקום המגורים רחוק ממקום העבודה ובנוסף לאנשים יש אגו גדול וכולם רוצים להשוויץ עם המכונית שלהם.
אנשים משלמים בתשלומים עבור המכונית וכסף יקר נשפך על מכונת הפח על הגלגלים הזאת.
מישהו אמר שפעם הייתה צריכה להיות סיבה לאכול במסעדה ואילו היום כל אחד יכול להרשות לעצמו, ובכן פעם גם היתה אישה טובה שמבשלת אוכל בריא בבית, היום היא משועבדת לבוסים בעבודה וכולם אוכלים אוכל זבל בחוץ.
מישהו אמר שפעם היתה טלויזיה בשחור לבן ואילו כיום בצבעוני.
כן פעם לא היו לאנשים צעצועים משוכללים כמו האייפון של היום אבל כן היתה להם דירה.
מה זה מזכיר לי?
כשהאירופאים פלשו לאמריקה הם הציעו לאינדיאנים כל מיני חרוזים וזכוכיות צבעוניות ועוד כל מיני קשקושים בתמורה לאדמה שלהם ולשטחי הציד שלהם.
זה בדיוק מה שקורה היום נותנים לכם צעצועים ולוקחים מכם את הזכות למגורים.

 

טיזינג

אז מה התכונה הכי מגעילה של ישראליות? טיזינג.
זה שהן משדרות לך שהן מעוניינות בך וכאשר אתה מדבר איתן הן אומרות יש לי חבר.
כל זה רק בשביל להקפיץ את האגו שלהן כדי שהן ירגישו שהן עדיין שוות.
זו תכונה מגעילה ברמות שלא קיימת במזרח.
במזרח אם אישה רוצה אותך אז אתה תדע ואם אישה לא רוצה אותך אתה תדע. אין משחקים.

 

קצבאות ילדים

יש להפסיק את קצבאות הילדים.
הם גורמים לפרזיטיות של נשים וגברים.
זה לקחת את כספי המיסים של אנשים חרוצים ולתת את הכסף לבטלנים ונצלנים.
שכל אחד ידאג לילדים שלו, אף אחד לא צריך לממן בטלנים וילדים שהם לא שלו.

מערכת החינוך הנאצית

מערכת החינוך הנאצית התאפיינה בלקיחת האחריות לחינוך וגידול הילדים מההורים למדינה.
היטלר וכנופייתו דאגו שהילדים יהיו כמה שיותר עסוקים במסגרות המדינה של בתי ספר ופנימיות וכמה שפחות זמן תחת ההורים.
זאת כדי לעצב את הדור הבא כפי שהם רוצים ולא כפי שההורים רוצים.
כי הם רצו לעצב דור של רובוטים כנועים וצייתניים שלא מסוגלים לחשוב בכוחות עצמם ותמיד ממלאים את הוראות הממונים עליהם.
ולכן חוק חובת הגן, שעות רבות בבתי הספר ושיעורי בית הם חלק מאותו קו מחשבה פאשיסטי-נאצי.

 

אז למה העם הסיני כזה מוצלח?

אז למה העם הסיני כזה מוצלח?
קודם כל מדובר באוכלוסיה בעלת מנת משכל גבוהה.
דבר שני לסין היתה מסורת ארוכה של שקדנות לימודית דרך בחינות קונפוציאניות כדי להשיג משרה ממשלתית.
בסין רק האינטליגנטים ביותר מתקבלים לאוניברסיטאות החשובות לעומת זאת בארה"ב כל אידיוט מקבל מלגות ונכנס לאוניברסיטאות אם הוא יודע לרוץ עם כדור או לקלוע לסל.
סין מתרכזת בשקדנות, ארה"ב בספורט.
דבר נוסף הוא האמא הסינית שדוחפת את הילדים שלה להצטיינות בניגוד לאמא האמריקנית שלא כל כך איכפת לה, וההשקעה ההורית הסינית הרבה בחינוך ילדיהם.
בזמן שהסטודנטים האמריקנים הראש שלהם במסיבות זיונים בירות "ולעשות חיים", הסטודנטים הסינים הראש שלהם בלימודים.
הסינים לא רק מלמדים סינית במוסדות קונפוציוס ברחבי העולם הם גם מלמדים פילוסופיה קונפוציאנית שמתנגשת עם קו המחשבה הקפיטליסטי-חזירי של ארה"ב. על פי קו המחשבה הקונפוציאני (ובעיקר מנציוס) תפקיד המדינה לדאוג לאזרחיה בדיוק כמו שהורים דואגים לילדיהם.
משטר העשירים של ארה"ב ממש לא מעוניין שהאזרחים יתעוררו ויזכו למה שמגיע להם.

 

חיים

לא מבין את ההדתה בארץ.
כשאני מסתכל על אורגניזמים דרך מיקרוסקופ אני לא רואה נשמות, אלוהים, ניסים, תופעות שלא כדרך הטבע או גלגולים והעולם הבא.
כל מה שאני רואה זה חיים וחוסר חיים.

 

להתחתן

אם הייתי חושב לחזור לארץ ולהקים משפחה הייתי נוסע לבני ברק או ירושלים ומתחתן עם דתיה.
לדתיות יש ערכים של משפחה, לא כמו החילוניות המקולקלות בעלות המחשבה הפמיניסטית.

 

הגן הבוגד

אז למה יש גברים שנוטים למונוגמיה לעומת גברים שנוטים להחליף בנות זוג ולבגוד?
הסיבה נעוצה במיקומי הקולטנים או בהיעדרם שקשורים להורמון וזופרסין שמושפעים ע"י גנים מסויימים.
מחקר שנעשה על מכרסמים שונים הראה איך קולטני וזופרסין הופכים מכרסמים הוללים לבעלים נאמנים וקנאיים לבת זוגתם.
מחקר נוסף שבדק את הגנים על בני אדם הראה שגברים שיש להם גן אחד או שניים שמפריעים לקליטת וזופרסין מועדים יותר לחיי הוללות או בגידות.
כ-40 אחוז מהגברים מועדים למעשה בוגדני.
האם בקרוב נשים יבקשו בדיקות גנטיות מבעליהן לעתיד?

 

נשים ועבודה

כ-2 אחוזים מהאוכלוסיה עוסקים בחקלאות ומספקים אוכל לתושבי הערים.
כ-18 אחוזים נוספים עוסקים בתעשייה.
שזה אומר ש-80 אחוזים מהאוכלוסיה לא ממש מייצרים.
הם רק נותני שירות.
כך שאין שום סיבה בעולם לשעות העבודה הארוכות אלא בתור ניצול העניים ע"י הבנקים והעשירים.
בנוסף לכך אין שום תועלת בכך שנשים יוצאות לעבודה. כאשר יש מספר כפול של עובדים אז המשכורות יורדות בחצי.
ובאותו הזמן הילדים שלנו מקבלים חינוך פחות טוב ותנאים פחות טובים בגלל שאין להם אמא שתדאג להם כל הזמן.
רק אחוז קטן מהנשים כמו שרק אחוז קטן מהגברים מועילים לחברה בתור חוקרים ואנשים חושבים.
יתר הגברים והנשים הם רק ברגים קטנים במערכת, שרק עובדים.
לכן רק אותו אחוז קטן של נשים בעלות אינטליגנציה משופרת יש לעודד ולתת להן משרה חלקית מכובדת שבהן תוכלנה לתרום לחברה.

 

ריפוי יער

"ככל שהמסע ארוך יותר, כך הריפוי עמוק יותר", אומר הגיאולוג פיטר וין (Winn), שמדריך טיולים בנהר הקולורדו ובגרנד קניון מאז שנות השישים. "כולם עוברים תהליך של ריפוי, כמעט בלי יוצא מן הכלל".
השינויים העמוקים ביותר שהוא ראה התרחשו אצל נכי צבא בטיולי קיאקים של שישה עשר יום, שאורגנו על-ידי קבוצה בשם Team River Runner. "היה מומחה לתקשורת צבאית שחזר הביתה מעיראק מחורר כל כך ברסיסים שהוא איבד את היכולת לעשות פעולות חשבון פשוטות, ורק היה אומר 'לך תזדיין'". בסוף הטיול הוא כבר דיבר ברהיטות ובאריכות על כך שהוא מעריך את הגרנד קניון ואת חבריו לטיול. "אחר כך אשתו כתבה והודתה לצוות ולנהר על שהחזירו לה את בעלה".
לא רק שאנשים נרפאים מבחינה גופנית, אלא שלפעמים מתחוללת תמורה בחייהם
יוצאת צבא נוספת מ-Team River Runner, מכונאית מסוקים וטייסת משנה שחזרה מעיראק עם רסיסים שלא ניתן להסיר במוחה, הגיעה לנהר עם נטיות אובדניות. "היא בילתה בבתי חולים במשך שלוש שנים", אומר וין. "היא לא רצתה לשוט בקיאק, אז לימדתי אותה איך לחתור בסירת הגומי שלי. היא עברה את כל האשדים בלי להתהפך ואז חזרה הביתה והתחילה לעסוק ברכיבה תחרותית על אופני הרים. לא מזמן היא זכתה במרוץ נשים גדול באירופה".

גם אני הייתי מדריכה בגרנד קניון בשנות השבעים והשמונים, וראיתי שינויים עמוקים כאלה מתחוללים במסעות בני השבועיים שהובלתי. המטיילים היו עושים את הטרק עד לסירות שחיכו לנו ב"ליז פֶרי" באריזונה. הם באו כדי לברוח מדד-ליינים, מאחריות ומכל המסמכים שהונחו על שולחנם (פיזית, כפי שהיה אז) במשרד או בבית. תוך ימים ספורים הם היו שוכחים מהחיים "מעל הגדה", שטים במים הסוערים המהוללים וצועדים למערות ולמפלים נסתרים.
"אחרי שלושה ימים, המטיילים והצוות יכלו לנכוח בנהר בכל הווייתם", נזכרת לואיז טיל (Teal), סופרת ומדריכה בנהר הקולורדו. "לא רק שאנשים נרפאים שם מבחינה גופנית, אלא שלפעמים מתחוללת תמורה בחייהם. הם מוצאים עבודות חדשות או מתפטרים, מתחתנים או מתגרשים, הופכים בעצמם למדריכים בנהר".
גם טיל וגם אני נהגנו לטייל לפני שהחלטנו להפוך למדריכות. וכמו שאומרת טיל – עשינו זאת, כי הנהר היה בעינינו "יפה ורב עוצמה, מקום שמעניק סיפוק והגשמה". הגרנד קניון הוא גם סביבה נהדרת לשיקום, עם שקיעותיו המרטיטות את הנפש, צוקיו המהפנטים והנהר הזורם בלי הפסק. המדריכים יודעים שהם צריכים רק להביא את המטיילים לנהר, לזכות באמונם, ולקחת אותם לעומקם של "סלעים ישנים נושנים", אם להשתמש בניסוח של טיל. "משם זה כבר קלי קלות".
מדריכי נהרות יודעים היטב שהטבע מסוגל לחולל תמורות בגוף האנושי ובתודעה האנושית. אבל את המנגנונים האחראים לשינויים העמוקים האלה איננו מבינים מספיק, ואין הסכמה רחבה לגבי פעולתם. כוחו המרפא של הטבע כמעט שלא נחקר עד 1982. אך באותה שנה, טומוהידה אקיָאמה (Akiyama), שהיה אז מזכיר סוכנות היערות ביפן, טבע את המונח "שינרין-יוֹקוּ" ("טבילה ביער"). ה"טבילה" הזאת היא כניסה לעומקו של יער כדי לחדש ולשקם את הגוף ואת הנפש ולרפא בעיות בריאותיות הנובעות מאורח חיינו.

המסורת הזאת הייתה כבר עתיקה ביפן, אבל השם החדש ניתן לה כדי לעזור להנגיש שורה של המלצות מעשיות: עליכם ללכת, לשבת, להתבונן ולהתעמל בין העצים; לאכול ארוחות מאוזנות ממקורות מזון אורגניים ומקומיים; ואם אפשר, לטבול במעיינות חמים. יש לגרות את כל חמשת החושים, בייחוד במסגרת אחד מ"בסיסי טיפולי היער" הרשמיים של יפן. ה"בסיסים" האלה מתוחזקים היטב, אהובים על הקהילות המקומיות, ונדרשים גם לספק קבלות: עליהם להוכיח שהשיטוט ביער הביא לירידה בסמנים גופניים מסוימים של המשוטט, כמו רמות הורמון הלחץ קורטיזול.
כשאקיאמה המליץ על טבילות יער לפני 35 שנה, הוא היה מודע למחקרים פורצי הדרך בנושא פיטונצידים – שמנים אתריים בעלי ריח חריף – שערך המדען הסובייטי בוריס פ' טוֹקין (Tokin) בשנות העשרים והשלושים. השמנים האלה הם תרכובות נדיפות המופרשות על-ידי עצי מחט וצמחים אחרים, וביכולתם להפחית את לחץ הדם, לחזק את מערכת החיסון ולהועיל במישורים נוספים.
בשנים האחרונות התגלו מגוון מנגנונים נוספים – למעשה, ישנם עשרים ואחד נתיבים אפשריים לשיפור הבריאות בטבע, לפי מאמר בכתב העת Frontiers in Psychology שכתבו חוקרים מאוניברסיטת אילינוי באורבנה-שמפיין. בין הנתיבים המעניינים ביותר שזוהו: אורות בהירים ויונים שליליים של אוויר (אטומי חמצן טעונים באלקטרון נוסף), המפחיתים דיכאון; נופי טבע פשוטים המגבירים את השליטה האוטונומית בקצב הלב ובלחץ הדם; ואפילו צלילי הטבע, העוזרים לנו להתאושש מלחץ מוגבר.
בדיקות דם מלמדות על שחרור מוגבר של גורמים פיזיולוגיים מועילים אחרי צעידות ביער, אבל לא אחרי צעידות בעיר. בין ההורמונים והמולקולות האלה מצא צוות חוקרים מבית הספר לרפואה ניפּוֹן ביפן גם את דהידרו-אפינדרוסטרון שמגן עלינו מפני מחלות לב, השמנת יתר וסוכרת, וכן את אדיפונקטין, שעוזר לבלום התפתחות של טרשת עורקים. במחקר נוסף התגלו רמות גבוהות מהרגיל של תאי ההרג הטבעיים של מערכת החיסון, שנלחמים בסרטן ובנגיפים. מחקר שנערך בסין מצא שצעידה ביער מפחית את רמות הציטוקינים הדלקתיים בדם (גורם סיכון למחלות הקשורות במערכת החיסונית), ומחקר שנערך בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הוקאידו ביפן מצא ששינרין-יוקו מפחית את רמות הגלוקוז בדם, מה שעשוי לעזור במניעת השמנת יתר וסוכרת.


מחקרים מלמדים שדי בשלושה ימים ושני לילות בשטח מיוער כדי לשפר את תפקודן של פונקציות חיסוניות, המסוגלות לעורר בנו תחושה של רווחה שתמשך אפילו שבוע ימים. לשהייה בסביבה בנויה אין השפעה כזאת. התגובה האנושית לשהייה ביער כוללת עלייה בתחושות ההתפעלות מהסביבה, שלווה רבה יותר, חידוד הקשב וחיוניות מוגברת. היתרונות הבריאותיים של השהייה ביער מדהימים: תפקוד חיסוני משופר, כולל הקלה במחלות לב, הפחתה במספר המיגרנות וירידה ברמות החרדה. לפי פרנסס מינג קוּאו (Kuo), החוקרת הראשית במחקר של אוניברסיטת אילינוי: "ההשפעה המצטברת עשויה להיות משמעותית, גם אם לכל נתיב בפני עצמו יש תרומה קטנה בלבד".
חלק ניכר מהראיות המדעיות ליתרונותיו של הטבע מגיעות ממחקרים של נבדקים שעברו שינרין-יוקו. "מעבר לטבע האורבני, רוב המחקרים שצלחו את ביקורת העמיתים נערכו ביערות  הצפוניים שאינם יערות פרא", אומרת קתלין וולף (Wolf) מהקולג' לחקר הסביבה של אוניברסיטת וושינגטון. "מחקרים מלמדים שאנו מגיבים היטב למים, למשל, בין אם מדובר במעיין בגן מרפא, ובין אם מדובר בנהר או בחוף ים. בתגובות האנושיות לסביבות טרופיות או מדבריות אנו מתמצאים פחות, ואף-על-פי-כן ידוע לנו שאנחנו לא חייבים לצאת ליערות הטבעיים – גם שטחי נוי או שטחים של 'טבע מתוכנן', ואף מהונדס, יכולים להיות יעילים".
מה שברור הוא שאנחנו מרגישים טוב כשאנחנו יוצאים לטבע, והמדע מאשש זאת.
"שיט נהרות הפך לבילוי פופולרי כל כך", אומר מייק פינזל (Finzel), מדריך לשעבר, "שעברו שנים עד שהצלחתי להשיג רישיון". הביקוש לתופעה הזאת, שהחלה כחוויה פראית ומסתורית, גבר מאז ראשיתה בשנות החמישים והשישים, וכעת הטיילים האמריקנים מתחרים על מספר מוגבל של תאריכים פנויים. רישיונות שיט פרטיים מוקצים על-ידי סוכנויות משאבי הטבע האמריקניות בהגרלות מרובות משתתפים. וגם שינרין-יוקו, פעילות שהייתה מוכרת בעבר רק ביפן, צברה פופולריות במערב. סדנאות הכשרה למדריכים מוסמכים, הנערכות בכל העולם, מתמלאות זמן רב מראש, אף שדמי ההסמכה והחברות עלולים להיות גבוהים למדי.
מה מניע אותנו לשהות בטבע? סוזן קרל (Karle), מדריכת טיפולי-יער מוסמכת ומטפלת זוגית ומשפחתית ותיקה, אומרת: "הטבע היה חשוב לי בילדות, וחזרתי אליו בעקבות העבודה שלי עם קורבנות טראומה והתעללות והסוגיות החמורות שעולות בטיפולים האלה". היא גילתה שהישיבה היומיומית בצלו של עץ האלון הגדול בחצר שלה, מעניקה לה כוח ואנרגיה. "לפני מספר שנים עשיתי לראשונה הליכה מודרכת בטבע, והחוויה הייתה חזקה כל כך, ששבועיים לאחר מכן נרשמתי לסדנת הכשרה של חמישה ימים כדי להיות מדריכת טיפולי-יער מוסמכת, בשיטת שינרין-יוקו ".
לא רק שהיינו חלק מהטבע בעבר, אלא שהיינו תלויים בו. היינו צריכים להסתמך על החושים שלנו, על האינטואיציה שלנו, ועל התגובות שלנו כדי למצוא מזון, מין, מקלט – הדברים החשובים ביותר
כיום, ההליכות של קרל מתחילות במעגל שיחה בשדה מוצל. אחדים מהמשתתפים אומרים שם שהם מקווים להשיב לעצמם את התחושה החופשית והמאושרת שחשו בילדות בכל פעם שיצאו לטייל. אחרים אומרים שהם לחוצים מאוד ומרגישים צורך להתרחק ממטלות היומיום. קרל מזמינה אותם למצוא אבנים שיישאו בתוכן את חששותיהם לקראת אותו יום, ואז להשליך אותם לנחל סמוך. בחירת אבני החשש והשלכתן היא אחת מבין "מאות טכניקות שבחנו, וזאת לא הגזמה", אומר מ' איימוס קליפורד (Clifford), מייסד ומנהל האגודה שהכשירה את קרל, Association of Nature and Forest Therapy Guides and Programs. "בחרנו ליישם מתוכן בערך ארבעים טכניקות כי הן עבדו מצוין".


"אנשים נכונים לנסות שינרין-יוקו בגלל המחקרים המדעיים שמאששים את יעילותה", אומרת קרל. אחת המטופלות שלה עברה טראומה קשה בעקבות מוות של בן משפחה, ושקעה בתחושות של בידוד ובדיכאון. "היא חשבה שהיא תזדקק לשנים של טיפול", אומרת קרל. "אבל בעזרת שינרין-יוקו היא מצאה שוב את התקווה והחיוביוּת שנעלמו מחייה. השהייה בטבע עם קבוצת אנשים שהיא הרגישה שהיא יכולה לבטוח בהם, האיצה את התהליך כך שהיא סיימה את הטיפול תוך פחות משנה. כשהיא אמרה שהיא מרגישה שהטיפול הושלם, אמרתי: 'כן, אני חושבת שאת צודקת'".
הטיפולים התרופתיים, עם המינונים המדויקים הנלקחים בהפרשי זמן קבועים, מתעלמים ביסודם מתפקידו המרכזי של הטבע בחיינו לאורך ההיסטוריה האבולוציונית של המין האנושי. יש מי שמגדיר את שינרין-יוקו כ"טרנד" המנסה לייצר חלופה לאובססיה הטכנולוגית המודרנית שלנו, או כפסק זמן שבו אנו שמים בצד את המכשירים ונוטלים את "התרופה הטבעית" הישנה והטובה. התפישה הזאת של הטבע כמשהו שנמצא "מחוץ לנו" רווחת במערב. לעומת זאת, פרקטיקות של מיינדפולנס (קישבוּת) ומדיטציה, המבוססות על עקרונות ומסורות מהמזרח, מתיישבות עם התפישה המדברת על אחדות האדם עם הטבע.
לאחדות הזאת יש פן אבולוציוני. "לא רק שהיינו חלק מהטבע בעבר", אומרת וולף, "אלא שהיינו תלויים בו. היינו צריכים להסתמך על החושים שלנו, על האינטואיציה שלנו, ועל התגובות שלנו כדי למצוא מזון, מין, מקלט – הדברים החשובים ביותר. היינו צדים ומגדלים את המזון שלנו, ומביאים אותו בחזרה אל השבט".
בתהליך האבולוציוני פיתחנו מערכת מיקרוביולוגית על העור ובמערכת העיכול - המיקרוביום – הממלאת תפקיד חשוב בכל הקשור לבריאותנו ולרווחתנו, ואף מסייעת לתפקוד המנטלי שלנו. לדוגמה, מחקרים בעכברים מלמדים שהחיידק Mycobacterium vaccae, שנמצא בשפע באזורים מיוערים והרריים, משפר את מערכת החיסון מבפנים. יש המשערים שהחשיפה אליו מסייעת במניעת דיכאון חמור, מחשבות אובדניות ופגיעה כרונית בתפקוד החיסוני. יתרה מזאת, מחקרים מלמדים כי השהייה בסביבה המתאפיינת במגוון ביולוגי –מגוון של מינים – עוזרת לנו לשמור על תקינות המיקרוביום, כלומר על חיידקי העור ומערכת העיכול החיוניים לנו. "הראיות המחקריות המצטברות מראות שילדים שאינם נחשפים מספיק לטבע בגיל מוקדם אינם מפתחים את הפונקציות התפקודיות הנדרשות כדי להגן עליהם בבגרות", אומרת וולף. "להיות בטבע משמעו להכניס לגוף את כל מה שנדרש כדי לייצר מיקרוביום בריא וחיוני. ומכיוון שחלק מהערים שלנו הן סטריליות, נטולות פארקים ועצים המספקים לנו חיסון טבעי, התפתחות המיקרוביום של הילדים נפגעת".
אבל אפילו בערים אפשר לתקן את מצב העניינים הזה: כשעצים אינם צומחים באופן טבעי, גם צמחי נוי וטבע מתוכנן יכולים להיות יעילים. אפילו מערכות הכרחיות כמו תשתיות המונעות הצפות בעת סערה, יכולות לסייע בריפוי. תארו לכם מערכת כזאת כבית גידול טבעי הכולל מים זורמים, צמחיה, חיידקים ומגוון ביולוגי, וכל תפקידו העצמת השלומוּת האנושית. ואם אין באזור נהר טבעי, נוכל להקים "מיקרו-פארק" הכולל מים ואלמנטים טבעיים המשקמים את בריאותנו.
מדריכי נהר הקולורדו יודעים שהטבע משפר את חיינו הן מבחינה גופנית והן מבחינה נפשית. "במשך עשרות שנים אני רואה בעצמי חלק מהטבע", אומר וין, "לא יצור שחי בנפרד מהטבע או 'מעליו'. לפני הרבה שנים למדתי זן ומדיטציה. בסופו של דבר הבנתי שהשהייה בסמוך לנהרות מדבריים מובילה לאותה תוצאה כמו מדיטציה – הלחץ נעלם".