עירומים,
שזופים ומלאי פליאה נהרו בני ובנות ארוואק (Arawak) מכפריהם אל חופי האי
ושחו לעבר הספינה הגדולה, להציץ בה מקרוב. כשירדו קולומבוס ומלחיו אל החוף,
חרבות בידיהם ושפה משונה בפיהם, קידמו את פניהם בני הארוואק במזון, במים
ובמתנות. קולומבוס כתב ביומנו מאוחר יותר:
הם [...] העניקו לנו תוכיים וכדורי כותנה, חניתות וחפצים רבים אחרים, שהחלפנו תמורת חרוזי זכוכית ופעמוני בזים. הם סחרו ברצון בכל רכושם [...] הם היו בנויים לתלפיות, בעלי גוף חטוב ותווי פנים נאים [...] אין להם נשק, והם אינם יודעים דבר על קיומו; כאשר הראיתי להם חרב הם אחזו בה בלהב, ונחתכו בבורותם. אין להם ברזל. חניתותיהם עשויות מקנים [...] הם יכולים לשמש משרתים מצוינים [...] עם חמישים איש נוכל לשעבד את כולם ולגרום להם לעשות כרצוננו.
בני ארוואק שחיו באיי הבהאמה דמו לאינדיאנים שעל היבשת. לפי עדותם של משקיפים אירופים רבים, אלה גם אלה ניחנו בהכנסת אורחים ובאמונה בשיתוף. תכונות אלה לא בלטו באירופה של הרנסנס, שבה כיהנו בקודש אפיפיורים, שבה משלו מלכים, שבה פרחה רדיפת הממון שאפיינה את הציוויליזציה המערבית ואת שליחה הראשון לאמריקה, כריסטופר קולומבוס.
קולומבוס כתב:
מיד עם הגיעי לאיי הודו, באי הראשון שמצאתי, לקחתי בכוח כמה מקומיים כדי ללמדם לקח ולקבל מהם מידע על האזור.
המידע שעניין את קולומבוס יותר מכול היה מקום הימצאו של הזהב. היתה זו הבטחת הזהב ששכנעה את מלך ומלכת ספרד לממן את מסעו של קולומבוס לאסיה ולאיי הודו שמעבר לאוקיינוס האטלנטי – מסע לארצות העושר, ארצות הזהב והתבלינים. שכן ככל אדם משכיל בן זמנו, קולומבוס ידע שהעולם עגול ושאיפשר להפליג מערבה ולהגיע למזרח הרחוק.
ספרד המאוחדת היתה אז מדינה צעירה, אחת ממדינות הלאום המודרניות החדשות כמו אנגליה, צרפת ופורטוגל. אוכלוסייתה, ברובה איכרים עניים, עבדה בשירות האצולה, שני המאיונים העליונים שבבעלותם היו 95 אחוז מהאדמה. ספרד כרתה ברית עם הכנסייה הקתולית, גירשה את כל יהודיה והניסה את המוּרים. כמו שאר מדינות העולם המודרני, ספרד ביקשה זהב. זהב, שלא כמו אדמה, היה יכול לקנות כל דבר.
הדעה הרווחת היתה שיש זהב באסיה, בנוסף למשי ולתבלינים שעליהם ידעו האירופים בוודאות בעקבות מסעותיהם היבשתיים של מרקו פולו ואחרים כמה מאות שנים קודם לכן. עתה, לאחר שקונסטנטינופול ומזרח הים התיכון נפלו לידי הטורקים, לא היתה לאירופה גישה לדרכים היבשתיות. היה צורך בנתיב ימי. מלחיה של פורטוגל עמלו כדי לעבור את קצהָ הדרומי של אפריקה. ספרד החליטה להמר על הפלגה ארוכה על פני אוקיינוס לא-מוכר.
בתמורה לזהב ולתבלינים שיביא עימו, הזוג המלכותי הבטיח לקולומבוס, פקיד סוחרים מעיר הנמל גנואה שבאיטליה, אורג לעת מצוא (ובנו של אורג מקצועי) ומלח מומחה, לא רק 10 אחוזים מהרווחים אלא גם את משרת המושל בארצות החדשות, ואת התהילה שבתואר חדש: אדמירל הים האוקייני.
קולומבוס יצא לדרך עם שלוש ספינות. הגדולה שבספינותיו היתה ה"סנטה מריה", כשלושים מטר אורכה ועליה 39 אנשי צוות. הערכותיו של קולומבוס את היקף כדור הארץ, שעל יסודן חישב את דרכו, היו מוטעות. המרחק היה גדול בכמה אלפי קילומטרים מחישוביו, ולפיכך לא היה יכול להגיע לאסיה. רוחבו של הים היה חורץ את גורלו, לולא נקרה המזל בדרכו. אחרי שעברה רבע מהדרך, נקלעה הספינה לארץ לא-מוכרת ששכנה בין אירופה לאסיה – אמריקה.
אוקטובר 1492. 33 יום עברו מאז יצא הצוות את האיים הקנריים שלחופיה האטלנטיים של אפריקה. עתה נראו במים ענפים וזרדים, להקות ציפורים הופיעו – סימנים לאדמה. ב-12 באוקטובר לפנות בוקר, מלח בשם רודריגו ראה חולות לבנים לאור הירח. החולות היו חופיו של אחד מאיי הבהאמה שבים הקריבי. המלח שמבחין ראשון באדמה היה אמור לקבל פנסיה שנתית של 10,000 מראוודי עד סוף ימיו. רודריגו, עם זאת, מעולם לא זכה בפנסיה. קולומבוס טען שראה אורות בערב הקודם והפרס ניתן לו.
וכך, בקרבת החוף, פגשו קולומבוס ואנשיו בבני הארוואק ששחו לקראתם. הארוואק חיו בקהילות כפריות ופיתחו חקלאות של תירס, בטטות וקסאבה. הם ידעו לטוות ולארוג בדים, אבל לא היו להם סוסים או בהמות עבודה. ברזל לא היה להם, אך נזמי זהב זעירים קישטו את אוזניהם.
לעובדה זו היו השלכות הרות-גורל: בגינה חטף קולומבוס כמה מהם והחזיקם על ספינותיו כדי שיכוונו אותו אל מקור הזהב. כך הוא הפליג לקובה של היום, ומשם להיספניולה, האי שהיום מחולק בין הרפובליקה הדומיניקנית להאיטי. פירורי זהב שמצא בנהרות ומסכת זהב שניתנה לו שם במתנה מידי ראש שבט הציתו בקולומבוס חזיונות על שדות זהב נוצצים.
בהיספניולה עלתה "סנטה מריה" על שרטון ופורקה. מקרשיה נבנה הבסיס הצבאי האירופי הראשון בחצי הכדור המערבי. הוא נקרא "נאווידאד" (חג המולד) ואויש על ידי שלושים ותשעה אנשי צוות. משימתם היתה למצוא זהב ולאחסנו. הם חטפו אינדיאנים נוספים והעלו אותם על הספינות הנותרות. במקום אחר באי הם רבו עם אינדיאנים שלא רצו למכור להם את המספר הנדרש של חצים וקשתות. שניים מהם שוספו בחרב ודיממו למוות. ואז "ניניה" ו"פינטה" הפליגו לאיים האזוריים ולספרד. כשמזג האוויר התקרר, האינדיאנים שעל סיפונן החלו לגווע.
דיווחיו של קולומבוס לחצר המלכותית במדריד היו ראוותניים. הוא עמד על כך שהגיע לאסיה (למעשה היתה זו קובה) וכן לאי לחופיה של סין (היספניולה). בתיאוריו שימשו בערבוביה מציאות ובדיון:
היספניולה היא נס. הרים וגבעות, מישורים ושדות מרעה, פוריים ויפים [...] לא ייאמן טיבם של המעגנים והנהרות, הם רחבים וברבים מהם יש זהב [...] תבלינים רבים יש שם, ומכרות של זהב ומתכות אחרות.
והוא ממשיך וכותב: "האינדיאנים הם כה נאיביים ונדיבים שמי שלא חזה בהם לא יאמין. הם לעולם לא יסרבו לך. להפך, הם מוכנים לחלוק עם כולם..." לסיכום ביקש מעט סיוע מהוד מלכותם, שתמורתו יביא עימו ממסעו הבא "את כל הזהב שהם זקוקים לו [...] וכמה עבדים שיבקשו". דבריו היו מלאים חרדת קודש: "כך גומל אדוננו האל הנצחי להולכים בנתיבו בעקבות הבלתי-אפשרי לכאורה".
דיווחיו של קולומבוס הותירו כנראה רושם עז על הוד מלכותם. הם ציידו אותו למסעו השני בשבע-עשרה ספינות ובכאלף ומאתיים מלחים. המטרה היתה ברורה: עבדים וזהב. ואמנם, הספרדים עברו מאי לאי בים הקריבי ולקחו אינדיאנים בשבי. עם הזמן, ככל שנפוצה השמועה בדבר כוונותיהם של האירופים, הם נתקלו ביותר ויותר כפרים נטושים. בהאיטי גילו כי כל מלחי מבצר נאווידאד נהרגו בקרב עם האינדיאנים, לאחר שיצאו בכנופיות למסעות ברחבי האי בחיפוש אחר זהב. השלל העיקרי שהביאו ממסעות אלה היה נשים וילדים, עבדים ושפחות למטרות מין ועבודה.
מבסיסו שבהאיטי החל עתה קולומבוס לשלוח משלחת אחר משלחת אל פנים היבשת. זהב לא נמצא, אבל היה צריך למלא את הספינות החוזרות לספרד בסחורה כלשהי. בשנת 1495 נערכה פשיטת עבדים גדולה, שבה נחטפו אלף וחמש מאות גברים, נשים וילדים מבני הארוואק. האסירים הושמו במכלאות תחת השגחתם של הספרדים וכלביהם, וחמש מאות המוצלחים שבהם הועמסו על ספינות ונשלחו לספרד. מבין אלה, מאתיים מתו בדרך. האחרים הגיעו לספרד, שם העמידם סגן הבישוף למכירה. הלה העיר: "על אף שהעבדים עירומים כביום היוולדם, אין הם מראים בושה גדולה מזו של חיות". קולומבוס כתב מאוחר יותר: "בשם השילוש הקדוש, הבה נמשיך לשלוח עבדים ככל שניתן למוכרם".
אבל עבדים רבים מדי מתו בשבי. קולומבוס כמעט נואש מלהמציא דיבידנדים למשקיעיו. הוא היה חייב לקיים את הבטחתו שימלא את הספינות בזהב. הוא ואנשיו דמיינו שבמחוז סיקאו שבהאיטי שוכנים מרבצי זהב ענקיים. הם פקדו על כל תושב בן ארבע-עשרה ומעלה באי לאסוף זהב בכמות מסוימת כל שלושה חודשים. מי שעמד במכסה קיבל אסימון מנחושת לתלות על צווארו. ידיו של כל אינדיאני שנמצא ללא אסימון נכרתו והוא דימם למוות.
משימתם של האינדיאנים היתה בלתי-אפשרית. הזהב היחיד בסביבה היה פזור בנחלים בפירורים. כל שנותר להם היה לברוח, לשמש ציד לכלבים ולהירצח.
צבא ההתנגדות הארוואקי שהתגבש בתגובה נאלץ להתמודד מול ספרדים בעלי שריון, רובים, חרבות וסוסים. שבויי מלחמה נהרגו בתלייה או הועלו על המוקד. התאבדויות המוניות פשטו בקרב הארוואק. תינוקות הומתו כדי להצילם מהספרדים. בתוך שנתיים מחצית מ-250 אלף תושביה האינדיאנים של האיטי קיפחו את חייהם – ברצח, בהתעללות ובהתאבדות.
עד מהרה התברר שלא נותר זהב. האינדיאנים הפכו לעובדי כפייה בחוות ענק שכונו "אנקומיינדאס" (encomiendas), שבהן הם הועבדו בקצב רצחני ומתו באלפיהם. בשנת 1550 נותרו כחמישים אלף אינדיאנים על האי. לפי דיווח משנת 1650, לא נותר מתושביו המקוריים של האי ומצאצאיהם שריד.
מצוי בידנו מקור מידע חשוב, ואף יחידי בנושאים מסוימים על הנעשה באי לאחר בואו של קולומבוס. המקור הוא ברתולומיאו דה לאס קאסאס, שהשתתף בכיבוש האי ככומר צעיר. למשך זמן מה הוא היה בעליה של אחוזה, אך עד מהרה ויתר עליה והחל למתוח ביקורת בוטה על אכזריותם של הספרדים. לאס קאסאס העתיק את יומנו של קולומבוס, ובשנות החמישים שלו החל בכתיבת ההיסטוריה של איי הודו. בספרו רב-הכרכים, הוא מספר כי האינדיאנים זריזים ומסוגלים לשחות למרחקים ארוכים – בייחוד הנשים. הם אינם פציפיסטים מוחלטים: מדי פעם הם נלחמים בשבטים אחרים, אך הנופלים אינם רבים. הם נלחמים כאשר נגרם להם עוול אישי, ולא בשל פקודותיהם של קצינים או מלכים.
היחס לנשים בחברי האינדיאנית זעזע את הספרדים. לאס קאסאס מתאר כך את היחסים בין המינים:
אין דיני אישות; גברים ונשים בוחרים ועוזבים את בני זוגם כרצונם, ללא עלבון, קנאה או כעס. הם מתרבים בשפע; הנשים ההרות עובדות עד לרגע האחרון ויולדות כמעט ללא כאב; למחרת הן רוחצות בנהר ולאחר מכן הן נקיות ובריאות כשם שהיו לפני הלידה. אם הן מואסות באישן, הן מפילות את עובריהן בעזרת עשבים ומכסות את מבושיהן בעלים ובבד כותנה; אם כי ככלל, גברים ונשים אינדיאנים מתייחסים לגוף עירום לחלוטין באותו שוויון נפש שבו אנו מביטים בראשו של אדם או בידיו.
לפי לאס קאסאס, אין לאינדיאנים דת; על כל פנים, אין להם מקדשים. הם חיים בתוך
בניינים משותפים גדולים בצורת פעמון המכילים עד 600 בני אדם בו-זמנית [...] הבניינים בנויים מעץ חזק מאוד וגגותיהם עשויים כפות תמרים [...] בין אוצרותיהם נוצות ציפורים צבעוניות, חרוזים מעצמות דגים, ואבנים לבנות וירוקות שבהן הם מקשטים את אוזניהם ושפתותיהם; אך אין הם מייחסים ערך לזהב ולחומרים יקרים אחרים. אין להם מסחר, והם אינם קונים או מוכרים; הם תלויים לחלוטין בסביבתם הטבעית לפרנסתם. הם נדיבים ביותר בחלוקת רכושם, ובאותה מידה חומדים את רכושו של הזולת ומצפים למידה דומה של חופשיות מצדו.
בכרך השני של ההיסטוריה של איי הודו הוא מתאר את יחסם של הספרדים לאינדיאנים. התיאור הוא ייחודי וראוי לצטטו באריכות:
אין סוף לעדויות [...] על מזגם הנוח והשלֵו של הילידים [...] אך אנו ניסינו להתישם, לאונסם, להורגם, להטיל בהם מום ולהורסם; אין זה פלא אפוא שהם מנסים להרוג אחד מאיתנו מפעם לפעם [...] אמת היא כי האדמירל היה עיוור, כמו יורשיו, וכה גדול היה להטו לרצות את המלך עד שפשע פשעים חסרי תקנה נגד האינדיאנים.
לאס קאסאס מספר שהספרדים "נהיו אנוכיים מיום ליום" ושלאחר זמן מה הם סירבו ללכת ברגל, אפילו מרחקים קצרים. "כאשר מיהרו, הם רכבו על גבם של אינדיאנים", או שנסחבו בערסלים על ידי קבוצות אינדיאנים שהתחלפו במעין מירוץ שליחים. "היו להם גם אינדיאנים שנשאו עלים גדולים כדי להצל עליהם, ואחרים שנופפו בנוצות אווז כדי להשיב את רוחם".
מרות מוחלטת הולידה אכזריות מוחלטת. הספרדים "לא היססו לשסף עשרות אינדיאנים כדי לבחון את חדות סכיניהם". לאס קאסאס מספר איך "שני נוצרים-כביכול פגשו שני נערים אינדיאנים ותוכיים בידיהם. הם לקחו את התוכיים ולשם שעשוע ערפו את ראשי הנערים".
ניסיונותיהם של האינדיאנים להגן על עצמם נכשלו. מי שברח לגבעות ניצוד ונהרג. וכך, מדווח לאס קאסאס, "הם סבלו ומתו במכרות ובעבודות אחרות בשתיקה נואשת, באין להם נפש בעולם שאליה יוכלו לפנות לשם סעד". הוא מתאר את העבודה במכרות:
[...] הם פורסים הרים פרוסה אחר פרוסה, מלמעלה למטה ומלמטה למעלה אלף פעם; הם חופרים, שוברים אבנים ומעבירים עפר על גבותיהם כדי לרוחצו בנהרות. רוחצי הזהב עומדים במים כל הזמן, וגבותיהם נכפפים עד שהם נשברים; המים פולשים למכרות, ואז משימתם האיומה היא לנקזם. קערה קערה מוצאים המים ונשפכים מחוץ למכרה.
שישה או שמונה חודשי עבודה במכרות נדרשו לכל צוות כדי להשיג כמות זהב מספקת להתכה. בכל פרק זמן כזה, כשליש מהעובדים היו מתים.
בעוד הגברים נשלחו למרחקים כדי לעבוד במכרות, הנשים נותרו לעבד את האדמה. עבודתן היתה לחפור ולערום אלפי תלוליות לצמחי קסאבה.
הנשים והגברים נפגשו רק פעם בשמונה או בעשרה חודשים, ואז הם היו כה מותשים ומדוכאים [...] שהם הפסיקו להתרבות. עולליהן של האמהות המשועבדות והמורעבות מתו עד מהרה מחוסר חלב, ומסיבה זאת מתו 7,000 ילדים בשלושה חודשים במשך שהותי בקובה. היו אמהות שהטביעו את ילדיהן בייאושן [...] כך, הגברים מתו במכרות, הנשים מתו בעבודה, והילדים מתו מחוסר חלב [...] ובתוך זמן קצר הארץ הזו, כה גדולה, כה חזקה ופורייה [...] היתה לשממה [...] עיני ראו מעשים אלה, הזרים כל כך לטבע האדם, ועתה אני רועד בכותבי.
עם הגיעו להיספניולה ב-1508, אומר לאס קאסאס, "חיו רק 60,000 בני אדם על האי הזה, כולל אינדיאנים; כך שבין 1494 ל-1508 נספו שלושה מיליון בני אדם במלחמה, בעבדות ובמכרות. מי יאמין לזאת בדורות הבאים? אני ראיתי זאת במו עיני ומתקשה מאוד להאמין".
כך, לפני יותר מחמש מאות שנה, החלה ההיסטוריה של הפלישה האירופית אל היישוב האינדיאני ביבשות אמריקה. אנו קוראים את לאס קאסאס ונוכחים שההתחלה הזאת (בין שהיו 3 מיליון אינדיאנים כפי שהוא טוען, ובין שפחות ממיליון כפי שטוענים היסטוריונים מסוימים או 8 מיליון לטענתם של אחרים) כולה כיבוש, עבדות ומוות. אולם כאשר אנו קוראים בספרי ההיסטוריה לילדים בארצות הברית, הכול מתחיל בהרפתקה הרואית, ללא שפיכות דמים. "יום קולומבוס" הוא יום חג.
הם [...] העניקו לנו תוכיים וכדורי כותנה, חניתות וחפצים רבים אחרים, שהחלפנו תמורת חרוזי זכוכית ופעמוני בזים. הם סחרו ברצון בכל רכושם [...] הם היו בנויים לתלפיות, בעלי גוף חטוב ותווי פנים נאים [...] אין להם נשק, והם אינם יודעים דבר על קיומו; כאשר הראיתי להם חרב הם אחזו בה בלהב, ונחתכו בבורותם. אין להם ברזל. חניתותיהם עשויות מקנים [...] הם יכולים לשמש משרתים מצוינים [...] עם חמישים איש נוכל לשעבד את כולם ולגרום להם לעשות כרצוננו.
בני ארוואק שחיו באיי הבהאמה דמו לאינדיאנים שעל היבשת. לפי עדותם של משקיפים אירופים רבים, אלה גם אלה ניחנו בהכנסת אורחים ובאמונה בשיתוף. תכונות אלה לא בלטו באירופה של הרנסנס, שבה כיהנו בקודש אפיפיורים, שבה משלו מלכים, שבה פרחה רדיפת הממון שאפיינה את הציוויליזציה המערבית ואת שליחה הראשון לאמריקה, כריסטופר קולומבוס.
קולומבוס כתב:
מיד עם הגיעי לאיי הודו, באי הראשון שמצאתי, לקחתי בכוח כמה מקומיים כדי ללמדם לקח ולקבל מהם מידע על האזור.
המידע שעניין את קולומבוס יותר מכול היה מקום הימצאו של הזהב. היתה זו הבטחת הזהב ששכנעה את מלך ומלכת ספרד לממן את מסעו של קולומבוס לאסיה ולאיי הודו שמעבר לאוקיינוס האטלנטי – מסע לארצות העושר, ארצות הזהב והתבלינים. שכן ככל אדם משכיל בן זמנו, קולומבוס ידע שהעולם עגול ושאיפשר להפליג מערבה ולהגיע למזרח הרחוק.
ספרד המאוחדת היתה אז מדינה צעירה, אחת ממדינות הלאום המודרניות החדשות כמו אנגליה, צרפת ופורטוגל. אוכלוסייתה, ברובה איכרים עניים, עבדה בשירות האצולה, שני המאיונים העליונים שבבעלותם היו 95 אחוז מהאדמה. ספרד כרתה ברית עם הכנסייה הקתולית, גירשה את כל יהודיה והניסה את המוּרים. כמו שאר מדינות העולם המודרני, ספרד ביקשה זהב. זהב, שלא כמו אדמה, היה יכול לקנות כל דבר.
הדעה הרווחת היתה שיש זהב באסיה, בנוסף למשי ולתבלינים שעליהם ידעו האירופים בוודאות בעקבות מסעותיהם היבשתיים של מרקו פולו ואחרים כמה מאות שנים קודם לכן. עתה, לאחר שקונסטנטינופול ומזרח הים התיכון נפלו לידי הטורקים, לא היתה לאירופה גישה לדרכים היבשתיות. היה צורך בנתיב ימי. מלחיה של פורטוגל עמלו כדי לעבור את קצהָ הדרומי של אפריקה. ספרד החליטה להמר על הפלגה ארוכה על פני אוקיינוס לא-מוכר.
בתמורה לזהב ולתבלינים שיביא עימו, הזוג המלכותי הבטיח לקולומבוס, פקיד סוחרים מעיר הנמל גנואה שבאיטליה, אורג לעת מצוא (ובנו של אורג מקצועי) ומלח מומחה, לא רק 10 אחוזים מהרווחים אלא גם את משרת המושל בארצות החדשות, ואת התהילה שבתואר חדש: אדמירל הים האוקייני.
קולומבוס יצא לדרך עם שלוש ספינות. הגדולה שבספינותיו היתה ה"סנטה מריה", כשלושים מטר אורכה ועליה 39 אנשי צוות. הערכותיו של קולומבוס את היקף כדור הארץ, שעל יסודן חישב את דרכו, היו מוטעות. המרחק היה גדול בכמה אלפי קילומטרים מחישוביו, ולפיכך לא היה יכול להגיע לאסיה. רוחבו של הים היה חורץ את גורלו, לולא נקרה המזל בדרכו. אחרי שעברה רבע מהדרך, נקלעה הספינה לארץ לא-מוכרת ששכנה בין אירופה לאסיה – אמריקה.
אוקטובר 1492. 33 יום עברו מאז יצא הצוות את האיים הקנריים שלחופיה האטלנטיים של אפריקה. עתה נראו במים ענפים וזרדים, להקות ציפורים הופיעו – סימנים לאדמה. ב-12 באוקטובר לפנות בוקר, מלח בשם רודריגו ראה חולות לבנים לאור הירח. החולות היו חופיו של אחד מאיי הבהאמה שבים הקריבי. המלח שמבחין ראשון באדמה היה אמור לקבל פנסיה שנתית של 10,000 מראוודי עד סוף ימיו. רודריגו, עם זאת, מעולם לא זכה בפנסיה. קולומבוס טען שראה אורות בערב הקודם והפרס ניתן לו.
וכך, בקרבת החוף, פגשו קולומבוס ואנשיו בבני הארוואק ששחו לקראתם. הארוואק חיו בקהילות כפריות ופיתחו חקלאות של תירס, בטטות וקסאבה. הם ידעו לטוות ולארוג בדים, אבל לא היו להם סוסים או בהמות עבודה. ברזל לא היה להם, אך נזמי זהב זעירים קישטו את אוזניהם.
לעובדה זו היו השלכות הרות-גורל: בגינה חטף קולומבוס כמה מהם והחזיקם על ספינותיו כדי שיכוונו אותו אל מקור הזהב. כך הוא הפליג לקובה של היום, ומשם להיספניולה, האי שהיום מחולק בין הרפובליקה הדומיניקנית להאיטי. פירורי זהב שמצא בנהרות ומסכת זהב שניתנה לו שם במתנה מידי ראש שבט הציתו בקולומבוס חזיונות על שדות זהב נוצצים.
בהיספניולה עלתה "סנטה מריה" על שרטון ופורקה. מקרשיה נבנה הבסיס הצבאי האירופי הראשון בחצי הכדור המערבי. הוא נקרא "נאווידאד" (חג המולד) ואויש על ידי שלושים ותשעה אנשי צוות. משימתם היתה למצוא זהב ולאחסנו. הם חטפו אינדיאנים נוספים והעלו אותם על הספינות הנותרות. במקום אחר באי הם רבו עם אינדיאנים שלא רצו למכור להם את המספר הנדרש של חצים וקשתות. שניים מהם שוספו בחרב ודיממו למוות. ואז "ניניה" ו"פינטה" הפליגו לאיים האזוריים ולספרד. כשמזג האוויר התקרר, האינדיאנים שעל סיפונן החלו לגווע.
דיווחיו של קולומבוס לחצר המלכותית במדריד היו ראוותניים. הוא עמד על כך שהגיע לאסיה (למעשה היתה זו קובה) וכן לאי לחופיה של סין (היספניולה). בתיאוריו שימשו בערבוביה מציאות ובדיון:
היספניולה היא נס. הרים וגבעות, מישורים ושדות מרעה, פוריים ויפים [...] לא ייאמן טיבם של המעגנים והנהרות, הם רחבים וברבים מהם יש זהב [...] תבלינים רבים יש שם, ומכרות של זהב ומתכות אחרות.
והוא ממשיך וכותב: "האינדיאנים הם כה נאיביים ונדיבים שמי שלא חזה בהם לא יאמין. הם לעולם לא יסרבו לך. להפך, הם מוכנים לחלוק עם כולם..." לסיכום ביקש מעט סיוע מהוד מלכותם, שתמורתו יביא עימו ממסעו הבא "את כל הזהב שהם זקוקים לו [...] וכמה עבדים שיבקשו". דבריו היו מלאים חרדת קודש: "כך גומל אדוננו האל הנצחי להולכים בנתיבו בעקבות הבלתי-אפשרי לכאורה".
דיווחיו של קולומבוס הותירו כנראה רושם עז על הוד מלכותם. הם ציידו אותו למסעו השני בשבע-עשרה ספינות ובכאלף ומאתיים מלחים. המטרה היתה ברורה: עבדים וזהב. ואמנם, הספרדים עברו מאי לאי בים הקריבי ולקחו אינדיאנים בשבי. עם הזמן, ככל שנפוצה השמועה בדבר כוונותיהם של האירופים, הם נתקלו ביותר ויותר כפרים נטושים. בהאיטי גילו כי כל מלחי מבצר נאווידאד נהרגו בקרב עם האינדיאנים, לאחר שיצאו בכנופיות למסעות ברחבי האי בחיפוש אחר זהב. השלל העיקרי שהביאו ממסעות אלה היה נשים וילדים, עבדים ושפחות למטרות מין ועבודה.
מבסיסו שבהאיטי החל עתה קולומבוס לשלוח משלחת אחר משלחת אל פנים היבשת. זהב לא נמצא, אבל היה צריך למלא את הספינות החוזרות לספרד בסחורה כלשהי. בשנת 1495 נערכה פשיטת עבדים גדולה, שבה נחטפו אלף וחמש מאות גברים, נשים וילדים מבני הארוואק. האסירים הושמו במכלאות תחת השגחתם של הספרדים וכלביהם, וחמש מאות המוצלחים שבהם הועמסו על ספינות ונשלחו לספרד. מבין אלה, מאתיים מתו בדרך. האחרים הגיעו לספרד, שם העמידם סגן הבישוף למכירה. הלה העיר: "על אף שהעבדים עירומים כביום היוולדם, אין הם מראים בושה גדולה מזו של חיות". קולומבוס כתב מאוחר יותר: "בשם השילוש הקדוש, הבה נמשיך לשלוח עבדים ככל שניתן למוכרם".
אבל עבדים רבים מדי מתו בשבי. קולומבוס כמעט נואש מלהמציא דיבידנדים למשקיעיו. הוא היה חייב לקיים את הבטחתו שימלא את הספינות בזהב. הוא ואנשיו דמיינו שבמחוז סיקאו שבהאיטי שוכנים מרבצי זהב ענקיים. הם פקדו על כל תושב בן ארבע-עשרה ומעלה באי לאסוף זהב בכמות מסוימת כל שלושה חודשים. מי שעמד במכסה קיבל אסימון מנחושת לתלות על צווארו. ידיו של כל אינדיאני שנמצא ללא אסימון נכרתו והוא דימם למוות.
משימתם של האינדיאנים היתה בלתי-אפשרית. הזהב היחיד בסביבה היה פזור בנחלים בפירורים. כל שנותר להם היה לברוח, לשמש ציד לכלבים ולהירצח.
צבא ההתנגדות הארוואקי שהתגבש בתגובה נאלץ להתמודד מול ספרדים בעלי שריון, רובים, חרבות וסוסים. שבויי מלחמה נהרגו בתלייה או הועלו על המוקד. התאבדויות המוניות פשטו בקרב הארוואק. תינוקות הומתו כדי להצילם מהספרדים. בתוך שנתיים מחצית מ-250 אלף תושביה האינדיאנים של האיטי קיפחו את חייהם – ברצח, בהתעללות ובהתאבדות.
עד מהרה התברר שלא נותר זהב. האינדיאנים הפכו לעובדי כפייה בחוות ענק שכונו "אנקומיינדאס" (encomiendas), שבהן הם הועבדו בקצב רצחני ומתו באלפיהם. בשנת 1550 נותרו כחמישים אלף אינדיאנים על האי. לפי דיווח משנת 1650, לא נותר מתושביו המקוריים של האי ומצאצאיהם שריד.
מצוי בידנו מקור מידע חשוב, ואף יחידי בנושאים מסוימים על הנעשה באי לאחר בואו של קולומבוס. המקור הוא ברתולומיאו דה לאס קאסאס, שהשתתף בכיבוש האי ככומר צעיר. למשך זמן מה הוא היה בעליה של אחוזה, אך עד מהרה ויתר עליה והחל למתוח ביקורת בוטה על אכזריותם של הספרדים. לאס קאסאס העתיק את יומנו של קולומבוס, ובשנות החמישים שלו החל בכתיבת ההיסטוריה של איי הודו. בספרו רב-הכרכים, הוא מספר כי האינדיאנים זריזים ומסוגלים לשחות למרחקים ארוכים – בייחוד הנשים. הם אינם פציפיסטים מוחלטים: מדי פעם הם נלחמים בשבטים אחרים, אך הנופלים אינם רבים. הם נלחמים כאשר נגרם להם עוול אישי, ולא בשל פקודותיהם של קצינים או מלכים.
היחס לנשים בחברי האינדיאנית זעזע את הספרדים. לאס קאסאס מתאר כך את היחסים בין המינים:
אין דיני אישות; גברים ונשים בוחרים ועוזבים את בני זוגם כרצונם, ללא עלבון, קנאה או כעס. הם מתרבים בשפע; הנשים ההרות עובדות עד לרגע האחרון ויולדות כמעט ללא כאב; למחרת הן רוחצות בנהר ולאחר מכן הן נקיות ובריאות כשם שהיו לפני הלידה. אם הן מואסות באישן, הן מפילות את עובריהן בעזרת עשבים ומכסות את מבושיהן בעלים ובבד כותנה; אם כי ככלל, גברים ונשים אינדיאנים מתייחסים לגוף עירום לחלוטין באותו שוויון נפש שבו אנו מביטים בראשו של אדם או בידיו.
לפי לאס קאסאס, אין לאינדיאנים דת; על כל פנים, אין להם מקדשים. הם חיים בתוך
בניינים משותפים גדולים בצורת פעמון המכילים עד 600 בני אדם בו-זמנית [...] הבניינים בנויים מעץ חזק מאוד וגגותיהם עשויים כפות תמרים [...] בין אוצרותיהם נוצות ציפורים צבעוניות, חרוזים מעצמות דגים, ואבנים לבנות וירוקות שבהן הם מקשטים את אוזניהם ושפתותיהם; אך אין הם מייחסים ערך לזהב ולחומרים יקרים אחרים. אין להם מסחר, והם אינם קונים או מוכרים; הם תלויים לחלוטין בסביבתם הטבעית לפרנסתם. הם נדיבים ביותר בחלוקת רכושם, ובאותה מידה חומדים את רכושו של הזולת ומצפים למידה דומה של חופשיות מצדו.
בכרך השני של ההיסטוריה של איי הודו הוא מתאר את יחסם של הספרדים לאינדיאנים. התיאור הוא ייחודי וראוי לצטטו באריכות:
אין סוף לעדויות [...] על מזגם הנוח והשלֵו של הילידים [...] אך אנו ניסינו להתישם, לאונסם, להורגם, להטיל בהם מום ולהורסם; אין זה פלא אפוא שהם מנסים להרוג אחד מאיתנו מפעם לפעם [...] אמת היא כי האדמירל היה עיוור, כמו יורשיו, וכה גדול היה להטו לרצות את המלך עד שפשע פשעים חסרי תקנה נגד האינדיאנים.
לאס קאסאס מספר שהספרדים "נהיו אנוכיים מיום ליום" ושלאחר זמן מה הם סירבו ללכת ברגל, אפילו מרחקים קצרים. "כאשר מיהרו, הם רכבו על גבם של אינדיאנים", או שנסחבו בערסלים על ידי קבוצות אינדיאנים שהתחלפו במעין מירוץ שליחים. "היו להם גם אינדיאנים שנשאו עלים גדולים כדי להצל עליהם, ואחרים שנופפו בנוצות אווז כדי להשיב את רוחם".
מרות מוחלטת הולידה אכזריות מוחלטת. הספרדים "לא היססו לשסף עשרות אינדיאנים כדי לבחון את חדות סכיניהם". לאס קאסאס מספר איך "שני נוצרים-כביכול פגשו שני נערים אינדיאנים ותוכיים בידיהם. הם לקחו את התוכיים ולשם שעשוע ערפו את ראשי הנערים".
ניסיונותיהם של האינדיאנים להגן על עצמם נכשלו. מי שברח לגבעות ניצוד ונהרג. וכך, מדווח לאס קאסאס, "הם סבלו ומתו במכרות ובעבודות אחרות בשתיקה נואשת, באין להם נפש בעולם שאליה יוכלו לפנות לשם סעד". הוא מתאר את העבודה במכרות:
[...] הם פורסים הרים פרוסה אחר פרוסה, מלמעלה למטה ומלמטה למעלה אלף פעם; הם חופרים, שוברים אבנים ומעבירים עפר על גבותיהם כדי לרוחצו בנהרות. רוחצי הזהב עומדים במים כל הזמן, וגבותיהם נכפפים עד שהם נשברים; המים פולשים למכרות, ואז משימתם האיומה היא לנקזם. קערה קערה מוצאים המים ונשפכים מחוץ למכרה.
שישה או שמונה חודשי עבודה במכרות נדרשו לכל צוות כדי להשיג כמות זהב מספקת להתכה. בכל פרק זמן כזה, כשליש מהעובדים היו מתים.
בעוד הגברים נשלחו למרחקים כדי לעבוד במכרות, הנשים נותרו לעבד את האדמה. עבודתן היתה לחפור ולערום אלפי תלוליות לצמחי קסאבה.
הנשים והגברים נפגשו רק פעם בשמונה או בעשרה חודשים, ואז הם היו כה מותשים ומדוכאים [...] שהם הפסיקו להתרבות. עולליהן של האמהות המשועבדות והמורעבות מתו עד מהרה מחוסר חלב, ומסיבה זאת מתו 7,000 ילדים בשלושה חודשים במשך שהותי בקובה. היו אמהות שהטביעו את ילדיהן בייאושן [...] כך, הגברים מתו במכרות, הנשים מתו בעבודה, והילדים מתו מחוסר חלב [...] ובתוך זמן קצר הארץ הזו, כה גדולה, כה חזקה ופורייה [...] היתה לשממה [...] עיני ראו מעשים אלה, הזרים כל כך לטבע האדם, ועתה אני רועד בכותבי.
עם הגיעו להיספניולה ב-1508, אומר לאס קאסאס, "חיו רק 60,000 בני אדם על האי הזה, כולל אינדיאנים; כך שבין 1494 ל-1508 נספו שלושה מיליון בני אדם במלחמה, בעבדות ובמכרות. מי יאמין לזאת בדורות הבאים? אני ראיתי זאת במו עיני ומתקשה מאוד להאמין".
כך, לפני יותר מחמש מאות שנה, החלה ההיסטוריה של הפלישה האירופית אל היישוב האינדיאני ביבשות אמריקה. אנו קוראים את לאס קאסאס ונוכחים שההתחלה הזאת (בין שהיו 3 מיליון אינדיאנים כפי שהוא טוען, ובין שפחות ממיליון כפי שטוענים היסטוריונים מסוימים או 8 מיליון לטענתם של אחרים) כולה כיבוש, עבדות ומוות. אולם כאשר אנו קוראים בספרי ההיסטוריה לילדים בארצות הברית, הכול מתחיל בהרפתקה הרואית, ללא שפיכות דמים. "יום קולומבוס" הוא יום חג.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.