האי שבו אנשים שוכחים למות

אנשים החיים באי היווני איקריה מאריכים ימים הרבה מעל הממוצע וסובלים ממחלות הרבה פחות. מה מסביר את סגולות המקום וכיצד ייתכן שחולה סופני נרפא לגמרי כשעבר להתגורר שם? מדענים מנסים לגלות ממה מורכב שיקוי הפלא

ב–1943 הגיע החייל המשוחרר סטמטיס מוראיטיס מהאי איקריה לארצות הברית כדי לקבל טיפול בזרועו שנפגעה בקרב. הוא שרד פציעת ירי, נמלט לטורקיה ובסופו של דבר הצליח במתק שפתיים לעלות לאונייה קווין אליזבת, ששימשה אז להובלת גייסות, ולחצות את האוקיינוס. מוראיטיס התמקם בפורט ג‘פרסון, ניו יורק, מובלעת של בני ארצו שמוצאם באי מולדתו, איקריה. הוא מצא במהרה עבודה כפועל כפיים, ובהמשך עבר לבוינטון ביץ‘, פלורידה. בין לבין, הוא נישא לאמריקאית ממוצא יווני, נולדו להם שלושה ילדים והם קנו בית עם שלושה חדרי שינה ושברולט מודל 51. יום אחד ב–76 ,’החל מוראיטיס להרגיש קשיי נשימה. כל טיפוס במדרגות היה מפרך, והוא הצליח לעבוד רק עד הצהריים. אחרי סריקות רנטגן הגיע הרופא למסקנה שמוראיטיס חולה בסרטן ריאות. הוא זוכר שתשעה רופאים שונים אישרו את הדיאגנוזה. לדבריהם, נותרו לו תשעה חודשים לחיות. הוא היה אז באמצע שנות ה–60 לחייו. מוראיטיס שקל להישאר באמריקה ולעבור טיפולים חריפים נגד הסרטן בבית חולים מקומי. כך הוא יוכל להישאר קרוב לילדיו הבוגרים. אולם לבסוף הוא בחר לשוב לאיקריה, שם יוכל להיקבר לצד אבותיו בצל עצי האלון בבית קברות הצופה לים האגאי. הוא חישב שהלוויה בארצות הברית תעלה אלפי דולרים, בעוד שהלוויה מסורתית באיקריה עולה רק 200 דולר, כך שלאשתו, אלפיניקי, יישאר נתח גדול יותר מחסכונות הפנסיה שלהם. מוראיטיס ואלפיניקי עברו לגור אצל הוריו הקשישים, בבית זעיר וצבוע בסיד בלב הכרמים סמוך לאבדילוס, בצדו הצפוני של האי. בהתחלה הוא העביר את ימיו במיטה כשאמו ואשתו מטפלות בו. אמונתו בדת התחזקה. בבקרי יום ראשון הוא דידה במעלה הגבעה לכנסייה היוונית־אורתודוקסית הקטנה שבה סבו שימש בעבר ככומר. כשחברי ילדותו שמעו על שובו, הם החלו להופיע בבית הוריו מדי אחר צהריים, והיו משוחחים עמו במשך שעות - פעילות שלוותה תמיד בשתיית בקבוק או שניים של יין מקומי. מוראיטיס חשב לעצמו שאם נגזר עליו למות - לפחות ימות שמח. בחודשים שלאחר מכן קרה משהו מוזר. לדברי מוראיטיס, הוא החל להרגיש חזק יותר. יום אחד, הוא נמלא שאפתנות ויצא לגינה לשתול כמה ירקות. הוא לא ציפה לחיות מספיק זמן כדי לקטוף אותם, אבל נהנה מהשהייה בשמש ומאוויר הים, וחשב שאלפיניקי תוכל ליהנות מהירקות הטריים אחרי לכתו. שישה חודשים חלפו. מוראיטיס לא מת. במקום זאת, הוא קטף את הירקות בגנו, וכשהביטחון העצמי שלו גבר, טיפח גם את הכרם המשפחתי. אט־אט הוא התרגל לשגרת היומיום של האי: התעורר ביקיצה טבעית, עבד בכרמים עד הצהריים, הכין לעצמו ארוחה ונהנה ממנוחה ארוכה. בערבים הלך לעתים קרובות למסבאה המקומית, שם שיחק דומינו עד אחרי חצות. השנים חלפו. בריאותו המשיכה

להשתפר. הוא הוסיף כמה חדרים לבית הוריו, כדי שהילדים יוכלו לבוא לבקר. הוא טיפח את הכרמים עד שהם הפיקו 500,1 ליטר של יין בשנה. היום, שלושה עשורים וחצי מאוחר יותר, הוא בן 97 לפי מסמך רשמי אשר על נכונותו הוא חולק. לדבריו הוא בן 102 - ובריא מסרטן. הוא מעולם לא עבר כימותרפיה, לא לקח תרופות ולא קיבל טיפול רפואי מסוג כלשהו. הדבר היחיד שהוא עשה היה לחזור הביתה לאיקריה. צלולים עד הסוף פגשתי את מוראיטיס באיקריה ביולי האחרון, באחד מביקורי במקום כדי לחקור את אריכות הימים יוצאת הדופן של תושבי האי. כבר עשר שנים שבעזרת האגודה הגיאוגרפית הלאומית של ארצות הברית אני מוביל מחקר של המקומות שבהם אנשים חיים הכי הרבה. הפרויקט התפתח מעבודתם ַ של שותפ ֶ י, ד“ר ג‘אני פס מאוניברסיטת ססארי שבאיטליה וד“ר מישל פולן, דמוגרף בלגי. ב–2000 הם זיהו את מחוז נואורו שבסרדיניה כמקום עם ריכוז הגברים בני המאה ומעלה הגבוה בעולם. הם התמקדו בקבוצת כפרים במעלה הרי נואורו, סימנו את תחומי האזור בעט כחול על מפה והחלו להתייחס לאזור המסומן כ“אזור הכחול“. מאז 2002 זיהינו שלוש אוכלוסיות אחרות ברחבי העולם, שבהן אנשים חיים באופן משמעותי זמן רב יותר מכל אחד אחר. הנשים שחיות הכי הרבה בעולם נמצאות באי אוקינאווה. בחצי האי ניקויה שבקוסטה ריקה גילינו אוכלוסייה של מאה אלף מסטיסוס(בני תערובת אינדיאנים ולבנים ) עם שיעור תמותה בגיל העמידה נמוך מהרגיל. ובלומה לינדה, קליפורניה, מצאנו אוכלוסייה של חברי הכנסייה האדוונטיסטית של היום השביעי(כנסייה פרוטסטנטית שמקורה בארצות הברית של אמצע המאה ה–19 ,שמתייחדת בכך שיום השבתון שלה הוא שבת ולא ראשון ) אשר תוחלת החיים של מרביתם גבוהה מהממוצע האמריקאי בעשור. ב–2003 הקמתי חברת ייעוץ שתבחן אם אפשר ליישם את מה שלמדנו בשטח בקהילות אמריקאיות. במקביל המשכנו במחקרינו, בחיפוש אחר מובלעות חיים ארוכים, וב–2008 ,בעצתו של חוקר יווני, התחלנו לחקור את איקריה. תוכניתו של פולן היתה לאתר אנשים שנולדו בין 1900 ל–1920 ולגלות איפה ומתי אנשים מתו. הבעיה בגישה זו היתה שאנשים עברו ממקום למקום לעתים קרובות. זאת אומרת שלא יכולנו להסתפק בתעודות לידה ומוות, אלא נדרשנו גם למידע על הגירה ומעברי דירה. איסוף המידע היה מוכרח להיות קפדני. פרסומים קודמים על אנשים עם תוחלת חיים חריגה במקומות כמו עמק וילקבמבה שבאקוודור, עמק הונזה שבפקיסטן והאזור ההררי של גיאורגיה הופרכו על ידי חוקרים שגילו כי רבים מהתושבים כלל לא יודעים מה גילם. במקרה של כפריים ללא תעודת לידה, קל להתבלבל. שנה אחת הם בני 80 ,וכמה חודשים מאוחר יותר הם בני 82 .כעבור זמן לא רב הם טוענים שהם כבר בני מאה. וכאשר עיירה מגלה כי מוניטין של מקום שבו חיים בני מאה רבים מושך תיירים, מי יערער על כך? אפילו באיקריה קשה היה לפעמים לגלות את האמת. סיפורים כמו החלמתו הפלאית של מוראיטיס הפכו במהירות לחלק מהפולקלור המקומי, סופרו שוב ושוב, השתנו ויוחסו לאנשים אחרים(דיווחים על מוראיטיס התפרסמו בטלוויזיה היוונית ). למעשה, כשערכנו מחקר שם ב–2009 ,פגשתי אדם אחר שסיפר לי אותו הסיפור על עצמו. המחקר מנסה לפזר את ערפל הסיפורים ולגלות את העובדות על אריכות הימים באיקריה. לפני הכללת נבדקים, השווה פולן את תעודות הלידה שלהם עם מסמכים צבאיים או כנסייתיים. אחרי איסוף כל הנתונים, הוא ועמיתיו באוניברסיטת אתונה הגיעו למסקנה שתושבי איקריה מגיעים לגיל 90 בשיעור גבוה פי שניים וחצי מהאמריקאים(לגברים של איקריה יש למעשה סיכוי גבוה פי ארבעה ממקביליהם האמריקאים להגיע לגיל 90 ,ולעתים קרובות במצב בריאותי טוב יותר ). בנוסף לכך, הם חיים שמונה עד עשר שנים יותר לפני שהם לוקים בסרטן או במחלות לב, הם נוטים פחות לדיכאון,

ושיעור הסובלים משיטיון ביניהם קטן פי ארבעה. כמעט חצי מהאמריקאים בני ה-85 ומעלה מפגינים סימנים של אלצהיימר(האגודה לאלצהיימר בארצות הברית מעריכה כי האמריקאים שילמו 200 מיליארד דולר לטיפול בשיטיון ב–2012 .( אולם באיקריה אנשים מצליחים להישאר צלולים עד לסוף חייהם. חיים בלי שעון איקריה, אי של 260 קמ“ר, שבו חיים כמעט 000,10 אזרחים יוונים, נמצא במרחק של כ–45 ק“מ מהחוף המערבי של טורקיה. הרכס המשונן של ההרים עטויי השיחים של האי מתנשא בחדות מעל לים האגאי. לפני הולדת הנצרות היה האי מכוסה ביערות אלון עבותים וכרמים שופעים. מוניטין הבריאות של המקום נמשך כבר 500,2 שנה, מאז החלו היוונים לשוט לאי כדי לטבול במעיינות החמים שליד תרמה. במאה ה–17 תיאר ג‘וזף גאורגירנס, הבישוף של איקריה, את תושבי האי כאנשים גאים הישנים על הקרקע. ”הדבר הראוי ביותר לציון באי“, הוא כתב, ”הוא האוויר והמים שלו, שהם כה בריאים שהתושבים במקום מאריכים ימים עד מאוד, ולא נדיר לפגוש שם בני מאה ומעלה“. בניסיון ללמוד יותר על מוניטין אריכות הימים של תושבי האי פניתי ב–2009 לד“ר איליאס לריאדיס, אחד מהרופאים היחידים במקום. בפאטיו חיצוני בבית הנופש שלו, הוא אירח אותי לשולחן של זיתי קלמטה, גרגירי חומוס, לחם מקומי דחוס ויין. ”אנשים פה הולכים לישון מאוחר“, סיפר לריאדיס. ”אנחנו מתעוררים מאוחר ותמיד תופסים תנומה בצהריים. אני לא פותח את המרפאה שלי לפני 11 בבוקר, כי איש לא יבוא קודם לכן“. הוא לגם מהיין. ”שמת לב שאף אחד לא עונד פה שעון? שום שעון לא עובד כמו שצריך. אם אתה מזמין מישהו לארוחת צהריים, הוא יכול להגיע ב–00:10 בבוקר או ב–00:18 בערב. פשוט לא אכפת לנו מהשעון כאן“. הוא הצביע לעבר הים האגאי, לכיוון האי הסמוך, סאמוס, ואמר: ”15 ק“מ בלבד מכאן ישנו עולם אחר לחלוטין. יש שם גורדי שחקים, כפרי נופש ובתים ששווים מיליון יורו. לאנשים בסאמוס אכפת מכסף. כאן, לא אכפת לנו. בחגים הרבים אנשים אוספים יחד את כספם וקונים אוכל ויין במשותף. אם נותר עודף, הם נותנים אותו לעניים. זה לא מקום של ’אני‘. זה מקום של ’אנחנו‘“. עברו החריג של איקריה עשוי להסביר את הנטיות השיתופיות הקיימות בו. הרוחות העזות הנושבות באי(ומוזכרות באיליאדה) והיעדר הנמלים הטבעיים הותירו את האי מחוץ לנתיבי הספנות לאורך חלק ניכר מההיסטוריה, כך שתושבי איקריה נאלצו לכלכל את עצמם. בסוף שנות ה–40 ,אחרי שנסתיימה מלחמת האזרחים היוונית, הממשלה הגלתה לאי אלפי קומוניסטים ורדיקלים אחרים. כמעט %40 מהמבוגרים באי, רבים מהם מאוכזבים משיעור האבטלה הגבוה ומהמשאבים המדולדלים המטפטפים מאתונה, עדיין מצביעים למפלגה הקומוניסטית המקומית. בסביבות %75 מתושבי איקריה הם בני פחות מ–65 .רבים מהצעירים שבהם שבו הביתה מהמכללה, חיים לעתים קרובות בבית הוריהם. בדרך כלל הם מקוששים יחדיו מספיק כסף לחיות ממשרות חלקיות ומתשלומי רווחה. לריאדיס דיבר גם על ”תה ההרים“ המקומי, העשוי מעשבים מיובשים הייחודיים לאי, ועליו מתענגים התושבים כקוקטייל של סוף היום. הוא הזכיר מיורן בר, מרווה, זן של מנטה, רוזמרין ומשקה העשוי מעלי שן הארי מורתחים בתוספת נגיעת לימון. ”אנשים פה חושבים שהם שותים משקה מנחם, אבל הוא פועל גם כתרופה“, אמר לריאדיס. באי מתייחסים גם לדבש כתרופה לכל מכאוב. ”יש להם סוגים של דבש שלא תמצא בשום מקום אחר בעולם“, הוא אמר. ”הם משתמשים בזה לכל דבר, החל מטיפול בפצעים, דרך התאוששות מחמרמורת וכלה בתרופה לשפעת. הזקנים מתחילים את היום עם כפית דבש. הם בולעים אותו כמו תרופה“. בשלושת הימים הבאים פגשתי כמה ממטופליו של לריאדיס. באזור בשם ראכס פגשתי 20 בני אדם בני יותר מ–90 ואחד שטען שהוא בן 104 .דיברתי עם בן 95 שעדיין מנגן בכינור ובת 98 שמנהלת

מלון קטן ומשחקת פוקר על כסף בסופי השבוע. בנסיעה שנה קודם לכן ביקרתי בבית עם גג רעפים הבנוי על ראש גבעה. הגעתי לשם בעקבות זוג הנשוי יותר מ–75 שנה. תנאסיס ואייריני קרימאליס פתחו יחדיו את הדלת, מחאו כפיים בהתרגשות למראה האורח וסימנו לי בידיהם להיכנס. שניהם התנשאו לגובה של לא יותר ממטר וחצי. הוא לבש חולצת כותנה וכובע בייסבול מהוה, והיא היתה בשמלה ביתית ושערה מגולגל על עורפה. בתוך הבית ניצבו שולחן, אח בסגנון ימי הביניים שמעליו התחמם קומקום מפוחם, ארון בגומחה שבתוכו מקטורן מצמר ותצלומים דהויים בשחור־לבן של אבותיהם התלויים על הקיר המפויח. החלל היה חמים ונוח. ”שב“, הורתה אייריני. לפני שנשאלתי לשמי או מה רצוני, היא כבר הניחה על השולחן ספלי תה וצלחת עוגיות. בינתיים, תנאסיס התרוצץ הלוך ושוב ברחבי הבית מלא אנרגיה, וסידר את המקום. השניים סיפרו שהם נולדו בכפר סמוך. הם נישאו בשנות ה–20 המוקדמות לחייהם וגידלו חמישה ילדים ממשכורתו של תנאסיס כחוטב עצים. כמו כמעט כל תושביו המסורתיים של האי, שגרת יומם מתנהלת פחות או יותר כמו שתיאר לריאדיס: יקיצה טבעית, עבודה בגינה, ארוחת צהריים מאוחרת ואז תנומה. עם השקיעה הם הולכים לבקר את השכנים, או שהשכנים באים אליהם. התזונה שלהם גם היא טיפוסית: ארוחת בוקר של חלב עזים, יין, תה מרווה או קפה, דבש ולחם. בארוחת הצהריים יש כמעט תמיד קטניות(עדשים, חומוס ), תפוחי אדמה, עלים ירוקים(שומר, שן הארי או עלים דמויי תרד הנקראים הורטה ) וירקות העונה מהגינה שלהם; לארוחת ערב הם אוכלים לחם ושותים חלב עזים. בחג המולד ובפסחא הם שוחטים את החזיר מהמשק המשפחתי ונהנים ממנות קטנות של חזיר משומר בשומן בחודשים הבאים. בסיור בנחלתם, תנאסיס ואייריני הציגו בפני את החזירים שלהם בשמותיהם. זמן קצר אחרי השקיעה, אחרי ששבנו לביתם לכוס תה, נכנס זוג קשישים נוסף פנימה, בידיהם קנקן של יין תוצרת בית. ארבעת בני ה–90 ומשהו התנשקו על לחייהם בשמחה והתיישבו מסביב לשולחן. הם ריכלו, שתו יין ומעת לעת פרצו בצחוק. תה מרפא ד“ר יואנה צ‘ינו, מרצה בבית הספר לרוקחות שבאוניברסיטת אתונה, היא אחת מהמומחים הגדולים באירופה למרכיבים הפעילים שבעשבים ומוצרים אחרים מן הצומח. כששוחחתי איתה על אריכות הימים של תושבי איקריה, היא סיפרה לי שרבים מסוגי התה שהם שותים משמשים כתרופות סבתא יווניות. מנטה בר מסייעת לסובלים מדלקת חניכיים ובעיות במערכת העיכול. רוזמרין משמש תרופה לפודגרה; לענה נחשבת ממריצה את מחזור הדם. ד“ר צ‘ינו ביקשה ממני דוגמיות, ובהמשך בדקה שבעה מעשבי המשקה הנפוצים ביותר באיקריה. היא דיווחה שהם התגלו כעשירים בנוגדי חמצון, ומרביתם גם הכילו מעט חומרים משתנים. רופאים נעזרים בחומרים משתנים לטיפול ביתר לחץ דם. ייתכן שבשתייה הלילית של התה, תושבי איקריה מורידים בהדרגה את לחץ הדם שלהם לאורך חייהם. ַ בינתיים החלו עמיתי, ג‘אני פס ומישל פולן, לאתר את כל 164 תושבי האי שהיו בני יותר מ–90 ב–1999 .הם התחילו בראכס, ומצאו כי 75 בני 90 ומשהו עדיין בחיים. בהמשך, בעזרת חוקרים נוספים, הם התפרשו על פני האי ושאלו 35 נבדקים קשישים סדרת שאלות על סגנון חייהם, כדי להעריך את מצבם הגופני והקוגניטיבי: כמה שעות הם ישנים? האם הם עישנו אי פעם? הם התבקשו לקום מכיסא ולהתיישב שוב חמש פעמים, והחוקרים מדדו את הזמן שנדרש להם ללכת ארבעה מטרים. כדי לבחון את יכולתם השכלית, ביקשו החוקרים מהנבדקים לשנן סדרה של פריטים ולרשום מחדש צורות גיאומטריות. אל פס ופולן הצטרפה בשטח ד“ר אנטוניה טריכופולו מאוניברסיטת אתונה,

מומחית לתזונה ים־תיכונית. היא עזרה לערוך סקרים, התארחה פעמים רבות במטבחים הכפריים וביקשה מהנבדקים לשחזר את הרגלי האכילה שלהם בילדות. היא ציינה כי התזונה של תושבי איקריה, כמו זו של אחרים מסביב לים התיכון, עשירה בשמן זית ובירקות, דלה במוצרי חלב(מלבד חלב עזים ) ובשר, וגם כוללת כמויות מתונות של אלכוהול. בתזונתם ניתן דגש על תפוחי אדמה מגידול ביתי, קטניות(חומוס, לוביה ועדשים ), עשבי בר וחלב עזים ודבש מתוצרת מקומית. ַ ידעתי ממחקרי במקומות אחרים על אנשים מאריכי ימים כי כל אחד ממאפייני התזונה באיקריה קשור להארכת תוחלת החיים: צריכה נמוכה של שומנים רוויים מבשר ומוצרי חלב מקושרת לירידה בסיכון למחלות לב; שמן זית - בייחוד קר - מפחית את הכולסטרול הרע ומעלה את ריכוז הכולסטרול הטוב. חלב עזים מכיל טריפטופן, חומצת אמינו התורמת לייצור סרוטונין, וזקנים מעכלים אותו בקלות. בחלק מעשבי הבר יש שיעור גבוה פי עשרה של נוגדי חמצון מאשר ביין אדום. יין, בצריכה מתונה, ידוע כתורם לבריאות כחלק מתזונה ים־תיכונית, כי הוא מעודד את הגוף לספוג נוגדי חמצון, הקרויים פלאבונואידים. קפה, שפעם נתפס כמעכב גדילה, מקושר כיום לשיעורים נמוכים יותר של סוכרת, מחלות לב ובמקרים מסוימים גם פרקינסון. לחם השאור המקומי עשוי אף לתרום להורדת כמות הגלוקוז הנספגת בגוף בארוחה. ניתן אפילו לטעון שתפוחי האדמה מוסיפים אשלגן, ויטמין בי–6 וסיבים לתזונה של תושבי איקריה. גורם בריאותי נוסף שכנראה משפיע הוא צריכת המזון הלא מעובד המאפיינת את האי: כפי שציינה טריכופולו, מכיוון שהתושבים אוכלים ירקות משדותיהם וגינותיהם, הם צורכים הרבה פחות מדבירי חרקים ויותר חומרים מזינים. היא העריכה כי בהשוואה לתזונה האמריקאית הסטנדרטית, התזונה באיקריה יכולה לתרום לארבע שנים נוספות בתוחלת החיים. כמובן, ייתכן שיש השפעה לא רק למה שהם אוכלים, אלא גם למה שהם לא אוכלים. ”האם הם עושים משהו חיובי, או שהעיקר הוא היעדר הגורם השלילי?“ שאל גארי טאובס כשתיארתי בפניו את אריכות הימים של תושבי איקריה והתזונה שלהם. טאובס הוא מייסד של Initiative Science Nutrition, ארגון ללא מטרות רווח, ומחבר הספר ”Fat Get We Why)”מדוע אנו משמינים ). הוא גם כתב כמה מאמרים ל“ניו יורק טיימס“. ”הסבר אחד לכך שהם חיים כה הרבה הוא שהם אוכלים תזונה המבוססת על ירקות. או שההסבר הוא היעדר הסוכר והקמח הלבן. מהיכרותי עם המטבח היווני, הם אוכלים מעט מאוד סוכר מעובד, והלחמים שלהם עשויים באופן מסורתי מקמח מלא“. בעקבות הדו“ח של פס ופולן, ד“ר כריסטינה כריסוהו, קרדיולוגית מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת אתונה, הצטרפה לחצי תריסר מדענים ואירגנה מחקר על איקריה, שכלל סקר של הרגלי התזונה של 673 תושבי האי. היא גילתה כי נבדקיה צרכו פי שישה יותר קטניות ביום מהאמריקאים, אכלו דגים פעמיים בשבוע ובשר חמש פעמים בחודש, שתו בממוצע שתיים עד שלוש כוסות קפה ביום וצרכו בערך רבע מכמות הסוכר המעובד - הקשישים לא אהבו משקאות קלים. היא גילתה גם שהם צורכים כמויות גדולות של שמן זית לצד שתיים עד ארבע כוסות יין ביום. כריסוהו חשדה כי גם הרגלי השינה והמין של תושבי איקריה משפיעים על אריכות ימיהם. היא ציטטה מחקר מ–2008 של בית הספר לרפואה של אוניברסיטת אתונה ובית הספר לבריאות הציבור בהרווארד, שבו נבדקו 23 אלף מבוגרים יוונים. החוקרים עקבו אחר נבדקיהם שש שנים בממוצע, מדדו את התזונה שלהם, פעילותם הגופנית ושעות השינה שלהם. הם גילו קשר בין תנומת צהריים מזדמנת לירידה של %12 בסיכון למחלות לב כליליות, אבל שתנומת צהריים קבועה - לפחות שלוש פעמים בשבוע - מביאה לירידה של %37 .היא גם ציינה כי מחקר ראשוני על גברים באיקריה בין הגילים 65 ל–100 כלל את הנתון לפיו %80 מהם טוענים שהם מקיימים יחסי מין באופן קבוע, וכרבע מחברי קבוצה זו טענו שהם עושים זאת ”לזמן ארוך“ ו“בהצלחה“.

אין פרטיות בשהותנו באיקריה, עמיתי ואני לנו בבית ההארחה של תאה פאריקוס, מרכז חברתי של מערב איקריה. הנשים המקומיות נאספו בחדר האוכל של המקום בבקרים לרכל על כוס תה. מאוחר בלילה, אחרי המולת ארוחת הערב, השולחנות הוזזו הצדה, וחדר האוכל הפך לרחבת ריקודים עם אנשים המשלבים ידיים ובועטים ברגליהם לצלילי מוזיקה יוונית. פאריקוס מבשלת כפי שבישלו אבותיה מאות בשנים, ובזכותה יכולנו לנסות את התזונה שאותה חקרנו. לארוחת הבוקר היא הגישה יוגורט מקומי ודבש שמייצר הכוורן בן ה–90 מהבית הסמוך. לארוחת ערב היא ירדה לשדות וחזרה עם ידיים מלאות בעשבים, עירבבה אותם עם דלעת ואפתה מהם פשטידות נפלאות. המנה האהובה עלי היתה תבשיל של לוביה, עגבניות, שומר ושום בתוספת שמן זית, או ”נזיד איקרי“, כפי שקראנו לו. למרות האופי האיקרי שלה, פאריקוס נולדה בדטרויט לאב אמריקאי ואם מאיקריה. היא למדה בתיכון, עבדה כסוכנת נדל“ן והתחתנה בארצות הברית. אחרי שהיא ובן זוגה הולידו את בנם הראשון, היא חשה ”כמיהה גנטית“ לאיקריה. ”לא הייתי אומללה בארצות הברית“, היא אמרה. ”היו לי חברים טובים, אכלנו יחד ארוחות ערב בסופי השבוע. היתה לי שברולט. אבל כל הזמן מיהרתי“. כשהיא ומשפחתה עברו לאיקריה כדי לפתוח את בית ההארחה, הכל השתנה. היא הפסיקה לקנות את מרבית המצרכים, ושתלה במקום זאת גינה עצומה, שממנה הם לקחו את מרבית הפירות והירקות שלהם. היא ירדה במשקל בלי לנסות. שאלתי אותה אם היא חושבת שהתזונה הפשוטה תאריך את חיי משפחתה. ”כן“, היא השיבה. ”אבל לא ככה אנחנו מתייחסים לזה. זה יותר מכך“. למרות ששיעור האבטלה גבוה - ייתכן שהוא מגיע ל–%40 - כמעט לכל תושבי האי יש גישה לגינה ולמקנה המשפחתיים, סיפרה לי פאריקוס. אנשים עובדים בכמה עבודות. מישהו שעוסק בתיירות, לדוגמה, יכול במקביל לעבוד גם כצבע, חשמלאי או מנהל חנות. ”אנשים מסתדרים פה כי הם מספקים את צורכיהם בעצמם“, היא אמרה. ”אולי אין לנו כסף למותרות, אבל יש לנו אוכל על השולחן ואנחנו עדיין מבלים עם המשפחה והחברים. אנחנו לא ממהרים להשלים את העבודה במשך היום, אז אנחנו עובדים בערב. בסוף היום, אנחנו לא הולכים הביתה לרבוץ על הכורסה“. פאריקוס אחזה בידיה בספל קפה. קרני השמש חדרו מבעד לתריסים; גלי הים האגאי הסמוך נבלעו ברעשי ארוחת הבוקר. ”ידעת שאין ביוונית מלה לפרטיות?“ היא הצהירה. ”כולם יודעים הכל על כולם, ואז נוצרת תחושה של חיבור וביטחון. היעדר הפרטיות הוא למעשה חיובי, כי הוא מרסן אנשים שלא רוצים להיתפס במשהו שיביך את משפחתם. אם הילדים שלך מתנהגים רע, לשכנך לא תהיה בעיה לחנך אותם. יש פחות פשיעה, לא בגלל המשטרה, אלא בגלל סכנת הבושה למשפחה. שאלת אותי על המזון, אז כן, אנחנו אוכלים טוב יותר מכפי שאוכלים באמריקה. אבל זה לא רק המזון שלנו. גם אם אתה בהפסקת צהריים מהעבודה, אתה נרגע ונהנה מהארוחה. נהנה מהחברה של מי שאיתך. ההנאה מהאוכל פה תמיד שלובה בהנאה משיחה“. בארצות הברית אנשים שרוצים לשפר את בריאותם נוטים להתמקד בהתעמלות ובמה שנכנס לפיהם - מזון אורגני, אומגה 3 ,תוספי תזונה. האמריקאים מוציאים כמעט 30 מיליארד דולר בשנה על ויטמינים ותוספי תזונה. אולם באיקריה ובמקומות דומים, התזונה מסבירה את אריכות הימים רק באופן חלקי. להתעמלות - לפחות כפי שאנו מכירים אותה, כפעילות גופנית מכוונת ומחייבת - יש תפקיד קטן, אם בכלל. ייתכן שהמבנים החברתיים חשובים יותר מכושר גופני. העובדה שבסרדיניה מתייחסים בכבוד לקשישים משמעה שהם נותרים חלק פעיל בקהילה ובמשפחה המורחבת עד אחרי גיל מאה. מחקרים מצאו קשר בין פרישה מוקדמת במגזרים מסוימים לירידה בתוחלת החיים. באוקינאווה אין חלוקה

מלאכותית של החיים לתקופות. במקום זאת, המושג ”איקיאגי“ - שמשמעו ”הסיבה שבגינה קמים בבוקר“ - מלווה את כל החיים הבוגרים. בזכותו בני מאה ומעלה קמים מהמיטה ומהכורסה ללמד קראטה, להדריך רוחנית את תושבי הכפר או להנחיל מסורות לילדים. תושבי ניקויה בקוסטה ריקה משתמשים בביטוי Vida de Plan כדי לתאר חיים שלמים חדורי מטרה. כפי שד“ר רוברט באטלר, המנהל הראשון של המכון הלאומי האמריקאי להזדקנות, סיפר לי פעם, היכולת להגדיר את משמעות חייך מאריכה אותם. התזונה מבוססת הירקות של חברי הכנסייה האדוונטיסטית של היום השביעי מקושרת לתוספת של עשור לתוחלת החיים. היא גם תורמת לירידה בשיעור הסובלים מסוכרת ומחלות לב. התזונה של האדוונטיסטים שואבת את השראתה מהתנ“ך - בראשית פרק א‘ פסוק כ“ט: ”ויאמר אלוהים, הנה נתתי לכם את כל עשב זרע אשר על־פני כל הארץ, ואת כל העץ אשר בו פרי עץ, זרע זרע: לכם יהיה, לאכלה“. אולם גם במקרה זה, המרכיב העיקרי עשוי להיות דווקא המבנה החברתי, ולא התזונה. רוב האנשים לא מצליחים להתמיד בדיאטה מסוימת. אולם האדוונטיסטים אוכלים את אותם מזונות עשרות שנים ברצף. כיצד? כי אדוונטיסטים מבלים עם אדוונטיסטים אחרים. בפיקניק אדוונטיסטי לא תמצאו בשר נצלה על הגריל; אלא מגוון מזונות צמחוניים. איש לא שותה אלכוהול או מעשן. כפי שגילה ניקולס כריסטאקיס, רופא וחוקר מדעי החברה מהרווארד, כשהתעמק בנתוני מחקר ארוך טווח של תושבי פראמינגהם, מסצ‘וסטס, הרגלים בריאותיים נוטים להיות מידבקים לא פחות משפעת. לפי חישוביו, סיכוייו של תושב פראמינגהם לסבול ממשקל יתר מזנקים ב–%57 אם אחד מחבריו מפתח משקל יתר. בקרב האדוונטיסטים שבדקנו, היו אלה בעיקר ההרגלים החברתיים החיוביים שנפוצו כמגפה. אם תשאלו את הקשישים באיקריה איך הם הצליחו לעבור את גיל 90 ,הם יענו לכם לרוב שאלה האוויר הצלול והיין. או, כפי שקשישה בת 101 אמרה לי במשיכת כתפיים, ”אנחנו פשוט שוכחים למות“. למעשה אין להם מושג איך הם הגיעו לגיל כה מופלג. גם לנו לא. כדי לענות לשאלה זו נידרש לעקוב בקפדנות אחר אורחות החיים של קבוצת הניסוי וקבוצת הביקורת לכל אורך חייהם(והלאה ). אנחנו יודעים על סמך נתונים אמינים כי תושבי איקריה חיים יותר מתושבי האיים הסמוכים(שיכולים לשמש כמעין קבוצת ביקורת ). סאמוס, לדוגמה, נמצא במרחק של 12 ק“מ בלבד. התושבים שם, עם אותו בסיס גנטי, אוכלים יוגורט, שותים יין, נושמים אותו אוויר ודגים באותו ים כמו שכניהם באיקריה. אולם תושבי סאמוס לא חיים יותר מהיווני הממוצע. לכן הנוסחה של איקריה כה מרתקת. אם מקדישים תשומת לב קפדנית לאופן שבו חיים תושבי איקריה, אפשר לזהות תריסר גורמים סמויים רבי עוצמה המחזקים זה את זה ופועלים באופן נרחב. קל לנוח כמו שצריך אם אף אחד לא מתעורר מוקדם והכפר שומם בזמן מנוחת הצהריים. יש תועלת רבה לכך שהמזונות הזולים והזמינים ביותר הם גם הבריאים ביותר - ושאבותיכם השקיעו מאות שנים בהפיכתם לטעימים. קשה לבלות יום באיקריה בלי לטפס במעלה 20 גבעות. ולא סביר להניח שתוכלו להרגיש אי פעם את הכאב האקזיסטנציאלי של חוסר שייכות, או אפילו את המתח הסתמי של הגעה באיחור. הקהילה שלכם תדאג לכך שתמיד יהיה לכם מה לאכול, אבל הלחץ החברתי גם יחייב אתכם לתרום את חלקכם. אתם תגדלו ירקות בגינה, כי זה מה שאבותיכם עשו וזה מה ששכניכם עושים. יש סיכוי נמוך יותר שתהיו קורבנות לפשיעה, כי כולם בעת ובעונה אחת גם חטטנים וגם מרגישים שצופים בהם. בסוף היום תשתו כוס תה של עשבי העונה עם השכנים, כי זה מה שמוגש. כמה כוסות יין ילוו את התה, אבל אתם תשתו אותו עם חברים טובים. בימי ראשון תלכו לכנסייה, ותצומו לפני החגים

היווניים־אורתודוקסיים. גם אם אתם לא אוהבים חברה, לעולם לא תהיו לגמרי לבד. השכנים שלכם יגררו אתכם מהבית לפסטיבלים של הכפר כדי שתאכלו את חלקכם במנת בשר העז. כל אחד מגורמים אלה עשוי להיות קשור לאריכות ימים. תעשיית הדיאטה, ששווייה 70 מיליארד דולר, ותעשיית חדרי הכושר, ששווייה 20 מיליארד דולר, מנסות לשכנע אותנו שאם נאכל את המזונות הנכונים ונתעמל כמו שצריך, נהיה בריאים יותר, נרד במשקל ונחיה שנים רבות יותר. אולם אסטרטגיות אלה מועילות רק לעתים נדירות. לא בגלל שכוונותיהן רעות: זה רעיון טוב שאנשים יעסקו בכל אחת מהפעילויות הבריאות הללו. הבעיה היא שקשה לשנות את ההתנהגות האישית כאשר ההתנהגות של הקהילה נותרת ללא שינוי. בארצות הברית אי אפשר ללכת לסרט, לחצות שדה תעופה או לקנות סירופ נגד שיעול בלי לצלוח הררי ממתקים, חטיפים ומשקאות ממותקים. תעשיית המזון המעובד משקיעה יותר מארבעה מיליארד דולר בשנה על מנת לפתות אותנו לאכול. איך נאבקים בכך? משמעת היא דבר חשוב, אבל משמעת מתרופפת עם הזמן. במוקדם או במאוחר, מרבית האנשים נכנעים לפיתוי התמידי. הסרטן נעלם במקביל להתרחבות הזמינות של הקלוריות בחיינו, היקף הפעילות הגופנית שלנו הצטמצם. ב–1970, כ–%40 מכל הילדים בארצות הברית הלכו ברגל לבית הספר; היום פחות מ–%12 עושים זאת. הסבים והסבתות שלנו, שלא התעמלו, שרפו פי חמישה יותר קלוריות מפעילות גופנית ביום מאיתנו. בתוך כך, המזון הפך לזמין יותר בעשרות מונים. למרות הבידוד היחסי של האי, הדרכים המפותלות שלו והעצמאות העיקשת של תושביו, תרבות המזון האמריקאית, לצד כוחות אחרים, מתחילה לחלחל לאיקריה. בשווקים הכפריים נמכרים צ‘יפס ומשקאות קלים, ולדעתי האחרונים מחליפים את התה כמשקה המועדף על צעירי האי. ככל שהמסורות העתיקות של איקריה נכנעות לגלובליזציה, כך הפער בתוחלת החיים בין תושביו לשאר העולם הולך ומצטמצם, והדור הבא של הקשישים לא צפוי לחיות זמן כה רב. מה שהרשים אותי יותר מכל בחקר אוכלוסיות מאריכות ימים במשך כמעט עשור, היה האופן שבו גורמים התורמים לתוחלת החיים הארוכה מחזקים זה את זה בטווח הארוך. השתכנעתי כי כדי שאנשים יאמצו אורח חיים בריא, הם צריכים לחיות ב“מערכת אקולוגית“ המאפשרת זאת. ברגע שמוציאים מהמשוואה את התרבות, תחושת השייכות והמטרה או את הדת, הבסיס לחיים בריאים וארוכים קורס. הכוח של סביבה שכזו נעוץ במערכות היחסים המחזקות זו את זו שמתנהלות בין המוני גורמים והעדפות. לא קיימת תרופת פלא להרחקת המוות והמחלות של הזקנה. הסוד, אם בכלל, הוא קוקטייל שלם של תרופות פלא. התקשרתי למוראיטיס לפני כמה שבועות מביתי במיניאפוליס. אלפיניקי מתה באביב בגיל 85 ,ועכשיו הוא חי לבד. הוא הרים את הטלפון באותו בית צבוע בסיד שבו עבר לחיות לפני 35 שנה. השעה היתה לפנות ערב באיקריה. הוא עבד בכרם בבוקר ובדיוק התעורר ממנוחת צהריים. שוחחנו כמה דקות, ואז הוא הזהיר אותי שהשכנים שלו באים לשתות משהו עוד כמה דקות והוא ייאלץ לנתק. היתה לי שאלה אחרונה לשאול אותו: איך לדעתו הוא התאושש מסרטן הריאות? ”הוא פשוט נעלם“, הוא אמר. ”אפילו חזרתי לאמריקה 25 שנה אחרי שעברתי לפה כדי לראות אם הרופאים יוכלו להסביר לי את זה“. כבר שמעתי חלק זה של הסיפור. הוא הפך למרכיב בפולקלור של איקריה, הוכחה לאורח החיים יוצא הדופן של האי. למרות זאת, שאלתי אותו ”ומה קרה?“ ”כל הרופאים שלי מתו“, הוא השיב.

נשים בחברה

אין זה לטובתה של החברה שנשים נשואות תעבודנה ואין בכך שום יתרון כלכלי כי הרי המשכורות יורדות בחצי כאשר המחצית הנוספת של האוכלוסייה עובדת.
איזה אנשים יצאו מילדים ואפילו דרדקים שהופקרו על ידי נשים במוסדות פרטיים וציבוריים קלוקלים?
להפקיר את ילדנו זה הפשע החמור מכל.
ולא רק הילדים יצאו נשכרים, גם הבעלים יחושו טוב יותר שהם עושים את התפקיד שמוטל עליהם, שהוא דאגה כלכלית למשפחתם.
והנשים יזכו לחופש מקשיי העבודה ויוכלו לגדל את ילדיהן נאמנה.
יהיה זה גם נבון להביא ילדים לעולם לפני שבני הזוג הגיעו לגיל 25.
כך נבטיח בריאות גדולה יותר בקרב האוכלוסייה.
נשים וגברים נולדו שונים ולכן תפקידם בחברה אמור להיות שונה.
דבר זה נכון לגבי הרוב הגדול של הנשים מלבד הנשים האינטליגנטיות ביותר שיכולות לתרום למדינה.
לנשים אלו יש לתת תנאי עבודה נוחים ובחצי משרה בלבד כדי שתוכלנה לדאוג למשפחתן ולעסוק בתחום עבודתן.

מוח נשי בגוף של גבר, מוח גברי בגוף של אישה.

תחשבי שאת הולכת לישון ולמחרת בבוקר את קמה בגוף של גבר. 
בהתחלה את בטוחה שזה חלום רע ובקרוב תתעוררי ממנו, אבל הזמן נמשך ואת מגלה שזה לא חלום זאת מציאות, מה לא תעשי רק כדי שתוכלי לקבל את גופך בחזרה? 
זה שאת קיבלת גוף של גבר האם זה הופך אותך עכשיו לגבר? או מה שחשוב הוא מבנה המוח שלך שנשאר נשי? 
ישנן אלפי מקרים כאלה, הן נקראות טרנסג'נדריות, זה לא עניין של מגדר מבחינת בחירה חברתית וזה לא הפרעה נפשית, פשוט מדובר בכך שמבנה המוח קרוב יותר למין השני בזמן שהם קיבלו גוף אחר. 
נכון מוחם לא זהה בדיוק למין השני אבל הוא קרוב אליו בעוד שהם מוצאים את עצמם תקועים עם גוף שלא תואם.
דבר זה הוא בעיה ביולוגית, חבל שהרבה אנשים לא מבינים.

הומוסקסואליות

קוטל העשבים אטרזין גורם לצפרדעים לשנות את מינם מזכרים לנקבות. 
זיהום סביבתי גורם לבעלי חיים להפוך לנקביים יותר. 
ואיך מודדים זכריות ונקביות בבעלי חיים?
זכריות ונקביות נמדדת על פי המרחק בין איבר המין לפי הטבעת. 
ככל שהמרחק גדול יותר כך הוא זכרי יותר, ככל שהמרחק קטן יותר כך היא נקבית יותר. 
האם זיהום סביבתי לא משפיע על בני אדם?
לכן לא מפליא למה אנו רואים גברים נקביים בקצב הולך וגדל בתקופתינו.
יש שיצביעו על כך שהומוסקסואליות היתה גם בעבר והיא קיימת גם בטבע.
האמת היא שהומוסקסואליות לא קיימת בטבע, מה שיש בטבע זה התנהגויות הומוסקסואליות.
זכרים עולים על זכרים אחרים כאשר אין בנמצא נקבות, או שהנקבות מוגנות על ידי זכר שליט, במקרה זה באין ברירה כדי להשתחרר מההורמונים שנוצרו מהלחץ האבולוציוני זכרים משחררים אותם על זכרים אחרים, אך זכרים בטבע תמיד יעדיפו נקבות על פני זכרים בכל הנוגע להזדווגות, אין להם נטייה מינית כלפי אותו המין, הומוסקסואליות אינה קיימת בטבע, היא הרי לא משרתת שום פונקציה אבולוציונית.
רק בכבשים מבוייתות ובבני אדם קיימת הומוסקסואליות, ומה הכוונה מבוייתות?
ביות הוא כאשר אנחנו יוצרים זיווג מלאכותי, כפוי, כאשר במצב הטבעי זוגות אלו היו נמנעים מלהיזדווג.
דבר זה יוצר הפרעות באורגניזמים שגורמות לנטיות הומוסקסואליות.
השאלה היא איך זה שההומוסקסואליות שורדת, התיאוריה אומרת שאחות של הומוסקסואל פורייה יותר מנשים רגילות וכך היא מפצה על ההומוסקסואליות של אחיה.

ילדים ושינה

ילדים קטנים צריכים לישון באותו החדר עם האימא. 
פרקטיקת הפירוד היא פסולה לחלוטין.

חלק מהעדר

הרצון להיות חלק מהעדר הוא כל כך חזק שהוא מנוגד לכל תבונה. 
הרי מי באמת רוצה כתם חברתי על עצמו שהוא לא שירת בצבא, או למי יש את המחשבה העצמאית והתקיפה שלא להשחית את איברי בנו התינוק? מי יתחתן עם גויה אסיאתית?
מי יכול לעמוד מול הלחצים המשפחתיים שלא להביא ילדים לעולם למרות שהוא מסודר כלכלית? 
מי יכול לחשוב מחוץ לקופסא שחיים בה מיליוני ישראלים? 
מי שיכול זה רק אנשים שלמדו הרבה וחיו במדינה אחרת וצברו מספיק ניסיון חיים לדעת שמה שמוכרים להמונים זה שקר של המערכת. 
מה שעבד בעבר יעבוד גם בעתיד, רק המניפולציות משתפרות והאיסורים מתרבים, והעבדות נהפכת לקשה יותר.

טבע

הטבע קרוב לשלמות לא בגלל אל שיצר אותו, הטבע קרוב לשלמות כי אורגניזמים כושלים נכחדו, מיליארדי מיתות לאורך מיליארדי שנים הבטיחו שרק המנגנונים המוצלחים ביותר לגבי שרידות, שיכפול, וחילוף חומרים גנטיים מועילים, ישרדו, אורגניזמים ששגו, אורגניזמים שלא היו יעילים מספיק פשוט נכחדו. 
פלא החיים לא נוצר מלמעלה, הוא החל מהחיידקים ואחר כך מהחד תאיים, כך על ידי אבולוציה של שיתוף בקטריאלי, החיים יכלו לפתח צורות חיים מורכבות יותר.

פמיניזם

לפעמים אתה פוגש נשים כלל לא טיפשות, עם באמת פוטנציאל אינטלקטואלי שמניח את הדעת, אבל אז אתה מגלה שהן נפלו לאידיאולוגיה ההיא, שלוקחת חצאי אמיתות ומתבלת אותם בתיאוריות סילופים ואי דיוקים כמו כן בהצגה מעוותת של המציאות, של העבר ושל ההווה וכן מה שרצוי ולא רצוי בעיניהן בלבד, כן גם לקומוניסטים היתה אידיאולוגיה וגם לנאצים וגם למילטונים ולאיין ראנד, והנשים האלה נפלו לאידיאולוגיה הרסנית לא פחות, פמיניזם.

בחירות

המוארים תמיד מהווים רק חלק קטן מאוד מהאוכלוסיה. 
לכן בדמוקרטיה קלוקלת שכל אידיוט רשאי לבחור, הנוכלים המניפולטיבים, הפרזנטורים של בעלי ההון, תמיד מסובבים את האוכלוסיה הנבערת על האצבע הקטנה.

"ערביי ישראל" הם לא כמו יהודי גרמניה

"ערביי ישראל" הם לא כמו יהודי גרמניה. 
לא מבחינת האחוז בתוך האוכלוסייה, לא מבחינת הערך האנושי שלהם, והעיקר הוא שיהודי גרמניה ראו עצמם גרמנים ואף שירתו בצבא הגרמני והיו שותפים בלב ובתרבות לעם הגרמני בדיוק כמו שיהודי ארה"ב רואים עצמם אמריקאים. 
יהודי גרמניה לא דיברו על להקים מדינה יהודית בחלק משטח גרמניה ולא חלמו להקים מדינה יהודית על כל שטח גרמניה.
גרמניה גם לא הייתה מוקפת במדינות יהודיות ואוכלוסיות יהודיות עויינות. 
יהודי גרמניה לא ביצעו מעשי טרור ולא סייעו למעשי טרור. 
יהודי גרמניה בניגוד למהגרים ולמסתננים שהתאזרחו באירופה כן תרמו מאוד לגרמניה ולאירופה במדע בספרות ובקידמה האנושית. 
השוואה בין "ערביי ישראל" כלומר פלסטינים שגרים בישראל לבין יהודי גרמניה היא לא רק לא נכונה היא פשוט מקוממת.

ביריוני בית ספר

"בתי חוטפת כל יום מכות בבית הספר ואיש אינו עושה דבר"

אב לתלמידת כיתה ג' בחולון עשה הכל כדי להפסיק את האלימות כלפי בתו: הוא פנה להוריו של הילד האלים, למורה, ליועצת, למנהלת, למינהל החינוך בעירייה ואפילו למשרד החינוך ועדיין הילד המכה ממשיך ללמוד בכיתה.

"בתי חוזרת מבית הספר כל יום מוכה וחבולה ואף אחד לא לוקח אחריות. ההורים האחרים פוחדים לצאת כנגד הוריו של הילד האלים אבל אני החלטתי לצאת למלחמה". כך אב לילדה בכיתה ג', הלומדת באחד מבתי הספר היסודיים בחולון.

האב המודאג פנה תחילה להוריו של הילד, בהמשך הגיש שתי תלונות במשטרה, שם הפנו אותו למחלקת הרווחה בעירייה. הוא פנה למינהל החינוך בעירייה ולהנהלת בית הספר והגיע עד משרד החינוך, אך לדבריו, דבר לא נעשה והוא חושש לבתו. "אני מחפש כל דרך חוקית אפשרית להגן על בתי מפני הילד האלים הזה ולא רוצה לקחת את החוק לידיים, אבל זה מה שהרשויות בסוף יגרמו לי לעשות".

לדברי האב, פנה אל מינהל החינוך בעירייה בטענה כי בתו הלומדת בכיתה ג' סובלת זה זמן מהתנכלות ומאלימות המופנות אליה מתלמיד כיתתה. אולם, על אף שבעיריית חולון הבטיחו לטפל בבעיה, ובפגישה עם מנהלת בית הספר, המורה ויועצת בית הספר הוחלט,לדבריו, לבנות לילד זה מערכת מיוחדת ולהרחיקו מבתו, נאמר לו לאחרונה על ידי מנהלת בית הספר כי ידיה כבולות וכי אין באפשרותה להרחיק את הילד האלים מבית הספר ובתו ממשיכה לסבול מאלימות ומהטרדות קשות.

"אני מיואש, הכתובת פה על הקיר ואף אחד לא עושה כלום", אומר האב, "בכיתה של בתי לומד תלמיד מופרע שמכה אותה. בפעם הראשונה שהיכה אותה הלכתי איתה באותו יום להוריו כדי לסדר את העניינים בדרכי נועם, כדי שההורים והילד יראו שיש מישהו מבוגר בסיפור ושזה לא יעבור לסדר היום. הפגישה היתה עניינית ובאמת האמנתי שפה זה ייגמר והם יהיו אפילו חברים, אבל למרבה הצער זה לא החזיק הרבה זמן עד שהוא היכה אותה שוב, שזה כלל הרבצות עם סרגל ברזל, דקירות של עפרונות, בעיטות ואגרופים. פה הבנתי שעם הוריו של הילד אין מה לדבר".

בשלב הבא, מספר האב, "פניתי למנהלת, ליועצת, למורה ולסגנית בבית הספר בתקווה לקבל הגנה על בתי, אבל שוב המצב חזר על עצמו בעוצמה רבה. בתי חטפה בעיטות בבטן ואגרופים לפנים עד כדי כך שהיינו צריכים לקחת את הילדה למוקד עקב כאבים עזים שהיו לה. כמובן שהילדה כבר  לא היתה מוכנה לשמוע על חזרה לבית הספר מרוב פחד ושהתה בבית במשך שבוע".

בצר לו, פנה האב למשרד החינוך בירושלים ולמינהל החינוך בחולון ו"שוב נפגשנו עם המנהלת, המורה והיועצת של בית הספר ושם הוחלט שלמרות שהילד הזה מושהה כמעט כל פעם אחרי מקרה אלימות והוריו מוזמנים על בסיס קבוע לבית הספר, יש לבנות לו מערכת מיוחדת שזה ולהרחיקו מבתי עד כמה שאפשר. זה לא קרה ושוב היום השחור הגיע: התקשרו אלינו והודיעו שהילד שוב הרביץ לה וזה מתועד במצלמות האבטחה של בית הספר בבירור. הילד מגיע ומתחיל להכות אותה ללא שום סיבה".

לדברי האב, ברור לכל שהתלמיד אינו מתאים למסגרת לימודית רגילה, אך בהנהלת בית ספר נאמר לו "'ידינו כבולות ואין מה לעשות'. אני מאמין שרוצים לשמור על השם הטוב של בית הספר ומטאטאים הכל מתחת לשטיח", הוא אומר בייאוש. "בינתיים בתי מוכה ואין לי דרך לעזור לה, אני לא יכול להבטיח לה שיהיה בסדר כי אני לא איתה בבית הספר, גם ידיי כבולות וגם מעשיי. כשבתי אומרת לי, 'אבא אני לא רוצה ללכת לבית הספר, אני לא יכול להסתכל לה בעיניים בידיעה שאני שולח אותה כד שתקבל מכות. איזה אבא אני ששולח את הילדה שלו שתקבל מכות?!".

האב חסר אונים מסכם: "אני מחפש כל דרך חוקית אפשרית להגן על בתי ולא רוצה לקחת את החוק לידיים אבל זה מה שהרשויות בסוף יגרמו לי לעשות".

מעיריית חולון נמסר בתגובה: "הילד מטופל ביסודיות ובמקצועיות ולא ניתן לפרט מעבר לכך בשל חיסיון וצנעת הפרט".

ממשטרת ישראל נמסר: "מבלי לאשר או להכחיש את תוכן פנייתך, סמכות הטיפול בקטינים שאינם ברי עונשין ( מתחת לגיל 12) נתונה בלעדית לרשויות הרווחה".

לנצח

מה המשותף לרוסיה הקומוניסטית, רומניה הקומוניסטית, וסין בימינו? 
הם רוצים לנצח בכל מחיר.
לכן כל כך רחוקים הם מהמחשבה המתונה של היוונים, שלא ראו בניצחון את הדבר החשוב ביותר, מה שהיה חשוב זו הרוח הספורטיבית על מנת ליצור צעירים כשירים בגופם. 
ואותה צורת חשיבה קיצונית ומופרעת מיושמת כעת בתחום הלימודים בדרום קוריאה בטאייוון וביפן.
שבה ילדים עוברים דרך מערכת מתעללת של לימודים נון סטופ. 
כל המערכת שלהם מבוססת על הרצון לנצח בדיוק כמו באולימפיאדה, וזה רחוק עד מאוד מחינוך טוב.
בחינוך טוב יש איזון והדגש הוא על יצירת מבוגרים שיוכלו לחשוב בכוחות עצמם, ולא להיות תוכים קונפורמיסטים שמאמינים בעיוורון לממסד.
כל הרעיון החינוכי בילדים הוא שהם יפעילו ויחדדו את שכלם.
לכן עלינו לעבור לחינוך של 4 שיעורים ביום בני ארבעים דקות לשיעור עם הפסקה של עשרים דקות בין השיעורים.
זה מספיק עבור ילדים.
תלמידים טובים צריכים כיתה משלהם, ותלמידים חלשים צריכים כיתה משלהם.
כך נוכל להעניק להם חינוך טוב יותר.

רוצים להילחם בהתחרדות?

רוצים להילחם בהתחרדות? 
אז קודם אני אספר לכם מהי לא הדרך. 
להיות חילוני זה לא להיות באנטי, אנטי בא ממקום מאוד קטן וריק, אנטי זה האנשים שרוצים שהכל יהיה פתוח בשבת, אנטי זה האנשים שרוצים תחבורה ציבורית בשבת, אנטי זה האנשים האלה שהולכים חצי ערומים ברחוב ומלבישים את הילדים שלהם אותו הדבר. 
אנטי זה מסיבות יום שישי עם בירות.
אנטי זה לא להיכנס לבית הכנסת.
אנטי זה לא לפתוח ספר יהדות.
אנטי זה להתרברב שאכלת במסעדה לא כשרה שרימפסים וחזיר.
וככה רבותי לא מנצחים במלחמת תרבות.
אתם באים עם כלים ריקים, חלשים, מול תורה סדורה, אין לכם שום סיכוי.
עכשיו אני אספר לכם איך כן מנצחים את ההתחרדות ולא נמצאים ממקום של אנטי אלא ממקום גבוה.
הדרך לנצח את ההתחרדות היא אך ורק דרך השכלה.
השכלה של ספרות עולם, של היוונים, הרומים, ההודים והסינים.
והשכלה מדעית ובעיקר אבולוציה, אנתרופולוגיה, וביולוגיה.
ומי שחושב פה שיצליח לעקור רגשות דתיים על ידי חוקים חילוניים קומוניסטיים רק מחליף את הדת הישנה בדת המדינה.

מחנה עבודה סיני

הסופרת ג'ניפר דזנג: הייתי במחנה ריכוז סיני להשמדת המחשבה

מניעת שינה עד אובדן שפיות, מכות חשמל, עבודות כפייה וקציר איברים — אלה כמה משיטות המשטר הסיני במאבקו בתנועת פאלון גונג. מיליונים כבר עברו במחנות לחינוך מחדש, ובסרט מטלטל שיוקרן מחר בסינמטק מספרת ג'ניפר דזנג על הסיוט שהחל בבוקר בו עצרו אותה "בגלל המחשבות שלך"

השוטרים נכנסו לביתה של ג'ניפר דזנג בשתיים לפנות בוקר. הם העירו אותה ואת בני משפחתה והודיעו שבאו לאסור אותה. "המנהיגים בבייג'ין שמו עלייך עין", הבהיר לה אחד מהם. כשניסתה לשאול מה העילה הרשמית למעצר, הוא חשב לרגע ואז אמר ברצינות רבה: "בגלל המחשבות שלך". זמן קצר לאחר מכן דזנג נכנסה בשעריו של "מחנה לחינוך מחדש" בבייג'ין והשער ננעל מאחוריה. "ביום הראשון הכריחו אותנו לשבת בישיבה שפופה, בראש מורכן ולהסתכל על רגלינו. אילצו אותנו להישאר כך, בלי תנועה, במשך 15–16 שעות, בשמש, עד שהחשיך. נשים מבוגרות רבות התעלפו. בשלב מסוים ביקשתי דף ועט כדי לבקש שיפסיקו זאת, וכששמעו זאת ניגשו אליי שני שוטרים עם אלות חשמליות. הם דחפו אותי החוצה, גררו אותי על האדמה בחצר, והפעילו את האלות החשמליות שלהם על כל מקום בגופי. זה היה נורא, מעבר לכל תיאור. עצמתי את עיני, חיכיתי שזה ייגמר, עד שלבסוף איבדתי את הכרתי".

דזנג היתה אז בעלת תואר שני במדעים, בת השכבה העליונה בחברה הסינית, היתה נשואה ואם לבת, ואפילו היתה חברה במפלגה הקומוניסטית ששולטת במדינה כבר 70 שנה. פשעה היחיד, היא מבהירה, היה השתייכותה לתנועת הפאלון גונג (שנקראת גם 'פאלון דאפא' וכורכת יחד תרגול פיזי, מדיטציות ואמונה בשלושה עקרונות: אמת, חמלה וסובלנות). המשטר הסיני אמנם תמך בתנועה הזאת בתחילתה, בראשית שנות ה–90, אבל כעבור שנים ספורות, כשהיא סחפה המונים ומספר חבריה הגיע לכ–70 מיליון ועלה על מספר חברי המפלגה הקומוניסטית — יחס השלטונות כלפיה התהפך והם החלו לרדוף את מתרגלי השיטה. בסין כל התארגנות המונית מהווה איום על המשטר. הרדיפה הזאת שנמשכת עד היום, כוללת מעצרים המתבצעים מחוץ למערכת החוק הרשמית בסין, ושליחת המתרגלים למאסר ב"מחנות לחינוך מחדש". לפי ארגוני זכויות אדם שונים, במחנות הללו חברי פאלון גונג נופלים קורבן לעינויים ועבודות כפייה במקרה הטוב, או לרצח ולקציר איברים לצורך השתלות בלתי חוקיות — במקרה הרע.

לקראת הקרנת הסרט התיעודי בכיכובה, "לשחרר את סין — האומץ להאמין" מחר (שני) בסינמטק תל אביב, הגיעה דזנג לביקור של כמה ימים בישראל. היא בת 52, נמלטה מסין מיד לאחר ששוחררה ממחנה העבודה ומאז היא מקדישה את ימיה להגברת המודעות הבינלאומית להפרות הקשות של זכויות האדם הקשות שמתרחשות במולדתה. היא מתגוררת בוושינגטון, ארצות הברית, כתבה רב־מכר שבו תיארה בפירוט את חוויותיה ממחנה העבודה שבו שהתה שנה שלמה, ומלווה במדינות שונות את הקרנת הסרט שבו היא וניצול נוסף מגוללים את סיפוריהם המצמררים ממחנות העבודה. היא מוכנה לחטט בפומבי שוב ושוב במורסת הטראומה הפרטית שלה רק כדי לגרום לאזרחי העולם להתעורר סוף סוף ולהתקומם כנגד העוולות שמתרחשות במולדתה.

ארבע פעמים היא נעצרה על ידי השלטונות בסין בגלל חברותה בפאלון גונג, ובאחת מהן, בשנת 2000, בילתה את אותה שנה באחד ממחנות העבודה — או "מחנות לחינוך מחדש" — הפזורים במדינה. "המחנות הללו הם חלק ממערכת שלמה שנמצאת מחוץ למערכת החוק בסין. אנשים נשלחים בה למאסר בלי משפט ובלי אפשרות לפגוש עורך דין", היא מספרת בראיון שהתקיים בתל אביב ביום חמישי. "מי שהיו גם במחנות הללו וגם בבתי כלא — אומרים שהמחנות גרועים הרבה יותר, מכיוון ששם מנצלים אותנו לעבודות כפייה ולא מאוד אכפת להם אם נמות מחר בבוקר".

כשעצרו אותך אמרו לך שנעצרת בגלל מחשבותייך. האם בשלב כלשהו נאמר לך באופן רשמי שהסיבה למעצר היתה חברותך בפאלון גונג?

"זה היה ברור, כולם במחנה ידעו שהגענו לשם בגלל שאנחנו פאלון גונג. במחנה, כששואלים אחד את השני 'למה את כאן?' עונים פשוט 'פאלון גונג'. כולם יודעים שזה קשור להחלטת הממשלה להילחם בפאלון גונג. אותי אסרו לאחר שמשטרת האינטרנט יירטה אי־מייל פרטי שכתבתי ובו הופיעו המילים 'פאלון גונג'. כשהגעתי למחנה העבודה הם הציגו את המשפט הזה שכתבתי במשפט שערכו לי שם — זה היה ה'פשע' שלי. למשטרה אין אמנם זכות חוקית לעקוב אחרי המיילים של האזרחים, אבל הם עשו זאת וגזרו עליי שנה במחנה עבודה".

מאה אלף בובות ארנב

בסרט מספרת דזנג על עבודות הכפייה במחנה. האסירות יצאו לעבודה בחמש בבוקר ולא ידעו מתי יחזרו לתא שלהן. לפעמים זה קרה ב–11 בלילה ולפעמים בחצות. במקרים רבים הן נדרשו לסרוג או לתפור, ובאחת הפעמים גויסו כדי להכין 100 אלף בובות ארנב לחברת נסטלה. "לקח יותר מעשר שעות לייצר ארנב כזה, מחנה העבודה קיבל 5 סנט תמורת כל יחידה, ואנחנו כמובן לא קיבלנו דבר", היא מספרת שם. אבל בראיון היא מבהירה שעיקר הקושי מבחינתה היה הלחץ התמידי שהופעל עליה לשנות את דעותיה. "הבהירו לנו שאנחנו חייבים לעבור רפורמה, כלומר לשנות את דעתנו על פאלון גונג: אם אנחנו חושבים שזה דבר טוב, אנחנו חייבים להבין שזה רע, שזה מזיק למדינה. וכל עוד את לא משנה את דעתך, הם לא משחררים אותך.

"לא היה חדר עינויים רשמי, אבל כל רגע שם היה עינוי. למשל, היה שלב מסוים שלא נתנו לנו לישון במשך כמה לילות בניסיון לשבור אותנו מנטלית. אבל גם בימים שבהם לא עינו אותי הייתי מבועתת, כי חשבתי לעצמי שתורי יגיע מחר. הלחץ הנפשי היה עצום וראיתי אנשים סביבי יוצאים מדעתם. אשה שהכרתי שם למשל, ולא נתנו לה לישון ארבע יממות, השתגעה פתאום, התחילה לצחוק כמטורפת ואמרה 'הו, פתאום אני מבינה, תנו לי מהר חתיכת נייר ואחתום על כל מה שאתם רוצים'".

באחד הרגעים הופכי הקרביים בסרט, מספרת דזנג כיצד באחד הימים לקחו אותה יחד עם אסירים נוספים לבית חולים לצורך בדיקות רפואיות מקיפות. בתחילה היא לא הבינה את ההיגיון: מצד אחד מענים אותם ומצד אחר משקיעים הרבה כסף וזמן בבדיקות רפואיות? ההסבר לאבסורד הזה מעורר חלחלה: הבדיקות הללו נערכו ככל הנראה כדי לסמן מי מבין האסירים יכול להתאים לקציר איברים. על פי כמה תחקירים של עיתונאים ופעילי זכויות אדם במערב שפורסמו לאורך השנים, אסירי פאלון גונג (ואסירים בכלל) מוצאים להורג כדי לספק איברים לתעשיית ההשתלות הלא־חוקיות שפורחת בסין.

תחתמי שהפסקת להאמין

בחצי השנה הראשונה שלה במחנה, דזנג היתה נחושה לעמוד בלחצים. היא לא היתה מוכנה לבגוד באמת הפנימית שלה וסירבה להתנער מערכי הפאלון גונג. "היו רגעים רבים שבהם הייתי על סף איבוד השפיות. אחרי תקופות ממושכות שמנעו מאתנו שינה הרגשתי איך הרצון שלי מתנדף ואני מאבדת את שפיותי. הרגשתי משוגעת, ואלה היו רגעים מאוד מבהילים".

כבר שנים היא מספרת שוב ושוב את הסיפור שלה, ולמרות זאת, שוב ושוב לאורך הראיון קולה נשבר ועיניה מתמלאות דמעות. "אחרי חצי שנה שבה הרבה פעמים הרגשתי על סף התמוטטות עצבים, החלטתי לכתוב ספר שיחשוף את מה שעבר עליי שם. כי ביום הראשון שלי במחנה לא יכולתי להאמין למה שהתחולל סביבי. כי כשקראתי על מה שקרה במחנות הריכוז של הנאצים, חשבתי לעצמי 'זו היסטוריה רחוקה, האנושות לא תעשה כזה דבר שוב, פשע כזה לא יוכל לחזור על עצמו. אבל ביום שהגעתי למחנה העבודה מיד נזכרתי בסיפורים האלה. לא האמנתי שדבר כזה יכול לקרות שוב במאה ה–21".

כדי שתוכל לספר לעולם מה מתחולל במחנות הללו, היא הבינה אז, עליה לצאת בחיים מהמקום הזה. וכדי שתוכל לצאת משם, היה עליה לשכנע את שוביה ששינתה את דעותיה ושאינה מאמינה עוד בעקרונות הפאלון גונג. "הם הפעילו עלי מכות חשמל עד שאיבדתי את ההכרה, אבל המאבק הנפשי שהתחולל בתוכי היה קשה אפילו יותר. כי למי שתירגלה פאלון גונג, לשקר זה כמו להתאבד. עם זאת, הבנתי שאם לא אשקר לא אוכל לצאת ולחשוף את הרוע הזה שמתחולל שם".

היא נדרשה לחתום על הצהרה כי אינה מאמינה עוד בעקרונות הפאלון גונג, לכתוב מאמרים ארוכים שנימקו מדוע התנועה הזאת מסוכנת, אבל גם לאחר שעשתה זאת הסיוט לא נגמר. "גם לאחר מכן עדיין עקבו אחריי 24 שעות, אפילו כשהלכתי לשירותים. עקבו אחרי בכל רגע נתון, בחנו את הבעות הפנים שלי כשדיברתי עם אנשי פאלון גונג אחרים. אני זוכרת שהייתי אומרת לעצמי 'אל תחלמי חלומות, אל תדברי תוך כדי שינה', כי גם על זה יכולים לדווח. זה לחץ נפשי נוראי, הם בוחנים אותך שוב ושוב, ואז מגייסים אותך לעזור להם לחנך מחדש מתרגלי פאלון גונג אחרים".

בסופו של דבר שוחררה דזנג מהמחנה, נמלטה לאוסטרליה ומשם היגרה לארצות הברית עם משפחתה. אבל אלפי מחנות עבודה כאלה פזורים עדיין ברחבי סין, היא מבהירה, בכל אחד מהם יש מאות או אלפי אסירים, ורבים מתוכם הם מתרגלי פאלון גונג. הרדיפה הזאת נמשכת כבר 20 שנה, מדינות המערב מודעות לפשעים שמתחוללים אבל לא מעיזות לכופף את זרועו של הענק הסיני. לפי הערכות, אומרת דזנג, יותר מ–10 מיליון איש עברו במחנות העבודה בתקופה הזאת.

"מעולם בהיסטוריה האנושית לא קרה שכל כך הרבה בני אדם נדרשו להתכחש לאלמנטים הכי בסיסיים של היות אנושי: לוותר על המחשבות שלך, על הרצון החופשי, על הבחירה מה לחשוב ובמה להאמין", היא מציינת. "במקומות אחרים ובזמנים אחרים גזלו מאנשים את ההון שלהם, את החירות שלהם, אבל אני חושבת שאף שלטון מעולם לא ניסה לקחת מאנשים את המחשבות שלהם. ובעיניי דרישה כזאת לשינוי היא הדבר הכי נורא בהיסטוריה האנושית. והיא מתרחשת בסין כבר כמה שנים בהיקף עצום, בלתי נתפס".

שבת

אם ארצה להסביר לגוי על העם היהודי אני אתן לו לראות את הסרט רשימת שינדלר. 
ומה היתה הסצנה הראשונה מתוך הסרט, מישהו זוכר? 
הסצנה הראשונה הייתה הדלקת נרות שבת ותפילה. 
כי אין דבר יפה יותר וממלא יותר נשמתו של יהודי כמו השבת. 
ולא רק שיש לנו יום אחד בשבוע שכולנו יכולים לנוח בזמן שלגויים אין, והדגש פה על כולנו, גם יש לנו ארוחה משפחתית חגיגית כל יום שישי בערב. 
ולאיזה עם יש מה שיש לנו?
לא אנחנו צריכים לחקות את הגויים שהכסף הוא האלוהים שלהם, אנחנו בתור יהודים חוקקנו את החוק הסוציאלי הראשון בעולם שמאפשר לכולנו לנוח לפחות יום בשבוע.
אלו הגויים שצריכים לקחת דוגמה מאיתנו ולהשבית הכל לפחות יום בשבוע.
ופה אני גם רוצה לספר לכם על מקדש סיני שנכנסתי אליו, ובמקדש הסיני יש נרות אדומים וגדולים שהלהבה שלהם חזקה במיוחד, כל האווירה במקדשים הסינים היא אווירה של כוח ועוצמה, כמה שונה היא מהאווירה היהודית, מהנרות הלבנות הקטנות והחלשות של היהודי.
לנו בתור יהודים יש חמלה כלפי העניים, ולכן יום השבת, שגם להם מגיע מנוחה.
השבת והצניעות הם הדברים היפים ביותר בעם היהודי.

עבודה עד מוות

ככה גם אתם תיראו בגיל 40 פלוס או 50 פלוס, אחרי שיעבידו אתכם למוות תוך גרימת חובות משכנתא וניפוחי חובות. 
מה שקרה לרופא שמת בבית החולים מדום לב זה בגלל שהמדינה לא מגנה על אזרחיה מפני ניצול במקום העבודה.

טרנסג'נדרים

זכרים ונקבות, נשים וגברים – ההבחנה הזאת מיטשטשת כשמדובר בטרנסג'נדרים. מחקרים מגלים שאפילו מבנה המוח שלהם משקף את אי-השתייכותם למגדר שאליו נולדו.

נשים וגברים אינם עשויים בתבנית אחת. הם שונים זה מזה במראה החיצוני, ביכולות הגופניות ואפילו בהתנהגות וביכולות הקוגניטיביות. ההבדלים האלה ממוצעים, כמובן – גברים, למשל, גבוהים יותר בממוצע מנשים, אבל זה לא מפריע לאישה גבוהה להסתכל מלמעלה על גבר נמוך. ואילו נשים, בממוצע, טובות יותר בקריאת הבעות פנים, מה שלא מונע מגברים מסוימים להצטיין בזה בשעה שעבור חלק מהנשים הבעות פנים הן צופן בלתי ניתן לפענוח. ובכל זאת, ההבדלים קיימים, והם נראים גם במבנה המוח עצמו.

ומה  בנוגע לאנשים שנולדים בגוף זכרי, אך מרגישים שהם בעצם נשים, או להפך? האם מבנה המוח שלהם והתנהגותם משקפים את המין שבו נולדו, או שמא את זה שאליו הם מרגישים שייכים?

הבדלים מוחיים מוּבְנִים
די במבט חטוף בחצר של גן ילדים כדי לראות שבנים ובנות משחקים אחרת. בנים נוטים להתעסק יותר במכוניות ובמכונות והמשחקים שלהם פיזיים יותר וכוללים ריצות ודחיפות. בנות נוטות יותר לשחק בבובות והאינטראקציות שלהן זו עם זו רגועות יותר. בבגרותם, נשים וגברים מראים יכולות שונות בתחומים רבים, החל בתפיסה תלת-ממדית וכלה ביכולת איות.

לא פעם עולה הטענה שההבדלים האלה נובעים מחוקים שהחברה כופה על הילדים – שמבוגרים מתייחסים אחרת לבנים ולבנות ולכן הילדים מתנהגים אחרת ומפתחים במהלך חייהם יכולות שונות. אין ספק שהמסרים המתקבלים מהחברה אכן משפיעים על התנהגותם של הילדים, אך מחקרים רבים הראו שההבדלים בין נשים וגברים עמוקים יותר ויש להם כנראה גם רכיב מולד משמעותי.

רבים מההבדלים הללו הם אוניברסליים – בנים ובנות מתנהגים בצורה דומה בכל חברות האדם, וחלק מההבדלים נראים אפילו אצל בעלי חיים אחרים. בנוסף, לנשים וגברים יש מבנה מוח שונה. המוח הגברי גדול יותר בממוצע, ואילו לנשים יש בממוצע יותר חומר אפור, ויש אזורים מסוימים במוח שבנויים קצת אחרת אצל זכרים ונקבות.

אולי העדויות הטובות ביותר לכך ששני המינים נולדים עם מוח שונה מגיעות ממקרים של בנים שנולדו ללא פין או שאיבדו את איבר מינם בתאונה כשהיו תינוקות. במקרים כאלה ההורים עשויים להחליט לגדל את הילד כבת, אך מחקרים הראו שגם כשהתייחסו אליהם כילדות, כולם הראו התנהגות "של בנים" והתעניינו במשחקים "של בנים", ויותר ממחציתם אף הכריזו באופן ספונטני שהם בנים.

המקרה המפורסם ביותר הוא זה של דיוויד רימר, שגדל כ"ברנדה" אך לא התנהג מעולם כמצופה בת – הוא העדיף לשחק ברובים ולא בבובות, סירב ללבוש שמלות, ובסופו של דבר, אחרי שלמד את האמת בגיל 14, החל לחיות את חייו כגבר.

המגדר הלא נכון
ילדים כמו רימר, ששייכים גנטית למין אחד אך חונכו על הנורמות של המין השני, אינם היחידים שעשויים להרגיש שלא בנוח עם ההתייחסות אליהם כגברים או כנשים. טרנסג'נדרים הם אנשים שמרגישים שהמגדר שיוחס להם מילדות אינו מתאים להם – שהם בעצם גברים למרות שנולדו עם איברי מין נקביים, ולהפך. למעשה, גם ההגדרה הזאת חלקית בלבד – המושג "טרנסג'נדר" כולל גם אנשים שאינם מרגישים שייכות למגדר מסוים, שמרגישים שייכות מסוימת לשניהם גם יחד ועוד, אך הפעם לא ניכנס לדקויות הללו.

כאן ראוי גם להסביר את ההבדל בין המושג "מין", שמתייחס לרוב לתכונות הביולוגיות שלנו, ובמיוחד איברי המין והגנטיקה שמכתיבה את התפתחותם, לבין "מגדר" שמתייחס יותר למאפיינים פסיכולוגיים וסוציולוגיים של מושגים כמו "גבר" ו"אישה". טרנס-ג'נדרים עשויים להשתייך ביולוגית למין מסוים אך להרגיש שהמגדר שלהם אינו תואם אותו. האם האנשים האלה נולדים עם מוח דומה לזה של בני המגדר שאליו שויכו עם היוולדם, או לזה של בני המגדר שאיתו הם מזדהים?

מאמר סקירה רחב היקף שפורסם בשנה שעברה בכתב העת Neuroscience and Biobehavioral Reviews מסכם את הממצאים של מחקרים שבדקו את מבנה המוח של טרנסג'נדרים. תחום המחקר הזה חדש יחסית, וברבים מהמחקרים הללו המדגמים קטנים או שיש בהם בעיות מתודולוגיות אחרות, דבר שמקשה על פירוש התוצאות.

עם זאת, מסקנה אחת חותכת שאפשר להסיק מהם היא שמבנה המוח של טרנסג'נדרים (גברים ונשים גם יחד) אינו נשי לגמרי או גברי לגמרי, אלא נמצא אי שם באמצע. מבנים מסוימים, למשל ה"קרפוס קולוסום" שמחבר בין שני חצאי המוח, דומה יותר אצל טרנסג'נדרים למבנה האופייני למגדר המועדף עליהם, ולא לזה שבו נולדו. מבנים אחרים הראו תוצאה הפוכה, והיו גם כאלו שהראו ערכי ביניים. משקל המוח הכולל של טרנסג'נדרים, למשל, קטן יותר מהממוצע אצל  גברים שאינם טרנס, וגדול יותר מהממוצע אצל נשים שאינן טרנס.

בעזרת שיטות דימות, כמו אא"ג או MRI תפקודי, אפשר לבדוק לא רק איך המוח בנוי אלא גם כיצד הוא פועל – איך הוא מגיב לגירויים. מחקרים הראו שיש הבדל בתבנית הפעילות המוחית בין גברים ונשים, ואצל טרנסג'נדרים נמצאו בעיקר תבניות לא טיפוסיות – שאינן דומות במיוחד לאלו של גברים שאינם טרנס וגם לא לאלה של נשים שאינן טרנס. מחקרים אחרים הראו פעילות דומה יותר לזו של המגדר המועדף.

אם כך, מבנה המוח ואופן פעילותו אכן שונים, בממוצע, אצל טרנסג'נדרים – והשוני הזה קשור כנראה לחשיפה להורמונים, בעיקר במהלך ההיריון. עם זאת, המוח יכול להשתנות גם אחרי הלידה. עדות לכך ניתן לראות אצל טרנסג'נדרים שקיבלו טיפול הורמונלי במטרה לשנות את מינם. אצל אנשים כאלה ההבדלים במבנה המוח נהיים מודגשים אף יותר והופכים דומים יותר למין שאליו הם עוברים.

מה בקשר להתנהגות וליכולות הקוגניטיביות? מחקרים לא מצאו כל הבדל במבחני יכולת בין התוצאות של טרנסג'נדרים שלא עברו טיפול הורמונלי לבין אלה של בני המגדר שאליו שויכו מלידה. תחומי העניין שלהם, לעומת זאת, היו דומים יותר למגדר המועדף.

עדיין אין תשובה חד-משמעית לשאלה מדוע אנשים מסוימים חשים שהם נמצאים "בגוף הלא נכון" מבחינה מגדרית. מחקרים מצביעים על האפשרות שיש לכך בסיס גנטי, או על השפעה של הסביבה ברחם. יהיה הגורם אשר יהיה, המחקרים על מבנה המוח תומכים בטענה שלתופעה יש בסיס ביולוגי – המוח של טרנסג'נדרים אכן שונה מזה של גברים ונשים שאינם טרנסג'נדרים, ובמובנים מסוימים דומה יותר לזה של בני המגדר שאיתו הם מזדהים ולא זה שאליו נולדו.

יש לזכור עם זאת שכמו בהבדלים בין נשים וגברים, גם כאן מדובר בממוצעים בלבד. העובדה שאדם מסוים הוא טרנסג'נדר לא יכולה להגיד לנו שום דבר ודאי לגבי תכונותיו או יכולותיו. הטרנסג'נדרים הם קבוצה מגוונת ורבת ניואנסים, כמו כל קבוצה אחרת של אנשים, ועדיין אנחנו רחוקים מלהבין את כל ההשלכות והסיבות של המגדר שאליו הם נולדו.

שחיתות חברתית

אני מכיר את שתי המערכות, הציבורית והפרטית, בתאילנד יש בתי ספר ציבוריים ופרטיים. 
אם תעבוד בבית ספר ציבורי אתה כמובן שתתקל בשחיתות, המנהל לא עושה כלום ומרוויח סכום שערורייתי, הוא והחבורה שמסביבו. 
אך לפחות יש את איגוד המורים שלא מאפשר את ניצול המורים, יש הגבלה למספר השיעורים בתוך הכיתות בשבוע. 
אם תעבוד בבית ספר פרטי אז ממש אי אפשר לומר שהמורים מרוויחים יותר, פשוט יש מורים שמקבלים שכר גבוה לעומת מורים שמקבלים שכר נמוך.
והתנאים הם גרועים, יעבידו אותך כמו חמור, כי אין שום חוקים שיגנו על המורים, עסק פרטי כמו שאומרים, שוק חופשי, ומה לגבי הבעלים של בית הספר, כמה כסף הוא מרוויח? תהיו בטוחים שהוא מרוויח פי 10 או 100 מהמנהל בבית הספר הציבורי.
לקרוא למנהל הציבורי מושחת ולקרוא לבעלים של בית הספר הפרטי מצליחן זו צביעות ממדרגה ראשונה.

עבודה וניצול

כשהייתי סטודנט גרתי בקיבוץ דגניה, והיה לי מאוד מוזר הסידור של פתיחת המכולת. 
שעתיים בבוקר ושעתיים בצהריים וזהו. ארבע שעות ביום, זה כל מה שהבחורה הנחמדה שמכרה במכולת עבדה, והעסק לא הפסיד שהוא עבד רק ארבע שעות כי כולם נאלצו לבוא בשעות אלו אם הם היו רוצים אוכל במקרר, אז נכון קצת לא נוח אבל תחשבו על העובדת שלא מנוצלת.
היא לא עבדה 8 שעות או 12 שעות, או כל הלילה, או במשמרות מתחלפות, או לעמוד מאחורי הדלפק במקום לשבת, ולא הייתה צריכה לשרת בחנופה עם חיוך מזוייף על הפנים.
המערכת הקפיטליסטית היא לא טובה לחברה בריאה.

אז מה הסוד שהבחורה תהיה שמחה?

אז מה הסוד שהבחורה תהיה שמחה? 
זה לא כמה שאתה נותן לה, אתה יכול לתת לה בית יפה, מכונית, תכשיטים, כסף, חיי נוחות ללא צורך לעבוד והיא עדיין תהיה ממורמרת. 
ולמה היא תהיה ממורמרת? 
כי היא משווה את עצמה לעומת האחרות בסביבתה. 
אם תגור איתה בשכונה יוקרתית תמיד יהיו שם נשים שהבעלים שלהן עשירים יותר, והיא תרגיש מפסידנית לעומת האחרות. 
לעומת זאת אתה יכול לתת לה מעט אך לגור איתה בשכונה ענייה, בשכונה ענייה כולן יהיו במצב גרוע בהרבה ממנה, והיא תיחשב להכי מוצלחת, וכולן יקנאו בה, ואתה נתפס כמציאה של ממש.
זהו בקצרה הסוד לחיי זוגיות מאושרת.