אנשים

יש כל מיני אנשים.
יש כאלה שיש להם דירה קטנה ועבודה קטנה. ומסתפקים בזה.
הם מקבלים על עצמם חיים חדגוניים ומשעממים.
לישראליות יש רדאר לסוג זה של גברים ולכן גם לא נמשכות אליהם.
אלו גברים שלא מוצאים בנות זוג, ובגלל שהם חיו כל כך הרבה שנים בגפם, שהם כבר התרגלו והם חושבים שזה נורמלי.
זה מה שנקרא לחיות אך לא לחיות.
יש כאלה שכל חייהם חיו בכפית זהב של המשפחה. המשפחה דאגה להם לדירה, לכסף, לתואר ראשון ושני, לעבודה טובה עם משכורת טובה, זה אנשים שהתרגלו לפינוק ולא מסוגלים להתמודד עם העולם האמיתי, ולכן תמיד בצל המשפחתי.
יש כאלה שסתם מסתובבים הנה והנה מתרוצצים לשם ולשם, מרוצים מגיחות לאירופה, מרוצים ממדינת ישראל ומהחיים שלהם בארץ, מפני שהם מעולם לא חיו מחוץ לביצה הישראלית, והאמת שהם גם לא ממש מעוניינים.
זו הצפרדע שמרוצה מהביצה שלה.
ויש כאלה שעוד כשהיו בתיכון הבנת שהבן אדם יתחתן עם מישהי שנראית כמו הבת דודה שלו. זה בן אדם שההורים שלו סללו לו את החיים.
ויש כאלה שהם רק דיבורים, יחפרו לך במוח על התוכניות הגדולות שלהם, אבל בסופו של דבר לא יעשו אפילו דבר אחד ממה שהם אמרו שיעשו, פשוט לוזרים שמבלבלים את השכל.
ויש כאלה שקולטים באיזה ביצה הם נמצאים, אנשים שיש להם אומץ לעזוב הכל ולנסות את מזלם במקום אחר, דיבורים כמו "אתה תחזור עם הזנב..." לא משפיעים עליהם.
הצחנה והגועל של האנשים בארץ היא כזאת שאין ברירה אלא לעזוב.