מצרים

יוסף שִעבד את כל מצרים. מעם של חקלאים עצמאיים, הוא הפך אותם לווסלים, צמיתים, שיושבים ומעבדים את אדמות המלך, שפעם היו שלהם, לתוצרת ששייכת לשליט. יוסף הימר על שוק הסחורות, החיטה, ולקח את כל הקופה. בשנות השפע קנה בזול, אגר, והמתין. הגיעו שנות הבצורת. לאף אחד אין חיטה. רק ליוסף האוגר יש. המון. הוא התחיל למכור אותה. בשנת הרעב הראשונה שילמו עבורה המצרים בכסף שהיה להם. נגמר. הגיעה השנה השנייה. צריך לחיות. עכשיו, בלי כסף, הם שילמו בכל בהמות המשק. הרעב נמשך. צריך לאכול. כל מה שנותר להם היה האדמה. זה היה אמצעי הייצור, אבל מה אפשר לעשות. מכרו. ואז, אחרי שבע שנים איומות, נגמרה הבצורת. אפשר שוב לזרוע. תן לנו זרעים, ביקשו המצרים מיוסף, שנוכל לגדל חיטה. אין בעיה, ענה המשנה למלך בקול של הבנקאי שלך, כמה שתרצו, רק שבתמורה אני דורש חמישית מכל מה שתגדלו על האדמה. זו האדמה שלי. חמישית מהיבול זה בדיוק עודף הייצור שמאפשר חופש. מארבע חמישיות רק נשארים בחיים. אוקיי, ענו המצרים, נהיה עבדים. מה אנחנו יכולים לעשות.

כך נוצרו במצרים ארבעה מעמדות. הארמון, עם פרעה ויוסף, הכוהנים, שהיו האצולה – השעבוד לא חל עליהם, באדמות שלהם לא נגעו – ושאר העם. עני, בלי רכוש, בלי אדמה. כל מה שהוא מגדל, אחרי הצרכים הבסיסיים, נלקח ממנו. עם כזה לעולם לא יוכל להשתחרר. להשיג קצת חופש. עודף הייצור הולך למלך. המעמד הרביעי היה החמולה של יוסף, שהתיישבה בגושן, קיבלה כמה חיטה שרק רצתה ולא שילמה עליה.
ועכשיו תגידו לי איך המצרים לא יכעסו שבגלל יהודי הם כולם משועבדים והיהודים הם גם היחידים שלא צריכים לשלם עבור חיטה.
האם צריך להתפלא שהעם המצרי היה ממורמר וקם להם מנהיג שרדף אותם?
רעמסס הסיט את המרמור מבית המלוכה אל עבר היהודים.