התיאור
העתיק ביותר של מוצא היהודים בספרות היוונית הופיע ככל הנראה ב"אגיפטיאקה"
(Aegyptiaca, "דברי ימי מצרים") של הסופר היווני הקטאיוס איש אבדרה סביב
שנת 300 לפנה"ס והוא הגרסה הקדומה ביותר הידועה לנו של הסיפור המצרי-יווני
האלטרנטיבי על מוצא היהודים ומסורת יציאת מצרים. הקטאיוס כתב את חיבורו
ההיסטורי על מצרים (שקטעים ממנו נשתמרו בביבליותקה היסטוריקה של דיודורוס
סיקולוס) כשביקר בתבאי שבמצרים התלמיית בזמנו של תלמי הראשון,שם כנראה שמע
את המסורות המצריות והעלה אותן על הכתב:
"כאשר בימי־קדם התרגשה ובאה מגפה קטלנית על מצרים, ייחסו פשוטי העם את צרותיהם ליד אלוהית; שהרי עם שלל זרים מכל סוג ומין שחיו בקרבם וקיימו פולחנים שונים של דת והעלאת קרבנות, יצאו הטקסים המסורתיים שלהם עצמם לכבוד האלים מכלל שימוש. ילידי הארץ הניחו לפיכך שאלא אם כן יסלקו את הזרים, צרותיהם לעולם לא תבואנה על פתרונן. לפיכך, גורשו הזרים באחת מן הארץ, והבולטים והפעילים שביניהם חברו יחד, ולגרסת אחדים נחתו בחופי יוון… לעומתם, הקבוצה הגדולה יותר גורשה לחבל ארץ הקרוי כיום יהודה, שאינו רחוק ממצרים והיה בזמנו ריק מאדם. בראש המושבה הזאת עמד איש בשם משה, שהיה משכמו ומעלה הן בחכמתו והן בעוז רוחו… כתוצאה מגירושם הם ממצרים הוא הנהיג אורח חיים שהיה במידת־מה בלתי חברותי ועוין כלפי זרים".
בגרסתו של הקטאיוס אין אזכור מפורש ל"צרעת", אולם היא כוללת את המוטיב המרכזי של המגפה והגירוש. בנוסף לכך, המגפה פוגעת בכלל תושבי מצרים ולאו דווקא במגורשים עצמם. כמו כן, אבות היהודים הם "זרים" במצרים ומהוים רק חלק מכלל המגורשים.
אמנם סיפור הגירוש אצל הקטאיוס מתייחס לכל הזרים במצרים ולא רק ליהודים (ובכך נבדל מגרסאותיו המאוחרות יותר שמטרתן להשמיץ את היהודים), אולם ישנו הבדל צורם ביחסו לזרים היווניים, "הבולטים והפעילים שביניהם", לעומת יחסו לזרים היהודים: "הקבוצה הגדולה יותר", כלומר ההמון הפחות אצילי. בנוסף לכך, רק היהודים ולא היוונים, מחליטים כתוצאה מגירושם כזרים לכונן מנהגים המבדילים אותם מכל שאר אומות העולם. לסקירתו האתנוגרפית של היהודים, השתמש הקטאיוס גם במקור יהודי, ככל הנראה מקור בעל פה. מעידה על כך ההערכה הגדולה למשה.אך עם זאת הוא מסביר שכתוצאה מטראומת גירוש עמו ממצרים, הנהיג משה אורח חיים שהיה "עוין כלפי זרים". הקטאיוס היה אם כן הראשון (אך ייתכן שהנטייה האנטי-יהודית הקלה שייכת למקור המצרי שקדם לו) שכרך יחדיו את מוטיב שנאת הזרים (Misoxenia) עם מסורת יציאת מצרים ובכך יצר טיעון חזק נגד היהודים.
ההיסטוריון המצרי מנתון כתב את הגרסה שלו לסיפור יציאת מצרים ב"אגיפטיאקה" שלו, זמן קצר אחרי הקטאיוס איש אבדרה, במאה ה-3 לפנה"ס. המסורות האנטי יהודיות בעל פה לגבי סיפור יציאת מצרים הועלו על הכתב בצורה שיטתית ומסודרת רק בתקופה התלמיית על ידי מנתון. סיפור יציאת מצרים ועלילת המצורעים של מנתון היו בבחינת תגובה לסיפור יציאת מצרים המקראי וייתכן מאד שתרגום התורה ליוונית ("תרגום השבעים") במאה ה-3 לפנה"ס היה הגורם שעורר בו את החרדה לתדמית מצרים. לא ידוע על יסוד מצרי קדום יותר לעלילת המצורעים של מנתון, ששימשה תשתית עלילתית לכל מסורות השטנה המאוחרות יותר.
גרסתו של מנתון הופיעה בספר השני של חיבורו ההיסטורי על מצרים, וכמו בגרסת הקטאיוס, גם בה יש פלישה של זרים (החיקסוס) למצרים, אולם בניגוד לגרסת הקטאיוס, המגורשים הם המצורעים עצמם – מצרים ולא זרים. מנתון מספר שאחד ממלכי מצרים בשם אמנופיס רצה "לראות את האלים" וסיפר זאת לנביא שגם שמו אמנופיס (בן פפיאס). הנביא אמר למלך כי יוכל לראות את האלים רק "אם יטהר את כל ארץ מצרים מן המצורעים ומיתר האנשים הטמאים". המלך ציוה לאסוף את כל המצורעים במצרים וגירש אותם (80 אלף נפש) לעבודה במחצבות ממזרח לנילוס, כדי להפרידם משאר האוכלוסייה. אמנופיס הנביא חשש מזעם האלים על סבל המצורעים, חזה שאלה ישתלטו על מצרים, והחליט להשאיר למלך את נבואתו בכתב והתאבד. לאחר זמן רב, נעתר המלך לבקשת המצורעים והרשה להם לבנות מחדש את העיר אווריס ולהתגורר בה. אולם המצורעים מרדו במלך, בהנהגת כהן מהליופוליס בשם "אוסרסיף", שנתן להם תורה חדשה וציוה אותם שלא לעבוד את אלוהי המצרים, אלא להקריב את החיות הקדושות שלהם ולהתנכר לכל מי שלא מצטרף לדתם החדשה. הוא הורה לבצר מחדש את העיר ושלח שליחים אל החיקסוס בירושלים עם הצעה לחבור למצורעים במלחמה במצרים ולשוב לעירם המקורית, אווריס. 200 אלף לוחמים הגיעו מירושלים לאווריס ואמנופיס נבהל וברח עם צבאו לממלכת כוש. שתי האוכלוסיות, החיקסוס מירושלים והמצורעים, השתלטו יחד על מצרים, שרפו ערים וכפרים, חיללו מקדשים, טימאו את פסלי האלים ואילצו את הכהנים והנביאים לזבוח את החיות הקדושות ולשחוט אותן. רק בשלב זה, לאחר תיאור ה"תועבות" שנעשו על ידי החיקסוס והטמאים, חושף מנתון את זהותו של מנהיגם: כשחבר אוסרסיף לחיקסוס, שינה את שמו למשה. כעבור 13 שנות גלות באתיופיה, חזרו אמנופיס ובנו רעמסס למצרים, גרשו ממנה את הרועים והמצורעים "ורדפו אחריהם עד הרי סוריה".
מוטיב דומה על תשוקת מלכי מצרים לראות את האלים חזר כמה פעמים בספרות העתיקה. בספר שמות מסופר שידו של משה הפכה "מצורעת כשלג" אך מיד חזרה לאיתנה, אולם עניין הצרעת הועלם בתרגום השבעים וגם על ידי פילון ויוספוס עצמו, שהסתפקו בכך שהפכה ללבנה. ייתכן והדבר נבע מאי נוחות בגלל עלילת המצורעים.מנתון כולל בסיפורו שני מוטיבים בולטים: הכפירה/חילול הקודש והסירוב להתחבר עם זרים (מיזנתרופיה).הוא בחר שלא לנקוט בעמדת התגוננות על ידי כתיבת דברי הזמה בלבד, שיכולים להתפרש כאפולוגטיקה וכסימן של חולשה, אלא לנקוט במתקפה תעמולתית כוללת נגד היהדות והיהודים, כשלצורך המשימה אימץ את השיטה הספרותית של כתיבת "היסטוריה נגדית". מטרת התעמולה הייתה להוכיח שעם ישראל בתקופתו נושא איתו את המורשת הרעה של אבותיו. בכך מנתון אינו שונה מסופרים אתנוגרפיים אחרים בעת העתיקה, שחקרו את תולדותיהם של עמים שונים כדי לחשוף את דמותם בהווה.
מלבד הקטעים המצוטטים מתוך כתביו של הקטאיוס איש אבדרה, חיבורו של ההיסטוריון היווני דיודורוס סיקולוס (המאה ה-1 לפנה"ס) כולל קטעים נוספים הנוגעים ליהודים. דיודורוס מציין את הקטאיוס כמקור העיקרי שלו למוצא היהודים וכותב שהמצרים מספרים שמושבות מצריות רבות הוקמו ברחבי העולם המיושב על ידי מהגרים מארצם ובהן גם "זו של היהודים, השוכנת בין ערב לסוריה".
במקום אחר בחיבורו, מתאר דיודורוס את המצור של אנטיוכוס השביעי סידטס על ירושלים (ייתכן ומקור התיאור היה טימוכארס), שם הוא מספר שרוב חבריו של אנטיוכוס יעצו לו "למחות כליל את העם היהודי, מאחר שרק הם מכל העמים נמנעו מקשרים עם כל עם אחר וראו בכל בני־האדם אויבים. עוד הם ציינו שאבות אבותיהם של היהודים גורשו מכל שטח מצרים בתור כופרים שנואי־האלים. שכן במטרה לטהר את הארץ, כל אלה שנשאו על גופם סימנים לבנים וסימני צרעת קובצו יחדיו וגורשו אל מעבר לגבול, כמי שמארה רובצת על ראשם; הפליטים כבשו את סביבות ירושלים, ומשארגנו את עם היהודים הפכו את שנאתם לאנושות למסורת, ולשם כך הנהיגו חוקים תמוהים בתכלית: לא להסב לסעודה עם בני עם אחר כלשהו, וגם לא לגלות כלפיהם ולו שמץ של רצון טוב".
פומפיוס טרוגוס, ההיסטוריון רומאי מתקופת אוגוסטוס, משלב בתיאורו הרחב על היהודים את המסורת המצרית-אלכסנדרונית העוינת על יציאת מצרים ומספר שהמצרים, לאחר "שניחתו עליהם גרדת וצרעת" והוזהרו על ידי אורקל, גרשו ממצרים את משה יחד עם אלה שחלו במחלה, כדי שהמחלה לא תתפשט. טרוגוס מוסיף ש"בזוכרם כי גורשו ממצרים מחשש להפצת זיהום, הם הקפידו, פן יהפכו להיות שנואים על שכניהם מאותה סיבה, שלא לבוא במגע עם זרים", ומסביר שחוק זה אומץ על ידיהם באותה הזדמנות והפך בהדרגה למוסד דתי.
הסופר המצרי ליסימכוס, שגם הוא כתב חיבור על דברי ימי מצרים, כתב את התיאור המפורט ביותר של יציאת מצרים שהגיע לידינו מהתקופה ההלניסטית-רומית, שיוסף בן מתתיהו הכריז עליו כעל העוין ביותר מבין כל הגרסאות לסיפור. ליסימכוס סיפר כי "בימי בוֹכּחוֹריס מלך מצרים", בשנת בצורת, "בני עם היהודים, אנשים מצורעים ובעלי נגעים וחולים בכל מיני מחלות", צבאו על המקדשים וביקשו מזון. המחלות התפשטו בקרב כלל האוכלוסייה והמלך פנה לאל אמון, שציוה עליו לטהר את המקדשים "מכל האנשים המזוהמים והחוטאים" ולגרש אותם אל השממה "ולהטביע את המצורעים והמנוגעים", כי רק אז תסתיים הבצורת. המלך ציוה על כהני המקדשים לאסוף "את כל האנשים אשר אינם טהורים" והורה לצבא להוליך אותם למדבר, בסך הכל 110 אלף מגורשים, "ולקשור אל המצורעים לוחות עופרת" כדי להטביע אותם בים. "וכאשר טבעו המצורעים והנגועים בים" ואלה שנשארו בחיים התקבצו יחד במדבר חשופים לסכנת חיים..."איש אחד ושמו משה" הציע להתחיל ללכת ללא הפסקה עד שיגיעו לארץ מיושבת. הוא ציוה עליהם שלא לדבר שלום "לשום בן אדם" ולא לייעץ לו טובה "רק עצת-רשע ולהרוס את כל מקדשי האלים והמזבחות אשר ימצאו בדרכם". הם הלכו במדבר ולאחר צרות רבות הגיעו לארץ מיושבת "ועשו רעות ליושביה", שדדו את המקדשים והעלו אותם באש, "והגיעו אל הארץ הנקראה בימינו יהודה", שם יסדו עיר שקראו לה "הירוסולה", ביוונית "שוד המקדש", בגלל מנהגם. לאחר זמן רב, אחרי שגדלו והתחזקו, התבישו היהודים בשם הזה וקראו לעיר "הירוסולימה" (ירושלים).
ליסימכוס משתמש בשם "יהודים" עוד בהתייחסו לשהותם במצרים, לפני הגיעם ליהודה, ומבחין בין הטמאים והכופרים לבין החולים והמצורעים. האל ציוה שהראשונים יגורשו לשממה ואילו האחרונים יוטבעו. מכיוון שהמלך מילא את הציווי, נובע כי היהודים מזוהים עם הטמאים והכופרים, אלא שהדבר סותר אפילו את דברי ליסימכוס עצמו, שטען במפורש שהיהודים היו נגועים בצרעת. כדי ליישב את הסתירה, ניתן רק להניח שליסימכוס מלכתחילה כלל ביחד את שתי הקבוצות וייתכן שכך גם הדגיש את חוסר מוסריותם של היהודים.
המדקדק המצרי אפיון (המחצית הראשונה של המאה ה-1 לספירה) הוציא לאור גם הוא "אגיפטיאקה", בה הביא בין היתר את הידוע לו על תולדות היהודים. כמו קודמיו, גם אפיון כתב "היסטוריה נגדית" לסיפור יציאת מצרים שבמקרא. גרסת אפיון כוללת גם היא את עלילת המצורעים, אולם אפיון הוסיף לה נדבך משלו: מלבד המצורעים, כללה אוכלוסיית המגורשים (110 אלף נפש) גם עיוורים, פסחים ונגועים במחלות. היהודים הלכו 6 ימים ולאחר שכולם לקו בדלקת המפשעות, נחו ביום השביעי, כאשר הגיעו לארץ שנקראה אחר כך "יהודה".
כמו קודמיו, גם הסופר המצרי כאירמון מאלכסנדריה (המאה ה-1 לספירה) כתב "אגיפטיאקה" משלו, שכללה גרסה משלו על יציאת מצרים, שמבוססת גם היא על עלילת המצורעים:
לסיפורו של מנתון הוסיף כאירמון שאיזיס נגלתה לאמנופיס בחלום והציקה לו בשנתו על כך שהמקדש שלה נהרס במלחמה. אחד החרטומים (במקור: "סופרי הקודש") בשם "פריטיבַאוטס", פירש למלך, שאם יטהר את מצרים מכל מי שיש "טומאה" בבשרו, "יסור ממנו חזון האימה הזה". לפיכך, ציוה המלך לאסוף 250 אלף אנשים "מצורעים" ולגרשם מן הארץ. בראש אוכלוסייה זו עמדו שני "יודעי-ספר": משה ואדם נוסף "מן החרטומים" - יוסף. כאשר הגיעו המצורעים הגולים אל פלוסיון, מצאו שם 380 אלף איש שהושארו שם עוד קודם על ידי אמנופיס, שסירב לתת להם להיכנס למצרים. שתי הקבוצות כרתו ברית ויצאו למלחמה במצרים ואמנופיס מיהר לברוח אל אתיופיה. כאשר בגר בנו של אמנופיס, רעמסס, הוא גרש את "היהודים", שמספרם היה 200 אלף, אל סוריה.
גרסת כאירמון מבוססת בעיקרה על סיפורו של מנתון, אך כוללת שימוש במסורות שאינן תלויות במנתון, שמשתקפות באזכורו של פריטיבאוטס ובהופעתה של איזיס בחלום. ייתכן וסיפור החלום על איזיס מקורו במסורת עממית נפוצה. יש מכנה משותף בין גרסת כאירמון לבין המסופר ב"נבואת הקדר" המצרית. נבואה זו נמצאה כתובה ביוונית על שרידי פפירוסים מהמאה ה-3 לספירה ובאחד מהם מסופר על "היהודים...בני הבליעל...המגורשים ממצרים על ידי זעמה של איזיס".
ישנם סימנים נוספים המעידים על כך שגרסת כאירמון לא הייתה תלויה במנתון: הסיבה השונה לגירוש, השימוש במונח היווני שמשמעותו "מגואלים" להבדיל מ"טמאים" והמספרים השונים מאלה של מנתון וגם מאלה המופיעים אצל ליסימכוס ואפיון. כאירמון לא מזהה את בעלי בריתם של ה"טמאים"/"מצורעים" עם החיקסוס תושבי ירושלים שבגרסת מנתון, אלא מספר על שבטי נוודים על גבולה של ממלכת מצרים, שנמנעה כניסתם אליה. המגורשים ממצרים מכונים אצלו "יהודים", ללא כל הסבר אם זהו שם כולל למצורעים המגורשים וגם למסורבי הכניסה.
בניגוד למנתון, בגרסה של כאירמון לסיפור הגירוש נעדרת עוינות גלויה כלפי היהודים. הכפירה (אתאיזם) אינה מיוחסת ליהודים ואין שום זכר לשני המוטיבים הקיימים כבר בסיפור הגירוש של מנתון: שנאת אדם ועוינות כלפי זרים. אולם גם עלילת המצורעים של כאירמון, כמו זו של מנתון, נערכה בהתאם למסורת הטיפולוגית של הספרות האתנוגרפית, שמטרתה "לחשוף" את עברו האפל של העם היהודי כדי לשלול את דמותו גם בהווה.
ההיסטוריון הרומי טקיטוס (סוף המאה ה-1 ותחילת המאה ה-2 לספירה), שנחשב לאחד מגדולי ההיסטוריונים של העת העתיקה, כתב בספרו "ההיסטוריות" סקירה אתנוגרפית על העם היהודי. סקירה זו היא הדיווח המפורט ביותר על ההיסטוריה והדת של העם היהודי שקיים בספרות הרומית הקלאסית והוא משקף את דעותיהם של חוגים רבי־השפעה בחברה הרומית בתקופה שלאחר חורבן בית המקדש השני. מאחר שתיאור זה מופיע בחיבורו של גדול ההיסטוריונים של רומא, השפעתו לאחר מכן הייתה מעבר לכל פרופורציה לערך תוכנו.
טקיטוס מציג 6 אפשרויות למוצא היהודים ולמרות שאינו מצדד באופן רשמי באחת האפשרויות, האפשרות השישית ארוכה יותר מחמש האפשרויות האחרות ביחד והיא זו ש"רוב הסופרים מסכימים" לה ולכן היא זו שככל הנראה מתקבלת על דעתו וניתן לזהות אותה עם השקפתו של ההיסטוריון עצמו. על פי גרסה זו, היהודים היו מצרים שהושחתו על ידי "נגע ממאיר, המשחית את גוף האדם". המלך בוכחוריס פנה לאוראקל של אַמוֹן וביקש מרפא, אז צווה עליו "לטהר את ממלכתו" ולגרש "גזע זה, כיוון ששנוּא הוא על האלים". המצורעים נמצאו, נאספו וגורשו ממצרים: "לאחר שנעזבו הגוֹלים במדבר...קם אחד מהם, זה משה...אז הלכו ללא הפוגה מהלך שישה ימים וביום השביעי תפסו ארץ, ממנה גירשו את יושביה ובה יסדו עיר והקדישו מקדש. טקיטוס מוסיף בהמשך שהיהודים אינם אוכלים בשר חזיר לזכר הנגע שהביא לגירושם, "שהרי נוּגעו בצרעת, הפוקדת בעל־חיים זה".
גם אצל ההיסטוריון היווני בן-זמנו פלוטרכוס מופיע הסבר דומה לקשר היהודי בין החזיר והצרעת, כאשר בתוך סימפוזיון שהוא מצטט, טוען אחד מאנשי השיח שהיהודים שונאים בשר חזיר מכיוון שכל הברברים חוששים מטבעם מגרדת וצרעת, שהם מניחים שמופיעות כתוצאה מאכילת בשר כזה, כי ניתן לראות שהן מתפשטות תחת בטנם של כל החזירים.
ההסבר העוין של טקיטוס למוצא היהודים משקף את הגרסה היוונית־מצרית העתיקה ליציאת מצרים (הפרטים דומים ביותר לאלה שניתנו על ידי ליסימכוס), שמצאה את דרכה לספרות הלטינית כבר בתקופת אוגוסטוס ודרך טקיטוס הפכה לנחלת הכלל של הציוויליזציה המערבית.
"כאשר בימי־קדם התרגשה ובאה מגפה קטלנית על מצרים, ייחסו פשוטי העם את צרותיהם ליד אלוהית; שהרי עם שלל זרים מכל סוג ומין שחיו בקרבם וקיימו פולחנים שונים של דת והעלאת קרבנות, יצאו הטקסים המסורתיים שלהם עצמם לכבוד האלים מכלל שימוש. ילידי הארץ הניחו לפיכך שאלא אם כן יסלקו את הזרים, צרותיהם לעולם לא תבואנה על פתרונן. לפיכך, גורשו הזרים באחת מן הארץ, והבולטים והפעילים שביניהם חברו יחד, ולגרסת אחדים נחתו בחופי יוון… לעומתם, הקבוצה הגדולה יותר גורשה לחבל ארץ הקרוי כיום יהודה, שאינו רחוק ממצרים והיה בזמנו ריק מאדם. בראש המושבה הזאת עמד איש בשם משה, שהיה משכמו ומעלה הן בחכמתו והן בעוז רוחו… כתוצאה מגירושם הם ממצרים הוא הנהיג אורח חיים שהיה במידת־מה בלתי חברותי ועוין כלפי זרים".
בגרסתו של הקטאיוס אין אזכור מפורש ל"צרעת", אולם היא כוללת את המוטיב המרכזי של המגפה והגירוש. בנוסף לכך, המגפה פוגעת בכלל תושבי מצרים ולאו דווקא במגורשים עצמם. כמו כן, אבות היהודים הם "זרים" במצרים ומהוים רק חלק מכלל המגורשים.
אמנם סיפור הגירוש אצל הקטאיוס מתייחס לכל הזרים במצרים ולא רק ליהודים (ובכך נבדל מגרסאותיו המאוחרות יותר שמטרתן להשמיץ את היהודים), אולם ישנו הבדל צורם ביחסו לזרים היווניים, "הבולטים והפעילים שביניהם", לעומת יחסו לזרים היהודים: "הקבוצה הגדולה יותר", כלומר ההמון הפחות אצילי. בנוסף לכך, רק היהודים ולא היוונים, מחליטים כתוצאה מגירושם כזרים לכונן מנהגים המבדילים אותם מכל שאר אומות העולם. לסקירתו האתנוגרפית של היהודים, השתמש הקטאיוס גם במקור יהודי, ככל הנראה מקור בעל פה. מעידה על כך ההערכה הגדולה למשה.אך עם זאת הוא מסביר שכתוצאה מטראומת גירוש עמו ממצרים, הנהיג משה אורח חיים שהיה "עוין כלפי זרים". הקטאיוס היה אם כן הראשון (אך ייתכן שהנטייה האנטי-יהודית הקלה שייכת למקור המצרי שקדם לו) שכרך יחדיו את מוטיב שנאת הזרים (Misoxenia) עם מסורת יציאת מצרים ובכך יצר טיעון חזק נגד היהודים.
ההיסטוריון המצרי מנתון כתב את הגרסה שלו לסיפור יציאת מצרים ב"אגיפטיאקה" שלו, זמן קצר אחרי הקטאיוס איש אבדרה, במאה ה-3 לפנה"ס. המסורות האנטי יהודיות בעל פה לגבי סיפור יציאת מצרים הועלו על הכתב בצורה שיטתית ומסודרת רק בתקופה התלמיית על ידי מנתון. סיפור יציאת מצרים ועלילת המצורעים של מנתון היו בבחינת תגובה לסיפור יציאת מצרים המקראי וייתכן מאד שתרגום התורה ליוונית ("תרגום השבעים") במאה ה-3 לפנה"ס היה הגורם שעורר בו את החרדה לתדמית מצרים. לא ידוע על יסוד מצרי קדום יותר לעלילת המצורעים של מנתון, ששימשה תשתית עלילתית לכל מסורות השטנה המאוחרות יותר.
גרסתו של מנתון הופיעה בספר השני של חיבורו ההיסטורי על מצרים, וכמו בגרסת הקטאיוס, גם בה יש פלישה של זרים (החיקסוס) למצרים, אולם בניגוד לגרסת הקטאיוס, המגורשים הם המצורעים עצמם – מצרים ולא זרים. מנתון מספר שאחד ממלכי מצרים בשם אמנופיס רצה "לראות את האלים" וסיפר זאת לנביא שגם שמו אמנופיס (בן פפיאס). הנביא אמר למלך כי יוכל לראות את האלים רק "אם יטהר את כל ארץ מצרים מן המצורעים ומיתר האנשים הטמאים". המלך ציוה לאסוף את כל המצורעים במצרים וגירש אותם (80 אלף נפש) לעבודה במחצבות ממזרח לנילוס, כדי להפרידם משאר האוכלוסייה. אמנופיס הנביא חשש מזעם האלים על סבל המצורעים, חזה שאלה ישתלטו על מצרים, והחליט להשאיר למלך את נבואתו בכתב והתאבד. לאחר זמן רב, נעתר המלך לבקשת המצורעים והרשה להם לבנות מחדש את העיר אווריס ולהתגורר בה. אולם המצורעים מרדו במלך, בהנהגת כהן מהליופוליס בשם "אוסרסיף", שנתן להם תורה חדשה וציוה אותם שלא לעבוד את אלוהי המצרים, אלא להקריב את החיות הקדושות שלהם ולהתנכר לכל מי שלא מצטרף לדתם החדשה. הוא הורה לבצר מחדש את העיר ושלח שליחים אל החיקסוס בירושלים עם הצעה לחבור למצורעים במלחמה במצרים ולשוב לעירם המקורית, אווריס. 200 אלף לוחמים הגיעו מירושלים לאווריס ואמנופיס נבהל וברח עם צבאו לממלכת כוש. שתי האוכלוסיות, החיקסוס מירושלים והמצורעים, השתלטו יחד על מצרים, שרפו ערים וכפרים, חיללו מקדשים, טימאו את פסלי האלים ואילצו את הכהנים והנביאים לזבוח את החיות הקדושות ולשחוט אותן. רק בשלב זה, לאחר תיאור ה"תועבות" שנעשו על ידי החיקסוס והטמאים, חושף מנתון את זהותו של מנהיגם: כשחבר אוסרסיף לחיקסוס, שינה את שמו למשה. כעבור 13 שנות גלות באתיופיה, חזרו אמנופיס ובנו רעמסס למצרים, גרשו ממנה את הרועים והמצורעים "ורדפו אחריהם עד הרי סוריה".
מוטיב דומה על תשוקת מלכי מצרים לראות את האלים חזר כמה פעמים בספרות העתיקה. בספר שמות מסופר שידו של משה הפכה "מצורעת כשלג" אך מיד חזרה לאיתנה, אולם עניין הצרעת הועלם בתרגום השבעים וגם על ידי פילון ויוספוס עצמו, שהסתפקו בכך שהפכה ללבנה. ייתכן והדבר נבע מאי נוחות בגלל עלילת המצורעים.מנתון כולל בסיפורו שני מוטיבים בולטים: הכפירה/חילול הקודש והסירוב להתחבר עם זרים (מיזנתרופיה).הוא בחר שלא לנקוט בעמדת התגוננות על ידי כתיבת דברי הזמה בלבד, שיכולים להתפרש כאפולוגטיקה וכסימן של חולשה, אלא לנקוט במתקפה תעמולתית כוללת נגד היהדות והיהודים, כשלצורך המשימה אימץ את השיטה הספרותית של כתיבת "היסטוריה נגדית". מטרת התעמולה הייתה להוכיח שעם ישראל בתקופתו נושא איתו את המורשת הרעה של אבותיו. בכך מנתון אינו שונה מסופרים אתנוגרפיים אחרים בעת העתיקה, שחקרו את תולדותיהם של עמים שונים כדי לחשוף את דמותם בהווה.
מלבד הקטעים המצוטטים מתוך כתביו של הקטאיוס איש אבדרה, חיבורו של ההיסטוריון היווני דיודורוס סיקולוס (המאה ה-1 לפנה"ס) כולל קטעים נוספים הנוגעים ליהודים. דיודורוס מציין את הקטאיוס כמקור העיקרי שלו למוצא היהודים וכותב שהמצרים מספרים שמושבות מצריות רבות הוקמו ברחבי העולם המיושב על ידי מהגרים מארצם ובהן גם "זו של היהודים, השוכנת בין ערב לסוריה".
במקום אחר בחיבורו, מתאר דיודורוס את המצור של אנטיוכוס השביעי סידטס על ירושלים (ייתכן ומקור התיאור היה טימוכארס), שם הוא מספר שרוב חבריו של אנטיוכוס יעצו לו "למחות כליל את העם היהודי, מאחר שרק הם מכל העמים נמנעו מקשרים עם כל עם אחר וראו בכל בני־האדם אויבים. עוד הם ציינו שאבות אבותיהם של היהודים גורשו מכל שטח מצרים בתור כופרים שנואי־האלים. שכן במטרה לטהר את הארץ, כל אלה שנשאו על גופם סימנים לבנים וסימני צרעת קובצו יחדיו וגורשו אל מעבר לגבול, כמי שמארה רובצת על ראשם; הפליטים כבשו את סביבות ירושלים, ומשארגנו את עם היהודים הפכו את שנאתם לאנושות למסורת, ולשם כך הנהיגו חוקים תמוהים בתכלית: לא להסב לסעודה עם בני עם אחר כלשהו, וגם לא לגלות כלפיהם ולו שמץ של רצון טוב".
פומפיוס טרוגוס, ההיסטוריון רומאי מתקופת אוגוסטוס, משלב בתיאורו הרחב על היהודים את המסורת המצרית-אלכסנדרונית העוינת על יציאת מצרים ומספר שהמצרים, לאחר "שניחתו עליהם גרדת וצרעת" והוזהרו על ידי אורקל, גרשו ממצרים את משה יחד עם אלה שחלו במחלה, כדי שהמחלה לא תתפשט. טרוגוס מוסיף ש"בזוכרם כי גורשו ממצרים מחשש להפצת זיהום, הם הקפידו, פן יהפכו להיות שנואים על שכניהם מאותה סיבה, שלא לבוא במגע עם זרים", ומסביר שחוק זה אומץ על ידיהם באותה הזדמנות והפך בהדרגה למוסד דתי.
הסופר המצרי ליסימכוס, שגם הוא כתב חיבור על דברי ימי מצרים, כתב את התיאור המפורט ביותר של יציאת מצרים שהגיע לידינו מהתקופה ההלניסטית-רומית, שיוסף בן מתתיהו הכריז עליו כעל העוין ביותר מבין כל הגרסאות לסיפור. ליסימכוס סיפר כי "בימי בוֹכּחוֹריס מלך מצרים", בשנת בצורת, "בני עם היהודים, אנשים מצורעים ובעלי נגעים וחולים בכל מיני מחלות", צבאו על המקדשים וביקשו מזון. המחלות התפשטו בקרב כלל האוכלוסייה והמלך פנה לאל אמון, שציוה עליו לטהר את המקדשים "מכל האנשים המזוהמים והחוטאים" ולגרש אותם אל השממה "ולהטביע את המצורעים והמנוגעים", כי רק אז תסתיים הבצורת. המלך ציוה על כהני המקדשים לאסוף "את כל האנשים אשר אינם טהורים" והורה לצבא להוליך אותם למדבר, בסך הכל 110 אלף מגורשים, "ולקשור אל המצורעים לוחות עופרת" כדי להטביע אותם בים. "וכאשר טבעו המצורעים והנגועים בים" ואלה שנשארו בחיים התקבצו יחד במדבר חשופים לסכנת חיים..."איש אחד ושמו משה" הציע להתחיל ללכת ללא הפסקה עד שיגיעו לארץ מיושבת. הוא ציוה עליהם שלא לדבר שלום "לשום בן אדם" ולא לייעץ לו טובה "רק עצת-רשע ולהרוס את כל מקדשי האלים והמזבחות אשר ימצאו בדרכם". הם הלכו במדבר ולאחר צרות רבות הגיעו לארץ מיושבת "ועשו רעות ליושביה", שדדו את המקדשים והעלו אותם באש, "והגיעו אל הארץ הנקראה בימינו יהודה", שם יסדו עיר שקראו לה "הירוסולה", ביוונית "שוד המקדש", בגלל מנהגם. לאחר זמן רב, אחרי שגדלו והתחזקו, התבישו היהודים בשם הזה וקראו לעיר "הירוסולימה" (ירושלים).
ליסימכוס משתמש בשם "יהודים" עוד בהתייחסו לשהותם במצרים, לפני הגיעם ליהודה, ומבחין בין הטמאים והכופרים לבין החולים והמצורעים. האל ציוה שהראשונים יגורשו לשממה ואילו האחרונים יוטבעו. מכיוון שהמלך מילא את הציווי, נובע כי היהודים מזוהים עם הטמאים והכופרים, אלא שהדבר סותר אפילו את דברי ליסימכוס עצמו, שטען במפורש שהיהודים היו נגועים בצרעת. כדי ליישב את הסתירה, ניתן רק להניח שליסימכוס מלכתחילה כלל ביחד את שתי הקבוצות וייתכן שכך גם הדגיש את חוסר מוסריותם של היהודים.
המדקדק המצרי אפיון (המחצית הראשונה של המאה ה-1 לספירה) הוציא לאור גם הוא "אגיפטיאקה", בה הביא בין היתר את הידוע לו על תולדות היהודים. כמו קודמיו, גם אפיון כתב "היסטוריה נגדית" לסיפור יציאת מצרים שבמקרא. גרסת אפיון כוללת גם היא את עלילת המצורעים, אולם אפיון הוסיף לה נדבך משלו: מלבד המצורעים, כללה אוכלוסיית המגורשים (110 אלף נפש) גם עיוורים, פסחים ונגועים במחלות. היהודים הלכו 6 ימים ולאחר שכולם לקו בדלקת המפשעות, נחו ביום השביעי, כאשר הגיעו לארץ שנקראה אחר כך "יהודה".
כמו קודמיו, גם הסופר המצרי כאירמון מאלכסנדריה (המאה ה-1 לספירה) כתב "אגיפטיאקה" משלו, שכללה גרסה משלו על יציאת מצרים, שמבוססת גם היא על עלילת המצורעים:
לסיפורו של מנתון הוסיף כאירמון שאיזיס נגלתה לאמנופיס בחלום והציקה לו בשנתו על כך שהמקדש שלה נהרס במלחמה. אחד החרטומים (במקור: "סופרי הקודש") בשם "פריטיבַאוטס", פירש למלך, שאם יטהר את מצרים מכל מי שיש "טומאה" בבשרו, "יסור ממנו חזון האימה הזה". לפיכך, ציוה המלך לאסוף 250 אלף אנשים "מצורעים" ולגרשם מן הארץ. בראש אוכלוסייה זו עמדו שני "יודעי-ספר": משה ואדם נוסף "מן החרטומים" - יוסף. כאשר הגיעו המצורעים הגולים אל פלוסיון, מצאו שם 380 אלף איש שהושארו שם עוד קודם על ידי אמנופיס, שסירב לתת להם להיכנס למצרים. שתי הקבוצות כרתו ברית ויצאו למלחמה במצרים ואמנופיס מיהר לברוח אל אתיופיה. כאשר בגר בנו של אמנופיס, רעמסס, הוא גרש את "היהודים", שמספרם היה 200 אלף, אל סוריה.
גרסת כאירמון מבוססת בעיקרה על סיפורו של מנתון, אך כוללת שימוש במסורות שאינן תלויות במנתון, שמשתקפות באזכורו של פריטיבאוטס ובהופעתה של איזיס בחלום. ייתכן וסיפור החלום על איזיס מקורו במסורת עממית נפוצה. יש מכנה משותף בין גרסת כאירמון לבין המסופר ב"נבואת הקדר" המצרית. נבואה זו נמצאה כתובה ביוונית על שרידי פפירוסים מהמאה ה-3 לספירה ובאחד מהם מסופר על "היהודים...בני הבליעל...המגורשים ממצרים על ידי זעמה של איזיס".
ישנם סימנים נוספים המעידים על כך שגרסת כאירמון לא הייתה תלויה במנתון: הסיבה השונה לגירוש, השימוש במונח היווני שמשמעותו "מגואלים" להבדיל מ"טמאים" והמספרים השונים מאלה של מנתון וגם מאלה המופיעים אצל ליסימכוס ואפיון. כאירמון לא מזהה את בעלי בריתם של ה"טמאים"/"מצורעים" עם החיקסוס תושבי ירושלים שבגרסת מנתון, אלא מספר על שבטי נוודים על גבולה של ממלכת מצרים, שנמנעה כניסתם אליה. המגורשים ממצרים מכונים אצלו "יהודים", ללא כל הסבר אם זהו שם כולל למצורעים המגורשים וגם למסורבי הכניסה.
בניגוד למנתון, בגרסה של כאירמון לסיפור הגירוש נעדרת עוינות גלויה כלפי היהודים. הכפירה (אתאיזם) אינה מיוחסת ליהודים ואין שום זכר לשני המוטיבים הקיימים כבר בסיפור הגירוש של מנתון: שנאת אדם ועוינות כלפי זרים. אולם גם עלילת המצורעים של כאירמון, כמו זו של מנתון, נערכה בהתאם למסורת הטיפולוגית של הספרות האתנוגרפית, שמטרתה "לחשוף" את עברו האפל של העם היהודי כדי לשלול את דמותו גם בהווה.
ההיסטוריון הרומי טקיטוס (סוף המאה ה-1 ותחילת המאה ה-2 לספירה), שנחשב לאחד מגדולי ההיסטוריונים של העת העתיקה, כתב בספרו "ההיסטוריות" סקירה אתנוגרפית על העם היהודי. סקירה זו היא הדיווח המפורט ביותר על ההיסטוריה והדת של העם היהודי שקיים בספרות הרומית הקלאסית והוא משקף את דעותיהם של חוגים רבי־השפעה בחברה הרומית בתקופה שלאחר חורבן בית המקדש השני. מאחר שתיאור זה מופיע בחיבורו של גדול ההיסטוריונים של רומא, השפעתו לאחר מכן הייתה מעבר לכל פרופורציה לערך תוכנו.
טקיטוס מציג 6 אפשרויות למוצא היהודים ולמרות שאינו מצדד באופן רשמי באחת האפשרויות, האפשרות השישית ארוכה יותר מחמש האפשרויות האחרות ביחד והיא זו ש"רוב הסופרים מסכימים" לה ולכן היא זו שככל הנראה מתקבלת על דעתו וניתן לזהות אותה עם השקפתו של ההיסטוריון עצמו. על פי גרסה זו, היהודים היו מצרים שהושחתו על ידי "נגע ממאיר, המשחית את גוף האדם". המלך בוכחוריס פנה לאוראקל של אַמוֹן וביקש מרפא, אז צווה עליו "לטהר את ממלכתו" ולגרש "גזע זה, כיוון ששנוּא הוא על האלים". המצורעים נמצאו, נאספו וגורשו ממצרים: "לאחר שנעזבו הגוֹלים במדבר...קם אחד מהם, זה משה...אז הלכו ללא הפוגה מהלך שישה ימים וביום השביעי תפסו ארץ, ממנה גירשו את יושביה ובה יסדו עיר והקדישו מקדש. טקיטוס מוסיף בהמשך שהיהודים אינם אוכלים בשר חזיר לזכר הנגע שהביא לגירושם, "שהרי נוּגעו בצרעת, הפוקדת בעל־חיים זה".
גם אצל ההיסטוריון היווני בן-זמנו פלוטרכוס מופיע הסבר דומה לקשר היהודי בין החזיר והצרעת, כאשר בתוך סימפוזיון שהוא מצטט, טוען אחד מאנשי השיח שהיהודים שונאים בשר חזיר מכיוון שכל הברברים חוששים מטבעם מגרדת וצרעת, שהם מניחים שמופיעות כתוצאה מאכילת בשר כזה, כי ניתן לראות שהן מתפשטות תחת בטנם של כל החזירים.
ההסבר העוין של טקיטוס למוצא היהודים משקף את הגרסה היוונית־מצרית העתיקה ליציאת מצרים (הפרטים דומים ביותר לאלה שניתנו על ידי ליסימכוס), שמצאה את דרכה לספרות הלטינית כבר בתקופת אוגוסטוס ודרך טקיטוס הפכה לנחלת הכלל של הציוויליזציה המערבית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.