פעם היה עץ.....
והעץ אהב ילדה קטנה.
ובכל יום הילדה ניגשה אליו והיא אספה את עליו ועשתה מהם כתרים. ושיחקה במלכת היער.
היא הייתה מטפסת, ומשחקת בין הענפים, והייתה אוכלת מפירותיו.
והם היו משחקים במחבואים.
וכאשר היא התעייפה היא ישנה בצלו.
והילדה אהבה את העץ מאוד.
והעץ היה מאושר.
אך הזמן חלף.
והילדה גדלה.
והעץ היה הרבה פעמים לבד.
ואז יום אחד הילדה באה אל העץ והעץ אמר לה, "בואי, בתי, בואי טפסי ושחקי בין ענפיי ואכלי מפירותיי ושחקי בצלי והיי מאושרת".
אני גדולה מדי בשביל לטפס על עצים ולשחק אמרה הילדה.
אני רוצה לקנות דברים ולעשות חיים, יש לך כסף לתת לי?".
אני מצטער אמר העץ אין לי כסף יש לי רק עלים ופירות, קחי את פירותיי, בתי, ומכרי אותם בשוק.
כך יהיה לך כסף ואת תהיי מאושרת.
הילדה טיפסה, אספה את הפירות וסחבה אותם הרחק.
והעץ היה מאושר.
אבל הילדה נעלמה להמון זמן.....
והעץ היה עצוב.
ואז יום אחד הילדה הופיעה והעץ נמלא בשמחה גדולה והוא אמר לה "בואי, בתי, טפסי ושחקי בין ענפיי והיי מאושרת".
אני עסוקה מדי בשביל לטפס על עצים אמרה הילדה.
"אני רוצה בית, אני רוצה משפחה, אתה יכול לקנות לי בית?".
לא, אמר העץ, היער הוא ביתי, אבל את יכולה לחתוך את ענפיי ולבנות בית.
והעץ היה מאושר.
אבל הילדה הלכה ולא חזרה במשך שנים וכאשר הילדה הופיעה שוב העץ החל לבכות מרוב אושר.
"בואי, בתי" הוא אמר לה במתיקות, "בואי ושחקי".
אני מבוגרת מדי ומאוכזבת מדי בשביל לשחק אמרה הילדה.
אני רוצה סירה שתיקח אותי כמה שיותר רחוק מפה.
"אתה יכול לארגן לי סירה?".
קחי גרזן ועשי מגזע העץ שלי סירה אמר העץ.
כך תוכלי להפליג לך הרחק ולהיות מאושרת.
הילדה לקחה גרזן וחתכה את העץ ועשתה סירה והפליגה לה.
והעץ היה מאושר...
אבל לא ממש.
ואחרי עידנים הילדה חזרה.
אני מצטער, בתי, אמר העץ, אבל לא נשאר לי דבר לתת לך, פירותיי כבר לא קיימים.
שיניי כבר לא חזקות כמו שהן היו אמרה הילדה.
ענפיי כבר לא קיימים אמר העץ. את לא יכולה לשחק ביניהם.
אני זקנה מכדי לשחק אמרה הילדה.
אפילו גזע העץ שלי לא קיים עוד אמר העץ.
אני זקנה מכדי לטפס אמרה הילדה.
אני מצטער אמר העץ בעצב רב, כל כך הייתי רוצה לתת לך משהו....
אבל לא נשאר לי דבר.
אני רק בול עץ עלוב וזקן. אני באמת מצטער.
אני לא צריכה כל כך הרבה אמרה הילדה.
רק מקום שקט לשבת ולנוח, אני כל כך עייפה.
אם כך אמר העץ, בול עץ עלוב וזקן כמוני הוא מספיק כדי לשבת ולנוח.
"בואי, בתי, בואי ושבי, שבי ונוחי".
וכך הילדה עשתה.
והעץ היה מאושר.
והעץ אהב ילדה קטנה.
ובכל יום הילדה ניגשה אליו והיא אספה את עליו ועשתה מהם כתרים. ושיחקה במלכת היער.
היא הייתה מטפסת, ומשחקת בין הענפים, והייתה אוכלת מפירותיו.
והם היו משחקים במחבואים.
וכאשר היא התעייפה היא ישנה בצלו.
והילדה אהבה את העץ מאוד.
והעץ היה מאושר.
אך הזמן חלף.
והילדה גדלה.
והעץ היה הרבה פעמים לבד.
ואז יום אחד הילדה באה אל העץ והעץ אמר לה, "בואי, בתי, בואי טפסי ושחקי בין ענפיי ואכלי מפירותיי ושחקי בצלי והיי מאושרת".
אני גדולה מדי בשביל לטפס על עצים ולשחק אמרה הילדה.
אני רוצה לקנות דברים ולעשות חיים, יש לך כסף לתת לי?".
אני מצטער אמר העץ אין לי כסף יש לי רק עלים ופירות, קחי את פירותיי, בתי, ומכרי אותם בשוק.
כך יהיה לך כסף ואת תהיי מאושרת.
הילדה טיפסה, אספה את הפירות וסחבה אותם הרחק.
והעץ היה מאושר.
אבל הילדה נעלמה להמון זמן.....
והעץ היה עצוב.
ואז יום אחד הילדה הופיעה והעץ נמלא בשמחה גדולה והוא אמר לה "בואי, בתי, טפסי ושחקי בין ענפיי והיי מאושרת".
אני עסוקה מדי בשביל לטפס על עצים אמרה הילדה.
"אני רוצה בית, אני רוצה משפחה, אתה יכול לקנות לי בית?".
לא, אמר העץ, היער הוא ביתי, אבל את יכולה לחתוך את ענפיי ולבנות בית.
והעץ היה מאושר.
אבל הילדה הלכה ולא חזרה במשך שנים וכאשר הילדה הופיעה שוב העץ החל לבכות מרוב אושר.
"בואי, בתי" הוא אמר לה במתיקות, "בואי ושחקי".
אני מבוגרת מדי ומאוכזבת מדי בשביל לשחק אמרה הילדה.
אני רוצה סירה שתיקח אותי כמה שיותר רחוק מפה.
"אתה יכול לארגן לי סירה?".
קחי גרזן ועשי מגזע העץ שלי סירה אמר העץ.
כך תוכלי להפליג לך הרחק ולהיות מאושרת.
הילדה לקחה גרזן וחתכה את העץ ועשתה סירה והפליגה לה.
והעץ היה מאושר...
אבל לא ממש.
ואחרי עידנים הילדה חזרה.
אני מצטער, בתי, אמר העץ, אבל לא נשאר לי דבר לתת לך, פירותיי כבר לא קיימים.
שיניי כבר לא חזקות כמו שהן היו אמרה הילדה.
ענפיי כבר לא קיימים אמר העץ. את לא יכולה לשחק ביניהם.
אני זקנה מכדי לשחק אמרה הילדה.
אפילו גזע העץ שלי לא קיים עוד אמר העץ.
אני זקנה מכדי לטפס אמרה הילדה.
אני מצטער אמר העץ בעצב רב, כל כך הייתי רוצה לתת לך משהו....
אבל לא נשאר לי דבר.
אני רק בול עץ עלוב וזקן. אני באמת מצטער.
אני לא צריכה כל כך הרבה אמרה הילדה.
רק מקום שקט לשבת ולנוח, אני כל כך עייפה.
אם כך אמר העץ, בול עץ עלוב וזקן כמוני הוא מספיק כדי לשבת ולנוח.
"בואי, בתי, בואי ושבי, שבי ונוחי".
וכך הילדה עשתה.
והעץ היה מאושר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.