קשקושים

נשים רבות אוהבות לקנות קשקושים. הן צוברות ואוגרות חפצים, תכשיטים ובגדים שהן אף פעם לא משתמשות בהם, לעיתים הם תמיד בקופסא, מוחבאים ללא כל שימוש. אחרים משומשים לעיתים רחוקות בלבד. הרבה פעמים מה שחשוב להן הוא לא רק יוקר המוצר אלא הייחודיות שבו, העובדה שלאחרות אין אותו או לא יכולות להשיגו. והן מאושרות לנפנף לעיניי כולן במה שיש להן ולאחרות אין, כלומר לנפח את ערך עצמן על פני אחרות שהן עניות יותר.
לחלק מהמוצרים הן ממש נקשרות, כמו ילדות שמרגישות שלבובות שלהן יש חיים משל עצמן, והרי כל חוקר דתות יודע שהדת החלה דרכה מהאנימיזם, האמונה שאפילו לחפצים דוממים כמו אבנים או הרים יש חיים משל עצמם.
ואם הן גרות בבית קטן ויפה זה לא מספיק להן, הן רוצות בית גדול ומפואר, הן רוצות מכונית גם אם אין צורך בכך, והן תמיד מקנאות בעולם הכסף והשקר שמפומפמים בטלוויזיה, או שהן מקנאות בשכנות שלהן.
הייתי לא מזמן במחלקת הריהוט בקניון יוקרתי, ואכן ראיתי כמה מוצרים משובבי מראה, חשבתי לקנות והיה לי גם את הכסף לקנות, אבל אז נעצבתי כשנזכרתי באנשים חומרניים וריקים, והזיכרון גרם לי לא לרצות להידמות להם וכך גם לא לקנות את המוצרים שהם כל כך התהדרו בהם בביתם.
ישנם ישראלים רבים שלהחליף ולשפץ את הסלון והמטבח או חדר השינה "כל שני וחמישי" חשוב להם יותר מהילדים שלהם, שהריהוט של הבית שלהם נראה כאילו נלקח ממגזין, מתרברבים בדירה שלהם ובמכונית שלהם, או בעובדה שטיילו פה ושם מכוח כספם.
מדובר באנשים אנוכיים, ריקים ופתטיים, שאפילו לא מודעים לפשעים שהם ביצעו כלפי ילדיהם ונכדיהם.
ברוב המקרים הם מזדקנים בבדידות, חמוצים, מאוכזבים וכעוסים על כל העולם, ומרוב היצמדותם לכסף ולרכוש, וחוסר דאגה לצאצאים שלהם, הם יורשים גיהינום, שהוא הזיכרון השלילי שיש לאנשים החיים עליהם.