פעם ביקרתי אצל שבט מוזר במדבר.
השבט מדבר בשפה משונה, נשמע כמו תפילה, אבל יש קול כזה מעצבן בשפה שלהם שהם אומרים שזה מאות בשפה שלהם שנקראת ח.
והם ממש מוזרים הם כותבים מימין לשמאל וגם קוראים מימין לשמאל, וגם הספרים שלהם והדרכונים שלהם מתחילים מימין לשמאל.
השפה שלהם לא כל כך קשה להבנה אבל מאוד מוזר לי שמה שהם כותבים שונה ממה שהם קוראים.
והם ממש מוזרים, הם כל הזמן מדברים בדולרים למרות שיש להם מטבע משלהם.
חצי מהאוכלוסיה שלהם מוסלמית וחצי אירופאית.
האקלים שלהם ממש מוזר, יש להם חודשים שקר וגשום וחודשים שחם, כל העור שלי נהיה יבש, ויש מלא אבק באוויר, ורוחות.
השפה שלהם מאוד דלה, כששאלתי אותם איך קוראים למתקן שמחזיק את הצלחות במטבח הם חשבו ואמרו שאין מילה כזאת.
לאנשים שם אין צינור בשירותים.
ממש לא הייגינים.
והם אוכלים חלקים פנימיים של בעלי חיים כמו כבד ולבבות איכסה.
האוכל שלהם חסר טעם, לא חריף לא מתוק לא חמוץ, לא טעים בקיצור.
יש להם רק משהו שנקרא סחוג שהוא טיפה חריף.
כל המדינה שלהם זה מטר על מטר.
הבחורות שם גם הולכות לצבא.
בדוכני רחוב יש כזה בשר ענק שמסתובב על תנור צדדי והמוכר לוקח סכין ארוכה וחותך ממנה.
זה מזכיר לי ספרים על אנשי המערות.
הם כל הזמן במלחמה עם שבט אחר.
הם לא אוהבים זרים. והם מתחתנים רק בינם לבין עצמם. וכשהם הולכים לבקר מקומות אחרים הם תמיד הולכים בקבוצות.
אנשי הדת שלהם לובשים שחורים עם כובעים שחורים.
והם לא אוהבים זרים.
יש להם קמעות ליד הדלת בבית. וקמע מוזר בצורת יד ובצורת עין.
והם מלפפים סרטים שחורים על היד ושמים מעין קופסה קטנה על המצח. הם סיפרו לי שככה הם מתקשרים לאל שלהם.
כששאלתי אותם איך קוראים לאל שלהם חלק לא רצו לספר ואמרו לי שאסור לומר את שמו סתם ככה.
הם גם אמרו לי שהאל שלהם מאוד קנאי ולא מתערבב עם אלים אחרים.
כל יום שישי אצלם יש להם ארוחה חגיגית. זה ממש מוזר לי כי אצלנו כל יום יש ארוחה חגיגית.
ויום אחד בשבוע הכל סגור אצלם, שאלתי למה והם אמרו לי שזה יום האל, לי זה נראה כמו יום המתים.
ויש להם חג שנקרא פסח. שאלתי אותם מה הסיפור, אז הם סיפרו לי סיפור דימיוני, ואז שאלתי אותם אם הם מאמינים בו, והם אמרו שכן אבל הם לא נראו כל כך בטוחים.
אני לא יכולה לומר שזה מקום יפה, בגדול זה מקום שמאוד קשה לחיות בו, משעמם ועצוב הייתי אומרת.
אני לא מבינה מה הם כל כך מתפארים בקניונים הקטנים שלהם. או במכוניות הפשוטות שלהם. או בדירות הקטנות שלהם.
והכל שם כל כך יקר.
המשפחות שלהם הם לא כל כך אוהבות. וההורים לא כל כך דואגים לילדים שלהם.
בבתים שלהם דרך אגב הולכים עם נעליים.
נעליים שהם הלכו איתם בחוץ. בגלל זה כל כך מלוכלך בדירות שלהם. ויש להם ריח גוף חזק.
אני הבנתי שהם גם מנתחים לתינוקות שלהם את הבולבול, הם מספרים שככה האל שלהם ביקש. בכל מקרה בולבול מנותח יפה יותר לא?
משרדי הממשלה שלהם איומים מתנהגים לכולם כמו אל כלבים. על הפנים.
השבט מדבר בשפה משונה, נשמע כמו תפילה, אבל יש קול כזה מעצבן בשפה שלהם שהם אומרים שזה מאות בשפה שלהם שנקראת ח.
והם ממש מוזרים הם כותבים מימין לשמאל וגם קוראים מימין לשמאל, וגם הספרים שלהם והדרכונים שלהם מתחילים מימין לשמאל.
השפה שלהם לא כל כך קשה להבנה אבל מאוד מוזר לי שמה שהם כותבים שונה ממה שהם קוראים.
והם ממש מוזרים, הם כל הזמן מדברים בדולרים למרות שיש להם מטבע משלהם.
חצי מהאוכלוסיה שלהם מוסלמית וחצי אירופאית.
האקלים שלהם ממש מוזר, יש להם חודשים שקר וגשום וחודשים שחם, כל העור שלי נהיה יבש, ויש מלא אבק באוויר, ורוחות.
השפה שלהם מאוד דלה, כששאלתי אותם איך קוראים למתקן שמחזיק את הצלחות במטבח הם חשבו ואמרו שאין מילה כזאת.
לאנשים שם אין צינור בשירותים.
ממש לא הייגינים.
והם אוכלים חלקים פנימיים של בעלי חיים כמו כבד ולבבות איכסה.
האוכל שלהם חסר טעם, לא חריף לא מתוק לא חמוץ, לא טעים בקיצור.
יש להם רק משהו שנקרא סחוג שהוא טיפה חריף.
כל המדינה שלהם זה מטר על מטר.
הבחורות שם גם הולכות לצבא.
בדוכני רחוב יש כזה בשר ענק שמסתובב על תנור צדדי והמוכר לוקח סכין ארוכה וחותך ממנה.
זה מזכיר לי ספרים על אנשי המערות.
הם כל הזמן במלחמה עם שבט אחר.
הם לא אוהבים זרים. והם מתחתנים רק בינם לבין עצמם. וכשהם הולכים לבקר מקומות אחרים הם תמיד הולכים בקבוצות.
אנשי הדת שלהם לובשים שחורים עם כובעים שחורים.
והם לא אוהבים זרים.
יש להם קמעות ליד הדלת בבית. וקמע מוזר בצורת יד ובצורת עין.
והם מלפפים סרטים שחורים על היד ושמים מעין קופסה קטנה על המצח. הם סיפרו לי שככה הם מתקשרים לאל שלהם.
כששאלתי אותם איך קוראים לאל שלהם חלק לא רצו לספר ואמרו לי שאסור לומר את שמו סתם ככה.
הם גם אמרו לי שהאל שלהם מאוד קנאי ולא מתערבב עם אלים אחרים.
כל יום שישי אצלם יש להם ארוחה חגיגית. זה ממש מוזר לי כי אצלנו כל יום יש ארוחה חגיגית.
ויום אחד בשבוע הכל סגור אצלם, שאלתי למה והם אמרו לי שזה יום האל, לי זה נראה כמו יום המתים.
ויש להם חג שנקרא פסח. שאלתי אותם מה הסיפור, אז הם סיפרו לי סיפור דימיוני, ואז שאלתי אותם אם הם מאמינים בו, והם אמרו שכן אבל הם לא נראו כל כך בטוחים.
אני לא יכולה לומר שזה מקום יפה, בגדול זה מקום שמאוד קשה לחיות בו, משעמם ועצוב הייתי אומרת.
אני לא מבינה מה הם כל כך מתפארים בקניונים הקטנים שלהם. או במכוניות הפשוטות שלהם. או בדירות הקטנות שלהם.
והכל שם כל כך יקר.
המשפחות שלהם הם לא כל כך אוהבות. וההורים לא כל כך דואגים לילדים שלהם.
בבתים שלהם דרך אגב הולכים עם נעליים.
נעליים שהם הלכו איתם בחוץ. בגלל זה כל כך מלוכלך בדירות שלהם. ויש להם ריח גוף חזק.
אני הבנתי שהם גם מנתחים לתינוקות שלהם את הבולבול, הם מספרים שככה האל שלהם ביקש. בכל מקרה בולבול מנותח יפה יותר לא?
משרדי הממשלה שלהם איומים מתנהגים לכולם כמו אל כלבים. על הפנים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.