כסף

במערב הכל זה כסף. רוב הזמן אנשים מתפארים בנכסים ובכספים שלהם.
אחר כך בתארים ובעבודות שלהם.
הם יצרו לעצמם עולם מלאכותי לגמרי.
אבל לחומרנות המופגנת שלהם יש מחיר יקר.
להשתעבדות ולקונפורמיות החברתית שלהם יש מחיר יקר מאוד.
הם כבר מזמן וויתרו על האנושיות שלהם, על חיי הרגש שלהם, הנשמה שלהם כבר מזמן נקברה, תחת עריצות האגו, החומרנות והמערכת שהיא הכנסיה החדשה שהם משתחווים לה.
ההיגיון נהפך לעריץ שדורך על הרגש.
מרוב אטימות ובאין יכולת להשוות את החברה שהם חיים בה לתרבות אחרת אין להם אפילו שמץ של מושג עד כמה הם אומללים.
חיים חד מימדיים כמו אדם שלוקח כדור שמנתק אותו מכל רגש אנושי ומשאיר אותו מתפקד כמו רובוט שתפקידו צבירת נכסים כספים תארים ורדיפה אחר עבודה יוקרתית.
המשפחה כבר מזמן נהפכה לדבר שולי ביותר. כזו שאנחנו תקועים איתה, כזו שאנחנו מוציאים לה את הנשמה עד שאנחנו טיפה עוזרים, כזו שאנחנו מתבכיינים על העזרה שנתנו, כזו שאנחנו מנותקים רגשית, כזו שאנחנו בקושי מכירים.
ועיקר השיחה המשפחתית הקצרה היא כמובן מסביב לכסף.
אם אדם הפסיד כסף כמה יגדפו אותו.
אם אדם עשה כסף כמה יהללו אותו.
אין תכונות אחרות. הכלל נמדד בכסף. השתחוות לממון.
וכל היום יושבים ומחשבים כמה הפסידו או כמה יכלו להרוויח.
וכל היום מרירים כלפי אנשים אחרים.
"אכלו לי-שתו לי". בזמן שלא חסר להם לא אוכל ולא שתייה.
לכאורה טוב לאדם במערב, לא חסר לו כלום כמו שאומרים.
כן לא חסר מבחינה חומרית.
אבל אם לא חסר למה מלא צעירים בורחים למקומות אחרים? כן גם "לאלו שלא היה חסר כלום"?
למה אנשים מוצאים את עצמם בהודו, בתאילנד ובעוד מקומות שהם ירידה ברמת החיים אבל מעדיפים שם?
אולי כי שם יש משהו שאין בארץ?
ואני לא מדבר על סמים או זונות או כל מיני קישקושים שישראלים אוהבים לספר לעצמם.
אולי תקשיבו להם, לאותם אנשים שעזבו את הארץ ותבינו שיש עוד דברים חשובים בעולם שלא מסתכמים אך ורק בחומרנות וכסף.