לפני החקלאות

בתחילה....
כשילד נולד הוריו היו מלמדים אותו על המזון הצמחי בסביבתו.
ועל איך לצוד את בעלי החיים.
בעל החיים העיקרי שהם צדו היה האילנד, סוג של אנטילופה ממשפחת הפרים.
אנשים היו נעים ביחד עם עדרי בעלי החיים בהתאם לעונות.
כך שהם לעולם לא היו במקום אחד, הם היו נעים ביחד עם העדרים.
ההורים היו מלמדים את ילדיהם איך למצוא שורשים ופקעות מתחת לאדמה.
אוכל היה בשפע, בעיקר אגוזי מונגונגו, כך שלא היה להם שום צורך לעבד את האדמה.
הם היו אנשים מאושרים.
הם העדיפו לברוח ולהתחבא מסכנה מלהילחם לכן הם העריכו את התן ולא את האריה.
טכסי ריפוי היו מבוצעים לעיתים קרובות.
צמחי מרפא ניתנו לאנשים חולים, הטכסים היו גם הגורם שמקשר את הקהילה ביחד.
זאת על מנת למנוע קנאה, כעס, וויכוחים ואנוכיות.
ציורי מערות היו מעין ספריות שמתעדות את חייהם ועולמם הפנימי.
בטכסים הנשים היו יושבות מסביב למדורה, שרות ומוחאות כפיים בשביל הקצב, הגברים היו רוקדים, רוקעים ברגליהם עם מרשרשים שהם ליפפו מסביב לרגליהם.
הם שיתפו כל מה שיש להם, כי זאת היתה הדרך היחידה עבורם לשרוד. אם מחר אתה לא מוצא אוכל או מים, אם מחר אתה נפצע, אם מחר אתה חולה, אז מישהו ידאג לך בגלל שאתה דאגת לו.
השיתוף נועד גם למנוע טינה, איסוף ואגירת עושר יגרום לטינה בקרב האנשים.
כעס אצל ילדים הם הפיגו על ידי אהבה. הם שיתפו את האוכל שהם צדו עם כולם.
הם ידעו שדברים חומריים גורמים לקנאה ומשומשים לשם מניפולציה על אנשים.
ככל שאנשים נמצאים בסביבה בעלת שפע גדול יותר כך הם פחות טירטוריאליים, אך כאשר אין מספיק מזון אנשים נהפכים להיות יותר טריטוריאליים כדי להגן על המעט שיש להם.