עליה במקרי שיתוק הילדים לאחר קבלת חיסוני הפוליו.

מאמר מערכת שפורסם בעיתון דיקן כרוניקל
14 באפריל, 2012
עליה חדה במקרים של שיתוק מסוג חד-רפה (AFP) מתרחשת בזמן העליה של מתן חיסוני פוליו דרך הפה (OPV), זאת במדינה שהוכרזה בה תוכנית לחיסול הפוליו בעזרת חיסונים.

לפי דיווח של דוקטור נטו ואשישט ודוקטור ג'ייקוב פולייל אשר הופיע במהדורת אפריל של המגזין לאתיקה רפואית בהודו, מקרי השיתוק החד-רפי עלו בצורה חדה, עליה של 1200 אחוזים מעל לשיעור הסטאטיסטי הרגיל וזאת מאז החלו להשתמש בחיסני פוליו דרך הפה לפני כ-10 שנים.

הדיווח הופיע בזמן שמדינת קרלה (בדרום הודו) מתכוננת לסבב נוסף של החיסונים שיחל ב-15 לאפריל.
דוקטור ג'ייקוב, חבר בוועדה המייעצת לחיסונים וקבוצת העבודה של המשרד לאישור תרופות ומזון במדינה, אמר לעיתון דיקן כרוניקל ביום שישי שיש בהחלט קשר ברור בין העלייה במקרי השיתוק החד-רפה לבין השימוש הלא הגיוני לדעתו בחיסוני פוליו דרך הפה.

בדר"כ, הוא אמר, הסיכוי שילד מתחת לגיל 15 לחלות בשיתוק חד-רפה הוא 1-2 לכל 100 אלף ילדים.
אך השיעור הלאומי כעת של שיתוק מסוג זה הוא: 'גבוה פי 12 מהמצופה.' בשנת 2011, 47,500 ילדים נוספים חלו בשיתוק, הרבה מעבר לשיעור הרגיל של 2 מקרי שיתוק לכל מאה אלף ילדים, כך דווח במאמר במגזין הרפואי.

דוקטור ג'ייקוב אמר שהעליה במקרי השיתוק יכולה להיות קשורה לשימוש המאסיבי הגובר במנות חיסון הפוליו שניתנים דרך הפה.
הוא הוסיף שלמרות שהעליה במקרי החיסון החד-רפה ידועה זה זמן מה, רק כעת מסתמן קשר ברור בין החיסונים למקרי השיתוק וזאת עקב איסוף של מידע רב במהלך השנים.

'זה עצוב שלמרות מעקב קפדני, העליה הגדולה בשיעורי השיתוק לא נחקרה ונבדקה כסימן אזהרה.'
'גם לא היה שום מאמץ לחקור את המכניקה שהובילה לעליה במקרי השיתוק.

דוקטור ג'ייקוב הוסיף שהעליה במקרי שיתוק ילדים חד-רפה יכולה היתה להגרם בגלל העליה במתן חיסוני פוליו דרך הפה, דבר שהוביל ליצירת זנים אחרים מאלו שגורמים לפוליו להיות מופעל.

ננו-חומרים מבוססי נחושת יכולים להשמיד תאי סרטן

מדענים הצליחו להשמיד תאים סרטניים בעכברים תוך שימוש בתרכובות נחושת ננומטריים, בשילוב עם טיפול אימונולוגי. לאחר הטיפול, לא נצפו עוד תאי סרטן.

צוות בינתחומי של מדענים מהאוניברסיטה הקתולית של לוון (בלגיה), מאוניברסיטת ברמן (גרמניה), ממכון לייבניץ להנדסת חומרים (גרמניה) ומאוניברסיטת איואנינה (יוון), הצליח להשמיד תאים סרטניים בעכברים בעזרת תרכובות נחושת ננומטריים, בשילוב עם טיפול אימונולוגי. לאחר תום הטיפול, הגידול הסרטני לא הופיע שוב.

התקדמויות נוכחיות בתחום הטיפול בסרטן כוללות שימוש במערכת החיסון של המטופל עצמו על מנת להיאבק במחלת הסרטן. אולם, במקרים מסוימים, טיפול אימונולוגי הוכח ככושל. צוות המחקר הבינלאומי, שכלל חוקרי ביורפואה, פיזיקאים ומהנדסי כימיה מצאו כי הגידולים רגישים לננו-חלקיקים של תחמוצת נחושת, תרכובת המורכבת מנחושת וחמצן. ברגע שהם חודרים לתוך הגוף, ננו-חלקיקים אלו מתמוססים והופכים לרעילים. על ידי סינתזה של ננו-חלקיקים המורכבים מתחמוצת ברזל, החוקרים הצליחו לשלוט בתהליך זה על מנת להשמיד תאים סרטניים, בעוד שהתאים הבריאים שבגוף לא מושפעים כלל.

"לכל חומר שאתה יוצר בגודל ננומטרי יש מאפיינים קצת שונים מגרסתו בגודל רגיל", מסביר פרופסור Stefaan Soenen מצוות החוקרים. "אם נאכל תחמוצות מתכת בכמות גדולה, הן עלולות להיות מסוכנות לגוף, אולם בגודל ננומטרי ובנטילה מבוקרת, בטוחה ובמינונים מתאימים, תחמוצות אלו עשויות להיות תועלתיות".

כפי שציפו החוקרים, הסרטן חזר לאחר טיפול עם ננו-החלקיקים בלבד. לפיכך, החוקרים שילבו את מתן הננו-חומרים עם טיפול אימונולוגי. "שמנו לב כי תרכובות נחושת לא רק שהשמידו את תאי הסרטן באופן ישיר, אלא שהן גם סייעו לאותם תאים במערכת החיסון הנאבקים בחומרים הזרים לגוף, כמו גידולים", אומר החוקר הראשי. השילוב של נטילת ננו-חלקיקים ביחד עם טיפול אימונולוגי גרם להיעלמותם של הגידולים באופן מוחלט, וכתוצאה מכך – השילוב הזה מתפקד בתור חיסון לסרטן הריאות והמעי, שני סוגי הסרטן שנבדקו במהלך המחקר. על מנת לוודא את הממצאים שלהם, החוקרים הזריקו בחזרה תאי סרטן לעכברי הניסוי. תאים אלו הושמדו מידית על ידי מערכת החיסון, שהייתה כבר דרוכה ומוכנה לזהות את התאים החדשים והדומים שכבר פלשו לגוף.

החוקרים העירו כי השיטה החדשנית יכולה להיות שימושית לכשישים אחוזים מכל סוגי הסרטן, בהינתן שתאי סרטן אלו נובעים ממוטציה בגן p53. דוגמאות לסוגי סרטן אלו כוללות בין היתר את סרטן הריאות, השד, השחלות והמעי. יסוד חיוני בשיטה טמון בכך שהגידולים נעלמים ללא שימוש בכימותרפיה, שמולידה בדרך כלל תופעות לוואי חמורות. תרופות כימותרפיות לא פוגעות רק בתאי סרטן, אלא שלעיתים קרובות הן מזיקות גם לתאים בריאים בגוף. למשל, חלק מתרופות אלו מזיקות לתאי דם לבנים, ובכך הן מחלישות את מערכת החיסון. "למיטב ידיעתי, זוהי הפעם הראשונה אי-פעם שתחמוצת מתכת משמשת באופן יעיל למאבק בתאי סרטן תוך סיוע למערכת החיסון", מסביר החוקר הראשי. "בתור השלב הבא, אנו מעוניינים ליצור ננו-חלקיקים ממתכות אחרות ולזהות מי מהם משפיע על סוגי הסרטן השונים. מחקר כזה יספק לנו מסד נתונים מקיף וכולל".

נגיף הקורונה

חוקרת מהאוניברסיטה העברית: הנגיף החדש שינה את פניו בהשוואה לסארס ויהיה קשה לנטרול.
פרופ' מיכל ליניאל ושותפותיה למחקר מהאוני' העברית פרסמו מחקר ביולוגי שחשף את ההבדלים המהותיים באסטרטגיית התקיפה של
מאמר ביולוגי חדש שפורסם לפני מספר ימים על ידי פרופ' מיכל ליניאל, יחד עם חברת סגל צעירה דינה שניידמן מהמחלקה לכימיה ביולוגית וביה״ס למדעי המחשב באוניברסיטה העברית ואסתר ברייל, מתמחה בפוסט דוקטורט באוניברסיטה העברית, ב-BioRxiv, שרת המאמרים המדעיים שנכתבים לפני פרסום – קובע כי אין וודאות כי תרופות שיעילות נגד נגיף אחד ממשפחת הקורונה (יש שבעה כאלו) יוכלו לעבוד נגד בני אותה קבוצה. החוקרות חקרו את המבנה של הקורונה-וירוס החדש ונגיפים דומים לו מבחינה מבנית, הסארס והמארס (MERS, נגיף השייך למשפחת הקורונה שהכה בשנים 2012-13 בעיקר ערב הסעודית והרג כ-35 אחוז מהנדבקים בו), ובעיקר את יכולות ההיקשרות שלהם אל תאים בריאים ב-ריאות האדם.

נגיף הקורונה החדש, COVID-19, לעומת "בן משפחתו" הסארס שנעלם לפני כ-20 שנה מהעולם. המסקנה המצערת: עוצמת הקשירה שלו לתאי האדם חזקה במיוחד וקשה להתרה בהשוואה לסארס, ולכן יהיה קשה לפתח נגד ה-COVID-19 תרופות שהוכחו כיעילות נגד הסארס.

לטענת החוקרות, כל אחד מהנגיפים מחזיק "יכולת תקיפה" שונה כדי להיקשר אל הקולטנים האנושיים, ואופן ההיקשרות משתנה מנגיף לנגיף. מה לגבי נגיף הקורונה החדש, COVID-19? נגיף זה ונגיף הסארס דומים מאוד אחד לשני מבחינה מבנית ב-72.8 אחוזים – ועל כן החוקרת החליטה לבדוק לעומק את היכולות של שני הנגיפים הללו – אך אופן ההתחברות שלהם באמצעות אותן בליטות ייחודיות (בזכותן נקרא וירוס הקורנה בשמו, כמות רבה של בליטות שיוצרות מראה של כתר) לקולטן ACE2 האנושי (ה-ACE2 זוהה עוד בעבר כקולטן חיוני שתיווך בין נגיף הסארס לתאים האנושיים, ומתבטא באופן נרחב כמעט בכל רקמות האדם עם רמות ביטוי גבוהות במיוחד בריאות), משפיעה על היכולת למצוא ל-COVID-19 תרופה דומה לזו שנטרלה בעבר את נגיף הסארס.

החוקרות הריצו סימולציות שונות של התחברות ה-COVID-19 והסארס (SARS-2002) לקולטן ACE2 כדי להעריך את הבדלי ההיקשרות ואף את דינמיות הקשר. נגיף הסארס, לפי המאמר של פרופ' ליניאל ועמיתותיה למחקר, נקשר אל הקולטן האנושי בצורה קפיצית וגמישה והקשר בינו לבין הקולטן לרוב רופף ולא חזק, בנקודות שמתוארות במאמר כ"נקודות חמות". לכן, קל יחסית לייצר תרופות כדי לשבור את אותם קשרים. בניגוד אליו, הקורונה-וירוס החדש מתחבר בצורה אופטימלית ליותר נקודות מפגש בשטח הפנים של תא האדם, או כפי שציינו זאת החוקרות במאמרן: "ל-COVID-19 מספר משמעותי גבוה יותר של קשרים כפולים וחזקים בהשוואה ל-SARS-2002, 52 לעומת 28 קשרים כאלו", ו-"שטח הפנים של ה-COVID-19 משמעותית גדול יותר מהסארס עם מספר מרשים של נקודות נגע עם הווירוס". בעקבות התחברות זו של ה-COVID-19 לנקודות רבות על פני שטח הפנים של הקולטן, בו זמנית, יהיה קשה להפריד אותם בקלות מתאי האדם ולכן, ברמה הרפואית, יתקשו החוקרים לפתח תרופה שתוכל לנתק את כמות הקשרים רבה שנוצרה באמצעות שכלול תרופות קיימות, שנחשבו בעבר ליעילות נגד הסארס.

מעבר למוצג במאמר, החוקרות משערות כי וירוס הקורונה החדש יהיה כנראה חלק משגרת חיינו עוד שנים רבות. "ברגע שיימצא חיסון יהיו כאלו שיתחסנו ויהיו מוגנים מפני המחלה, ומי שלא יתחסן ימשיך להפיץ אותה. אני מניחה שבעתיד, כשנבין את תהליך הלימוד המתמשך של הנגיף על ידי מערך החיסון שלנו, ייחסנו ילדים בבית הספר או בפרוטוקול אחר שיתאים ל'ידידנו' החדש. בניגוד לסארס והמארס שנעלמו באותה מהירות ופתאומיות שבה הופיעו, סארס ב-2004 ומארס ב-2018, נאלץ לחיות עם הידיעה שנגיף הקורונה החדש לא ילך לשום מקום, בדיוק כפי שיש סוגים רבים של נגיפים שחיים ביננו ואנחנו חייבים לחיות איתם. אם נקשר את זה למציאות שבה אנו חיים, אויבים צריך להכיר ולמצוא דרך לעשות איתם שלום", מציינת פרופ' ליניאל.

התפשטות נגיף הקורונה

נבואת הזעם התגשמה, ואין כמו לתקוע אצבע בפני המלעיזים
בשבוע שעבר, כשהצטיידתי במלאי מזון, טענו שאיבדתי את שיקול הדעת. התפשטות נגיף הקורונה בארץ מוכיחה שצדקתי. מזל שמה שמרגיע אותי זה להילחץ.
לפני שבועיים פירטתי כאן את הצעדים שאני נוקט על מנת להיות מוכן להיסטריה שעתידה להתפתח. ציינתי שהתחלתי לאגור מצרכים, להוציא מזומנים ובכללי להתכונן לבלגן אזרחי שספק אם הכרנו כמותו בישראל. חלק מהתגובות על הדברים שכתבתי היו קשות ומלגלגות. טענו שהזיות תקפוני ושהבלבול מוסס את שיקול דעתי. עכשיו, כשנבואת הזעם שלי מתגשמת, אין הנאה גדולה יותר מלתקוע אצבע בפני המלעיזים ולקבוע חד־משמעית: "אמרתי לכם".

היות שהמצב מחורבן, אמנע מהתענוג ואציין את השלב הבא שמגיע בצעדי ענק. אחרי סין, איטליה ועוד, תורנו יגיע, ובקרוב נישלח כולנו ברוב כבוד להסגר של שבועיים לפחות, שבמהלכם לא נוכל לצאת מפתח ביתנו, מה שאומר שהקניות והלחץ סביב אגירת מוצרים יגבר והמזון שעוד נותר ברשתות יאזל לחלוטין.
באקלים הנוכחי הבידוד הכפוי מתבקש, והאמת? מי בכלל רוצה לעזוב את הספה כשאפשר בכל רגע לחטוף רסיסים של אפצ'י מידבק? בשבת החולפת, כשיצאתי לשתות קפה, ליהנות מעט מהשמש החורפית ולהתאוורר עם אשתי והילדה, הרגשתי כמו מטרה חיה במטווח. מסביב התעטשויות ושיעולים ללא הפסקה - צלילים שמורידים מדי שנייה את הלב לתחתונים.

ולך תימנע מלחיצות ידיים ומכאפות. בכל פעם שמישהו שולף את כף ידו במחווה חברית, צריך להסביר, כאילו בצחוק, שנמנעים מזה עכשיו. מדוע? כי התעלמות חמורת סבר מהיד המושטת משמעותה להודות שאתה פחדן, וזה גרוע עשרות מונים מלחטוף קורונה. היו כאלו שעוד העזו אפילו לתת נשיקה, וכך בחיל ורעד חזיתי בשפתיים בלתי ניתנות לעצירה משתרבבות לעברי כאילו אין מגיפה בעולם.

בתום סשן של כמה נשיפות ושאיפות מרגיעות שתיתי את הקפה. זה נעשה בזריזות אולימפית, תוך שהבטתי בחשד על כל ברייה מסביב. ההוא נראה קצת חיוור, והשני מכחכח בגרונו יותר מדי פעמים. כמה רחוקים אנו זה מזה? מטר או שניים? מה ההנחיות? ולמה לעזאזל כלל הציבור נושם לעברי? כולם רוצים להדביק אותי?

אבל זה עוד בטל בשישים לעומת המעללים בסופרמרקט. כמעט בכל יום במהלך השבוע החולף קפצתי לקניות לטובת השלמות של מוצרי יסוד שטרם נאגרו במזווה: נייר טואלט שהלך ונעלם מהמדפים (מה עושים עם כל כך הרבה גלילים? נדמה לי שבביתנו יש די חבילות ל־30 השנים הבאות), קמח שכמעט אזל, אורז, שוקולד מריר, לפתן שלא אכלתי מימי הצבא ושאר דברים שיכולים להחזיק מעמד גם בשואה גרעינית.

הכניסה למרכול מבהילה עד מוות. אנשים נצמדים אליי בקופות בניגוד לרצוני, במעברים ובתור לבשר ולגבינה. אצתי בין מדפים והשלכתי פנימה מוצרי יסוד בעזרת עיתון דלוח שחיפה את אצבעותיי. על הבצל שאשתי ביקשה שאביא ויתרתי, היות ששמעתי מישהו דופק חרחור עמוק ליד הירקות. אלו בכנות הרגעים המבעיתים ביותר שחוויתי בשנים האחרונות.

בינתיים התקבל פוש נוסף בנייד: חולה חדש התגלה. המסלול שהוא עשה בימים האחרונים פורסם במלואו. מתברר שהווירוס הזה מעניק כוחות מיוחדים למי שחוטף אותו. אני אדם שאוהב את הבית. אבל החולים לפני האבחון הם אחד־אחד בליינים עולמיים. לך תבין את זה. על פי הנתונים המדווחים, בשעות שקדמו לתובנה שהם נושאים את הנגיף הנדבקים הופכים לפצצות אנרגיה ועד לבידוד מבקרים במסעדות, מרכזי בילוי, קניונים, רכבות, בתי קפה ובתי אבות.

כתב: חיים אתגר

חסינות העדר

נגיף הקורונה האם חסינות העדר אכן יכולה להגן עלינו?
הנסיון הבריטי להמשיך את החיים כרגיל ורק לבודד את הקשישים והחולים לא מוצלח. לחכות לחסינות העדר להתרחש בבריטניה על ידי התפשטות חופשית של הנגיף באוכלוסייה אינה מסתמנת כאסטרטגיה טובה לבריאות הציבור.
עדכון: ב-16 במארס הודיע ראש ממשלת בריטניה בוריס ג'ונסון על זניחת המדיניות הזו, עד אז כל אירועי התרבות והספורט התקיימו כמתוכנן.
ההחלטה המקורית עוררה המון ביקורת.
"הממשלה הבריטית חוקקה לאחרונה את השלב השני בהיערכות לפנדמיית הCOVID-19: שלב שהוגדר כ"עיכוב" הוכרז. על פי כתב ITV, אסטרטגיית הממשלה למיגור ההשפעה של הנגיף "היא לאפשר לנגיף להדביק את רוב האוכלוסייה, וכך כולנו נפתח חסינות עדר, בצורה איטית ומושהת אך גם כזו שתאפשר לאוכלוסייה בסיכון לקבל טיפול ראוי לו הם זקוקים, וכזה שלא ידחוק את מערכת הבריאות בפינה ויגרום לה לקרוס תחת גל המקרים שיזדקקו לטיפולה בכל רגע נתון". לכאורה, התוכנית הזו נראת ראויה, אבל מה היא בדיוק אותה חסינות עדר והאם יכולה לשמש למאבק בCOVID-19?
גוף האדם נלחם במחלות זיהומיות באמצעות פעילותה של מערכת החיסון. כאשר אנחנו מתאוששים מזיהום שכזה, לרוב נשמור על זיכרון חיסוני של מחולל הזיהום שיאפשר לנו להלחם באותו זיהום בעתיד בצורה מהירה וטובה יותר. זהו העקרון בבסיסם של החיסונים, יצירת זכרון חיסוני בלי להחשף למחולל הזיהום ולחלות.

לכשמופיעה מחלה חדשה, כמו COVID-19 שאין לנו חיסון להציע לה ואף אחד לא נחשף אליה בעבר, המשמעות היא שהיא תתפשט באוכלוסייה. אבל אם מספיק אנשים מפתחים אליה זיכרון חיסוני, היא תחדול מלהתפשט, הם בקרב אלו שלא פתחו אליה חסינות (להחריג מחלות שמשתנות גנטית או שפוגעות בפלח מצומצם באוכלוסייה) זוהי חסינות העדר, אחת הדרכים השימושיות להגן על כלל האוכלוסייה מפני מחלות זיהומיות.

בדרך כלל חסינות העדר היא אסטרטגיה ידועה ומוכרת כשמדובר על תוכנית חיסונים סדורה, כמו זו לשפעת עונתית. כאשר אין חיסון זמין, כמו במקרה של הקורונה – השגת חסינות העדר תתקיים רק אם פלח משמעותי באוכלוסייה ידבק וירפא מהנגיף. מה תהיה המשמעות של זה להתפשטות הCOVID-19 בבריטניה?

אחוזי האוכלוסייה שנדרשים להתחסן כדי להבטיח את חסינות העדר תלויים בעד כמה המחלה מדבקת. מידת ההדבקה של נגיף מוגדרת כ-R0 בעברית "מספר התרבות הבסיסי" או, מספר האנשים שצפוי כל חולה להדביק. עבור COVID-19 המספר הזה עומד על 3.28, אך מחקרים עדיין נערכים והמספר צפוי להשתנות. אם נשים את המספר הזה במשוואה יעודית מתגלה שחסינות של 70% מאוכלוסיית בריטניה נדרשת כדי ליצור את חסינות עדר ובכך להגן גם על שאר ה30%.

במספרים מדובר ב-47 מיליון מאזרחי הממלכה שידרשו להדבק בנגיף. הערכות הביניים בנוגע לנגיף מדברות על 2.3 אחוזי תמותה ו19 אחוז של מקרים קשים. המשמעות היא שעד להשגת חסינות העדר התהליך יכלול מעל לכמיליון מקרי מוות וכ8 מיליון מקרים קשים כאלו הדורשים טיפול אינטנסיבי במחלקת טיפול נמרץ.

עיכוב כמדיניות לבריאות הציבור

עדיין לא ברור עד כמה הדיון הנ"ל על חסינות העדר – שעל פי הדיווחים הציע דוד הלפרן, מנכ"ל צוות לגיבוש עצות התנהגותיות, ומאוחר יותר דווח על ידי רוברט פסטון, עיתונאי – היא מדיניות ממשלתית קונקרטית.
נוסף על כך, הרעיון שנדון הוא לא רק לתת לנגיף את האפשרות להתפשט דרך האוכלוסייה, הוא כולל האטה על ידי הגבלות על שגרת החיים והגנה נוספת למי באוכלוסייה שמועד למקרים הקשים.

האטת התפשטות הCOVID-19 היא אסטרטגיה מבטיחה, במיוחד כשמיושמת בשילוב עם אמצעים מוגברים להגן על קשישים ואלו עם מחלות רקע. על ידי האטת ההתפשטות, מערכת הבריאות צפויה להיות עם יותר זמן חיוני להתכונן, בזמן הזה פיתוח טיפול או חיסון הם אפשרות סבירה ואנו נתקרב לקיץ בו יש לנו שיעור נמוך של מחלות אחרות, שיוצרות עומס על המערכת, שפעת לדוגמה.

אסטרטגיית העיכוב בשילוב עם ניתור ובלימה של ההתפשטות, כפי שממליץ ארגון הבריאות העולמי WHO, יכולה להיות יעילה מאוד במלחמה נגד התפשטות הCOVID19. אך אם מאטים את ההתפשטות ומסתמכים על חסינות העדר, אותם 47 מיליון אנשים יצטרכו להדבק.

גם אם מגנים על פלח האוכלוסייה שבסיכון (שלא נדון כיצד ולכמה זמן זה יבוצע) אחוז מקרי המוות גם בחלק הבריא של האוכלוסייה מגיע חצי אחוז או יותר. משמע שגם בהערכות האופטימיות ביותר מדובר בכ236,000 מקרי מוות.

ישנן ומוטל לבחור באפשרויות טובות יותר. סין במהרה השתלטה על התפשטות הCOVID-19 בלי להזכיר את חסינות העדר (רק 0.0056% מהאוכלוסייה שם נדבקה)
לחכות לחסינות העדר להתרחש בבריטניה על ידי התפשטות חופשית של הנגיף דרך האוכלוסייה אינה מסתמנת כאסטרטגיה טובה לבריאות הציבור.

דיקטיס איש כרתים

"עם שחר פריאמוס בא אל אכילס - מראה נורא, לבוש בבגדי אבלות, בפנים וידיים מבקשות רחמים, מלך שצערו לא השאיר זכר של הוד מלכותי או תהילת גבורה קודמת. איתו באה אנדרומכה, אישתו של הקטור, במצב לא פחות אומלל ממנו, נפוחה מדמעות ויגון. כדי לעזור למלך בבקשתו היא הביאה את שני בניה הקטנים איתה, הולכים לפניה. ופוליקסנה באה גם, לתמוך באביה הקשיש ורב הסבל שבקושי יכל ללכת.
עגלות מלאות בזהב וכסף, ובגדים יקרים, באו אחריהם. זוהי התמונה של מלך ובני משפחתו שגרמה לדממה בקרב הטרויאנים ההמומים כשהם מסתכלים מאחור מעל חומותיהם.
מנהיגינו הלכו לפגוש את פריאמוס, מבקשים לדעת מה סיבת בואו, כאשר פריאמוס ראה אותם באים לקראתו הוא נפל על פניו וזרק חול וכל לכלוך שהוא רק מצא על ראשו. הוא התחנן בפניהם שירחמו עליו, על האסונות שנפלו עליו, והתחנן לפני אכילס".

כשהעבודה משעבדת את הנשמה

לחץ, אובדן העצמי ואי-ודאות תעסוקתית

אם מסתכלים על הנתונים העולמיים, מסתבר כי שיעורי התאבדותם של עובדים נמצאים בעלייה, ועל-פי סקר של חברת StressPulse, הגורם המוביל להתאבדויות הוא לחץ במקום העבודה. חוקרים רבים טוענים כי עובדים מתאבדים בגלל המרדף אחר תפוקה והלחץ המופעל על-ידי מעסיקיהם, וכן בגלל התעללות, התעמרות, ניצול ויחס בלתי הולם.

כך למשל פקד בעבר גל התאבדויות עובדים את חברת פראנס טלקום, שלדברי עובדים בחברה אירע על רקע צמצומים מכוונים שנעשו בשיטות לא שיטות כגון הרחקת עובדים ממשפחותיהם, הורדות בדרגה והטלת תפקידים תובעניים במיוחד (מצב שגרם בסופו של דבר למאסרם של מנהלים בכירים בחברה).

גם לחץ סמוי לא פחות מסוכן. כך קורה למשל בתאגידים בעמק הסיליקון, המעודדים את עובדיהם לעבוד שעות ארוכות יותר בדרכים פתייניות של הפיכת המשרד לגן שעשועים או למקום שיש בו הכול בעבורם (ניקוי יבש, בייביסיטר). בחברות כאלה נעשה ניסיון מתמיד ליצור מקסימום הזדהות בין העובד לארגון, ופעמים רבות מיטשטשים הגבולות בין העובד לחברה, בין החזון שלו לחזון שלה, בין המסר שהוא מחזיק בו לבין המסר שהיא שואפת שיחזיק בו. עד כדי כך מיטשטשים, עד שהעובד מאבד את עצמיותו.

מחקר בריטי הראה גם כי בעלי מקצועות מסוימים הם בעלי סיכוי גבוה יותר להתאבד, כגון צוותים סיעודיים, מורים וחקלאיים. ההנחה היא כי רבים מהעובדים הללו הם מי שנוטים לחוות לחץ במקום העבודה, אולם לא רק לחץ גורם להתאבדויות במקומות עבודה, כי אם גם היעדר ביטחון תעסוקתי ואמון במערכת, חוזי עבודה בלתי הוגנים, וכן מה שבמיוחד מתקשים להתמודד עמו עובדים מבוגרים מהדור הישן: צמצומים ורה-אורגניזציה.