החלום האמריקאי גווע לנגד עינינו

חיים פחות, מושחתים יותר: החלום האמריקאי גווע לנגד עינינו.
הפערים החברתיים גדלים באופן קיצוני, שיעורי ההתאבדות עולים והשחיתות מתפשטת בכל דרגי הממשל. במשך שנים היתה ארה"ב מודל לחיקוי. לא עוד

בסמוך להתפוצצות פרשת השוחד ששילמו מיליונרים כדי להכניס את ילדיהם לאוניברסיטאות יוקרה בארה"ב, התפרסמו בתקשורת האמריקאית שלושה נתונים מעניינים נוספים. נתון ראשון הצביע על כך שארה"ב הידרדרה ארבע נקודות במדד השחיתות הבינלאומי. כעת ניצבת מלכת הדמוקרטיה במקום ה–22 בלבד מתוך 180, לצד מדינות כאורוגוואי וברבדוס. שנית, התברר כי מאז תחילת המאה עלה שיעור ההתאבדויות של צעירים בארה"ב (עד גיל 34) ב–28%; התאבדויות הן כיום גורם המוות השני בקרב צעירים אחרי תאונות. נוסף על כך, התגלה כי תוחלת החיים בארה"ב צונחת, זו השנה השלישית ברציפות.

קו ברור מחבר בין שלוש התופעות הללו, ובין סדרה ארוכה של ממצאים חמורים נוספים. אפשר להגדיר אותו בקצרה כגוויעתו של החלום האמריקאי.

ממריטוקרטיה לפלוטוקרטיה

גם יריביה הפוליטיים של ארה"ב לא יכולים להתעלם מהישגיה האדירים: הפסגות המדעיות והטכנולוגיות, האוניברסיטאות הטובות בעולם, רמת החיים הגבוהה של רוב האוכלוסייה ויצירות התרבות והאמנות. בראש ובראשונה ניצבת העובדה שארה"ב היתה המדינה הראשונה בעולם שנבנתה על בסיס ערכי הקידמה, הנאורות, הליברליות, החופש והחירות. אי אפשר להתעלם גם מכך שהסיבה העיקרית להישגים הללו היתה האידיאולוגיה הקפיטליסטית, שנתנה לפרטים ולקבוצות מרחב פעולה חופשי מהתערבות המדינה, ואיפשרה לבעלי כישרון, יכולת, חזון ויוזמה לפעול ללא מגבלות ולהביא להגדלת העוגה הלאומית. הגישה ההפוכה, של "כלכלה מתוכננת" המנוהלת בידי הממשלה, הצליחה הרבה פחות. לעתים היא גם הסתיימה באסון.

אבן הפינה של הקפיטליזם היא המריטוקרטיה, העיקרון שלפיו המוכשרים ובעלי ההישגים הם אלה שמפלסים את דרכם מעלה. אם הממשלה לא תקבע גבולות וחסמים — בעלי הכישרון יצליחו, והחברה כולה תרוויח. ואם בעשר אצבעותיי עשיתי הון, מדוע שלא אוריש אותו לילדי? לכן בארה"ב, בניגוד למדינות אירופה למשל, מס ירושה נחשב לעניין לא צודק.

אבל בשלושת העשורים האחרונים קרה משהו לכלכלה האמריקאית: הפער בין העשירון העליון לבין תשעת העשירונים שמתחתיו העמיק באופן קיצוני. האלפיון העליון בארה"ב, שהחזיק ב–1963 ב–10% מהעושר הלאומי, הכפיל מאז את הונו. על פי חוקרים מאוניברסיטת ברקלי, ב–2012 כבר החזיקו חבריו, כ–160 אלף משפחות, 22% מכלל העושר הלאומי.

ספרו של הכלכלן הצרפתי תומס פיקטי, "הון במאה ה–21", היה מהראשונים להתריע מפני העמקת הפער הזה ומפני האסון שהוא עלול להמיט על החברה. ואכן, מקרים דומים בהיסטוריה הביאו להתמוטטות כלכלית ולמלחמות אזרחים. כך קרה במאה ה–19, שבה המשאב העיקרי היה עבדים. כיום, זה ההסבר העיקרי למהפכות החברתיות בארה"ב (עליית דונלד טראמפ) ובאירופה (עליית הפופוליזם).

מה שקרה בארה"ב חמור עוד יותר. ככל שבעלי ההון התעשרו, כך התחזק אצלם הרצון להנציח את המצב. הם פעלו להעצים את מעמדם, ולהוריש אותו לילדיהם. העיקרון הישן של המריטוקרטיה היה להם למכשול. כדאי אמנם להמשיך להעמיד פנים שהוא קיים, וליצור לגיטימציה למבנה החברתי; אבל למעשה אין זו עוד אלא כסות ועלה תאנה לשיטה אחרת: קרוני־קפיטליזם, או קפיטליזם של המקושרים. המריטוקרטיה נעשתה פלוטוקרטיה — שלטון של בעלי ההון.

תיאור מדויק של השיטה הזאת הופיע בכתבה נרחבת שפירסם בשנה שעברה כתב העת אטלנטיק תחת הכותרת "לידתה של האריסטוקרטיה האמריקאית החדשה": מיעוט של 10% מהאוכלוסייה, שההכנסה השנתית שלו היא בין מיליון ורבע דולר לשני מיליון וחצי דולר בשנה, הוא שמכתיב את כל סדרי החיים במדינה. השפעתו סובבת את כל תחומי החיים: חינוך, תחבורה, פיתוח, תעשייה, מדע ובריאות.

הכל מתחיל בפוליטיקה. מאז ומעולם היתה השיטה האמריקאית "פוליטיקה מונחית כסף". למרות זאת מהותו של החלום האמריקאי היא שכל אחד, לא משנה היכן ולאיזו משפחה נולד, יוכל — אם רק יעבוד קשה — לטפס מעלה, אפילו לבית הלבן. מובן שגם בעבר זה לא היה בהכרח נכון, אבל היום כבר ברור שללא מיליונים בבנק או חברים בעלי הון, אין שום סיכוי להיבחר לתפקיד מושל או לקונגרס.

אבל מה שעדיין לא ברור לכל הוא שבארה"ב, זכות הבחירה כלל אינה ניתנת לכולם. אסירים מורשעים במדינות רבות בארה"ב מאבדים את זכות הבחירה שלהם גם אחרי שחרורם מהכלא. חלקם נאלצים לעבור הליך מינהלי מיוחד כדי לזכות בה שוב, ואחרים מאבדים אותה לצמיתות. לפי דוח שפורסם ב–2016, בדרך זו נמנעת משישה מיליון אזרחים אמריקאים הזכות להשתתף בבחירות. אין זה מקרה שמדובר בעיקר באנשים בעלי הכנסה נמוכה ואפרו־אמריקאים, הנוטים ברובם למפלגה הדמוקרטית.

ההגבלות אינן נוגעות רק לאסירים. הרפובליקאים מתאמצים להקשות על ההשתתפות בבחירות בדרכים שונות. אחת מהן היא לחייב הצגת תעודה מזהה בכניסה לקלפיות. ומה תעשה זקנה שחורה או לטינית מן הדרום, שאין ברשותה רישיון נהיגה שיזהה אותה בקלפי ושאינה מסוגלת לנסוע יום שלם למשרד הממשלתי שבו מנפקים תעודות כאלה? היא תוותר על כל העניין וכך נגרע קולה, יחד עם זה של עוד כמה מיליוני בוחרים פוטנציאליים, מרשימת הבוחרים.

עני נולדת ועני תמות

לצד המנגנונים הנבזיים המקשים על הצבעה של עניים ועבריינים לשעבר, פסיקות בית המשפט העליון מחזקות את קולם וכוחם של המצביעים העשירים. הבולטת בהן היא Citizen United v. FEC, שביטלה את ההגבלות הכספיות על מימון מועמדים בבחירות ואיפשרה גם לחברות, ולא רק ליחידים, לתרום לקמפיינים פוליטיים. כך התאפשר לשלדון אדלסון לתרום עשרות מיליוני דולרים למועמדים הרפובליקאים במערכת הבחירות. אין פלא שמדליית החירות הנשיאותית — אות הכבוד הגבוה ביותר שמעניק נשיא ארה"ב — הוענקה לד"ר מרים אדלסון, רעייתו של הנדבן מלאס וגאס.

אבל האם קיומו של מעמד עליון מצדיק לכנות אותו אריסטוקרטיה? לאו דווקא, מכיוון שבניגוד לחברה הבריטית המסורתית למשל, העיקרון השני של החלום האמריקאי היה שהחברה ביבשת החדשה תהיה פתוחה; שגבולות המעמד הגבוה לא יהיו אטומים; ושתהיה ניידות שתאפשר חדירה לשורותיו מלמטה. שנים ארוכות היה ממש בטענה זו, אבל אנו חיים כבר בעידן חדש. נכון, בודדים עדיין מסוגלים לטפס מעלה, וכשזה קורה הם זוכים לתשומת לב ולהערכה, אבל העשירון העליון מקשה יותר ויותר להצטרף אליו.

מדד הניידות הבין־דורית (IGE) הוא מושג סטטיסטי המודד את שיעור התזוזה החברתית בין הדורות; הציון 0 מצביע על כך שאין קשר בין מעמד ההורים ובין מעמד ילדיהם, והדור הצעיר עשוי לעלות על הוריו; הציון 1 מצביע על זהות מוחלטת בין הדורות. לפני 50 שנה היה המדד בארה"ב 0.3, ואילו כיום הוא כבר עומד על 0.5. למחצית מילידי הדור הצעיר בארה"ב אין סיכוי להעפיל למעמד גבוה יותר מזה שהיה להוריהם. הניידות החברתית, שהיתה מאז ומעולם מקור גאווה לארה"ב, דומה כעת לזו שקיימת בצ'ילה או בארגנטינה ונופלת מזו שביפן או בגרמניה, שתי מדינות שבהן היה מבנה מעמדי נוקשה למדי.

הכלכלן המבריק אלן קרוגר, ששם קץ לחייו בחודש מרץ, כבר הוכיח שמדד כזה הולך בד בבד עם מדד אי־השוויון. גם רוברט פטנאם, חוקר מהרווארד, הוכיח שהיעדר ניידות קשור ישירות גם לסוג המשפחה. הוא הדגים כיצד ילדים למשפחות חד־הוריות נוטים שלא להתרומם במעלה הסולם החברתי מעל הוריהם, בהשוואה לאלה שנולדו למשפחות אחרות. ולראיה, שיעור המשפחות החד־הוריות גדול בהרבה במעמדות הנמוכים מאשר בקרב משפחות משכילות: 70% לעומת 10%. הפער החברתי מביא גם להבדלים חריפים במצב הבריאות. שיעור החולים במחלות לב, ריאות, כבד וסוכרת, לצד השמנת־יתר, גבוה פי שניים ויותר בארה"ב בקרב משפחות שהכנסתן נמוכה מ–35 אלף דולר בשנה, לעומת אלה שהכנסתן היא מאה אלף בשנה.

חתונה בקמפוס

תומס פיקטי הסביר בספרו כי המעמד העליון דואג להבטיח את מעמדו בראש וראשונה על ידי מדיניות כלכלית, המעניקה תשואה גבוהה יותר להון לעומת עבודה. אבל האריסטוקרטיה החדשה פועלת בדרכים נוספות, ומעצבת מערכת חברתית ופוליטית שלמה שנועדה להנציח את אי־השוויון.

זה ההסבר לאופי המעוות של מערכת החינוך הגבוה בארה"ב, שאין דומה לו בעולם המפותח. גם במדינות קפיטליסטיות אחרות כמו בריטניה השכלה גבוהה אמנם עולה כסף, אך במידה מתקבלת על הדעת. במקומות אחרים, כמו גרמניה, החינוך מוענק חינם והמדינה מסייעת לסטודנטים במלגות מחיה. בשום מקום לא קיים עיוות כמו בארה"ב, שבה רוב הסטודנטים נאלצים לקחת הלוואות לצורך הלימודים, והם עושים את צעדיהם הראשונים כמבוגרים עם עול כלכלי כבד.

ב–2018 נטלו שני שלישים מכלל הסטודנטים הלוואות לימודים בסכום של כ–30 אלף דולר בממוצע. בנוסף להם לקחו 14% מכלל משפחות הסטודנטים הלוואות של כ–36 אלף דולר בממוצע כדי לממן את לימודי הילדים. בסך הכל הגיע החוב הלאומי ללימודים גבוהים ליותר מטריליון דולר וחצי — סכום הגבוה ב–500 מיליארד דולר מהחוב שיש לכלל האמריקאים בכרטיסי האשראי שלהם. יש כבר מי שמעריכים שהחוב למערכת החינוך יביא בעתיד הקרוב לקריסה כלכלית חמורה מזו של משבר המשכנתאות.

הבעיה מחריפה כשמדובר באוניברסיטאות ליגת הקיסוס (Ivy League), שלכאורה נועדו לאפשר השכלה למוכשרים ביותר, אך בפועל מסתמן שהן נועדו למטרה אחרת: להביא לכך שבני ובנות האריסטוקרטיה החדשה יתערו אלה באלה. אמנם לאוניברסיטאות הללו מתקבלים גם סטודנטים שהפגינו יכולות אינטלקטואליות מיוחדות, ויש גם מלגות לסטודנטים מעוטי יכולת. אבל אחוזים גבוהים מתלמידי האוניברסיטאות האלה מתחתנים אלה עם אלה. פרינסטון, למשל, מתהדרת באופן מסורתי בכך שיותר ממחצית הסטודנטים שלה עושים כך.

ואמנם, הסטודנטים משקפים היטב את המבנה המעמדי המשתנה בארה"ב. ב–1985, 54% מהסטודנטים ברשימת האוניברסיטאות הטובות ביותר הגיעו משלושת הרבעים התחתונים של החברה; ב–2010 היוו אלה רק 33%. ב–2017 נערכה בדיקה דומה לגבי 38 האוניברסיטאות המובילות בארה"ב — בהן פרינסטון, ייל, אוניברסיטת פנסילבניה ודארטמות קולג' — והתברר ששיעור הסטודנטים הלומדים בהן מהמאיון העליון גדול מזה של הסטודנטים מהעשירונים הנמוכים יותר.

לימודים באוניברסיטאות בארה"ב, ובמיוחד באוניברסיטאות היוקרה, חיוניים כדי להשתלב במעמד העליון. לשם כך נועדה המערכת כולה. בחודשים האחרונים נחשפה גם מערכת פלילית, שנועדה לסייע לבני המעמד העליון שאינם עומדים במבחני כישרון ויכולת, להיכנס למועדון היוקרתי הזה תמורת שוחד שהגיע למאות אלפי דולרים. אחרים, רבי כישרון אך מעוטי פרוטה, התייאשו. אין פלא שבעשור האחרון חלה ירידה במספר הנרשמים לאוניברסיטאות, וצעירים רבים אינם מוכנים לשעבד מראש את עתידם הכלכלי, ביודעם שקטן הסיכוי שלהם לניידות בשוק התעסוקה.

גם מערכת הבריאות האמריקאית מנציחה את המבנה המעמדי ומבטיחה את שלטון האריסטוקרטיה החדשה. בעוד שגם מדינות קפיטליסטיות אחרות מכירות בכך שבריאות היא משאב שהמדינה חייבת לספק, ולו באופן חלקי, בארה"ב נכשל מאמץ של שנים להטמיע את התפיסה הזאת. התארגנות רפובליקאית מנסה כעת שוב להסיג את רפורמת אובמה־קר, אף ששיעור הלא־מבוטחים בציבור הגיע לשיא של ארבע שנים.

רעיונות קיצוניים

הגורם הבסיסי למערכת פוליטית חברתית אכזרית כזו הוא התפיסה הקפיטליסטית האכזרית, הרואה בעשיית עושר מטרה עליונה. כך היה בארה"ב מאז ומעולם. לעומת זאת נחשבה השיטה הפוליטית האמריקאית, ובצדק, מודל לחיקוי בעולם כולו: לא רק מקום שהכסף צומח בו על העצים, אלא מקום שיש בו גם שמירה קפדנית על הפרט וחייו באמצעות מוסדות דמוקרטיים חזקים, כמו חוקה והפרדת רשויות ובתי משפט ומבנה פדרטיבי; עם קנאות מקצועית של הפקידות הציבורית; ועקרונות של צדק חברתי וחמלה, לצד חברה אזרחית תוססת. כל אלה יצרו לארה"ב את הדימוי של "העיר הנוצצת שעל הגבעה", כפי שהיטיב לתאר ברנאר־אנרי לוי בספרו החדש, "The Empire and the Five Kings".

אבל בפרק הנוכחי בתולדות הקפיטליזם האמריקאי, שהחל בשנות ה–80 של המאה הקודמת ושיאו בממשל טראמפ, חלה הידרדרות תלולה ומואצת בעקרונות יפים אלה.

היתה זו העיתונאית והאינטלקטואלית אן אפלבאום שחזתה את הנולד. כשהחל טראמפ את קמפיין הבחירות הראשון שלו, והתקשורת התמקדה בקשריו התמוהים עם הנשיא ולדימיר פוטין, כתבה המומחית למזרח אירופה שיש להיזהר מהמכנה המשותף של טראמפ ופוטין: קלפטוקרטיה. היא התריעה שטראמפ למד מפוטין כיצד לצבור הון באמצעות ניצול כוח פוליטי, ושהוא מתכוון לבסס שיטה כזו באמריקה.

אזהרתה של אפלבאום נפלה על אוזניים ערלות, גם אחרי שהתברר שהיא צדקה — ושבניגוד לכל חוק ונוהג טראמפ לא ויתר על עסקיו הפרטיים. מכיוון שקלפטוקרטיה אינה העברת כספי הציבור לכיסו של שליט יחיד, כפי שנעשה במדינות בעולם הלא־מפותח, אלא שיטה פוליטית שממנה נהנה מעמד שלם, האריסטוקרטים החדשים תומכים בטראמפ, אף שהם בזים לו בסתר.

וכך מתגלה מדי יום כיצד מעשיר הנשיא את עצמו, את משפחתו ואת חבריו. דוגמה קטנה ושולית לכאורה טמונה בידיעות המרובות על ראשי מדינות או חברות כלכליות, המעדיפים להשתכן דווקא במלונות היקרים של רשת טראמפ בוושינגטון או בניו יורק, או במועדוני הגולף שלו. וושינגטון פוסט, למשל, דיווח באחרונה כי מנהלי ענקית הסלולר T–Mobile שהו יותר מ–50 לילות במלון טראמפ בוושינגטון, בשעה שהפעילו לחץ על הבית הלבן לאשר את המיזוג המתמהמה עם יריבתם העסקית, ספרינט. השבוע דיווח ניו יורק טיימס כי איליין צ'או — שרת התחבורה של טראמפ ורעייתו של מנהיג הרפובליקאים בסנאט, מיץ' מקונל — ניצלה את קשריה עם סין כדי להיטיב עם קרובי משפחתה, שבבעלותם חברת ספנות.

ניגודי האינטרסים הזועקים לשמים אינם מסתכמים בסביבתו הקרובה של הנשיא, שהתיימר "לייבש את הביצה". בממשל טראמפ חלפו עד כה לא פחות מ–350 פקידים ששימשו בעבר לוביסטים, וייצגו בסך הכל כ–2,800 חברות מסחריות. הנשיא נקט צעד נוסף לביסוס האריסטוקרטיה החדשה כשהכפיל את תקרת הפטור ממס לירושה ל–22 מיליון דולר.

התוצאה של מדיניות הממשל הנוכחי היא הידרדרות נוספת של אמון הציבור. סקר שבוצע ב–2017 העלה ש–44% מהאמריקאים סבורים שהבית הלבן נגוע בשחיתות, לעומת 36% בלבד ב–2016. האמונה שהעתיד יהיה טוב יותר הולכת ונגוזה. סקרשפירסם בחודש מרץ מכון פיו העלה כי 44% מהאמריקאים פסימיים לגבי עתידה של ארה"ב, ושיעור דומה מודאגים לגבי ערכי המוסר שלה. רק חמישית מהנשאלים העריכו שהמצב הכלכלי של משפחתם ישתפר. אין ביטוי מוחשי מזה למות החלום האמריקאי.

ועם פער מעמיק בין תשעת העשירונים התחתונים של החברה, לבין המיעוט הפריווילגי הקטנטן שמעליהם, מעמיקים הפערים ברמת ההשכלה, ההכנסה, הבריאות, איכות המזון, טיב השירותים, התחבורה ואפילו תוחלת החיים. אין פלא שרבים מחפשים פתרון רדיקלי. הציבור האמריקאי מלא החימה והזעם נדחף לעמדות ימניות קיצוניות, לאומנות, גזענות, שנאת זרים, אוטוריטריות ופופוליזם.

בצד האחר של המפה הפוליטית חלה פריחה של רעיונות שעד לפני זמן לא רב לא העז איש להעלות פרט מאשר בשוליים הקיצוניים. המועמדת הדמוקרטית לנשיאות אליזבת וורן מציעה להטיל מס של 2% על כל מי שרכושו עולה על 50 מיליון דולר; הכוכבת העולה של בית הנבחרים, אלכסנדריה אוקסיו־קורטז, מציעה להטיל מס הכנסה שולי של 70% על הכנסות מעל 10 מיליון דולר בשנה; וברני סנדרס תומך בהטלת מס רכוש של 77% על אלה שיש להם רכוש ששוויו מעל מיליארד דולר. רעיונות כמו הנהגת ביטוח בריאות ממלכתי לכל או חינוך גבוה חינם הם שתי דוגמאות נוספות לתחייה הסוציאל־דמוקרטית באמריקה.

אבל הסיכויים שרעיונות כאלה יתקבלו, גם אם הדמוקרטים ישובו לבית הלבן ב–2020, קלושים ביותר. הם מנוגדים לרוח הקפיטליזם האמריקאי. מקבלי ההחלטות בוושינגטון קשובים אמנם לרחשי הלב של הציבור האמריקאי, אבל בסופו של דבר ההחלטות שהם מקבלים משקפות את העמדות והאינטרסים של העשירון העליון, של האריסטוקרטיה החדשה.