מדינה בלי צבא. כך זה עובד בקוסטה ריקה
ב-1948 החליטה קוסטה ריקה לבטל את הצבא. מאז, למרות סכסוך גבול אלים עם שכנתה ניקרגואה, היא מצליחה לשגשג. זה המתכון שלה.
לפני כחצי שנה, בצהרי יום חם ולח בסוף אוקטובר 2010, התגברה יחידה חמושה של צבא ניקרגואה על המוני יתושים וסבך שיחים צפוף וחצתה את נהר סן-חואן, הגבול הבינלאומי עם שכנתה הדרומית קוסטה ריקה. החיילים התקדמו במהירות, פלשו לשטחו של משק השייך לאיכר מרקו ראייס, ובצעקות הורו לו לפנות את המקום ומיד. להקות תוכים ירוקים התעופפו בבהלה לשמע הרעש הבלתי-רגיל, איגואנות ויתרו על המרבץ בשמש החמימה ונמלטו אל לב השיחים, הג'ונגל נכנס לכוננות.
בראש הכוח הפולש עמד אדן פסטורה, אחד מגיבורי המהפכה הסנדיניסטית, חברו לנשק של הנשיא הנוכחי דניאל אורטגה. האיכר המופתע סירב לעזוב, ופסטורה ניאות להסביר לו כי ניקרגואה זקוקה לשטח כדי לבצע עבודות ניקוי והרחבה של הנהר. ראייס עמד בסירובו, ואז הוכה על ידי החיילים ובהמות המשק שלו נשחטו.
לרפובליקה של קוסטה ריקה, מדינה שבה 4.5 מיליון תושבים במרכז אמריקה, אין צבא, אין חיל אוויר, אין כוחות של משמר גבול. האיכר הנמלט הזעיק את המשטרה, והשוטרים נעצרו במרחק מה מן הכוח של ניקרגואה, צילמו את הנעשה ודיווחו למשרד הביטחון בבירה סן-חוסה: מדינתנו הותקפה, האי קאלרו, 151 קמ"ר בין הים הקריבי והנהרות סן-חואן וקולורדו, נכבש על ידי ניקרגואה.
מה עושה מדינה בלי צבא שכוח זר פולש לשטחה? זאת השאלה המתעוררת ב-62 השנים האחרונות, בכל פעם שסכנה מרחפת על קוסטה ריקה, מדינה אשר למרות מיקומה במרכז אמריקה, אזור שידע בעבר רודנים צבאיים, שיכורי כוח ותאבי קרבות, החליטה לוותר לתמיד על חיילים וגנרלים, טנקים ותותחים, מטוסי קרב וטילים. על אחת האנדרטאות במדינה חקוק משפט המתפלמס עם הצו התנ"כי "בצער תלדי בנים", ואומר: "האם הקוסטריקנית מאושרת בהביאה בנים לעולם, כיוון שהיא יודעת שלעולם לא יהיו חיילים".
נס חילוני
כיצד התרחש הנס החילוני הזה, אשר הביא את העם בקוסטה ריקה לבטל במודע את כוחו הצבאי, מבלי לפצות על כך בברית הגנה עם מעצמה כזאת או אחרת? כיצד שוכנעו להאמין כי די בעוצמתו של הרעיון "מדינה בלי צבא" להיות להם לחומה?
את התשובה יש לחפש בימים הסוערים של 48' - ימים של מלחמת אזרחים מדממת אשר הולידה, במפתיע, אומה כמעט חדשה ולחלוטין אחרת. בשלב זה של הסיפור יש להכניס אל מרכז הבמה את דמותו יוצאת הדופן של "דון פפה", האיש וההיסטוריה. חוסה מריה היפוליטו פיגרס פרר, בשמו המלא, נולד ב-1906 בסן רמון, אזור חוות הקפה המשובח של קוסטה ריקה. אביו הרופא ואמו המורה היגרו זה לא כבר ממכורתם קטלוניה אל ארץ חדשה זו שבחרו להם. שפתו הראשונה של בנם הבכור היתה קטלנית, ורק מאוחר יותר למד ספרדית.
כאשר מלאו לו 22 רכש פיגרס שטח אדמה גדול באזור טאראסו, הקים חווה לגידול קפה, והעניק לה שם שיש בו משהו נבואי: "המאבק ללא סוף" (La Lucha sin Fin). ההצלחה האירה לו פנים, העסקים שיגשגו, ועד מהרה העסיק בחוותו כ-1,000 עובדים וקבלני משנה קטנים, איכרים שהעמידו לרשותו את מטעי הקפה הקטנים שלהם. לעומת "ברוני הקפה" האחרים במדינה - העילית החברתית והפוליטית של קוסטה ריקה באותם זמנים - הוא בלט בגישתו האחרת, המהפכנית: הוא הקים בכספו בתי מגורים נאותים לפועליו, העניק להם טיפול רפואי חינם, שעות תרבות וחינוך, והחזיק במשק לגידול ירקות וברפת לחלב, להזנת ילדי העובדים. יחסיו עם האיכרים, שאיתם חתם חוזים, היו גם הם בלתי שגרתיים. סעיף בהסכם התיר להם למכור את פולי הקפה לאחרים, אם הוצע להם מחיר גבוה יותר.
יום אחד, כעבור שנים, עתיד היה פיגרס להיפגש בניו יורק עם איש חזון אחר, גם הוא קטן קומה ואמיץ לפחות כמוהו, דוד בן גוריון. השניים חיבבו זה את זה מהרגע הראשון וניהלו שיחות ממושכות - זה מספר על הקיבוץ, וזה על החווה "הסוציאליסטית" שלו בגבעות טאראסו, קוסטה ריקה. אך בינתיים, היה על פיגרס לצאת למאבק קשה והיסטורי שהתחולל מחוץ לגבולות חוותו.
באמצע שנות ה-40 של המאה שעברה הוא החל לפעול במסגרת "הלגיון הקריבי", כוח מתנדבים מזוין שהכריז כי יעמיד את עצמו לרשות כל מאבק בדיקטטורה במדינות מרכז אמריקה. באותו זמן הקים בארצו את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, אשר מיקמה עצמה בין השלטון השמרני של משפחות "ברוני הקפה", צאצאי המתיישבים הספרדים, לבין המפלגה הקומוניסטית, שבין אנשיה היו כאלה שבחרו בדרך של אלימות וטרור.
רגע האמת של פיגרס הגיע בעקבות מה שהתחולל בשנת הבחירות של 48'. כוחות האופוזיציה, מן המרכז ועד הסוציאל-דמוקרטים, הציבו מועמד מטעמם - העורך הראשי של העיתון "דיאריו דה קוסטה ריקה", אוטיליו אולטה - להתמודד מול השמרן קלדרון גוארדיה, שכיהן כנשיא בשנים 40'-44' וביקש לעצמו כהונה שנייה. תוצאות ההצבעה הפתיעו את כולם: אולטה ניצח בהצבעה על הנשיאות, אולם הפסיד בניסיון לקבל רוב בקונגרס.
תומכיו של גוארדיה, והוא עצמו, סירבו לקבל את ההכרעה, וכאשר התכנס הקונגרס החדש, נעשה "דיל" בין השמרנים לבין הקומוניסטים (ששמחו במקרה זה לתרום ליצירת כאוס פוליטי), ותוצאות הבחירות לנשיאות בוטלו בנימוק של "שחיתות". 11 יום אחר כך, בראש מיליציה אשר אסף וחימש, יצא פיגרס למאבק על הדמוקרטיה, ועל כיבוד הצבעתו של העם. כך החלה מלחמת האזרחים, שנמשכה כחמישה שבועות, מ-12 במארס עד 19 באפריל, ועלתה בחייהם של כ-4,000 בני אדם. זה היה פרץ האלימות הקשה ביותר בתולדותיה של המדינה, שקיבלה את עצמאותה ללא מאבק בשנת 1821.
המיליציה של פיגרס הצליחה להביס את הצבא ואת המיליציה הקומוניסטית שהצטרפה אליו, ואנשיה התקדמו אל עיר הבירה סן-חוסה, לקראת ההסתערות הסופית על קלדרון גוארדיה ואנשיו שהתבצרו בה. כאן נכנסו לתמונה אנשי הקורפוס הדיפלומטי הזר שכיהנו במדינה, ובתיווכם הושג הסכם כניעה: המתבצרים הניחו את נשקם בתמורה להבטחה כי חייהם ורכושם יישמרו להם. קלדרון עצמו יצא לגלות.
834 רפורמות
אחרי מימוש ההסכם החלה תקופת המפתח בהיסטוריה המודרנית של קוסטה ריקה, ימים ששינו את גורלה מאז ועד היום. פיגרס הכריז על ממשלת מעבר, "חונטה", שהוא יעמוד בראשה, וחתם על הסכם עם הנשיא הנבחר אולטה, שלפיו זה ייכנס לתפקידו כנשיא בדיוק כעבור 18 חודשים. במשך הזמן הזה כונסה מועצה לחיבורה של חוקה חדשה, חוקת הרפובליקה השנייה.
החוקה הזאת יצרה מהפכה חברתית, כלכלית ופוליטית גדולה. זכות הצבעה והזכות להיבחר הוענקה לראשונה לנשים, וגם לשחורים ולאנאלפביתים שהושארו עד אז מחוץ למשחק הפוליטי. הבנקים הולאמו - כיוון שכולם הוחזקו על ידי "ברוני הקפה" ואלה העניקו אשראי בדרך כלל רק בקרב החוג החברתי המצומצם שלהם. חינוך ציבורי לכל הפך להוראה חוקתית, והוקמה מערכת רווחה. בערוב ימיו, אמר פיגרס: "במשך כמה חודשים חוללנו אז 834 רפורמות אשר שינו כליל את פני המדינה מבחינה חברתית ואנושית - יותר ממה שפידל קסטרו עשה בקובה במשך שני דורות".
גולת הכותרת של החוקה החדשה היתה ביטולו של הצבא. "עתידו של המין האנושי אינו צריך לכלול צבאות. משטרה כן, כיוון שבני האדם אינם מושלמים", הכריז פיגרס, ובטקס חגיגי, ב-1 בדצמבר 48', אחז פטיש גדול וניפץ באופן סמלי אבן מאבני החומה של המבצר הצבאי בלוויסטה, במרכז סן-חוסה, שם שכן בעבר המטכ"ל. כעבור זמן מה נמסר הבניין ההיסטורי לאוניברסיטה של קוסטה ריקה, כדי להקים בו מוזיאון לאומי. "לניצחונות צבאיים יש ערך מועט בלבד", אמר פיגרס. "מה שבונים בזכותם הוא החשוב". מאז חוגגת קוסטה ריקה בכל 1 בדצמבר, יום ביטולו של הצבא, את יום השלום והדמוקרטיה.
באותם ימים ראשונים הוקמה המשטרה החדשה של קוסטה ריקה, והוחלט כי גודלה יהיה תמיד ביחס קבוע למספר התושבים. כיום מונה הכוח הזה כ-7,500 שוטרים, שחמושים לכל היותר באקדחים, ויחידה מצומצמת יותר למלחמה בפשיעה הקשה, שאנשיה מצוידים גם בכלי נשק אוטומטיים (ראו מסגרת). המשטרה כפופה לממשלה, באמצעות המשרד לביטחון הציבור ומשרד הנשיאות - המתחלקים בסמכויות הישירות להפעלתה.
בתום 18 חודשי שלטונו בראש ה"חונטה", באופן שאינו אופייני לכללי המשחק הפוליטיים של אמריקה הלטינית אז, העביר פיגרס את השרביט לנשיא הנבחר אולטה, וכדי שנוכחותו במדינה לא תאפיל על שלטונו של זה - גזר על עצמו גלות זמנית ויצא לניו יורק. שם, מספרים בקוסטה ריקה, הוא פגש את בן גוריון והשניים היו לידידים. בעקבות כך גם מצא לעצמו פיגרס עיסוק זמני, כשסייע למכירת איגרות "בונדס" של ממשלת ישראל.
לקראת בחירות 53' הוא חזר לקוסטה ריקה, הציג את מועמדותו ונבחר לנשיאות.
אומץ לב אזרחי
הכוח הגלום בעובדה כי למדינה אין צבא, אך יש לה אומץ רב, בא לידי ביטוי בתקופת כהונתו הראשונה של דון פפה - כינוי החיבה שלו בפי העם. הסיפור המופלא התרחש ב-54', כאשר הרודן של ניקרגואה, אנסטסיו סומוסה, הכריז מלחמה על קוסטה ריקה. כוחותיו היו חמושים ומצוידים בנשק משוכלל - שהוענק לו בין השאר על ידי האמריקאים, בשמה של המלחמה הקדושה בקומוניזם. הנשיא פיגרס, בתגובה, הודיע בשידור רדיו לאומה: "לנו אין צבא, אנחנו נצא אל מול הכוחות המזוינים של ניקרגואה בידיים ריקות - גברים, נשים וילדים. ונראה מה הם יעשו". למחרת, אף חייל של ניקרגואה לא חצה את הגבול.
פיגרס שב ונבחר לכהונה נוספת ב-70'. הוא מת ביוני 90', בגיל 83. בהספד לזכרו כתב אז "ניו יורק טיימס" - "אם קוסטה ריקה התחמקה מהגורל המוכר כל כך של מרכז אמריקה, כלומר מלחמות, עוני ודיכוי, את רוב רובו של הקרדיט לכך יש להעניק לפיגרס, הלוחם למען הדמוקרטיה".
אחרי מותו של פיגרס, בעשור האחרון של המאה ה-20, התחוללו שני מאורעות סמליים שהראו עד כמה גדול ומושרש כוחה של הדמוקרטיה בקוסטה ריקה. בשנת מותו, 90', ניצח בבחירות לנשיאות רפאל אנחל קלדרון, בנו של קלדרון גוארדיה, האיש שהובס במלחמת האזרחים. קלדרון הבן, אשר נולד ב-49' בעת שאביו היה בגלות, מסר בתום ארבע שנות כהונתו את הנשיאות למנצח של בחירות 94' - חוסה מריה פיגרס, בנו של דון פפה. טקס ההשבעה, שבו ניצבו זה לצד זה בניהם של היריבים המרים משדות הקטל של 48', היה מראה שהרטיב מדמעות את עיניהם של רבים במדינה.
חוסה מריה פיגרס היה נשיא שקידם את ארצו רבות בתחומי הכלכלה, הביא חברות בינלאומיות גדולות (דוגמת ענק ההיי-טק "אינטל") להשקיע ולהקים בה את מפעליהן, והניח את הבסיס למחויבות המעשית העמוקה של המדינה לשמירה על הטבע ואיכות הסביבה. כאשר פרש, הוא התמנה למנהלו, ואחר כך ליו"ר הפורום העולמי הכלכלי, שכינוסיו השנתיים בדאבוס, שווייץ, הפכו למפגש פסגה יוקרתי של מנהיגים ואנשי כלכלה. הוא בן 56 כיום, בנו של דון פפה מנישואיו לקארן אולסן בק, ילידת ניו יורק ובת למשפחה מהגרים שמוצאה מדנמרק.
אמו לא הסתפקה מעולם בתפקידיה כגברת הראשונה. בשנות ה-70 היא נבחרה לקונגרס, וב-82' נשלחה לכהן כשגרירת קוסטה ריקה בישראל. בכל שנה, ב-1 בדצמבר, היא מקפידה להשתתף בטקס לכבוד ביטולו של הצבא על ידי בעלה המנוח.
התנגדות מבפנים
רבים בקוסטה ריקה רוצים לראות את חוסה מריה פיגרס מתמודד שוב על כהונת הנשיא, אולם הוא שומר כעת על מרחק מפוליטיקה, ובשנים האחרונות אף מתנזר מראיונות לעיתונות. החודש חרג ממנהגו והסכים להתראיין למוסף "הארץ", על החיים ללא צבא.
בשנים שבהן כיהנת כנשיא הרפובליקה של קוסטה ריקה, האם הטרידה אותך באופן ממשי הדאגה כיצד תגיב במקרה של פלישת כוחות זרים פתאומית לארצך? איך תגן על אזרחיך?
"פלישת כוחות זרים הוא דבר שקוסטה ריקה מעולם לא הודאגה בגללו. אנחנו עשינו את הבחירה שלנו, להיות 'כוח גלובלי' לתמיכה בדמוקרטיה, קול במאבק לזכויות אדם, ואימוץ של הפעולה למען שמירה על הסביבה ולמען עולם המתקדם לקראת כלכלה עם ערכים 'ירוקים' תוך יצירת מקומות עבודה מתאימים, אצלנו ובמדינות אחרות, מפותחות ומתפתחות".
כאזרח של קוסטה ריקה, כנשיא, איזה סוג של תגובות זכית לשמוע מאנשים ומנהיגים בעולם שלמדו על היותכם מדינה בלי צבא?
"תמיד הייתי מופתע לטובה עד כמה יודעים בעולם על עובדת היותנו מדינה אשר ויתרה על צבאה. אנשים, בדרך כלל, מלאי השתאות מכך. העובדה שאין לנו צורך להשקיע משאבים כספיים בהחזקתו ובחיזוקו של צבא, ובמקום זאת אנחנו יכולים להפנות את התקציב לתחומים כגון חינוך, בריאות או תשתיות לאומיות, מושכת את הלב אצל בני השיח, במיוחד אם הם באים ממדינות מתפתחות בעלות צרכים גדולים. בד בבד, המחשבה על ביטול הצבא אצלם, בארצם, נראית להם בסופו של דבר בלתי אפשרית".
במבט לאחור, כאשר אתה סוקר את 62 השנים האחרונות, מה היו הרווחים שהפיקה קוסטה ריקה מביטול הצבא?
"מהבחינה הכלכלית היתרונות הם ברורים, וכבר הזכרתי את האפשרויות להפנות משאבים לתחומים חשובים אחרים. ההצטברות של זה במשך השנים משמעותית ביותר. תוחלת החיים הממוצעת אצלנו היא 78 שנים, מספר יודעי קרוא וכתוב מגיע ל-97 אחוז מהאוכלוסייה, ו-34 אחוז משטח המדינה הפכו לשמורות טבע ופארקים מוגנים - וכל זאת כיוון שהיה ביכולתנו להשקיע את הסכומים שנחסכו מאיתנו כהוצאה על כוחות מזוינים. חשובה לא פחות העובדה כי השנים שחלפו יצרו דרך מחשבה אצל דורות של קוסטריקנים אשר גדלו במדינה שבה כל ויכוח, או עימות, נפתר בדיאלוג, ואילו השימוש בכוח אינו מצוי כלל בגדר אפשרות בדנ"א הלאומי".
אני מניח שהיו לך שיחות רבות עם אביך - דון פפה - על הימים ההם, כאשר תחת מנהיגותו הגיעה קוסטה ריקה להחלטה ההיסטורית על ביטול הצבא. היו לו היסוסים? לבטים? האם נתקל בהתנגדות?
"אבי דיבר לעתים קרובות על החלטתו לבטל את הצבא כעל אחד הצעדים היותר משמעותיים בדרך להפיכת קוסטה ריקה למדינה מודרנית. מעולם לא היו לו ספקות בנוגע לתרומה שצעד ענק שכזה יביא למדינה. לעומת זאת, הוא נתקל בהתנגדות חזקה בקרב הכוחות המהפכניים אשר הוא עצמו הוביל לניצחון במלחמת האזרחים של 48', אלה אשר נלחמו להשיב על כנה את הדמוקרטיה בקוסטה ריקה. הם לא שמחו, בלשון המעטה, לוותר על נשקם".
לפי אביך, מה היה המניע החשוב ביותר בעיניו לצעד ההיסטורי הזה?
"ההיסטוריה הראתה כי הצבא מגלה כל העת עניין בפוליטיקה, ולכן אבי היה משוכנע כי הדמוקרטיה והמוסדות הדמוקרטיים יהיו בטוחים יותר בסביבה ללא צבא. הוא צדק כמובן, מעל לכל ספק. מעניין היה להיווכח כי למרות שאמריקה המרכזית היתה במשך יותר מ-40 שנה אחת הזירות של המלחמה הקרה בין הגושים, הרי שקוסטה ריקה, המדינה היחידה באזור שלא היה לה צבא, היתה האומה היחידה שלא ניהלה מלחמה עם מי משכנותיה, ולא נקלעה לאחד מהעימותים המקומיים של אותו מאבק גלובלי בין-גושי".
האם היה לאביך, בחייו הארוכים, רגע של חרטה על מחיקת הצבא מן המפה הקוסטריקנית?
"לא".
בחודשים האחרונים, בעקבות המשבר שיצרה ניקרגואה, שמעתי קולות בקוסטה ריקה, בין השאר מצד פוליטיקאים בכירים, שרים בממשלה, הקוראים לשקול את האפשרות להקים כוחות מזוינים, או לפחות כוח צבאי שיתפקד כסוג של "משמר גבול". מה דעתך?
"אני יכול לחלוטין להבין את התחושות והרגשות של בני עמי, אלה גם התחושות שלי, לנוכח מעשיה של ניקרגואה. אין זה קל לצפות במעשיה של השכנה הצפונית שלנו, כשהיא יוצרת סכסוך גבול, גוזלת הפעם אי יבשתי שכמעט אינו מיושב בנהר סן-חואן, וכל זאת כדי להסיט את תשומת לבם של אזרחי ניקרגואה מן הבעיות הפנימיות הרבות שהם נאלצים להתמודד איתן בחיי היום-יום. העובדה ש-25 אחוז מכלל הכנסות ניקרגואה מ'ייצוא' מקורם במשכורות ששולחים הביתה אזרחים של ניקרגואה העובדים בקוסטה ריקה, היא רק אחת ההוכחות למצבה העצוב. ניקרגואה מייצאת אנשים במקום לייצא מוצרים ולהעניק שירותים. טוב היתה עושה ממשלתה של ניקרגואה אילו היה המאמץ מופנה לשיפור חיי אזרחיה, ולא ליצירת הסחת דעת מעובדת אי יכולתה לפתור את בעיותיה הלאומיות.
"אותם קולות הנשמעים בקוסטה ריקה, המציעים פתרון כביכול צבאי לסכסוך הגבול, מסובך ככל שיהיה, צריכים לבלום את עצמם. אין אזרח אחד בקוסטה ריקה אשר ישכח, ופחות מזה, יתעלם, מן הפרובוקציות של ניקרגואה. אך בעת ובעונה אחת, הפרובוקציות הללו מצד ניקרגואה אינן שוות את הסיכון הכרוך בשפיכת טיפת דם אחת. הדין הבינלאומי יפתור את הבעיה. העולם שלנו זקוק יותר לזה מאשר למעשים של לקיחת החוק לידיים".
בלון ניסוי
לאחר פלישת הכוח של ניקרגואה לקוסטה ריקה התברר, כי בין השאר היה זה גם בלון ניסוי, מרכיב בתוכנית גדולה ושאפתנית של הנשיא דניאל אורטגה, בגיבוי בן בריתו הוגו צ'אבס, נשיא ונצואלה, ובתמיכה כלכלית של איראן, להכשיר את נהר סן-חואן כחלק ממסלול שיט בין האוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט אשר יתחרה בתעלת פנמה. קוסטה ריקה, כדרכה, פנתה לבקש צדק בדרכי שלום, וגילגלה את הפרשה לפתחו של בית הדין הבינלאומי בהאג. בחודשים האחרונים שמעו השופטים את שני הצדדים, בחנו את הראיות, ולפני זמן קצר פירסמו את החלטתם הקוראת "לפנות את כל הכוחות הצבאיים מאזור האי קאלרו".
מכיוון שכוחות צבאיים היו בשטח רק לניקרגואה, ראו בקוסטה ריקה את הפסיקה כהישג - ניצחון נוסף שהושג ללא אף חייל אחד. ואכן, מנציגות ניקרגואה נמסרה התגובה הלקונית הבאה: "אנחנו מכבדים את החלטת בית הדין הבינלאומי בהאג".*
החוף העשיר
קולומבוס טעה, ובכל זאת צדק
המשמעות של השם קוסטה ריקה היא "חוף עשיר". מתן השם לאזור מיוחס לכריסטופר קולומבוס, אשר התרשם כך כשצפה מספינתו במשלחת ילידים עטויי-זהב שבאה לקבל את פניו (במסעו הרביעי, ב-1502). הוא טעה. בשטח המדינה אין כמעט מחצבים, ואת המעט שיש לא כורים כדי לא לפגוע בסביבה.
השכנה מדרום
לפני 20 שנה ביטלה גם פנמה את הצבא
האינטרסים של ארצות הברית לשמירת המעבר הבטוח בתעלת פנמה, והנוכחות הביטחונית האמריקאית לאורך התעלה, מעניקים לפנמה חומת מגן חיצונית. הדבר לא הפריע לממשלתה להפעיל את צבאה כלפי פנים, והמדינה ידעה דיקטטורים צבאיים במשך שנים רבות. האחרון שבהם, מנואל נורייגה, הודח בפלישה האמריקאית של 89' והועבר למיאמי, שם נשפט על מעורבותו בסחר בסמים.
בעקבות הפלישה, וכינונה מחדש של הדמוקרטיה בפנמה, הוחלט בהסכמה לאומית על צמצום של הכוחות המזוינים והפיכת הצבא ל"כוחות הציבור". זהו גוף סמי-צבאי, הכולל כוח אווירי צנוע, משמר גבול וכוחות מיוחדים, שאנשיו מצוידים בנשק קל וחצי כבד (רכב משוריין, מקלעים ומטולי רימונים מתוצרת ארצות הברית, ומרגמות מתוצרת ישראל), וביכולתו לגייס כוחות מילואים בעת הצורך.
כלכלה בלי צבא
קוסטה ריקה מקדימה את ישראל בטבלת התחרותיות בתיירות
בלי אוצרות טבע משמעותיים, הצליחה קוסטה ריקה לפתח משק כלכלי ותנאי חיים העולים בהרבה על שכנותיה במרכז אמריקה, המחזיקות כוחות צבא. הצלחה זו מייחסים המומחים, בין השאר, ליציבות הפוליטית, הדמוקרטיה והיעדר ההוצאות התקציביות הכרוכות בחימוש והחזקת צבא. המספרים מדברים בעד עצמם: על פי נתוני 2010, התוצר הלאומי לנפש בקוסטה ריקה היה 11,400 דולר, לעומת 7,300 באל סלוודור, 5,200 בגוואטמלה, 4,200 בהונדורס ו-2,900 בניקרגואה.
גם בתחום הבריאות הציבורית הפער גדול. בקוסטה ריקה מתים 9.45 תינוקות לכל אלף לידות, בגוואטמלה 26, בניקרגואה 22.6, בהונדורס 20.4 ובאל סלוודור 20.3. בתחום האינטרנט אפשר ללמוד על המצב, למשל, על פי מספר החברים בפייסבוק: 27 אחוז מהתושבים בקוסטה ריקה, 13 אחוז באל סלוודור, 9 אחוזים בהונדורס, 8 אחוזים בגוואטמלה, 7 אחוזים בניקרגואה.
אף שאין בה אתרים היסטוריים, שיש לכמה משכנותיה, השכילה קוסטה ריקה להפוך את הטבע המיוחד אשר בשטחה למקור הכנסה חשוב, ושני מיליון תיירים מבקרים בה בכל שנה. בטבלת התחרותיות בעולם בתחום התיירות, שעורך הפורום הכלכלי העולמי (המדרג מדינות על פי התשתית התיירותית, תחושת הביטחון לתייר, רמת השירות וכו'), נמצאת קוסטה ריקה במקום הראשון מבין מדינות מרכז אמריקה עם ציון של 4.43 (המקום ה-44 בעולם. ישראל, עם ציון של 4.41, ממוקמת במקום ה-46); מקום 86 - גוואטמלה (3.82), מקום 88 - הונדורס (3.79), מקום 96 - אל סלוודור (3.68), וניקרגואה במקום ה-100 (3.56).
ביטחון יחסי
הפשיעה נמוכה בהשוואה למדינות השכנות, אך לא בעיני התושבים
המשרד לביטחון הציבור, בראשות שר - כיום זהו חוסה מריה טחירינו - מפקח בשיתוף עם משרד הנשיאות על כוחות המשטרה של קוסטה ריקה. היחידות השונות נמצאות תחת גג אחד, הנקרא "כוח ציבורי". עם ביטול הצבא בוטלו גם הדרגות השונות, ולבעלי הסמכות יש תארים אזרחיים - מנהל, במקום מפקד. היו שנים שבהן מינויים בכירים במשטרה היו בעלי זיקה פוליטית, אולם לאחרונה יש מגמה להימנע מכך ולהפוך את הכוח למקצועי, באמצעות האקדמיה המשטרתית המעניקה לבוגריה תואר אקדמי ב"מינהל משטרתי".
המגמה הזאת היא חלק מפעולה רחבה של הנשיאה הנוכחית, לאורה צ'ינצ'ילה (שהיתה שרת הביטחון בשנים 96'-98'), שמטרתה לייעל את המאבק בפשיעה שהתגברה בעשור האחרון (היא עדיין נמוכה בהשוואה למדינות אמריקה הלטינית, אך גבוהה בעיני התושבים), ולהשתתף במאבק הבינלאומי במבריחי הסמים שמנסים להשתמש בקוסטה ריקה כארץ מעבר לכיוון ארצות הברית. המלחמה בפשע זכתה להצלחה יחסית בשנת 2010, שבה הסתמנה ירידה של 7-15 אחוז בפשיעה החמורה. בבתי הכלא של קוסטה ריקה מוחזקים 8,500 אסירים (להשוואה, בישראל 21,500 אסירים, מהם 6,600 ביטחוניים).
הארסנל של כוחות הביטחון אינו מן הסוג המפתה סוחרי נשק. בידי המשטרה על יחידותיה השונות בסך הכל כמה אלפי כלי ירייה, בהם: אקדחי ברטה 9 מ"מ, רובי אם-16, רובים מדגם קרבין, תתי-מקלע עוזי מתוצרת ישראל, ו-MP5 מתוצרת גרמניה. בידי כוחות הביטחון גם תריסר כלי טיס, בהם שלושה מטוסי ססנה, ארבעה מטוסי פייפר ושני מסוקים קלים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.