לחשפנות אני הגעתי ממקום מאד נמוך. הבנתי שאני יכולה או לשלם שכר דירה, או לקנות אוכל ולשלם חשבונות. אה, והיה לי חתול לדאוג לו.
ידיד העלה הצעה הזויה ומעליבה-באופן-מחריד: מה עם חשפנות? מצלמות?
באמת שחשבתי שאם הוא היה לידי הייתי מעיפה לו את הסטירה של החיים. איך הוא מעיז? אני....זונה? מה אני נראית לו? איכססססס
אחרי שהתפכחתי והבנתי שאין מה לעשות, כסף זה כסף. יהיה מה שיהיה. באתי אליו ושאלתי: איפה חשפנות?
ביקשתי שיקשר אותי למישהי, מישהי שיודעת, שיכולה להמליץ על מקומות, שתסביר לי קצת.
בסוף יצא שגם עבדנו ביחד, אבל זה סיפור אחר. עולם קטן, באמת.
הקונספט של מצלמות היה נראה לי נורא פולשני משום מה, לא התכוונתי להביא ביד מול מצלמות, זה הרגיש לי כמו חשיפה של משהו שאישי ואינטימי ושלי. אבל חשפנות לעומת זאת? סבבה. נראה מה יהיה.
ידיד העלה הצעה הזויה ומעליבה-באופן-מחריד: מה עם חשפנות? מצלמות?
באמת שחשבתי שאם הוא היה לידי הייתי מעיפה לו את הסטירה של החיים. איך הוא מעיז? אני....זונה? מה אני נראית לו? איכססססס
אחרי שהתפכחתי והבנתי שאין מה לעשות, כסף זה כסף. יהיה מה שיהיה. באתי אליו ושאלתי: איפה חשפנות?
ביקשתי שיקשר אותי למישהי, מישהי שיודעת, שיכולה להמליץ על מקומות, שתסביר לי קצת.
בסוף יצא שגם עבדנו ביחד, אבל זה סיפור אחר. עולם קטן, באמת.
הקונספט של מצלמות היה נראה לי נורא פולשני משום מה, לא התכוונתי להביא ביד מול מצלמות, זה הרגיש לי כמו חשיפה של משהו שאישי ואינטימי ושלי. אבל חשפנות לעומת זאת? סבבה. נראה מה יהיה.
הייתי בנאדם חסר ביטחון להחריד כשנכנסתי בדלת חשוכה לתוך מועדון סמי-מואר, מלא מראות, עם אקווריומים בכל מקום ונברשת את ענקית. יותר מזה, הייתי דיכאונית, אובדנית, חרדתית לגבי הכל. הייתי מורעבת, והייתי מותשת מלקרוע את עצמי בשתי עבודות מתישות להחריד בשביל שכר מינימום. הייתי מותשת מעבר למה שאני יכולה לתאר במילים מהתובנה הפשוטה שאין לי עתיד. אני לא יכולה לחיות משכר מינימום שלא מספיק לי לכסות את החוב שיש לי [אני עם מחלה אוטואימונית שמדי פעם משתקת אותי, מחוץ לבית מגיל לא-חוקי, מפה לשם הייתה סך הכל שנה וחצי ב-12 שנה האחרונות שלא עבדתי. אבל עליה שילמתי ביוקר אחר כך. מאד ביוקר], לשלם שכר דירה שגם ככה היה נמוך להחריד, ועוד לתכנן השקעה כלשהי בעתיד שלי. והעתיד תמיד כולל השקעה כלכלית. כל דבר שאלמד מחייב הוצאה כלשהי. החכמים יגידו "מה הבעיה תלמדי מיוטיוב באינטרנט". קשה כשאין לך כסף לאינטרט. שלא לדבר על מחשב מתפקד. לא היה לי כסף לאוכל. אני מניחה ששקלתי אז יותר קרוב ל-40 קילו מאשר לכל משקל תקין שהוא. יודעים מה זה להיות רעבים כל הזמן?בתת-תזונה? להיות עייפים כל הזמן, כי לא ישנתם מעבר לשש שעות כבר חודשים, וזה במקרה הטוב? זה עושה משהו למוח שלך. משהו מאד שוחק ורע.
חשבתי במקום מסוים שבכניסה לעולם החצי-אפל חצי-מואר הזה אני חורצת את גורלי. "זהו, אני אהיה כמו הזונות האלה בסרטים שמתות מקראק או הרואין או משהו"
.אבל היי, הייתי חייבת לנסות. לא משנה מה הסיכון. הייתי נואשת. זה היה הכל או כלום, ואני הייתי מוכנה כרגיל בחיים שלי - לקבל את המקל הקצר. את הכלום.
אני לא אלאה אתכם במשמרת הראשונה שלי, למרות שהייתה מבדרת וכל כך סערת רגשות מצידי ועברה בהרף עין.
אבל חזרתי הביתה, פיזרתי שטרות מגולגלים על השולחן מולי, ופשוט ישבתי שם. בהלם. מוחלט.
שם, על השולחן מולי, מנסים לחזור לצורתם המגולגלת, שכב העתיד שלי. עשיתי באותו ערב יותר ממה שעשיתי בשבועיים של עבודה מאומצת, בעבודה קשה שדרשה קריעת תחת, ללא הפסקה כחוק, תחת בוס שצרח עלינו כל פעם שהעזנו לנוח, לשבת, לאכול, לשתות או ללכת לשירותים. [אני לא מדברת על המועדון כמובן. אני מדברת על עבודה...חוקית. בשכר מינימום.]
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. מילדה אובדנית וחסרת עתיד, הפכתי לאישה שמסוגלת לא רק להחליט על כל עתיד שעולה בדמיונה הפרוע בתור העתיד *שלה* עכשיו...היא יכולה גם לממש אותו. בקלות.
פתאום הייתה לי תקווה. היו לי אפשרויות. הייתה לי בחירה. לא הייתי קבצנית שמלקטת שאריות של אחרים, חיה על נדיבות של אחרים, חסרת כל.
הדבר הראשון שקניתי היה מחשב. נרשמתי ללימודים. למדתי כמה שיכולתי מהמקום שנרשמתי אליו. התחלתי לחפש עבודה. עבדתי מרבית הזמן הזה. העבודה במועדון הייתה שוחקת, ובתור ילדונת חסרת ביטחון וחסרת ערך עצמי לא תמיד ידעתי להגיד "לא". לא ידעתי שיש לנו, החשפניות, קהילות. לא ידעתי שזה בסדר להתייעץ, ולשאול, לא ידעתי שיש לי את מי בכלל. לא ידעתי שזה בסדר להיות חצופה, להעיף סטירות, לעשות דרמה מלקוחות שדיברו לא יפה או נגעו בי איפה שלא הרשיתי.
עבדתי במקום שבו הייתה תמיד תחרות סמויה בין הבנות. בגלל הבנות, לפני שתאשימו את הבוסים. פשוט יצא ככה, היו מכות, הרבה, לבוסים באמת שלא היה כוח להתעסק עם השטויות האלה ובצדק בעיניי. הם היו גם מתגמשים נורא מבחינת לוז. מעולם לא רשמתי משמרות מראש, הייתי פשוט באה מתי שבא לי והולכת בסוף משמרת או מבקשת ללכת לפני אם לא היה לי כוח.
העבודה הזו שוחקת בלי קשר, היא אינטנסיבית, אנשים תובעניים רגשית, היא קורעת פיזית, הייתי תפוסה אחרי כל משמרת, כאבי ברכיים, רגליים, גב, מה לא...כמעט גרוע כמו מכירות ולעמוד שעות ביום אבל אני עושה ב-2 דקות מה שהן עושות בשעה, אז....מי אני שאתלונן (;
ורגשית..אנשים מוציאים בפניך דברים שהם לא מדברים עליהם עם אחרים, מצפים שתקשיבי ותביני ותעזרי, ותתייחסי אליהם בכפפות של משי שרק אהבה יודעת לתת, שתראי להם חיבה ואמפתיה וצומי ואישורים ומחמאות ותתלהבי מהם....אינטנסיבי ומתיש כאמור. כמעט כמו מכירות, או שירות לקוחות מה אני אגיד (;
אבל אני סוטה מהנושא....הבפעם האחרונה שיצאתי מהמועדון יצאתי במודעות מלאה שלשם - אני לא חוזרת [ובאמת, כשהייתי צריכה כסף הלכתי למועדון אחר], אחרי שמצאתי עבודה בתחום שלמדתי. נסעתי על האופניים הזולות שלי שאהבתי יותר מכל אופניים עם מיליון הילוכים, עברתי ליד בית של אקס שזרקתי כי הוא לא התייחס אליי יפה ולא הכיר ברצונות שלי מספיק, נעולה עדיין בנעלי עבודה, והרגשתי חופשיה כמו שלא הרגשתי אף פעם. היה לי כסף בתיק. היו לי אפשרויות. הבאונסר, רוסי מבוגר, עצום, וג'נטלמן מקסים כמו שבאונסרים במועדוני חשפנות תמיד - הציע לי טרמפ וצחק כשראה אותי מדוושת על העקבי-חשפנית שלי. סירבתי. לא כי לא סמכתי עליו, או כי פחדתי.
הייתי צריכה את הנסיעה הזו בשביל סגירת המעגל. הייתי צריכה זמן לחשוב, לעכל.
יצאתי מהמועדון ההוא אישה בטוחה בעצמה, שמקבלת את הגוף שלה, אוהבת אותו, יודעת להשתמשת בו, גם כדי לכלכל את עצמה וגם כדי להנות. אישה שרוקדת יותר בחופשיות, צוחקת בלי לדאוג ובלי להתבייש, שיודעת שהכוח תמיד נמצא בידיים שלה. הכוח לבחור, ולעשות. יצאתי משם עם ההבנה שאמנם כסף זה לא הכל בחיים, אבל עדיף לבכות במונית בדרך לים ולשתות שם איזה בלאדי מרי על ארוחת בוקר אחרי שסיימתי לנגב את הדמעות בשירותים - מאשר בדירת חדר קטנטנה ולדפוק את הראש בתקרה כי שכחת שאת לא מטר עשרים ובמבה.
הבנתי שלא משנה איזה תחביב אני רוצה לפתח, או מה אני רוצה ללמוד, או מה אני רוצה לעשות עם עצמי בתוך העולם המופלא שאנחנו חיים בו - המפתח שפותח הכי הרבה דלתות הוא כסף. למדתי שנחישות, התמדה וכוח רצון יכולים להביא אותי רק עד הסף, לא לפתוח את הדלת. הבנתי שהסיבה העיקרית שביליתי שנים על סף התקפי חרדה - היא כי לא יכולתי להניח בצד את העובדה שאין לי עתיד, שאני בחובות, שאני לא יכולה להרשות לעצמי את המכנסיים האלה לא משנה כמה שלי כבר בלויים, או כמה יש בנעליים שלי יותר חורים ממה שלגיטימי לאישה בגילי לנעול, או שאני צריכה לסרב לבילוי עם חברים בפעם המאה אלף, ושבפעם המאה אלף ואחת פשוט ימאס להם להזמין אותי בכלל.
ופתאום, כשבעיית הכסף נעלמה מהחיים שלי - נעשיתי רגועה. דווקא כשיכולתי להרשות לעצמי לקנות חצי חנות, בחרתי לעצמי רק את השרשרת שרציתי, רק את השמלה שאהבתי. לא עוד קניות אימפולסיביות שהתחרטתי עליהן אחר כך. לא עוד הצטברות חפצים שאין לי מה לעשות איתם.
פתאום היה לי זמן והייתה לי האפרות לכלות כמה דברים אני אוהבת לעשות. נרשמתי לכל מיני חוגים סתם כדי לנסות, התחלתי לצאת עם חברים. יכולתי לשבת בברים. זה היה הישג שכמעט גרם לי לבכות מאושר כל פעם שעשיתי אותו. יכולתי אפילו לשבת במסעדות, למרות שהיה לי אוכל בבית!
כולתי להרשות לעצמי לקנות דברים כי אני רוצה. לא כי אני צריכה.
גם התפיסה שלי את הגוף שלי השתנתה - רוב חיי הבוגרים הוא היה מעין איזה בלאגן מגעיל שנכפה עליי ושאני חייבת לסבול. ופתאום, ראיתי את הבנות האחרות, מיליון ואחד מבני גוף שונים. גבוהות, נמוכות, שחיפיות לרמת אנורקסיה, מלאות על גבול השמנות, חזה גדול, קטן, נפול, מזויף, אמיתי. ישבן שטוח, עגול, שרירי, חטוב, משופץ, עם סימני מתיחה. בהירות, כהות, מקועקעות או לא, עם כל סוגי השיער שאפשר לחשוב עליהם. וכולן עובדות, גברים בוהים בהערצה עיוורת וחרמנות בכולן [כל אחד במסגרת הטעם שלו כמובן], כולן יפות וסקסיות. ואיכשהו מאבק שלקח לי עשרות שנים נפתר בכמה חודשים. בלי שהתאמצתי, כאילו מעצמו. ידעתי מה הערך שלי, ולמרות שקל להתמכר למחמאות ולצומי שמקיף אותך כמו איזה כוכבנית הוליוודית סוג ג' ולתלות את הבטחון העצמי שלך רק בו - ידעתי שהיה שם משהו מעבר. משהו שיחזור ויגיח. והנה, אני שלמה עם הגוף שלי. 10 קילו יותר, או פחות, אני בסדר. וזה משהו שלא יכולתי לתאר לעצמי שאפשרי בכלל פעם, מי ידע...
האם היה לי קשה, מצלק, שובר, כואב, מתיש, רציתי לשרוף את המקום וכל מי שיושב בו ביחד עם כל ההנהלה והבנות מדי פעם? כן, ברור. אבל, דוגרי? אני יכולה להגיד את זה על רוב העבודות שיצא לי לעבוד בהן. אולי מלבד הנוכחית, וגם פה יש ימים מוצלחים יותר ופחות.
ההבדל היחיד, מבחינתי, הוא הרווח שיוצא לי. אני מוכנה לסבול בשביל 12 אלף בחודש, שנעשים ב3-4 ימי עבודה, כל אחד מהם של 5-12 שעות. אני לא מוכנה לסבול כל יום במשך 8 שעות בשביל שכר מינימום שלא מאפשר לי שום כיף בחיים. אני גם הראשונה להגיד שזו לא בחירה שתתאים לכל אחת, ולא ממניעים של צמצום תחרות. אני יודעת שעברתי בחיי דברים שאחרות ואחרים היו קמלים מהם. אני צמחתי. גם את העבודה במועדון לקחתי לאותו כיוון. למדתי את עצמי ואת העולם, למדתי את הגבולות של מה שנוח לי איתו ומה שאני אצטרך לתמחר גבוה יותר כדי שהוא ישתלם לי.
כי בסופו של יום, אני אעדיף רבע שעה של אי נוחות ועננת באסה של יום יומיים, על פני חודש של חרדה מירידת שכר הדירה שלי. אני אעדיף את זה בכל יום נתון.
למעשה, אני ממש רוצה חופשה לאחרונה. ויש לי חברה שעבדה איתי וגם דיברה על לחזור. תיכננו לחזור ביחד, לחסוך לחופשה בחול, אולי לעוד כמה פינוקים. שתינו צריכות חופשה, קצת לנוח מהיומיום, לראות עולם, לחזור עם כוחות מחודשים. היה יכול להיות נחמד. דיברנו ככה באוויר על לחזור בסופשבוע שלפני החג, לתפוס את כל מי שרצה לחגוג לפני שכל הגיהינום המשפחתי מתחיל.
אבל לא, עכשיו נצטרך לחסוך כמו אנשים נורמליים. לעבוד בעבודות סוג ז' תמורת שכר מינימום, לשרוף שעות יקרות שלא יחזרו בשביל מה? חופשה שנגיע אליה גמורות מעייפות? כן, להיט, ממש.
תנו לי להביא ביד לחמישה גברים שאני לא מכירה במשך רבע שעה, אני אסתדר בלי ההצלה שלכם, תודה רבה....
אז עכשיו קמה איזו חבורת אבירים על אופנועי-משטרה לבנים תלת-גלגליים והחליטו שהם צריכים להציל את הנסיכות היפות, העדינות והמשום-מה ממש אבל ממש טיפשות ממגדל השן שלהן. מולן יש דרקון שחור, קשקשיו מבהיקים באור מועדון-הלילה, נחיריו פולטים עשן כמו, טוב, מכונת עשן מגעילה כזאת שיש במועדונים. קוראים לדרקון הזה "זנות", ומרגע שהוא תופס אותך הוא מרעיל אותך בהבל הפה שלו ולא עוזב! הרי הזנות היא מעגל, איך אתם לא יודעים? מרגע שנכנסים זהו את שם, אין יציאה!
ועכשיו הגיעו האבירים, שברו לכולנו את המגדלים, השאירו אותנו ואת הילדים שלנו חסרי בית, את הבעלים ובני-הזוגשלנו עדיין בחובות, את החובות שלנו לא משולמים, את המשכנתא ואת החיסכון לעסק ריקים וכועסים כמו שאף דרקון לא יוכל לכעוס עלינו לעולם. וכשהתשלו על שכר לימוד יהיה אמור לרדת, הוא לא ירד. ויבוא טלפון מהאוניברסיטה, או מהפקולטה, או מהמכללה, ומהצד השני שלו יהיה קול אדיש שיגיד במילים נחמדות יותר את המסר שלא משתמע לשתי פנים:"זה עכשיו, או שאת עפה. את, וכל החלומות שלך על עתיד."
לא עדיף לא להרוס, תגידו לי?
לא עדיף לשאול לפני?
הרי יכולנו להגיד לכם שכן, לפעמים אנחנו רוכבות על הדרקון, ולפעמים גם ממש לא כיף לנו. אבל אין כמו הרגשת השחרור של לא להצטרך לקום בבוקר, ורחש הכנפיים שלו בזמן שאנחנו סופרות שטרות.
חשבתי במקום מסוים שבכניסה לעולם החצי-אפל חצי-מואר הזה אני חורצת את גורלי. "זהו, אני אהיה כמו הזונות האלה בסרטים שמתות מקראק או הרואין או משהו"
.אבל היי, הייתי חייבת לנסות. לא משנה מה הסיכון. הייתי נואשת. זה היה הכל או כלום, ואני הייתי מוכנה כרגיל בחיים שלי - לקבל את המקל הקצר. את הכלום.
אני לא אלאה אתכם במשמרת הראשונה שלי, למרות שהייתה מבדרת וכל כך סערת רגשות מצידי ועברה בהרף עין.
אבל חזרתי הביתה, פיזרתי שטרות מגולגלים על השולחן מולי, ופשוט ישבתי שם. בהלם. מוחלט.
שם, על השולחן מולי, מנסים לחזור לצורתם המגולגלת, שכב העתיד שלי. עשיתי באותו ערב יותר ממה שעשיתי בשבועיים של עבודה מאומצת, בעבודה קשה שדרשה קריעת תחת, ללא הפסקה כחוק, תחת בוס שצרח עלינו כל פעם שהעזנו לנוח, לשבת, לאכול, לשתות או ללכת לשירותים. [אני לא מדברת על המועדון כמובן. אני מדברת על עבודה...חוקית. בשכר מינימום.]
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. מילדה אובדנית וחסרת עתיד, הפכתי לאישה שמסוגלת לא רק להחליט על כל עתיד שעולה בדמיונה הפרוע בתור העתיד *שלה* עכשיו...היא יכולה גם לממש אותו. בקלות.
פתאום הייתה לי תקווה. היו לי אפשרויות. הייתה לי בחירה. לא הייתי קבצנית שמלקטת שאריות של אחרים, חיה על נדיבות של אחרים, חסרת כל.
הדבר הראשון שקניתי היה מחשב. נרשמתי ללימודים. למדתי כמה שיכולתי מהמקום שנרשמתי אליו. התחלתי לחפש עבודה. עבדתי מרבית הזמן הזה. העבודה במועדון הייתה שוחקת, ובתור ילדונת חסרת ביטחון וחסרת ערך עצמי לא תמיד ידעתי להגיד "לא". לא ידעתי שיש לנו, החשפניות, קהילות. לא ידעתי שזה בסדר להתייעץ, ולשאול, לא ידעתי שיש לי את מי בכלל. לא ידעתי שזה בסדר להיות חצופה, להעיף סטירות, לעשות דרמה מלקוחות שדיברו לא יפה או נגעו בי איפה שלא הרשיתי.
עבדתי במקום שבו הייתה תמיד תחרות סמויה בין הבנות. בגלל הבנות, לפני שתאשימו את הבוסים. פשוט יצא ככה, היו מכות, הרבה, לבוסים באמת שלא היה כוח להתעסק עם השטויות האלה ובצדק בעיניי. הם היו גם מתגמשים נורא מבחינת לוז. מעולם לא רשמתי משמרות מראש, הייתי פשוט באה מתי שבא לי והולכת בסוף משמרת או מבקשת ללכת לפני אם לא היה לי כוח.
העבודה הזו שוחקת בלי קשר, היא אינטנסיבית, אנשים תובעניים רגשית, היא קורעת פיזית, הייתי תפוסה אחרי כל משמרת, כאבי ברכיים, רגליים, גב, מה לא...כמעט גרוע כמו מכירות ולעמוד שעות ביום אבל אני עושה ב-2 דקות מה שהן עושות בשעה, אז....מי אני שאתלונן (;
ורגשית..אנשים מוציאים בפניך דברים שהם לא מדברים עליהם עם אחרים, מצפים שתקשיבי ותביני ותעזרי, ותתייחסי אליהם בכפפות של משי שרק אהבה יודעת לתת, שתראי להם חיבה ואמפתיה וצומי ואישורים ומחמאות ותתלהבי מהם....אינטנסיבי ומתיש כאמור. כמעט כמו מכירות, או שירות לקוחות מה אני אגיד (;
אבל אני סוטה מהנושא....הבפעם האחרונה שיצאתי מהמועדון יצאתי במודעות מלאה שלשם - אני לא חוזרת [ובאמת, כשהייתי צריכה כסף הלכתי למועדון אחר], אחרי שמצאתי עבודה בתחום שלמדתי. נסעתי על האופניים הזולות שלי שאהבתי יותר מכל אופניים עם מיליון הילוכים, עברתי ליד בית של אקס שזרקתי כי הוא לא התייחס אליי יפה ולא הכיר ברצונות שלי מספיק, נעולה עדיין בנעלי עבודה, והרגשתי חופשיה כמו שלא הרגשתי אף פעם. היה לי כסף בתיק. היו לי אפשרויות. הבאונסר, רוסי מבוגר, עצום, וג'נטלמן מקסים כמו שבאונסרים במועדוני חשפנות תמיד - הציע לי טרמפ וצחק כשראה אותי מדוושת על העקבי-חשפנית שלי. סירבתי. לא כי לא סמכתי עליו, או כי פחדתי.
הייתי צריכה את הנסיעה הזו בשביל סגירת המעגל. הייתי צריכה זמן לחשוב, לעכל.
יצאתי מהמועדון ההוא אישה בטוחה בעצמה, שמקבלת את הגוף שלה, אוהבת אותו, יודעת להשתמשת בו, גם כדי לכלכל את עצמה וגם כדי להנות. אישה שרוקדת יותר בחופשיות, צוחקת בלי לדאוג ובלי להתבייש, שיודעת שהכוח תמיד נמצא בידיים שלה. הכוח לבחור, ולעשות. יצאתי משם עם ההבנה שאמנם כסף זה לא הכל בחיים, אבל עדיף לבכות במונית בדרך לים ולשתות שם איזה בלאדי מרי על ארוחת בוקר אחרי שסיימתי לנגב את הדמעות בשירותים - מאשר בדירת חדר קטנטנה ולדפוק את הראש בתקרה כי שכחת שאת לא מטר עשרים ובמבה.
הבנתי שלא משנה איזה תחביב אני רוצה לפתח, או מה אני רוצה ללמוד, או מה אני רוצה לעשות עם עצמי בתוך העולם המופלא שאנחנו חיים בו - המפתח שפותח הכי הרבה דלתות הוא כסף. למדתי שנחישות, התמדה וכוח רצון יכולים להביא אותי רק עד הסף, לא לפתוח את הדלת. הבנתי שהסיבה העיקרית שביליתי שנים על סף התקפי חרדה - היא כי לא יכולתי להניח בצד את העובדה שאין לי עתיד, שאני בחובות, שאני לא יכולה להרשות לעצמי את המכנסיים האלה לא משנה כמה שלי כבר בלויים, או כמה יש בנעליים שלי יותר חורים ממה שלגיטימי לאישה בגילי לנעול, או שאני צריכה לסרב לבילוי עם חברים בפעם המאה אלף, ושבפעם המאה אלף ואחת פשוט ימאס להם להזמין אותי בכלל.
ופתאום, כשבעיית הכסף נעלמה מהחיים שלי - נעשיתי רגועה. דווקא כשיכולתי להרשות לעצמי לקנות חצי חנות, בחרתי לעצמי רק את השרשרת שרציתי, רק את השמלה שאהבתי. לא עוד קניות אימפולסיביות שהתחרטתי עליהן אחר כך. לא עוד הצטברות חפצים שאין לי מה לעשות איתם.
פתאום היה לי זמן והייתה לי האפרות לכלות כמה דברים אני אוהבת לעשות. נרשמתי לכל מיני חוגים סתם כדי לנסות, התחלתי לצאת עם חברים. יכולתי לשבת בברים. זה היה הישג שכמעט גרם לי לבכות מאושר כל פעם שעשיתי אותו. יכולתי אפילו לשבת במסעדות, למרות שהיה לי אוכל בבית!
כולתי להרשות לעצמי לקנות דברים כי אני רוצה. לא כי אני צריכה.
גם התפיסה שלי את הגוף שלי השתנתה - רוב חיי הבוגרים הוא היה מעין איזה בלאגן מגעיל שנכפה עליי ושאני חייבת לסבול. ופתאום, ראיתי את הבנות האחרות, מיליון ואחד מבני גוף שונים. גבוהות, נמוכות, שחיפיות לרמת אנורקסיה, מלאות על גבול השמנות, חזה גדול, קטן, נפול, מזויף, אמיתי. ישבן שטוח, עגול, שרירי, חטוב, משופץ, עם סימני מתיחה. בהירות, כהות, מקועקעות או לא, עם כל סוגי השיער שאפשר לחשוב עליהם. וכולן עובדות, גברים בוהים בהערצה עיוורת וחרמנות בכולן [כל אחד במסגרת הטעם שלו כמובן], כולן יפות וסקסיות. ואיכשהו מאבק שלקח לי עשרות שנים נפתר בכמה חודשים. בלי שהתאמצתי, כאילו מעצמו. ידעתי מה הערך שלי, ולמרות שקל להתמכר למחמאות ולצומי שמקיף אותך כמו איזה כוכבנית הוליוודית סוג ג' ולתלות את הבטחון העצמי שלך רק בו - ידעתי שהיה שם משהו מעבר. משהו שיחזור ויגיח. והנה, אני שלמה עם הגוף שלי. 10 קילו יותר, או פחות, אני בסדר. וזה משהו שלא יכולתי לתאר לעצמי שאפשרי בכלל פעם, מי ידע...
האם היה לי קשה, מצלק, שובר, כואב, מתיש, רציתי לשרוף את המקום וכל מי שיושב בו ביחד עם כל ההנהלה והבנות מדי פעם? כן, ברור. אבל, דוגרי? אני יכולה להגיד את זה על רוב העבודות שיצא לי לעבוד בהן. אולי מלבד הנוכחית, וגם פה יש ימים מוצלחים יותר ופחות.
ההבדל היחיד, מבחינתי, הוא הרווח שיוצא לי. אני מוכנה לסבול בשביל 12 אלף בחודש, שנעשים ב3-4 ימי עבודה, כל אחד מהם של 5-12 שעות. אני לא מוכנה לסבול כל יום במשך 8 שעות בשביל שכר מינימום שלא מאפשר לי שום כיף בחיים. אני גם הראשונה להגיד שזו לא בחירה שתתאים לכל אחת, ולא ממניעים של צמצום תחרות. אני יודעת שעברתי בחיי דברים שאחרות ואחרים היו קמלים מהם. אני צמחתי. גם את העבודה במועדון לקחתי לאותו כיוון. למדתי את עצמי ואת העולם, למדתי את הגבולות של מה שנוח לי איתו ומה שאני אצטרך לתמחר גבוה יותר כדי שהוא ישתלם לי.
כי בסופו של יום, אני אעדיף רבע שעה של אי נוחות ועננת באסה של יום יומיים, על פני חודש של חרדה מירידת שכר הדירה שלי. אני אעדיף את זה בכל יום נתון.
למעשה, אני ממש רוצה חופשה לאחרונה. ויש לי חברה שעבדה איתי וגם דיברה על לחזור. תיכננו לחזור ביחד, לחסוך לחופשה בחול, אולי לעוד כמה פינוקים. שתינו צריכות חופשה, קצת לנוח מהיומיום, לראות עולם, לחזור עם כוחות מחודשים. היה יכול להיות נחמד. דיברנו ככה באוויר על לחזור בסופשבוע שלפני החג, לתפוס את כל מי שרצה לחגוג לפני שכל הגיהינום המשפחתי מתחיל.
אבל לא, עכשיו נצטרך לחסוך כמו אנשים נורמליים. לעבוד בעבודות סוג ז' תמורת שכר מינימום, לשרוף שעות יקרות שלא יחזרו בשביל מה? חופשה שנגיע אליה גמורות מעייפות? כן, להיט, ממש.
תנו לי להביא ביד לחמישה גברים שאני לא מכירה במשך רבע שעה, אני אסתדר בלי ההצלה שלכם, תודה רבה....
אז עכשיו קמה איזו חבורת אבירים על אופנועי-משטרה לבנים תלת-גלגליים והחליטו שהם צריכים להציל את הנסיכות היפות, העדינות והמשום-מה ממש אבל ממש טיפשות ממגדל השן שלהן. מולן יש דרקון שחור, קשקשיו מבהיקים באור מועדון-הלילה, נחיריו פולטים עשן כמו, טוב, מכונת עשן מגעילה כזאת שיש במועדונים. קוראים לדרקון הזה "זנות", ומרגע שהוא תופס אותך הוא מרעיל אותך בהבל הפה שלו ולא עוזב! הרי הזנות היא מעגל, איך אתם לא יודעים? מרגע שנכנסים זהו את שם, אין יציאה!
ועכשיו הגיעו האבירים, שברו לכולנו את המגדלים, השאירו אותנו ואת הילדים שלנו חסרי בית, את הבעלים ובני-הזוגשלנו עדיין בחובות, את החובות שלנו לא משולמים, את המשכנתא ואת החיסכון לעסק ריקים וכועסים כמו שאף דרקון לא יוכל לכעוס עלינו לעולם. וכשהתשלו על שכר לימוד יהיה אמור לרדת, הוא לא ירד. ויבוא טלפון מהאוניברסיטה, או מהפקולטה, או מהמכללה, ומהצד השני שלו יהיה קול אדיש שיגיד במילים נחמדות יותר את המסר שלא משתמע לשתי פנים:"זה עכשיו, או שאת עפה. את, וכל החלומות שלך על עתיד."
לא עדיף לא להרוס, תגידו לי?
לא עדיף לשאול לפני?
הרי יכולנו להגיד לכם שכן, לפעמים אנחנו רוכבות על הדרקון, ולפעמים גם ממש לא כיף לנו. אבל אין כמו הרגשת השחרור של לא להצטרך לקום בבוקר, ורחש הכנפיים שלו בזמן שאנחנו סופרות שטרות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.