יומנה של מורה
"ראיתי איך מערכת החינוך והחברה שוברות את רוחי ורוח חבריי. הילדים, ההורים, המנהלים, התקשורת - כולם עולבים בנו, מגחיכים, טופלים האשמות ומכים ללא רחם באנשים יומם בנוי משהייה אינסופית עם הילדים של כולנו. לא יודעת כמה עוד אוכל להמשיך • מונולוג של מורה.
זה לא שיר קינה ולא מכתב התנצלות. זה גם לא כתב אישום נגד אף אחד. זאת רק אני, שמבכה את החלום ואת שברו. החלום שלי ושל רבים מעמיתיי למקצוע.
כבר יותר מעשר שנים שאני מורה. מחנכת בבית ספר יסודי ובחטיבת ביניים, וגם מורה מקצועית לעברית ולמתמטיקה. אף פעם לא הייתי מורה טיפוסית. מעולם לא אהבתי את הדביקות של חדר המורים, את תחושת האחווה המזויפת ואת הפוליטיקות הקטנות, שמתפתחות כשקבוצה גדולה של אנשים נדחפת לעבוד יחד בעל כורחה. אבל למדתי לראות את היופי באנשים שבחרו להיות מורים.
בניגוד לתדמית המקובלת של המורה, שרק רוצה לסיים את יום עבודתו כדי לחזור בצהריים הביתה ולבלות שלושה חודשים בשנה על חשבון משלם המסים, אני דווקא נתקלתי באנשים טובים, חדורי מוטיבציה, חרוצים וחמים, שעובדים מתוך תחושה של שליחות אמיתית. פגשתי גם מורים לא ראויים, לא מקצועיים ונטולי אינטליגנציה רגשית, אבל אני מאמינה שהם עדיין המיעוט.
בשנים האחרונות ראיתי איך מערכת החינוך והחברה הישראלית שוברות את רוחי ואת רוח חבריי. ציבור המורים הוא היום ציבור מוכה ומושפל: הילדים, ההורים, המנהלים, התקשורת - כולם עולבים בנו, מגחיכים אותנו, טופלים האשמות ומכים ללא רחם באנשים שכל יומם בנוי משהייה אינסופית עם הילדים של כולנו.
ראיתי איך גם מורים חזקים וטובים נכנעים, בסופו של דבר, ועוזבים למקומות שבהם יוכלו להרגיש קצת פחות סמרטוטיים. ראיתי את הזן החדש שתופס את מקומם - מורים צעירים, שמגיעים מהמכללות ומהאוניברסיטאות, ומתגלים לא פעם כתוצר מעליב של המערכת.
הם יודעים לדקלם את הסיסמאות הנכונות - "למידה מבוססת פרויקטים", "חדשנות פדגוגית", "חשיבה מסדר גבוה" (מיומנויות חשיבה כמו פתרון בעיות, הסקת מסקנות וכדומה, כאילו עד היום לימדנו את הילדים לשחק דוקים), "למידה של המאה ה־21", ״קהילת לומדים״, ועוד אינסוף אופנות חינוכיות חולפות, שלמעשה אין מאחוריהן כלום. דווקא ״המורים של פעם״, אלה שלא מסתדרים עם הטכנולוגיה הנושפת בעורפם, התגלו כאנשים ערכיים ומקצועיים, שניסיונם נדחק לקרן זווית.
המורים החדשים לא יודעים דבר על הצרכים האמיתיים של הילדים. הם מגיעים לכיתה בלי שום יכולת להתמודד עם הקשיים ומוצאים את עצמם חסרי אונים וחסרי מענה. רובם נראים אבודים ועושים טעויות של מתחילים, כי בתוכניות להכשרת מורים לא לומדים איך לנהל כיתה עמוסה ומגוונת, שיש בה תלמידים עם קשיים רבים ועם בעיות התנהגותיות מורכבות. יש פער גדול בין ההתנסות המעשית הקצרה של הסטודנטים לבין המענה היומיומי שמורים נדרשים לתת בכיתה. מורים כאלה צריכים להיכנס למערכת בהדרגה, תוך כדי הנחיה קבועה ופיקוח מתמיד, אבל הם תמיד נזרקים היישר אל המים העמוקים - להיות מחנכים.
לפני כמה שנים פנתה אלי מורה צעירה בבקשה נואשת לעזרה. היתה לה כיתה מורכבת, עם תלמיד שהתנהג באלימות בגלל בעיות רגשיות. היא היתה חסרת אונים. כמעט בכל יום היא באה לכיתה שלי באמצע השיעור בבקשה שאסייע לה. לא תמיד הצלחתי לעזור לה. לפעמים שכנעתי את הילד לבוא לשבת בכיתה שלי ולצייר. לפעמים לא.
גם בכיתה שלי היו תלמידים אלימים שלא טופלו כראוי. באחד המקרים הקשים, ילד איבד שליטה ופגע בסייעת ובילדים אחרים. התקשרתי למזכירות וביקשתי שיבואו להרחיק אותו, אבל אף אחד לא בא.
גם ברשתות החברתיות ראיתי עשרות מורים שפונים לעזרה של קולגות. מורים חדשים בתפקיד שמבקשים עזרה מבעלי הניסיון, אחרי שלא הצליחו להשתלט על הכיתה או להתמודד עם ההורים. חלקם באמת לא מתאימים להוראה, ובמקום לגלות אחריות ופשוט לצאת מהמערכת, הם נשארים. זה הפתרון הכי קל, גם בשבילם וגם בשביל המנהל. בתוך שנתיים הם יקבלו קביעות, ואז כבר לא יהיה אפשר להזיז אותם מהמערכת. חלקם ישתפרו עם הזמן, חלקם ימשיכו להזיק לילדים במשך שנים.
אבל הם יהיו לויאליים למערכת. וזה מה שהמנהלים של היום אוהבים: מורים שיעשו הכל בלי להתלונן, ובלבד שכל התפקידים יהיו מאוישים. יש שקט תעשייתי, בית הספר יכול להתהדר בסיסמאות שהופכות אותו לעדכני, הפיקוח שמח, ההורים מרוצים, עוד שנה עברה.
מסע הייסורים השנתי שלי מתחיל כבר בדקה הראשונה של שנת הלימודים, כשאני עומדת בפתח הכיתה. לעולם יישבו שם 35 תלמידים, שלכל אחד מהם סנטימטרים ספורים של מרחב אישי. לעולם הם לא יחכו לי בשקט, אלא ישתוללו כאילו לא נשמע צלצול. הם יודעים שאף אחד לא יעשה להם כלום, זה בסדר. המורה יחכה.
האמת - הם לא אשמים. הם תוצר של הורות חלשה ומבוהלת. הורות שאין בה סנקציות, שבה הילד שולט בהוריו ביד רמה ולומד לדרוש כל מה שהוא רוצה, ברגע שהוא רוצה. עכשיו דמיינו 40 כאלה בכיתה. כל אחד רוצה משהו אחר וזקוק למשהו אחר: אחד צועק, אחד מדבר בלי סוף, אחד בוהה בחלל, אחד צוחק על חבריו.
פעם אפשר היה לעצור את זה, להטיל סנקציות - להרחיק, לזמן את ההורים, ובמקרים קיצוניים, אפילו להוציא את הילד למסגרת אחרת. היום כבר לא. למורה אין כוח ואין כלים. כדי להפעיל סנקציות צריך לעמוד בשורה של דרישות מחמירות - למשל, תיעוד של התנהגות הילד לאורך זמן - כדי שאפשר יהיה להציג את ההתרחשויות בבית הדין של ההורים.
כבר היה לי תלמיד אלים שהרחקתי ליום אחד, ולמחרת שלחו אותו ההורים לבית הספר כאילו לא קרה דבר. המנהלת הכניסה אותו לכיתה אחרת.
היו לי תלמידים חצופים, שהוצאתי מהכיתה כדי שיירגעו בכיתה אחרת, וכעבור דקות אחדות הם הוחזרו לכיתה על ידי המנהלת והמשיכו להפריע לכולם בשיעור. את אחד מהם היא אפילו כיבדה בסוכריות ושאלה, לנגד עיניי, "במה לדעתך המורה טעתה?" אחר כך היא הסבירה לי שתפקידי ״להכיל״ את התלמיד. ובמילים אחרות, תשתקי ותני להם לעשות מה שהם רוצים.
מורים רבים סופגים עלבונות והשפלות מתלמידים על בסיס קבוע. תלמיד אחד קרא לי "זונה", כי העזתי להרחיק אותו לכיתה אחרת אחרי שקילל ילדה. ילדה בכיתה ג׳ אמרה לי שהיא לא מתכוונת לעשות את המשימה שנתתי, כי אמא שלה מרשה לה לא לעבוד בכיתה.
ילדה בכיתה ז׳ סירבה למסור לי את הטלפון הנייד שלה, אחרי שראיתי אותה מסמסת באמצע השיעור. כמה מורות בבית הספר הוכו על ידי תלמידים כמה פעמים, ואפילו מנהלת בית הספר ספגה מכות. התלמיד, שסובל מבעיות התנהגותיות, חזר לבית הספר אחרי יומיים.
במקרה אחד החליטה כיתה שלמה לעשות חרם על מורה. הילדים סירבו ללמוד איתה - הפריעו בשיעור, לא הוציאו את הספרים בצורה מופגנת, לא ביצעו את המשימות, ולעגו למורה לאורך השיעור. אחר כך הם כתבו נגדה עצומה והגישו אותה להנהלת בית הספר. ההורים זומנו למנהלת והילדים ננזפו, אבל אף אחד מהם לא ממש נענש. עד סוף השנה הם המשיכו להפריע למורה ולקלל אותה מאחורי גבה. במקרה אחר ראיתי בווטסאפ הכיתתי דברי נאצה שכתבו הילדים על מורה מקצועית. בין היתר, הם ייחלו למותה.
חלק מהילדים האלימים שפגשתי סובלים מקשיים אובייקטיביים וזקוקים לטיפול, אבל הוריהם לא משתפים פעולה. בית הספר נאלץ לספוג את ההתנהגות שלהם, וחבריהם לכיתה סובלים מהם עד סוף השנה. גם הם עצמם סובלים.
באחד הימים פנה אלי תלמיד צעיר וביקש להתקשר להוריו מהטלפון הנייד שלי. ביקשתי ממנו שייגש למזכירות בית הספר ויתקשר משם, אבל הוא התעקש ולא הבין מה הבעיה בבקשה שלו. אחר הצהריים התקשרו אלי הוריו של הילד, וגם הם לא הבינו מה הבעיה: זה נראה להם לגמרי טבעי שבנם ישתמש בטלפון הפרטי שלי.
הילדים של היום הם חכמים ומודעים ובקיאים בטכנולוגיה, אבל יותר מכל, הם נטולי יראת כבוד. הם מבינים הכל, אבל לא יודעים מהי התנהגות מוסרית בסיסית. אין בהם כבוד ואין בהם פחד. הם יודעים שאפשר לעבור על כל חוק ולהישאר בחיים. לא כולם כאלה, כמובן, אבל יש מספיק כדי שכולם יסבלו.
לא מפתיע אותי שהם לא יודעים לכתוב כמו שצריך, מתבטאים בעילגות וחסרים כישורים מתמטיים בסיסיים. כי כדי ללמוד ולצבור ידע צריך לעבוד קשה - לשנן, לזכור, לתרגל. וכשאסור לפגוע בנפשם הרכה ולדרוש מהם להשתמש בכלים הללו - הם גדלים להיות שטחיים. ילדי אינסטנט, שצמודים לסלולרי ולאינסטגרם ועושים כל שביכולתם כדי לא להתעמק ולא להתאמץ.
ההורים הם הצלע השלישית במשולש. בינינו לבינם יש מערכת יחסים אמביוולנטית. מצד אחד, אנחנו בעצמנו הורים, ולא פעם אנחנו נוכחים בעצמנו בעוולות של מערכת החינוך בבתי הספר של ילדינו. מצד שני, ההורים הפכו היום למוקד הכוח האמיתי. בהינף מקלדת הם יכולים לא רק לסיים את עבודתו של מורה, אלא גם לפגוע אנושות בשמו הטוב. לא צריך יותר מהודעה אחת בווטסאפ על "המורה האיום הזה" כדי להרוס את חייו של המורה.
ברור לי שילדים חייבים הגנה, ושהגנת ההורים היא טבעית, ולעיתים הכרחית. אבל לצד הורים חמים, תומכים ומעריכים, אפשר למצוא היום רבים שעסוקים ללא הרף ברדיפה מתמדת של המורים. הם מתקשרים בכל שעה שהם מוצאים לנכון (באחד מערבי שישי התקשרה אלי אמא כדי לשאול מה היו שיעורי הבית); מטרידים באינסוף אי־מיילים והודעות ווטסאפ שונות ומשונות ודורשים מענה מיידי (למשל - "תודיעי לילד שיחזור לסבתא בסוף הלימודים"); אורבים למורים בכניסה לבית הספר בבוקר או בסוף היום; והכי חשוב - אם הם לא נענים מייד, הם פונים להנהלה, שם בדרך כלל ימצאו אוזן קשבת. רק במקרים נדירים יציבו המנהלים גבול ברור ויגנו על המורים. לרוב הם יבקשו מהמורה ״להבין״ ו״להכיל״.
ההורים הם כוח. הכוח הזה יכול להיות נפלא, והוא יכול להיות קטלני. יש הורים שתורמים המון לבית הספר - בארגון אירועים, בחלוקת ספרי לימוד, בשיפור החזות החיצונית, ועוד. אבל יש כאלה שסבורים שהם יודעים טוב יותר מה צריך ללמד, איך צריך ללמד, ואיך נכון לנהל את בית הספר. ראיתי מנהלים ומורים יוצאים מישיבות של ועד ההורים המוסדי בשן ועין, מותשים ומיואשים אחרי שעות של דיונים על כל דבר אפשרי - כולל אילו פעילויות יש לקיים, מה תכלול מסיבת הסיום, וגם מה מוכרים במזנון.
אבוי למורה שדורש מתלמידיו מאמץ כלשהו. ההורים סופרים את דפי העבודה ומתלוננים על כל דף שנראה להם מיותר. אם הכמות לא תפחת, הם לא יהססו להתלונן אצל המנהלת, ובדרך אולי גם לעשות למורה שיימינג ברשתות החברתיות. הילדים יודעים את זה, וחוגגים. כמו שאמרה לי פעם תלמידה: ״אמא שלי אמרה לי שאני יכולה להשתמש בטלפון בשיעור, ואם תענישי אותי, היא תבטל את העונש״.
גם המורים זקוקים להגנה מפני הורים מטרידים ואלימים. בשנים האחרונות נתקלתי בהורים שצעקו ואיימו על המורים בבית הספר שלי. אמא אחת הודיעה לי שתבוא לכיתה לצעוק עלי מול כל הילדים, משום שהענשתי את בנה שנהג באלימות. באחד הימים ראיתי הורה מתפרץ לחדר המנהלת וצועק עליה בהתקף זעם. רק כפסע היה בינו לבין פגיעה פיזית. מובן שאף אחד לא עשה דבר כדי להרחיק אותו.
הגדילה לעשות אמא שנכנסה לבית הספר כדי לאיים על ילד אחר שהיה מסוכסך עם בנה. כשאחת המורות הודיעה לה שהיא לא תוכל עוד להיכנס לבית הספר ללא ליווי של מורה, היא איימה להתלונן עליה בפני המפקחת.
כל מורה נדרש למלא בבית הספר כמה תפקידים, לרוב בעבור תגמול זניח. בניגוד למה שמקובל לחשוב, עבודתו ממשיכה הרבה אחרי שיום הלימודים הסתיים וגם במהלך החופשות, שכולם כל כך מבקשים לגזול מהמורים. חופשות שהן הכרחיות כדי למנוע שחיקה וכדי לאפשר למורים להתאושש מהשנה המורכבת, וגם כדי ללמוד ולהתחדש.
בבתי הספר היסודיים, ולעיתים גם בחטיבות, המצב גרוע במיוחד. המחסור התמידי במחנכים ובמורים מקצועיים מאלץ את המנהלים לאייש את התפקידים בכל הבא ליד. מורים חדשים נאלצים לקבל תפקידי מחנך עוד לפני שכף רגלם דרכה בְכיתה. הם רואים בכך אתגר ועושים ככל יכולתם, אבל בלי כלים מתאימים, הסיכוי להצליח קלוש. את המחיר משלמים הילדים, וגם המורים, שיספגו בהמשך את הביקורת מההורים. רק מעטים מהם, אם בכלל, יודו שהתפקיד גדול עליהם, שאין להם עדיין את הכלים הדרושים.
ראיתי מורָה לתנ״ך שנשלחה ללמד מדעים. ראיתי מורֶה לחינוך גופני שמלמד תרבות ישראל. לאף אחד לא היה אכפת שהם כלל לא מכירים את החומר, ושהילדים לומדים שטויות רוב הזמן.
גם ממני ביקשו בעבר ללמד מקצועות שלא היו בתחום ההתמחות שלי. אחרי שנה אחת הצבתי גבול ברור והודעתי שאני לא מוכנה לכך. יכולתי להרשות לעצמי לסרב, כי היתה לי קביעות. אז נתנו את התפקיד למורה חדשה, שלא יכלה לסרב. ליבי ליבי על הילדים שנאלצים ללמוד בצורה כזאת.
אחר כך מרננים ההורים על "המורה הסתומה", שלא יודעת בכלל מה היא מלמדת. כי כיף לצחוק על מורים. והמנהלים יקשיבו להם ויעשו הכל כדי לרצות אותם, לפעמים גם במחיר של הקרבת המורה האומלל, שרק רצה הזדמנות ולא ידע למה הוא נכנס.
על כל אלה צריך להוסיף את מחדלי המערכת, שרוב המורים כבר למדו להשלים איתם בלי להתלונן. החום בכיתות בלתי נסבל, כי בדרך כלל המזגנים ישנים ולא באמת מקררים. כל סוגי הציוד חסרים בקביעות: טושים ללוח, דפי ניילון, בריסטולים, כלי כתיבה, דפים. לא פעם מצאתי את עצמי קונה מכספי ציוד ועזרי למידה. מובן שאף אחד מעולם לא החזיר לי את הכסף.
לצלם אפשר רק במשורה, במכונת הצילום הבודדת שנמצאת במזכירות (ולא עובדת חצי מהזמן), ורק באישור המנהל. כי צילומים זה יקר. אז כמעט בלתי אפשרי לשכפל דפי עבודה, ואין ברירה אלא לכתוב הכל על הלוח. כמה מעניין יכול להיות שיעור שחצי ממנו מוקדש להעתקה מהלוח?
אם שפר עלייך גורלך, יהיה בכיתה שלך מחשב אחד. אולי יהיה גם מקרן. האינטרנט לא יעבוד, כי התשתיות גרועות, ובבתי ספר רבים אין אנשי מחשבים שיודעים לתת מענה מהיר. כשיש תקלה, יכולים לחלוף אפילו שבועיים תמימים עד שהיא תתוקן.
עם השכר העלוב כבר השלמנו מזמן. תוכנית "אופק חדש" היתה אמורה לשנות את המצב, אבל גם אחריה, מורה עם 14 שנות ותק מקבל בין 7,000 ל־8,000 שקלים ברוטו למשרה מלאה. רוב המורים לא מגיעים למשרה מלאה, כי אין מספיק שעות להציע להם. אילו הייתי הולכת להיות עוזרת בית ועובדת חמישה ימים בשבוע, הייתי מרוויחה יותר.
ממה שאני רואה בבית הספר שבו אני עובדת, "אופק חדש" נחלה כישלון חרוץ. למורים נוספו שעות עבודה רבות, בלי תנאים סוציאליים מינימליים. ההבטחה להפחית את מספר התלמידים בכיתה התאיידה, ו"מרחבי העבודה האישיים" שהובטחו למורים נשארו בגדר חלום.
למורים בבתי הספר היסודיים נוספו שעות לימוד פרונטליות לעומת חבריהם בחטיבה, וכך יכולה מורה למצוא את עצמה עומדת על הרגליים מ־8 בבוקר עד 3 אחרי הצהריים. לאורך יום העבודה יש רק הפסקות ספורות, שבהן נדרשים המורים לעשות תורנויות או לטפל בעניינים שונים של הילדים. לאכול כמעט אין זמן, ובניגוד לתלמידים, אי אפשר ללכת לשירותים באמצע השיעור, כי אי אפשר להשאיר כיתה בלי השגחה.
את "שעות השהייה" שנוספו (שבהן נדרשים המורים לשהות בבית הספר מעבר לשעות הלימוד - למשל, לצורך בדיקת בחינות) מיהרו המנהלים לנצל לטובת ישיבות אינסופיות ומילויי מקום. כך שאין באמת אפשרות לסיים את העבודה בבית הספר, וחלק נכבד ממנה נמשך בבית.
כדי לקבל תוספת שכר זעומה חייבים המורים להשתתף בכל שנה, על חשבונם, בהשתלמויות של 60 שעות, על פי מתווה שמשרד החינוך מאשר מראש - לאו דווקא לפי מה שהמורה רוצה ואוהב. בין דרגה לדרגה חייבות לחלוף שלוש שנים, ולאחרונה נוספה גזירה חדשה - אי אפשר לעלות בדרגה בלי הערכת מנהל והערכת עמיתים למקצוע.
חלק מהמורים עדיין עובדים בתנאים של עובדי קבלן, מפוטרים מדי שנה, ולא מקבלים שכר בחופשות כמו עמיתיהם, שמועסקים דרך משרד החינוך.
רבים מחבריי בבית הספר עובדים בעבודות נוספות כדי להשלים הכנסה. לפעמים כמורים פרטיים בשעות אחר הצהריים, ולפעמים בעבודות אחרות. יש מורות שעובדות במשק בית, יש כאלו שמשלימות הכנסה במלצרות.
למנהלים אין ממש יכולת לשנות את המצב. הם עסוקים כל הזמן בריצוי של ההורים ושל הפיקוח, כלומר, בפוליטיקה. לכן הם מאמצים בשמחה כל אופנה חינוכית ומטילים על הצוות עבודות נוספות, מיותרות ומתישות, רק כדי לשאת חן בעיני הממונים וכדי לשמר את מעמדם ולשמור על כיסאם.
״נִראוּת״ היא המנטרה החדשה במערכת: לא חשוב מה עושים, העיקר שייראה טוב. כדי שתהיה נִראוּת, צריך לייצר זוהר כל הזמן. היום כבר לא די בשם "בית ספר", עדיף ״בית חינוך״, אבל לא סתם: ירוק, טכנולוגי, מנהיגותי. המורים נדרשים לכלות את שעותיהם במטלות שיווקיות - לעדכן את ההורים בכל פעילות, קטנה כגדולה ("השבוע יצאנו לשתול פרחי נייר ממוחזרים למען ילדים מעוטי יכולת בפריפריה"); להכין תוכנית שבועית; לצלם את הילדים בכל רגע נתון, כדי להציג באתר בית הספר.
אז יש שבוע חינוך גופני ושבוע מתמטיקה ושבוע פורים ושבוע אמנויות ו"ימי שיא" וטקסים, ובתוך כל הקקופוניה הזאת אמורים הילדים - שגם כך אין להם יותר מדי קשב - ללמוד. בכל רגע נתון מתרוצצים ילדים מחזרה א' לחזרה ב', כדי שהמנהל יוכל להראות להורים ולמפקחים כמה יפה לומדים בבית הספר שלו, אולי גם לקבל איזה אות הצטיינות או עוד קצת תקציבים.
בשנים האחרונות עקבתי אחרי ההיעדרויות של הילדים בגלל אירועים וטקסים וגיליתי שהיו תלמידים שנעדרו במצטבר מ־50 אחוזים מהשיעורים החשובים דוגמת מתמטיקה, אנגלית ועברית. המורים לא שמו לב, ההורים לא ידעו, אבל כולם מחאו כפיים בטקס. אחר כך נאלצו הילדים ללכת לשיעורים פרטיים, כדי להשלים את החומר.
חלק מהמנהלים מנצלים את כוחם כדי להטיל מורא על המורים. חלקם מתעמרים ממש, ואז נשארים המורים חסרי כל הגנה. ארגוני המורים הרי מייצגים גם את המנהלים, בניגוד עניינים בולט. המנהלים הטובים הולכים ומתמעטים, בדיוק כמו הזן הנכחד של המורים הטובים.
מעגל האימה שנוצר לא מושך למקצוע כוח אדם איכותי. כשסף הקבלה לאוניברסיטאות ולמכללות עומד על ציון 480 בפסיכומטרי, ועם שכר כל כך נמוך ותנאי עבודה קשים, אי אפשר לצפות שיגיעו למערכת הטובים ביותר. למה שאנשים מוצלחים, שמכבדים את עצמם, ירצו להיכנס למעגל הזה?
אל כל התענוג הזה אפשר להוסיף את הרדיפה התקשורתית. כלי התקשורת כאילו שמו להם למטרה להטריד את המורים בלי הפסקה, והפכו לחלק בלתי נפרד ממנגנון ההסתה המתמשך נגד מורים. ברור שביקורת היא חיונית וחשובה, אבל בשנים האחרונות היא הפכה לציד מכשפות.
למורים אין שום דרך להגן על עצמם. נאסר עליהם להתראיין, והם לא יכולים להגיב להאשמות קשות ובוטות שמועלות נגדם. כך הופכת העבודה העיתונאית לקלה במיוחד. אחרי כל כתבה כזאת רואים עלייה באלימות נגד מורים. בחברה מוסתת ואלימה לא צריך יותר מזה. בעל זבוב זה כאן, במסך שלנו.
כן, יש גם מורים לא מוצלחים. לא אמפתיים, לא קשובים, לא אכפתיים. מורים שאין בהם את האהבה הבסיסית לילדים, כי אהבה בעיניי זה הדבר הכי חשוב, אפילו יותר ממקצועיות. מורה שיש בו אהבה לילדים, גם אם אינו הכי מקצועי, ייתן להם הרבה יותר כלים לחיים מאשר מורה נטול רגש, גם אם הוא מקצוען.
נתקלתי במורים שראו תלמידים סובלים ולא נקפו אצבע כדי לעזור להם. נתקלתי במורות ששאלו אותי "מה זה מעניין אותך?" או "למה כל כך אכפת לך?" אחת אפילו העירה לי שמשום שאכפת לי כל כך, זה יוצר סטנדרטים חדשים בבית הספר.
ראיתי גם עשרות מורים עילגים, חסרי השכלה כללית בסיסית, וולגריים ורדודים. רבים מהם, ובהם גם מנהלים, כותבים מכתבים והודעות להורים בשגיאות כתיב. כשראיתי את זה, לא ידעתי איפה לקבור את עצמי מרוב בושה. כך נוצר למורים שם רע אצל התלמידים, אצל הוריהם, וגם בתקשורת. ציבור המורים כולו משלם את המחיר על התפוחים הרקובים האלה.
ובכל זאת, אני מוצאת את עצמי אוהבת את העבודה שלי בכל שנה מחדש. סולחת גם לתלמידים שהתחצפו, וגם לאלה שמקשים עלי ללמד. שומרת עליהם ודואגת להם, ולרוב שומרת איתם על קשר גם לאחר שהם עוברים לתחנה הבאה בחייהם. מרגיעה את ההורים ככל האפשר, ומנסה למצוא שביל ביניים בתוך הטירוף.
אני חוזרת בכל שנה, מקווה שהפעם זה יהיה אחרת, ומגלה בכל פעם מחדש ששום דבר מהותי לא השתנה. שאף אחד לא ישמור עלי ועל כבודי, אף אחד לא יעריך ואף אחד לא יקל. העבודה נעשית קשה ומעייפת יותר משנה לשנה, ותחושת ההשפלה כבדה מנשוא.
אני לא יודעת כמה זמן עוד אוכל להמשיך. אני נשארת מתוך תחושה של שליחות, ומתפללת שיגיע הרגע שבו כולם יבינו שהנזק שנעשה בשנים האחרונות לתדמית המורה פוגע בחברה כולה ומייצר דורות של אנשים בורים ורדודים, חסרי אחריות, חסרי אמפתיה, חסרי כבוד לסמכות ולחוקים. אי אפשר לצפות למשהו אחר מילדים שרואים מדי יום את הרדיפה הכללית של אנשים שהם אמורים לכבד וללמוד מהם. את המחיר אנחנו כבר משלמים.
"ראיתי איך מערכת החינוך והחברה שוברות את רוחי ורוח חבריי. הילדים, ההורים, המנהלים, התקשורת - כולם עולבים בנו, מגחיכים, טופלים האשמות ומכים ללא רחם באנשים יומם בנוי משהייה אינסופית עם הילדים של כולנו. לא יודעת כמה עוד אוכל להמשיך • מונולוג של מורה.
זה לא שיר קינה ולא מכתב התנצלות. זה גם לא כתב אישום נגד אף אחד. זאת רק אני, שמבכה את החלום ואת שברו. החלום שלי ושל רבים מעמיתיי למקצוע.
כבר יותר מעשר שנים שאני מורה. מחנכת בבית ספר יסודי ובחטיבת ביניים, וגם מורה מקצועית לעברית ולמתמטיקה. אף פעם לא הייתי מורה טיפוסית. מעולם לא אהבתי את הדביקות של חדר המורים, את תחושת האחווה המזויפת ואת הפוליטיקות הקטנות, שמתפתחות כשקבוצה גדולה של אנשים נדחפת לעבוד יחד בעל כורחה. אבל למדתי לראות את היופי באנשים שבחרו להיות מורים.
בניגוד לתדמית המקובלת של המורה, שרק רוצה לסיים את יום עבודתו כדי לחזור בצהריים הביתה ולבלות שלושה חודשים בשנה על חשבון משלם המסים, אני דווקא נתקלתי באנשים טובים, חדורי מוטיבציה, חרוצים וחמים, שעובדים מתוך תחושה של שליחות אמיתית. פגשתי גם מורים לא ראויים, לא מקצועיים ונטולי אינטליגנציה רגשית, אבל אני מאמינה שהם עדיין המיעוט.
בשנים האחרונות ראיתי איך מערכת החינוך והחברה הישראלית שוברות את רוחי ואת רוח חבריי. ציבור המורים הוא היום ציבור מוכה ומושפל: הילדים, ההורים, המנהלים, התקשורת - כולם עולבים בנו, מגחיכים אותנו, טופלים האשמות ומכים ללא רחם באנשים שכל יומם בנוי משהייה אינסופית עם הילדים של כולנו.
ראיתי איך גם מורים חזקים וטובים נכנעים, בסופו של דבר, ועוזבים למקומות שבהם יוכלו להרגיש קצת פחות סמרטוטיים. ראיתי את הזן החדש שתופס את מקומם - מורים צעירים, שמגיעים מהמכללות ומהאוניברסיטאות, ומתגלים לא פעם כתוצר מעליב של המערכת.
הם יודעים לדקלם את הסיסמאות הנכונות - "למידה מבוססת פרויקטים", "חדשנות פדגוגית", "חשיבה מסדר גבוה" (מיומנויות חשיבה כמו פתרון בעיות, הסקת מסקנות וכדומה, כאילו עד היום לימדנו את הילדים לשחק דוקים), "למידה של המאה ה־21", ״קהילת לומדים״, ועוד אינסוף אופנות חינוכיות חולפות, שלמעשה אין מאחוריהן כלום. דווקא ״המורים של פעם״, אלה שלא מסתדרים עם הטכנולוגיה הנושפת בעורפם, התגלו כאנשים ערכיים ומקצועיים, שניסיונם נדחק לקרן זווית.
המורים החדשים לא יודעים דבר על הצרכים האמיתיים של הילדים. הם מגיעים לכיתה בלי שום יכולת להתמודד עם הקשיים ומוצאים את עצמם חסרי אונים וחסרי מענה. רובם נראים אבודים ועושים טעויות של מתחילים, כי בתוכניות להכשרת מורים לא לומדים איך לנהל כיתה עמוסה ומגוונת, שיש בה תלמידים עם קשיים רבים ועם בעיות התנהגותיות מורכבות. יש פער גדול בין ההתנסות המעשית הקצרה של הסטודנטים לבין המענה היומיומי שמורים נדרשים לתת בכיתה. מורים כאלה צריכים להיכנס למערכת בהדרגה, תוך כדי הנחיה קבועה ופיקוח מתמיד, אבל הם תמיד נזרקים היישר אל המים העמוקים - להיות מחנכים.
לפני כמה שנים פנתה אלי מורה צעירה בבקשה נואשת לעזרה. היתה לה כיתה מורכבת, עם תלמיד שהתנהג באלימות בגלל בעיות רגשיות. היא היתה חסרת אונים. כמעט בכל יום היא באה לכיתה שלי באמצע השיעור בבקשה שאסייע לה. לא תמיד הצלחתי לעזור לה. לפעמים שכנעתי את הילד לבוא לשבת בכיתה שלי ולצייר. לפעמים לא.
גם בכיתה שלי היו תלמידים אלימים שלא טופלו כראוי. באחד המקרים הקשים, ילד איבד שליטה ופגע בסייעת ובילדים אחרים. התקשרתי למזכירות וביקשתי שיבואו להרחיק אותו, אבל אף אחד לא בא.
גם ברשתות החברתיות ראיתי עשרות מורים שפונים לעזרה של קולגות. מורים חדשים בתפקיד שמבקשים עזרה מבעלי הניסיון, אחרי שלא הצליחו להשתלט על הכיתה או להתמודד עם ההורים. חלקם באמת לא מתאימים להוראה, ובמקום לגלות אחריות ופשוט לצאת מהמערכת, הם נשארים. זה הפתרון הכי קל, גם בשבילם וגם בשביל המנהל. בתוך שנתיים הם יקבלו קביעות, ואז כבר לא יהיה אפשר להזיז אותם מהמערכת. חלקם ישתפרו עם הזמן, חלקם ימשיכו להזיק לילדים במשך שנים.
אבל הם יהיו לויאליים למערכת. וזה מה שהמנהלים של היום אוהבים: מורים שיעשו הכל בלי להתלונן, ובלבד שכל התפקידים יהיו מאוישים. יש שקט תעשייתי, בית הספר יכול להתהדר בסיסמאות שהופכות אותו לעדכני, הפיקוח שמח, ההורים מרוצים, עוד שנה עברה.
מסע הייסורים השנתי שלי מתחיל כבר בדקה הראשונה של שנת הלימודים, כשאני עומדת בפתח הכיתה. לעולם יישבו שם 35 תלמידים, שלכל אחד מהם סנטימטרים ספורים של מרחב אישי. לעולם הם לא יחכו לי בשקט, אלא ישתוללו כאילו לא נשמע צלצול. הם יודעים שאף אחד לא יעשה להם כלום, זה בסדר. המורה יחכה.
האמת - הם לא אשמים. הם תוצר של הורות חלשה ומבוהלת. הורות שאין בה סנקציות, שבה הילד שולט בהוריו ביד רמה ולומד לדרוש כל מה שהוא רוצה, ברגע שהוא רוצה. עכשיו דמיינו 40 כאלה בכיתה. כל אחד רוצה משהו אחר וזקוק למשהו אחר: אחד צועק, אחד מדבר בלי סוף, אחד בוהה בחלל, אחד צוחק על חבריו.
פעם אפשר היה לעצור את זה, להטיל סנקציות - להרחיק, לזמן את ההורים, ובמקרים קיצוניים, אפילו להוציא את הילד למסגרת אחרת. היום כבר לא. למורה אין כוח ואין כלים. כדי להפעיל סנקציות צריך לעמוד בשורה של דרישות מחמירות - למשל, תיעוד של התנהגות הילד לאורך זמן - כדי שאפשר יהיה להציג את ההתרחשויות בבית הדין של ההורים.
כבר היה לי תלמיד אלים שהרחקתי ליום אחד, ולמחרת שלחו אותו ההורים לבית הספר כאילו לא קרה דבר. המנהלת הכניסה אותו לכיתה אחרת.
היו לי תלמידים חצופים, שהוצאתי מהכיתה כדי שיירגעו בכיתה אחרת, וכעבור דקות אחדות הם הוחזרו לכיתה על ידי המנהלת והמשיכו להפריע לכולם בשיעור. את אחד מהם היא אפילו כיבדה בסוכריות ושאלה, לנגד עיניי, "במה לדעתך המורה טעתה?" אחר כך היא הסבירה לי שתפקידי ״להכיל״ את התלמיד. ובמילים אחרות, תשתקי ותני להם לעשות מה שהם רוצים.
מורים רבים סופגים עלבונות והשפלות מתלמידים על בסיס קבוע. תלמיד אחד קרא לי "זונה", כי העזתי להרחיק אותו לכיתה אחרת אחרי שקילל ילדה. ילדה בכיתה ג׳ אמרה לי שהיא לא מתכוונת לעשות את המשימה שנתתי, כי אמא שלה מרשה לה לא לעבוד בכיתה.
ילדה בכיתה ז׳ סירבה למסור לי את הטלפון הנייד שלה, אחרי שראיתי אותה מסמסת באמצע השיעור. כמה מורות בבית הספר הוכו על ידי תלמידים כמה פעמים, ואפילו מנהלת בית הספר ספגה מכות. התלמיד, שסובל מבעיות התנהגותיות, חזר לבית הספר אחרי יומיים.
במקרה אחד החליטה כיתה שלמה לעשות חרם על מורה. הילדים סירבו ללמוד איתה - הפריעו בשיעור, לא הוציאו את הספרים בצורה מופגנת, לא ביצעו את המשימות, ולעגו למורה לאורך השיעור. אחר כך הם כתבו נגדה עצומה והגישו אותה להנהלת בית הספר. ההורים זומנו למנהלת והילדים ננזפו, אבל אף אחד מהם לא ממש נענש. עד סוף השנה הם המשיכו להפריע למורה ולקלל אותה מאחורי גבה. במקרה אחר ראיתי בווטסאפ הכיתתי דברי נאצה שכתבו הילדים על מורה מקצועית. בין היתר, הם ייחלו למותה.
חלק מהילדים האלימים שפגשתי סובלים מקשיים אובייקטיביים וזקוקים לטיפול, אבל הוריהם לא משתפים פעולה. בית הספר נאלץ לספוג את ההתנהגות שלהם, וחבריהם לכיתה סובלים מהם עד סוף השנה. גם הם עצמם סובלים.
באחד הימים פנה אלי תלמיד צעיר וביקש להתקשר להוריו מהטלפון הנייד שלי. ביקשתי ממנו שייגש למזכירות בית הספר ויתקשר משם, אבל הוא התעקש ולא הבין מה הבעיה בבקשה שלו. אחר הצהריים התקשרו אלי הוריו של הילד, וגם הם לא הבינו מה הבעיה: זה נראה להם לגמרי טבעי שבנם ישתמש בטלפון הפרטי שלי.
הילדים של היום הם חכמים ומודעים ובקיאים בטכנולוגיה, אבל יותר מכל, הם נטולי יראת כבוד. הם מבינים הכל, אבל לא יודעים מהי התנהגות מוסרית בסיסית. אין בהם כבוד ואין בהם פחד. הם יודעים שאפשר לעבור על כל חוק ולהישאר בחיים. לא כולם כאלה, כמובן, אבל יש מספיק כדי שכולם יסבלו.
לא מפתיע אותי שהם לא יודעים לכתוב כמו שצריך, מתבטאים בעילגות וחסרים כישורים מתמטיים בסיסיים. כי כדי ללמוד ולצבור ידע צריך לעבוד קשה - לשנן, לזכור, לתרגל. וכשאסור לפגוע בנפשם הרכה ולדרוש מהם להשתמש בכלים הללו - הם גדלים להיות שטחיים. ילדי אינסטנט, שצמודים לסלולרי ולאינסטגרם ועושים כל שביכולתם כדי לא להתעמק ולא להתאמץ.
ההורים הם הצלע השלישית במשולש. בינינו לבינם יש מערכת יחסים אמביוולנטית. מצד אחד, אנחנו בעצמנו הורים, ולא פעם אנחנו נוכחים בעצמנו בעוולות של מערכת החינוך בבתי הספר של ילדינו. מצד שני, ההורים הפכו היום למוקד הכוח האמיתי. בהינף מקלדת הם יכולים לא רק לסיים את עבודתו של מורה, אלא גם לפגוע אנושות בשמו הטוב. לא צריך יותר מהודעה אחת בווטסאפ על "המורה האיום הזה" כדי להרוס את חייו של המורה.
ברור לי שילדים חייבים הגנה, ושהגנת ההורים היא טבעית, ולעיתים הכרחית. אבל לצד הורים חמים, תומכים ומעריכים, אפשר למצוא היום רבים שעסוקים ללא הרף ברדיפה מתמדת של המורים. הם מתקשרים בכל שעה שהם מוצאים לנכון (באחד מערבי שישי התקשרה אלי אמא כדי לשאול מה היו שיעורי הבית); מטרידים באינסוף אי־מיילים והודעות ווטסאפ שונות ומשונות ודורשים מענה מיידי (למשל - "תודיעי לילד שיחזור לסבתא בסוף הלימודים"); אורבים למורים בכניסה לבית הספר בבוקר או בסוף היום; והכי חשוב - אם הם לא נענים מייד, הם פונים להנהלה, שם בדרך כלל ימצאו אוזן קשבת. רק במקרים נדירים יציבו המנהלים גבול ברור ויגנו על המורים. לרוב הם יבקשו מהמורה ״להבין״ ו״להכיל״.
ההורים הם כוח. הכוח הזה יכול להיות נפלא, והוא יכול להיות קטלני. יש הורים שתורמים המון לבית הספר - בארגון אירועים, בחלוקת ספרי לימוד, בשיפור החזות החיצונית, ועוד. אבל יש כאלה שסבורים שהם יודעים טוב יותר מה צריך ללמד, איך צריך ללמד, ואיך נכון לנהל את בית הספר. ראיתי מנהלים ומורים יוצאים מישיבות של ועד ההורים המוסדי בשן ועין, מותשים ומיואשים אחרי שעות של דיונים על כל דבר אפשרי - כולל אילו פעילויות יש לקיים, מה תכלול מסיבת הסיום, וגם מה מוכרים במזנון.
אבוי למורה שדורש מתלמידיו מאמץ כלשהו. ההורים סופרים את דפי העבודה ומתלוננים על כל דף שנראה להם מיותר. אם הכמות לא תפחת, הם לא יהססו להתלונן אצל המנהלת, ובדרך אולי גם לעשות למורה שיימינג ברשתות החברתיות. הילדים יודעים את זה, וחוגגים. כמו שאמרה לי פעם תלמידה: ״אמא שלי אמרה לי שאני יכולה להשתמש בטלפון בשיעור, ואם תענישי אותי, היא תבטל את העונש״.
גם המורים זקוקים להגנה מפני הורים מטרידים ואלימים. בשנים האחרונות נתקלתי בהורים שצעקו ואיימו על המורים בבית הספר שלי. אמא אחת הודיעה לי שתבוא לכיתה לצעוק עלי מול כל הילדים, משום שהענשתי את בנה שנהג באלימות. באחד הימים ראיתי הורה מתפרץ לחדר המנהלת וצועק עליה בהתקף זעם. רק כפסע היה בינו לבין פגיעה פיזית. מובן שאף אחד לא עשה דבר כדי להרחיק אותו.
הגדילה לעשות אמא שנכנסה לבית הספר כדי לאיים על ילד אחר שהיה מסוכסך עם בנה. כשאחת המורות הודיעה לה שהיא לא תוכל עוד להיכנס לבית הספר ללא ליווי של מורה, היא איימה להתלונן עליה בפני המפקחת.
כל מורה נדרש למלא בבית הספר כמה תפקידים, לרוב בעבור תגמול זניח. בניגוד למה שמקובל לחשוב, עבודתו ממשיכה הרבה אחרי שיום הלימודים הסתיים וגם במהלך החופשות, שכולם כל כך מבקשים לגזול מהמורים. חופשות שהן הכרחיות כדי למנוע שחיקה וכדי לאפשר למורים להתאושש מהשנה המורכבת, וגם כדי ללמוד ולהתחדש.
בבתי הספר היסודיים, ולעיתים גם בחטיבות, המצב גרוע במיוחד. המחסור התמידי במחנכים ובמורים מקצועיים מאלץ את המנהלים לאייש את התפקידים בכל הבא ליד. מורים חדשים נאלצים לקבל תפקידי מחנך עוד לפני שכף רגלם דרכה בְכיתה. הם רואים בכך אתגר ועושים ככל יכולתם, אבל בלי כלים מתאימים, הסיכוי להצליח קלוש. את המחיר משלמים הילדים, וגם המורים, שיספגו בהמשך את הביקורת מההורים. רק מעטים מהם, אם בכלל, יודו שהתפקיד גדול עליהם, שאין להם עדיין את הכלים הדרושים.
ראיתי מורָה לתנ״ך שנשלחה ללמד מדעים. ראיתי מורֶה לחינוך גופני שמלמד תרבות ישראל. לאף אחד לא היה אכפת שהם כלל לא מכירים את החומר, ושהילדים לומדים שטויות רוב הזמן.
גם ממני ביקשו בעבר ללמד מקצועות שלא היו בתחום ההתמחות שלי. אחרי שנה אחת הצבתי גבול ברור והודעתי שאני לא מוכנה לכך. יכולתי להרשות לעצמי לסרב, כי היתה לי קביעות. אז נתנו את התפקיד למורה חדשה, שלא יכלה לסרב. ליבי ליבי על הילדים שנאלצים ללמוד בצורה כזאת.
אחר כך מרננים ההורים על "המורה הסתומה", שלא יודעת בכלל מה היא מלמדת. כי כיף לצחוק על מורים. והמנהלים יקשיבו להם ויעשו הכל כדי לרצות אותם, לפעמים גם במחיר של הקרבת המורה האומלל, שרק רצה הזדמנות ולא ידע למה הוא נכנס.
על כל אלה צריך להוסיף את מחדלי המערכת, שרוב המורים כבר למדו להשלים איתם בלי להתלונן. החום בכיתות בלתי נסבל, כי בדרך כלל המזגנים ישנים ולא באמת מקררים. כל סוגי הציוד חסרים בקביעות: טושים ללוח, דפי ניילון, בריסטולים, כלי כתיבה, דפים. לא פעם מצאתי את עצמי קונה מכספי ציוד ועזרי למידה. מובן שאף אחד מעולם לא החזיר לי את הכסף.
לצלם אפשר רק במשורה, במכונת הצילום הבודדת שנמצאת במזכירות (ולא עובדת חצי מהזמן), ורק באישור המנהל. כי צילומים זה יקר. אז כמעט בלתי אפשרי לשכפל דפי עבודה, ואין ברירה אלא לכתוב הכל על הלוח. כמה מעניין יכול להיות שיעור שחצי ממנו מוקדש להעתקה מהלוח?
אם שפר עלייך גורלך, יהיה בכיתה שלך מחשב אחד. אולי יהיה גם מקרן. האינטרנט לא יעבוד, כי התשתיות גרועות, ובבתי ספר רבים אין אנשי מחשבים שיודעים לתת מענה מהיר. כשיש תקלה, יכולים לחלוף אפילו שבועיים תמימים עד שהיא תתוקן.
עם השכר העלוב כבר השלמנו מזמן. תוכנית "אופק חדש" היתה אמורה לשנות את המצב, אבל גם אחריה, מורה עם 14 שנות ותק מקבל בין 7,000 ל־8,000 שקלים ברוטו למשרה מלאה. רוב המורים לא מגיעים למשרה מלאה, כי אין מספיק שעות להציע להם. אילו הייתי הולכת להיות עוזרת בית ועובדת חמישה ימים בשבוע, הייתי מרוויחה יותר.
ממה שאני רואה בבית הספר שבו אני עובדת, "אופק חדש" נחלה כישלון חרוץ. למורים נוספו שעות עבודה רבות, בלי תנאים סוציאליים מינימליים. ההבטחה להפחית את מספר התלמידים בכיתה התאיידה, ו"מרחבי העבודה האישיים" שהובטחו למורים נשארו בגדר חלום.
למורים בבתי הספר היסודיים נוספו שעות לימוד פרונטליות לעומת חבריהם בחטיבה, וכך יכולה מורה למצוא את עצמה עומדת על הרגליים מ־8 בבוקר עד 3 אחרי הצהריים. לאורך יום העבודה יש רק הפסקות ספורות, שבהן נדרשים המורים לעשות תורנויות או לטפל בעניינים שונים של הילדים. לאכול כמעט אין זמן, ובניגוד לתלמידים, אי אפשר ללכת לשירותים באמצע השיעור, כי אי אפשר להשאיר כיתה בלי השגחה.
את "שעות השהייה" שנוספו (שבהן נדרשים המורים לשהות בבית הספר מעבר לשעות הלימוד - למשל, לצורך בדיקת בחינות) מיהרו המנהלים לנצל לטובת ישיבות אינסופיות ומילויי מקום. כך שאין באמת אפשרות לסיים את העבודה בבית הספר, וחלק נכבד ממנה נמשך בבית.
כדי לקבל תוספת שכר זעומה חייבים המורים להשתתף בכל שנה, על חשבונם, בהשתלמויות של 60 שעות, על פי מתווה שמשרד החינוך מאשר מראש - לאו דווקא לפי מה שהמורה רוצה ואוהב. בין דרגה לדרגה חייבות לחלוף שלוש שנים, ולאחרונה נוספה גזירה חדשה - אי אפשר לעלות בדרגה בלי הערכת מנהל והערכת עמיתים למקצוע.
חלק מהמורים עדיין עובדים בתנאים של עובדי קבלן, מפוטרים מדי שנה, ולא מקבלים שכר בחופשות כמו עמיתיהם, שמועסקים דרך משרד החינוך.
רבים מחבריי בבית הספר עובדים בעבודות נוספות כדי להשלים הכנסה. לפעמים כמורים פרטיים בשעות אחר הצהריים, ולפעמים בעבודות אחרות. יש מורות שעובדות במשק בית, יש כאלו שמשלימות הכנסה במלצרות.
למנהלים אין ממש יכולת לשנות את המצב. הם עסוקים כל הזמן בריצוי של ההורים ושל הפיקוח, כלומר, בפוליטיקה. לכן הם מאמצים בשמחה כל אופנה חינוכית ומטילים על הצוות עבודות נוספות, מיותרות ומתישות, רק כדי לשאת חן בעיני הממונים וכדי לשמר את מעמדם ולשמור על כיסאם.
״נִראוּת״ היא המנטרה החדשה במערכת: לא חשוב מה עושים, העיקר שייראה טוב. כדי שתהיה נִראוּת, צריך לייצר זוהר כל הזמן. היום כבר לא די בשם "בית ספר", עדיף ״בית חינוך״, אבל לא סתם: ירוק, טכנולוגי, מנהיגותי. המורים נדרשים לכלות את שעותיהם במטלות שיווקיות - לעדכן את ההורים בכל פעילות, קטנה כגדולה ("השבוע יצאנו לשתול פרחי נייר ממוחזרים למען ילדים מעוטי יכולת בפריפריה"); להכין תוכנית שבועית; לצלם את הילדים בכל רגע נתון, כדי להציג באתר בית הספר.
אז יש שבוע חינוך גופני ושבוע מתמטיקה ושבוע פורים ושבוע אמנויות ו"ימי שיא" וטקסים, ובתוך כל הקקופוניה הזאת אמורים הילדים - שגם כך אין להם יותר מדי קשב - ללמוד. בכל רגע נתון מתרוצצים ילדים מחזרה א' לחזרה ב', כדי שהמנהל יוכל להראות להורים ולמפקחים כמה יפה לומדים בבית הספר שלו, אולי גם לקבל איזה אות הצטיינות או עוד קצת תקציבים.
בשנים האחרונות עקבתי אחרי ההיעדרויות של הילדים בגלל אירועים וטקסים וגיליתי שהיו תלמידים שנעדרו במצטבר מ־50 אחוזים מהשיעורים החשובים דוגמת מתמטיקה, אנגלית ועברית. המורים לא שמו לב, ההורים לא ידעו, אבל כולם מחאו כפיים בטקס. אחר כך נאלצו הילדים ללכת לשיעורים פרטיים, כדי להשלים את החומר.
חלק מהמנהלים מנצלים את כוחם כדי להטיל מורא על המורים. חלקם מתעמרים ממש, ואז נשארים המורים חסרי כל הגנה. ארגוני המורים הרי מייצגים גם את המנהלים, בניגוד עניינים בולט. המנהלים הטובים הולכים ומתמעטים, בדיוק כמו הזן הנכחד של המורים הטובים.
מעגל האימה שנוצר לא מושך למקצוע כוח אדם איכותי. כשסף הקבלה לאוניברסיטאות ולמכללות עומד על ציון 480 בפסיכומטרי, ועם שכר כל כך נמוך ותנאי עבודה קשים, אי אפשר לצפות שיגיעו למערכת הטובים ביותר. למה שאנשים מוצלחים, שמכבדים את עצמם, ירצו להיכנס למעגל הזה?
אל כל התענוג הזה אפשר להוסיף את הרדיפה התקשורתית. כלי התקשורת כאילו שמו להם למטרה להטריד את המורים בלי הפסקה, והפכו לחלק בלתי נפרד ממנגנון ההסתה המתמשך נגד מורים. ברור שביקורת היא חיונית וחשובה, אבל בשנים האחרונות היא הפכה לציד מכשפות.
למורים אין שום דרך להגן על עצמם. נאסר עליהם להתראיין, והם לא יכולים להגיב להאשמות קשות ובוטות שמועלות נגדם. כך הופכת העבודה העיתונאית לקלה במיוחד. אחרי כל כתבה כזאת רואים עלייה באלימות נגד מורים. בחברה מוסתת ואלימה לא צריך יותר מזה. בעל זבוב זה כאן, במסך שלנו.
כן, יש גם מורים לא מוצלחים. לא אמפתיים, לא קשובים, לא אכפתיים. מורים שאין בהם את האהבה הבסיסית לילדים, כי אהבה בעיניי זה הדבר הכי חשוב, אפילו יותר ממקצועיות. מורה שיש בו אהבה לילדים, גם אם אינו הכי מקצועי, ייתן להם הרבה יותר כלים לחיים מאשר מורה נטול רגש, גם אם הוא מקצוען.
נתקלתי במורים שראו תלמידים סובלים ולא נקפו אצבע כדי לעזור להם. נתקלתי במורות ששאלו אותי "מה זה מעניין אותך?" או "למה כל כך אכפת לך?" אחת אפילו העירה לי שמשום שאכפת לי כל כך, זה יוצר סטנדרטים חדשים בבית הספר.
ראיתי גם עשרות מורים עילגים, חסרי השכלה כללית בסיסית, וולגריים ורדודים. רבים מהם, ובהם גם מנהלים, כותבים מכתבים והודעות להורים בשגיאות כתיב. כשראיתי את זה, לא ידעתי איפה לקבור את עצמי מרוב בושה. כך נוצר למורים שם רע אצל התלמידים, אצל הוריהם, וגם בתקשורת. ציבור המורים כולו משלם את המחיר על התפוחים הרקובים האלה.
ובכל זאת, אני מוצאת את עצמי אוהבת את העבודה שלי בכל שנה מחדש. סולחת גם לתלמידים שהתחצפו, וגם לאלה שמקשים עלי ללמד. שומרת עליהם ודואגת להם, ולרוב שומרת איתם על קשר גם לאחר שהם עוברים לתחנה הבאה בחייהם. מרגיעה את ההורים ככל האפשר, ומנסה למצוא שביל ביניים בתוך הטירוף.
אני חוזרת בכל שנה, מקווה שהפעם זה יהיה אחרת, ומגלה בכל פעם מחדש ששום דבר מהותי לא השתנה. שאף אחד לא ישמור עלי ועל כבודי, אף אחד לא יעריך ואף אחד לא יקל. העבודה נעשית קשה ומעייפת יותר משנה לשנה, ותחושת ההשפלה כבדה מנשוא.
אני לא יודעת כמה זמן עוד אוכל להמשיך. אני נשארת מתוך תחושה של שליחות, ומתפללת שיגיע הרגע שבו כולם יבינו שהנזק שנעשה בשנים האחרונות לתדמית המורה פוגע בחברה כולה ומייצר דורות של אנשים בורים ורדודים, חסרי אחריות, חסרי אמפתיה, חסרי כבוד לסמכות ולחוקים. אי אפשר לצפות למשהו אחר מילדים שרואים מדי יום את הרדיפה הכללית של אנשים שהם אמורים לכבד וללמוד מהם. את המחיר אנחנו כבר משלמים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.