בתשיעי באוקטובר, התעוררתי באמצע הלילה מהמואזין של קלקיליה. ישנתי ליד הילדות שלי בצור יגאל. הן הגיעו מזיקים והן היו בחיים. אני לא אדם מאמין, אבל הודיתי לאלוהים אלף פעם שהן נשארו בחיים. חיבקתי אותן חזק. הצעקות העמומות של המואזין שהגיעו מהחלון הפתוח העירו אותי. המואזין בקלקיליה מספיק קרוב ואני מבין טיפה ערבית ולכן זיהיתי את חדית' "העצים והאבנים". הדם קפא לי בעורקים. אני מבין מה המשמעות של מואזין שצועק לתוך הלילה את הפסוקים האלו. זו קריאת מלחמה בת אלף חמש מאות שנה. סגרתי את החלון חזק. הלכתי ובדקתי שהדלת נעולה פעמיים.
לא במקרה זיהיתי את הפסוקים האלו. יש לי היסטוריה איתם. זה התחיל בעאטף והסיפור הלא ברור עם העצי עוזרר.
עאטף היה מסגר ערבי פלסטינאי שמנמן כבן חמישים עם עברית קלוקלת שעבד איתי לפני כמעט עשרים שנה. זה היה בין הטיול ללימודים ב"בצלאל". עבדתי כמסגר ונגר באיזו חברה שבנתה תפאורות. עאטף עבד שם עם הבן שלו. בין הריתוכים היה לנו זמן לדבר. לא הייתי אומר שנהיינו ממש חברים, אבל חיבבתי אותו. הוא עשה רושם של אדם הגון והביא אחלה זיתים לארוחות צהרים. הסתקרנתי בכנות מי הוא ואיך הוא רואה את העולם. גם כי הייתי בתקופה שבה ניסיתי לגבש את דעתי על המדינה שלנו והיחס שלנו לפלסטינאים, אבל גם סתם כי אני סקרן מטבעי. יום אחד הוא אמר לי בחברות, כמעט בסוד: כשאתה בונה בית, תשתול עצי עוזרר. זה עץ היהודים. לא חושב שעניתי, הייתי נבוך. לא הבנתי את ההקשר. לא זוכר מה אמרתי אבל המשפט הזה, מרוב שהיה סתום נשאר אצלי בראש.
שלוש שנים מאוחר הבנתי על מה הוא דיבר. באותה תקופה קראתי כל מה שהצלחתי לשים עליו את היד ביחס לאסלאם. לכן נתקלתי בחדית' "העצים והאבנים" ביותר ממקור אחד. חדית' היא ציטוט מפיו של מוחמד שאינה מופיעה בקוראן עצמו, אבל יש לה ביסוס ברור מבחינת שרשרת המסירה. ז"א ידוע מי שמע את מוחמד אומר את את הדברים (במקרה הזה - אבו חרירה). חדית' "העצים והאבנים" היא חדית' מוכרת מאד, בעיקר בפלסטין. מופתים פלסטינים מצטטים אותה באופן די קבוע בתקשורת הפלסטינאית שנים רבות (לינקים לדוגמה בתגובות הראשונות). החדית' הולכת ככה:
"לא תגיע השעה (יום הדין) עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ואז יאמרו האבנים והעצים: 'הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא (מאחורי), בוא והרגהו"
על פי המסורת המוסלמית, מסיבות שלא ברורות לי, רק עץ העוזרר לא יסגיר את היהודים שיתחבאו מאחוריו. על כך עאטף דיבר. הוא נתן לי טיפ הישרדותי חשוב החמוד הזה, ואני לא הבנתי.
הדהים אותי לגלות שהאנטישמיות במסורת המוסלמית כל כך עמוקה, שהיא ממש בנויה לתוך הפיזיקה של היקום. אבל מחשבה אחרת זעזעה אותי עוד יותר: הבנתי שעאטף הכיר אותה. כשפגשתי את עאטף ראיתי אותו כאדם, ואולי גם כבן מיעוטים שיש לי איזה חוב כלפיו. איזה חוב להתנהג אליו באופן שלא רק מכבד אותו כאדם אלא חורג מכך מכיוון שיש כאן אדם שהקבוצה שהוא משתייך אליה נפגעה מעם שאני חלק ממנו (זה לא השתנה). עאטף, הבנתי בדיעבד, לא ראה בי אדם באותו המובן. הוא היה נחמד אליי כי הוא היה אדם נחמד מטבעו כל עוד הוא פעל על פי האופי הבסיסי שלו ולא על פי החינוך שלו, אבל ברמה התאולוגית הוא ראה בי כופר שיום אחד יותקף באופן בלתי נמנע על ידי צבא המאמינים. לכן, המחווה האדיבה ביותר שהוא ייכל לבצע עבורי הייתה לשתף אותי בדרך שבה אני ומשפחתי נוכל להינצל כשנותקף סוף סוף על ידי המאמינים כפי שחייב לקרות. כפי שראוי לקרות.
והדבר הכי מטורף הוא שהוא צדק. זה אכן קרה. המשפחה שלי אכן הותקפה ע"י צבא מאמינים בסופו של דבר. אנשים שהאמינו שיום הדין יגיע אם הם רק ייכנעו לדרישתו של האל לרצוח אותנו. והייתי צריך לראות את זה מגיע כי הבנתי בדיוק עם מי ומה יש לנו עסק בלי מילימטר של אשליות כבר עשרים שנה. אבל ראיתי את זה בא באיזו צורה יותר אמורפית ובעיקר חשבתי שיש זמן. שזה לא יגיע עכשיו לתוך הבית שלי. שלא חייבים לצעוק על זה מיד.
אבל כן חייבים.
הדבר אולי הנורא ביותר שלמדתי על האסלאמיזם הקיצוני הוא שהוא דורש ממך להיכנע לרצון האל ולהילחם בכופרים גם אם אתה לא מעוניין בכך. למעשה ככל שהיצר שלך להיות שוחר שלום גדול יותר כך המצווה לא להיכנע לייצר הזה גדולה יותר. דתות רבות מנצלות את היצרים האנושיים החשוכים ביותר, אבל זו דת שנלחמת באופן אקטיבי באינסטינקטים הכי חיוביים של האדם. האם יש דבר נורא יותר? כמו שכתב יובל נוח הררי, זה כמעט גורם לך להתייאש מהאנושות.
אני יודע, יש זרמים רבים באסלאם, ויש גם מיליוני מוסלמים על הנייר שלא מכירים את הדת שלהם ומצוותיה (תודה לאל) וחיים חיים שלווים. לא נכון לקרוא להם חילוניים. הם פשוט לא בקיאים בחומר הלימוד. ויש גם פסוקים רבים בקוראן הסותרים לחלוטין את החדית' הנוראית הזו. אבל השכנים שלנו לא צועקים את הפסוקים המתונים האלו מהמסגדים אל תוך הלילה במרחק חמש דקות מכפר סבא. הם מכירים היטב את הפסוקים הרצחניים ביותר. הם שואפים לעולם הנשלט כולו על ידי חוקת השריעה. עולם בו ליהודים ונוצרים יש שלוש אפשרויות: להתאסלם, למות, או לחיות כעבדים משוללי זכויות המשלמים את הג'יזיה ו"מרגישים את עצמם מושפלים" לאחר שארצם נכבשה וחזרה להיות חלק מבית האסלאם. אלו האופציות היחידות. ואם אתם לא מודעים לכך תתחילו ללמוד ומהר.
מה שקרה לנו בשביעי לאוקטובר קרה קודם כל כי רובנו לא מכירים את העולם שבו חיים השכנים שלנו. את האופן בו הם מבינים את העבר, העתיד, וההווה. זה יקום עם פיסיקה אחרת. זו ציוויליזציה אחרת. זו מערכת מוסר אחרת. זה עולם אחר. במובן הכי עמוק שניתן להעלות על הדעת.
הפסוקים ששמעתי מהחלון לא היו מקריים. לרשות הפלסטינית יש מנגנון רשמי הנקרא "רשות ההקדשים". הם מפרסמים כל שבוע מסמך רשמי המפרט את הדרשה אותה המסגדים צריכים לקרוא למאמיניהם. שבוע שעבר זו הייתה חדית' "העצים והאבנים" הקוראת לרצוח יהודים. אחת המסקנות שלי מהשביעי לאוקטובר היא שאנחנו צריכים לפקוח עיניים באומץ ולהקשיב טוב טוב למה שהשכנים שלנו אומרים שהם מאמינים בו. לא למה שאנחנו רוצים שהם יאמינו, אלא למה שהם מצהירים שוב ושוב שהם מאמינים בו בפועל.
