העצים והאבנים

בתשיעי באוקטובר, התעוררתי באמצע הלילה מהמואזין של קלקיליה. ישנתי ליד הילדות שלי בצור יגאל. הן הגיעו מזיקים והן היו בחיים. אני לא אדם מאמין, אבל הודיתי לאלוהים אלף פעם שהן נשארו בחיים. חיבקתי אותן חזק. הצעקות העמומות של המואזין שהגיעו מהחלון הפתוח העירו אותי. המואזין בקלקיליה מספיק קרוב ואני מבין טיפה ערבית ולכן זיהיתי את חדית' "העצים והאבנים". הדם קפא לי בעורקים. אני מבין מה המשמעות של מואזין שצועק לתוך הלילה את הפסוקים האלו. זו קריאת מלחמה בת אלף חמש מאות שנה. סגרתי את החלון חזק. הלכתי ובדקתי שהדלת נעולה פעמיים.

לא במקרה זיהיתי את הפסוקים האלו. יש לי היסטוריה איתם. זה התחיל בעאטף והסיפור הלא ברור עם העצי עוזרר.

עאטף היה מסגר ערבי פלסטינאי שמנמן כבן חמישים עם עברית קלוקלת שעבד איתי לפני כמעט עשרים שנה. זה היה בין הטיול ללימודים ב"בצלאל". עבדתי כמסגר ונגר באיזו חברה שבנתה תפאורות. עאטף עבד שם עם הבן שלו. בין הריתוכים היה לנו זמן לדבר. לא הייתי אומר שנהיינו ממש חברים, אבל חיבבתי אותו. הוא עשה רושם של אדם הגון והביא אחלה זיתים לארוחות צהרים. הסתקרנתי בכנות מי הוא ואיך הוא רואה את העולם. גם כי הייתי בתקופה שבה ניסיתי לגבש את דעתי על המדינה שלנו והיחס שלנו לפלסטינאים, אבל גם סתם כי אני סקרן מטבעי. יום אחד הוא אמר לי בחברות, כמעט בסוד: כשאתה בונה בית, תשתול עצי עוזרר. זה עץ היהודים. לא חושב שעניתי, הייתי נבוך. לא הבנתי את ההקשר. לא זוכר מה אמרתי אבל המשפט הזה, מרוב שהיה סתום נשאר אצלי בראש.

שלוש שנים מאוחר הבנתי על מה הוא דיבר. באותה תקופה קראתי כל מה שהצלחתי לשים עליו את היד ביחס לאסלאם. לכן נתקלתי בחדית' "העצים והאבנים" ביותר ממקור אחד. חדית' היא ציטוט מפיו של מוחמד שאינה מופיעה בקוראן עצמו, אבל יש לה ביסוס ברור מבחינת שרשרת המסירה. ז"א ידוע מי שמע את מוחמד אומר את את הדברים (במקרה הזה - אבו חרירה). חדית' "העצים והאבנים" היא חדית' מוכרת מאד, בעיקר בפלסטין. מופתים פלסטינים מצטטים אותה באופן די קבוע בתקשורת הפלסטינאית שנים רבות (לינקים לדוגמה בתגובות הראשונות). החדית' הולכת ככה:

"לא תגיע השעה (יום הדין) עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ואז יאמרו האבנים והעצים: 'הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא (מאחורי), בוא והרגהו"

על פי המסורת המוסלמית, מסיבות שלא ברורות לי, רק עץ העוזרר לא יסגיר את היהודים שיתחבאו מאחוריו. על כך עאטף דיבר. הוא נתן לי טיפ הישרדותי חשוב החמוד הזה, ואני לא הבנתי.

הדהים אותי לגלות שהאנטישמיות במסורת המוסלמית כל כך עמוקה, שהיא ממש בנויה לתוך הפיזיקה של היקום. אבל מחשבה אחרת זעזעה אותי עוד יותר: הבנתי שעאטף הכיר אותה. כשפגשתי את עאטף ראיתי אותו כאדם, ואולי גם כבן מיעוטים שיש לי איזה חוב כלפיו. איזה חוב להתנהג אליו באופן שלא רק מכבד אותו כאדם אלא חורג מכך מכיוון שיש כאן אדם שהקבוצה שהוא משתייך אליה נפגעה מעם שאני חלק ממנו (זה לא השתנה). עאטף, הבנתי בדיעבד, לא ראה בי אדם באותו המובן. הוא היה נחמד אליי כי הוא היה אדם נחמד מטבעו כל עוד הוא פעל על פי האופי הבסיסי שלו ולא על פי החינוך שלו, אבל ברמה התאולוגית הוא ראה בי כופר שיום אחד יותקף באופן בלתי נמנע על ידי צבא המאמינים. לכן, המחווה האדיבה ביותר שהוא ייכל לבצע עבורי הייתה לשתף אותי בדרך שבה אני ומשפחתי נוכל להינצל כשנותקף סוף סוף על ידי המאמינים כפי שחייב לקרות. כפי שראוי לקרות.

והדבר הכי מטורף הוא שהוא צדק. זה אכן קרה. המשפחה שלי אכן הותקפה ע"י צבא מאמינים בסופו של דבר. אנשים שהאמינו שיום הדין יגיע אם הם רק ייכנעו לדרישתו של האל לרצוח אותנו. והייתי צריך לראות את זה מגיע כי הבנתי בדיוק עם מי ומה יש לנו עסק בלי מילימטר של אשליות כבר עשרים שנה. אבל ראיתי את זה בא באיזו צורה יותר אמורפית ובעיקר חשבתי שיש זמן. שזה לא יגיע עכשיו לתוך הבית שלי. שלא חייבים לצעוק על זה מיד.

אבל כן חייבים.

הדבר אולי הנורא ביותר שלמדתי על האסלאמיזם הקיצוני הוא שהוא דורש ממך להיכנע לרצון האל ולהילחם בכופרים גם אם אתה לא מעוניין בכך. למעשה ככל שהיצר שלך להיות שוחר שלום גדול יותר כך המצווה לא להיכנע לייצר הזה גדולה יותר. דתות רבות מנצלות את היצרים האנושיים החשוכים ביותר, אבל זו דת שנלחמת באופן אקטיבי באינסטינקטים הכי חיוביים של האדם. האם יש דבר נורא יותר? כמו שכתב יובל נוח הררי, זה כמעט גורם לך להתייאש מהאנושות.

אני יודע, יש זרמים רבים באסלאם, ויש גם מיליוני מוסלמים על הנייר שלא מכירים את הדת שלהם ומצוותיה (תודה לאל) וחיים חיים שלווים. לא נכון לקרוא להם חילוניים. הם פשוט לא בקיאים בחומר הלימוד. ויש גם פסוקים רבים בקוראן הסותרים לחלוטין את החדית' הנוראית הזו. אבל השכנים שלנו לא צועקים את הפסוקים המתונים האלו מהמסגדים אל תוך הלילה במרחק חמש דקות מכפר סבא. הם מכירים היטב את הפסוקים הרצחניים ביותר. הם שואפים לעולם הנשלט כולו על ידי חוקת השריעה. עולם בו ליהודים ונוצרים יש שלוש אפשרויות: להתאסלם, למות, או לחיות כעבדים משוללי זכויות המשלמים את הג'יזיה ו"מרגישים את עצמם מושפלים" לאחר שארצם נכבשה וחזרה להיות חלק מבית האסלאם. אלו האופציות היחידות. ואם אתם לא מודעים לכך תתחילו ללמוד ומהר.

מה שקרה לנו בשביעי לאוקטובר קרה קודם כל כי רובנו לא מכירים את העולם שבו חיים השכנים שלנו. את האופן בו הם מבינים את העבר, העתיד, וההווה. זה יקום עם פיסיקה אחרת. זו ציוויליזציה אחרת. זו מערכת מוסר אחרת. זה עולם אחר. במובן הכי עמוק שניתן להעלות על הדעת.

הפסוקים ששמעתי מהחלון לא היו מקריים. לרשות הפלסטינית יש מנגנון רשמי הנקרא "רשות ההקדשים". הם מפרסמים כל שבוע מסמך רשמי המפרט את הדרשה אותה המסגדים צריכים לקרוא למאמיניהם. שבוע שעבר זו הייתה חדית' "העצים והאבנים" הקוראת לרצוח יהודים. אחת המסקנות שלי מהשביעי לאוקטובר היא שאנחנו צריכים לפקוח עיניים באומץ ולהקשיב טוב טוב למה שהשכנים שלנו אומרים שהם מאמינים בו. לא למה שאנחנו רוצים שהם יאמינו, אלא למה שהם מצהירים שוב ושוב שהם מאמינים בו בפועל.

כיבוש שקט

שנת 1683 היתה שנה חשובה מאוד בהיסטוריה של המערב, באותה המידה שהיתה שנת 480 לפני הספירה.

בשנת 480 לפני הספירה היה קרב שחרץ לטובה את גורלה של תרבות המערב, קרב סלמיס, פרס נכשלה במלחמתה מול יוון ובכך תרבות המערב שרדה.

בשנת 1683 התחולל קרב וינה, שבה צבאות אירופה עצרו את כיבוש אירופה מידי המוסלמים העות'מאנים.

בעשורים האחרונים מתחולל כיבוש שקט, השמאל הבוגדני באירופה הכניס מיליוני מוסלמים לתוך אירופה.

 

בני האור ובני החושך

מתוך העם היהודי שמונה בסך הכל 15 מיליון בני אדם כ-214 זכו בפרס נובל. שהם מהווים 22 אחוזים מכלל זוכי פרס נובל בעולם, בזמן שהם מהווים כעם 0.2 אחוז מכלל העולם.

לעומת זאת לפלסטינים יש רק זוכה אחד בפרס נובל, מחבל ששיטה את העולם שהוא רוצה שלום.

העם היהודי תרם לאנושות יותר מכל עם אחר ואילו הדבר היחיד שהפלסטינים עשו זה רצח יהודים.

זו מלחמה בין בני האור לבני החושך ומי שעומד מהצד ומטיל ביקורת על שני הצדדים לא יכול להיות חלק מהאור.

 

השמאל ושברו

הילל בן שחר הוא מלאך האור, אבל לא אור אמיתי אלא אור מזוייף, מלאכותי, כן כמו הנורות שיש לכם בבית ומסכי הטלפון שאתם מחזיקים, כי האור הזה הוא לא אורה החם של השמש, זהו אור קר ומזוייף.

הילל בן שחר הקים דמוקרטיה בגיהנום עם כל מלאכי הרשע וכינה את הטוב דיקטטורה.

השמאל בישראל במשבר, כל ארגוני השמאל הפרוגרסיבים בעולם לא הזיז להם מהטבח ב-7 באוקטובר ולא רק זה הם עוד מצדדים במפלצות שביצעו את הטבח ורוצים להרוס את כולנו.

כל המשענת הערכית מוסרית שהשמאל בישראל נשען עליה קרסה.

ושוב עם ישראל מגלה שכל העולם נגדינו.

עבור השמאל בישראל המערב הפרוגרסיבי היווה מקור לחיקוי, הם רצו ישראל מזוייפת וחיו באשליה של ביטחון שהתפוצצה להם בפנים ובאשליה שישראל אהובה על ידי הגויים ועוד מעט יהיה שלום גם עם הערבים.

האידאל האתונאי הדמוקרטי שלהם קרס, אידאל שמעולם לא הייתי שותף לו, למעשה חשתי גועל מעצם המחשבה.

תמיד ידעתי את המצב האמיתי, ישראל שונה מכל העמים, והיא צריכה להיות ספרטנית ברוחה כשכל אזרח ששירת בצבא יחזיק בנשק צבאי כל הזמן.

זאת הדרך היחידה לשרוד כשכל המוסלמים רוצים להשמידך וכל הגויים תומכים בהם.

 

קונספציה מערבית

אנשי המערכת בתל אביב ובוושינגטון עדיין בהלם, לא מצליחים להבין מאין התעוזה של החמאס.

עדיין כלואים בקונספציה מערבית.

אני רואה מספר סיבות.

שילוב המפלגה הערבית בממשלת ישראל הפיחה תקווה שבאמצעים דמוקרטיים ישראל תתפוגג.

עליית הימין הקיצוני גרמה להתמרמרות שההתאבדות העצמית באמצעות הדמוקרטיה הישראלית לא קרתה.

ההפגנות המהונדסות וההסתה הבלתי פוסקת בתקשורת של אנשי שמאל קרעה את העם.

שילוב נשים בצבא מתוך אג'נדה פמיניסטית שלא משרתת את צה"ל הפך את צה"ל לקייטנה.

המערכת המשפטית ששבויה בידי שמאל קיצוני הפכה אותנו לחלשים ופגיעים.

העובדה שבמלחמה נגד החיזבאללה בתקופת אולמרט למרות שקיבלנו גיבוי מוחלט מהאמריקאים הצבא שלנו הגיב בחולשה נוראה.

השמאל מנותק מהמציאות וחי לו בבועה התל אביבית מבלי להבין את הראש הערבי, הוא רק חושב שהוא מבין.

התפיסה הערבית גם היא מנותקת מהמציאות, הם באמת האמינו שהפוגרום יעודד את יתר הערבים למלחמה ויגרום לנו לברוח בהמונינו מהארץ.

 

גבולות 67

יש המון אוטיסטים במדינה, אני קורא את תפיסת המציאות המעוותת שלהם גם עכשיו לאחר הפוגרום.

כך הם חושבים:

קודם כל שנאה תהומית למורשת ולתרבות של עם ישראל, אותה הם החליפו במעין דמוקרטיה שיכולה להתקיים רק בשווייץ או בניו זילנד.

משכנעים את עצמם בפנטזיות בניגוד לכל העובדות ההיסטוריות, מהפוגרומים של לפני המדינה, מגבולות החלוקה הבינלאומית של 47 שהערבים לא קיבלו אותה, מדינת ישראל על פי המודל השמאלני של לפני 1967 הערבים לא קיבלו מעולם, כן אש"ף הוקם לפני 1967 כשעוד היינו בגבולות הקו הירוק על מנת להעיף אותנו מפה, ומדינות ערב מעולם לא קיבלו את קיומה של ישראל גם בגבולות 67 הם רק משלימים עם המצב מחוסר ברירה.

הצהרת הפלסטינים עצמם והמוסלמים בכל העולם שמראים את כל שטח ישראל כפלסטין.

האוטיסטים בטוחים שאם נחזור לגבולות 67 הערבים יהפכו לשבדים.

אין שום קשר בין ההזיות שלהם לבין המציאות פשוט אין.

 

נקמה

נקמה.

איומה.

נקמה בת אלף שנים.

לא נותן עצות לממשלה. לא משפיע על דעת קהל. אבל רואה ושומע דיונים אוויליים מסביב לנקודה, וכל מיני הבחנות, ששייכים כולם לעולם הישן. שבו חשבנו שלעולם לא עוד ושבזה שהקמנו מדינה עם צבא חזק מראות השואה לא יחזרו אלינו. מה שאירע ביום הנורא כבר מתקהה. כי לא נתפס. הכל חוזר למגירות הישנות. לפרדיגמות הדמים המשומשות. ולכן חייב להדהד גם קול קטן, חסר תפוצה ולא נחשב.

מתעלמים, מדחיקים או פשוט לא מודעים. לא יודעים. ולא מבינים. לא מבינים. פשוט לא מבינים.

גם אני חס על נפשי מלצפות בסרטוני זוועה (תמונות, מוחית, מייצרות יותר נזק מטקסט או סאונד). ובהתחלה גם נמנעתי מתיאורים. אבל כעת שומע וקורא את התיאורים של עדי ראייה, של ניצולים, חיילים שהיו שם, של אנשי זק"א וההצלה.

בחרדות? לב חלש או מעורבים מדי מהיכרות אישית? בבקשה אל תקראו את ההמשך.

 

 

רשימה חלקית:

בני משפחה נכפתו אלה מול אלה. הורים מול ילדים. עין נעקרה, איברים נכרתו, אצבעות קוצצו, לפני שעשו עימם חסד ונורו.

קבוצת ילדים כפותה ושרופה מול זוג מבוגרים, בכיתה. אין סימני ירי.

עובר נקרע מבטן אם משוספת.

פנים רוסקו בחבטות מעדרים.

נשים ונערות נאנסו בכוח עד עיקום ושבירת רגליים לעיני בני משפחה.

בן 5 מוחבא בעליית גג נרצח.

זקנים בכסאות גלגלים נורו.

ראשי תינוקות וילדים נערפו.

[הפחד. הפחד הנורא. האימה. הצפייה בזוועה. בילדיך, בהוריך. ההמתנה למוות. הכאב].

ראשי חיילים וחיילות נערפו ונלקחו שלל.

נמצאו גופות מבותרות לשניים. חלקים שונים מפוזרים.

חיילות נאנסו על גופות חבריהם.

נשים וצעירות נאנסו עד מוות ביער. וידוא הריגה נעשה בכל מסתתר שנמצא.

קבוצות ילדים עזתים, שהגיעו רגלית בכפכפים ובאופניים, נשלחו לשרוף אנשים בבתים.

קשישים עזתים עסקו בהצתת בתים ורכבים ובביזה.

משפחות עזתיות חטפו לעצמם יהודים מכל הבא ליד, לא דרך ארגוני המוות החמאס והג'יהאד. אם עודם בחיים הם משמשים ישראלי מחמד בבתים פרטיים.

חיילות נאנסו ברחוב לעיני קהל משולהב, נשים וילדים, בצעדות המוות בעזה.

חטופים חיים, ילדים ומבוגרים, וגופות חיילים, בטנדרים ובנגררים, מוכים במקלות על ידי ההמון.

חיילת נאנסת ונקשרת לאופנוע ונגררה עד צאת נשמתה לקול מצהלות ההמון.

[הפחד האיום. הבעתה. להיות מובל בידי רוצחים סאדיסטים מהבית לתוככי עיר המוות. לחטוף מכות מההמון, הפשטה, השפלות. להיות מוסתר כפות ופצוע במאורותיהם בלי לראות אור יום].

עזבו מיטוט. עזבו יעדים. עזבו חמאס. עזבו סכסוך ופתרון. עזבו ביידן.

אחרי שכשלנו בהבטחות לעצמנו ולעולם מאז השואה, התגובה היחידה הראויה כעת - לא כעונש, אלא כהגנה עצמית מכאן ולהבא, לעצמנו ולדורות הבאים - היא נקמה.

נקמה עצומה. איומה. מחרידה. שלא הייתה כמוה. שתהדהד לאלף שנים.

לא כי חפצי מוות, אלא כי חפצי חיים.

יגנו ויחרדו ויצקצקו וישפטו ויכלאו, אבל אצבע לא תורם יותר על יהודי בארץ ובעולם. כי עם מדינת ישראל והיהודים לא מתעסקים יותר.

מה לי, יהודי רחום והומניסט מטבעו, שסייע לערביי עזה וג'נין בזמן שירותו שם, בכל עת שחשב שלפניו חפים מפשע, גם במחיר שעות שינה ומחירים חברתיים מסוימים, ולביטויים כאלה?

הדבר האחרון שמעניין אותי כעת הוא מה יגידו החברים. המצקצקים. המוסריים בעיני עצמם. שטרם התפכחו. מעניין אותי מאוד מה יגידו בעולם, מה יגידו הערבים שואפי השמדתנו - עם אלה לא מתעסקים יותר. ואולי גם מדינות העולם המערבי הצבועות ומוכות העיוורון ירוויחו מול הסיכון שהחדירו לביתם.

נגמר הסיפור של היהודי המעונה והטבוח על קידוש השם בגלות ובארץ. נגמר. זה מה שצריך להיות.

דורנו הוא הדור שנבחר לשים קץ לאנטישמיות. זה הייעוד. שאין מוסרי וצודק ממנו מאז היותנו לעם על פני האדמה. כי יש לנו היום העוצמה והכוח.

כנגד רוצחינו האירופאים לא היה בידינו מה לעשות. עסקנו במקום זה בהקמת בית לעם הנרדף, בשגשוג ובצמיחה. עכשיו אפשר.

האנטישציות בתחפושותיה השונות לעולם תישאר בליבות עמיתינו הנאורים והחייכנים באקדמיה המערבית, בממשלות, במערכות התקשורת, בלב נאצים זקנים וצעירים פרוגרסיבים מעוותי-מוסר, אבירי זכויות אדם משמאל עם ניאו-נאצים מימין, כמו בליבות כפריים נבערים ועירוניים משכילים בכל רחבי העולם הערבי. לא נצליח לרפאה בנחמדות. אבל מטרתנו היא שזאת תישאר שם. שהמימוש הרצחני שלה יצומצם ויתאדה.

פחות מזה - לא עשינו כלום. כשלנו במימוש ייעודנו.

יוקם לנו גזע גאון ונדיב ואכזר. עד שכל מושבותינו החרבות תרומנה בעוז והדר. כי שקט הוא רפש, הפקר דם ונפש. למות או לנקום.