במחלקה שאני מנהל

 במחלקה שאני מנהל, לפני שבוע, מצאנו בבוקר את אחד החולים מת. מת פתאום, איש בן שישים, ככה, שלא היה צריך למות.

-

אני מנהל את כל מחלקות הקורונה בביה"ח איכילוב. סדר היום שלי עמוס. מתחיל בישיבת מטה קורונה, שישה ימים בשבוע. דנים בשאלות רפואיות, תפעוליות, אתיות. אחר כך אני מתרוצץ - בין המחלקות, בין החולים, לפתור בעיות, דילמות, לקבל החלטות ניהוליות.

-

בכל יום אני מתמודד עם אין סוף דילמות קשות. אישה בת 91 הגיעה אתמול, חולה מאומתת. בעבר קיבלה עזרה מביטוח לאומי, אבל הם הפסיקו להגיע כי היא חלתה בקורונה. אז הבת שלה, שהיא שלילית, עברה לגור איתה. בתה אומרת: "לא אכפת לי להידבק, אני לא יכולה להשאיר את אמא לבד." אז היא מתמגנת מכף רגל ועד ראש, מוותרת על העבודה שלה, שמה את עצמה בסיכון.

-

כואב הלב על קשישים שנדבקים. היכולת שלהם לשמור על קשר עם המשפחה היא אפס, פשוט אפס. לפני כמה שעות אני רואה גברת זקנה מאד, חולה שלנו, יושבת על ספסל. היא פונה אלי ושואלת בהיסוס: "אתה יכול אולי לצלם אותי? אני לא מבינה בטכנולוגיה. אני רוצה לשלוח תמונה לבת שלי." אז התיישבתי לידה וצילמתי אותה, ודיברתי איתה, וצחקנו, ושלחנו את התמונות לבת שלה, והיא הייתה כל כך בודדה, האישה הזאת.

-

עוד דוגמא? במחלקה שאני מנהל, לפני שבוע, מצאנו בבוקר את אחד החולים מת. מת פתאום, איש בן שישים, ככה, שלא היה צריך למות. ואני יודע שאני מוכרח לבשר למשפחה - לבנו ולאשתו שדואגים לו מאד. אז התקשרתי אליהם, וביקשתי: "תגיעו בבקשה לבית החולים."

-

הם אמרו: "שנינו חולי קורונה, איך נגיע לביה"ח?" ואני אמרתי להם: "אני לוקח אחריות. כנסו לאוטו, בואו. המצב שלו לא טוב, של אבא. אני רוצה לדבר איתכם". אבל לא סיפרתי להם שהוא נפטר. לא הצלחתי לעשות את זה בטלפון. לא מגיע להם.

-

והם אמרו: "אבל אין לנו אוטו, איך נבוא? אי אפשר להיכנס למונית או לאוטובוס", אז הוצאתי להם אמבולנס על חשבון בית החולים, מחולון. והם הגיעו, ישבו על ספסל בחוץ, ממוגנים, רחוקים מכולם, ואני בישרתי להם, ככה, שאבא שלהם מת, והם צרחו. זה היה נורא, הם בכו והתייפחו. וזה רק סיפור אחד, קטן, כדי לספר לכם איך המגיפה נראית מבעד לעיניים שלי.

-

אני לא חושב שהציבור מבין את היקף החומרה של המגיפה. אתם יודעים, בימי הביניים, היו אבעבועות שחורות, אנשים הלכו ברחוב - וראו גופות שוכבות ברחוב. היום הציבור לא רואה את הגופות, אבל אנחנו כן – מעטים רואים את האנשים שמתים. אני לא אגיד כמו זבובים, אבל לפעמים התחושה היא לא רחוקה.

-

ואלה אנשים שלא היו צריכים למות, אפילו שיש קצת סכרת, קצת לחץ דם. אנשים בני שישים, רבאק, זה אמצע החיים!

-

ואנחנו, קומץ האנשים שמשתתפים באופן פעיל במאבק בקורונה, שרואים את המוות מקרוב, משלמים מחיר אישי מאד כבד. אני פה שעות על גבי שעות והילדים שלי רואים אותי רק בסופי שבוע. אשתי הפכה לאם חד הורית. רופאים צעירים שפשוט גמורים נפשית. שזקוקים לטיפול פסיכולוגי.

-

אם הייתי צריך לתת ציון לממשלה על ניהול המשבר הזה, הייתי נותן להם ציון אפס. למה? כי אין מדיניות אחידה, כי אין שקיפות. כי יש דרג מקצועי שלוקח החלטות - ודרג פוליטי שלא מאפשר לו לבצע אותן. למשל, מדיניות של סגר בשכונות החרדיות שלא יצאה לפועל מסיבות פוליטיות. הניהול הכושל הזה, בסוף, עולה בחיים של בני אדם. במוות של אנשים שלא אמורים למות. אני חוזר על זה כי זו נקודה חשובה: אלה אנשים שלא אמורים למות.

-

אני מרגיש שהחברה שלנו היא כמו שטיח רקום, שבמשך שנים עמד והעלה אבק ואף אחד לא ניער אותו. ואז הגיעה המגיפה הזו - וניערה את השטיח, ואין יותר אבק, וכולנו רואים בבהירות את הדוגמאות שמתחת - רואים עד כמה החברה משוסעת, איך מגזרים מביעים אי אמון בממשלה, במדינה ובמה שהיא מייצגת. והניעור הזה חשוב, כי הוא מציב אותנו מול הבעיות של החברה, וגורם לנו להבין שאי אפשר להתעלם מהן יותר. שהגיע הזמן לשינוי.

***

ד"ר גיא חושן מנהל רפואי מתחמי הקורונה בביה"ח איכילוב ומתנדב במרפאה הפתוחה של רופאים לזכויות אדם.

עובדות קרות

 אף אחד לא אוהב לשמוע עובדות קרות, אף אחד לא רוצה לשמוע על ההשלכות העגומות של חוסר מעש, כולם מעדיפים פשוט להתעלם מהבעיה כך הם חושבים שהבעיה תיעלם, לרבים המציאות גדולה עליהם אז הם מתכנסים לגומחה הקטנה והמוכרת שלהם ומעדיפים לחיות בהכחשות, ויש שרלטנים מקצועיים שגם מנצלים בדיוק את סוג האנשים האלה ועל ידי מניפולציות בסיסיות ודיסאינפורמציה עוד נותנים תמונת כזב ומגבירים את האשליות של אותם אנשים, ואז נכנסים לתמונה האופורטוניסטים שרוצים להשתמש במגפה לצרכיהם הפוליטיים, אז בואו נכשיל את מי שדוגל במיגור המגפה הם אומרים ואז נאשים אותו שנכשל, וכמו פטריות אחרי הגשם כל הפופוליסטים מתחילים לפזם מילים שנעימות לאוזניים, כול השחקנים, הדמגוגים וזונות הכנסת מעמידים פנים שהם פועלים לטובתכם, הכלכלה הם אומרים או דיקטטורה, והתקשורת איזה מטעמים הם עושים בתקופה הזאת, רייטינג ורווחים זה כל הסיפור עבורם, נותנים במה למכחישי קורונה, ומסיתים נגד כולם.

ואז גם הפסיכופתים מופיעים כאלה שבאמצע המגפה דורשים פתיחת בתי ספר, וגם מתחזים וקוסמים למיניהם מבטיחי הבטחות שאפשר למגר גם בלי סגר, ויש גם את החרדים שתקועים במאה ה-18 ואת המפגינים שחיים במחצית השנייה של המאה ה-20 שקנו את התעמולה האמריקנית על חופש דמוקרטיה זכויות והרבה קפיטליזם, ויש כמובן את הבנקים שכל מה שמעניין אותם זה שהחמורים יעבדו ושהם יקבלו את הכסף.

קיבעון

הבעיה בעולמנו היא קיבעון מחשבתי, קיבעון מחשבתי שגורם לנו לחשוב שהכל צריך להתנהל כפי שהוא התנהל עד כה, קיבעון מחשבתי שמונע מאיתנו להתמודד עם אתגרים כמו מגפות או הכחדה אקולוגית.

אנחנו חיים בעולם שבו אנשים מפחדים למצוא את עצמם ברחוב, ובעולם שבו אנשים חיים ברחוב למרות הדמוקרטיה, אנחנו חיים בעולם שאנשים מנוצלים במקומות העבודה גם מבחינת שכר וגם מבחינת תנאים למרות שכביכול יש לנו זכויות, אנחנו חיים בעולם שבו במדינות רבות יש צורך בביטוח בריאות או תשלומי בריאות למדינה והמדינה לא אוטומטית דואגת לאזרחיה לשירותי בריאות, אנחנו חיים בעולם שבו ילדי העשירים יכולים להרשות לעצמם ללכת לאוניברסיטה אבל ילדי העניים לא לומדים בגלל העלות הגבוהה.

אנחנו חיים בעולם שבו המדינה מתנקלת לאזרחיה, לאלו שנשואים לזרים ועד לניפוחי חובות, מיסים כבדים על העניים, מניעת יציאה מהארץ, בתי משפט מושחתים, חוקים מפלים, פוליטיקאים שחוגגים על חשבון כספי הציבור, ותקשורת שכל עניינה הוא רווחים, אנחנו חיים בעולם שהילדים מופקרים במכלאות בעלות שמות יפים כמו גן ילדים ובית ספר, והזקנים נזרקים למוסדות הזנחה שנקראים בתי אבות. ובמקומות רבים בעולם לנשים אין אפילו את הזכות הרפואית לבצע הפלה.

אבל כמובן שאנשים מחזיקים בדעה שהדמוקרטיה שלהם ותעתועי הזכויות שלהם עדיפים מכל אלטרנטיבה אחרת.

אנשים לא מבינים שהם פשוט הורגלו לסוג מסויים של מערכת, כזאת שהיא לא רק לא טובה, אלא אף הרסנית כלפי הסביבה.

אוסלו וקורונה

 שנות התשעים, אנשי שמאל הזויים שאין להם קמצוץ מושג בחשיבה של הערבים רצים עד לאוסלו ומנסים לעשות שלום עם אנשים שרואים במדינה היהודית נטע זר במזרח התיכון.

כל ההתנהלות היתה כשלון צפוי מראש כי צורת החשיבה של הוגי התוכנית היתה מאוד תמימה, מאוד ילדותית, והסתמכה על אשליות עד שהבועה התנפצה אל מול המציאות.

וכל זה מזכיר לי שכיום אנחנו נמצאים באותו מצב, אבל עם מה שאנחנו מתעסקים כיום זה לא עם פלסטינים אלא עם נגיף, נגיף שלא יעצור בגלל שאתם מנהלים דמוקרטיה, נגיף שזכויות אזרח לא מעניינים אותו, נגיף שהחופש שלכם לא יעצור אותו, נגיף שלא מעניין אותו היריבויות הפוליטיות בפרלמנט, לא הפופוליסטים, לא המכחישים, לא רווחי התקשורת, התפילות, ההתקהלויות, ההפגנות, העסקים שלכם, או איפה תשימו את הילדים.

היום כמו אז חובבנים מנהלים את האירוע, אז אזרחים מתפוצצים במסעדות ואוטובוסים והיום מבוגרים שמתים טרם זמנם בבתי החולים.

על טמטום משלמים ומשלמים ביוקר, גם בחיי אדם וגם בהרבה מאוד כסף.

המבול

הרבה עוקבות לא מרוצות מהפוסטים שלי, במשך שנים היו כל מיני גננות, וכל מיני עוזרות גננת, ואני לא רק חשפתי את השקרים של הגננות ושל העוזרות אלא גם היו לי הצעות לייעל את הגן ואפילו לומר שאין בו צורך ועדיף מערכת טובה יותר, בזמנו היתה לי הרבה ביקורת על הגן והרבה אהבו את מה שהיה לי לומר אבל המציאות של העוקבות שלי היתה לגמרי מהונדסת מ-א ועד ת.

ועם כל האי נוחות והתלונות האינסופיות של כולן עדיין אף אחת לא באמת מוכנה ברגע האמת לשבור את הכלים וליצור משהו חדש, הן רוצות את אותו הגן אבל עם עוד צעצועים ממתקים ושיפורים.

ולזה הן כינו נורמליות, ולי קראו ההזוי.

אבל הגן הוא לא המציאות אלא רק המציאות שאתן מכירות ורגילות אליה.

הגן הוא בועה קטנה ונוחה אך עם הרבה תלונות על מנהלות הגן.

מעבר לגן יש את המציאות האמיתית ואילו אתן חיות את ההזיה שיצרתן או שיצרו עבורכן.

עד שהמבול הגיע וכל הגן הקטן שלכן מזדעזע, הגננות אובדות עצה, ואין להן מושג מה עושים במקרה כזה, לעוזרות יש גם כל מיני רעיונות לא מוצלחים והן יותר מפריעות מעוזרות.

ואתן כועסות, כאילו באיזה זכות המציאות האמיתית פלשה להזיה שיצרו עבורכן, ההזיה שכל חייכן אתן חיים אותה, והאמת שהמבול הזה הוא רק הקדמה, אחריו יהיו אסונות גדולים יותר, ואתן לא חושבות שהגיע הזמן להתבגר, לשנות את המערכת מהיסוד, ולהתכונן לאסון הבא אלא אתן פשוט רוצות בחזרה את ההזיה שלכן שלה אתן קוראות המצב הנורמלי.

אז אני לא שייך למקהלת התוכים של שרלטנים למיניהם שכל מה שהם עושים זה להשתולל ולצעוק שהכל תוכנן מראש על ידי המשרד שמפעיל את הגננות, ושיש למרוד ולהתפרע.

מה שאני אומר לכן זו חזרה אינסופית על מה שכבר אמרתי בעבר, שהמציאות האמיתית היא לא המציאות שאתן מכירות, ועכשיו זאת הפעם הראשונה שאתן חוות על הבשר שלכן חלקיק מהמציאות האמיתית, ואם לא תשתנו היא תכה בכן חזק יותר.