כמעט הרגתי ילד עכשיו.
אני, תמי שפירא, כמעט הרגתי ילד. בכביש.לא עברתי באדום, לא לחצתי על הגז,לא התעלמתי מתמרורים, לא דברתי בטלפון גם לא סימסתי,
לא חיפשתי שום דבר ברכב, לא הסטתי מבט,
לא חלמתי, לא בהיתי, לא נרדמתי.
לא.
כמעט הרגתי ילד עכשיו.
תיכוניסט.
על אופניים חשמליות.
הוא נסע לו ככה בזיזגזג בכיף שלו בנתיב מולי כשהוא מדבר עם חבר שלו שהיה במדרכה בצד השני (הצד שלי) ופתאם הוא סטה לתוך הנתיב שלי. ואני שנסעתי לאט והייתי כולי עם העיניים על הכביש הצלחתי להזיז את ההגה כך שלא אפגע בו.
זה עניין של שברירי שניות.
יכולתי למצמץ והכל היה אחרת.
הסתכלתי עליו בהלם, בחוסר הבנה מה היה כאן הרגע.
הוא? ציחקק. לא, לא במבוכה.
ציחקוק של "יאללה תתקדמי" והסתכל על חבר שלו שגם כנראה הסיטואציה נראתה לו משעשעת.
אני? המשכתי לסע מהשוק. מהקלות הבלתי נסבלת של הקיום.
אח"כ ישבתי באוטו כמה דק. אספתי את הלב המפרפר שלי מהרצפה
וניסיתי למקם אותו כמו שצריך.
ובראש שמעתי ברצף:
כמעט הרגתי ילד. רבאק.
כמעט הרגתי ילד.
אלוהים, כמעט הרגתי ילד.
אני עדיין רועדת מבפנים.
רועדת מפחד אלוהים,
רועדת מהודיה שכך ולא אחרת,
רועדת מכעס על ההורים, רותחת ממש שהם נותנים לילדים שלהם
כלי התאבדות ורצח.
הם מתאבדים ולנו הם רוצחים את החיים.
הרי החיים שלי היו נעצרים אם הייתי הורגת ילד באמת ולא רק כמעט.
וכן, האחריות היא על ההורים.
ילדים בגילאים האלה, סלחו לי, הם סתומים בלחץ ואין להם שום הבנה בעוצמת ההרס ובכאב שתאונה אחת מסיבה לכל כך הרבה מעגלים.
הורים, אתם לא מגניבים ולא קולים,
ואתם כן יכולים וחייבים להגיד לילדים שלכם "לא".
זה התפקיד שלכם.
להגן עליהם מהעולם ועל העולם מהם.
יש מצב טוב שהם יכעסו ויתעצבנו נורא ויעשו
לכם רע על הנשמה ויאיימו לשבור, להרוס, לנתץ, לברוח.
וכנראה לא תהיו ההורים הכי שווים בעולם.
אז מה??
ברפיסות ההורית שלכם אתם מאפשרים רצח
של שתי משפחות של הנהג ושלכם.
בחייכם,
כמעט הרגתי ילד עכשיו.
אולי הילד הזה הוא שלכם?
ואולי בפעם הבאה זה לא יהיה רק 'כמעט'?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.