צריך להסתכל למציאות בעיניים: זה בקלות יכול להיות העתיד של ההורים שלנו. בדיקת "ידיעות אחרונות" ו־ynet בעשרות בתי אבות ברחבי הארץ הניבה תוצאות מזעזעות — הזנחה מסוכנת, קשירות, עלבונות, גסות רוח וגם יחס אגרסיבי. שנתיים אחרי התחקיר המטלטל שפירסמנו על מצב בתי האבות בישראל, נראה שהבטחות המדינה לטפל במשבר, נותרו על הנייר בלבד.
האגף הסיעודי בבית האבות נווה שבא בלוד. דלת המעלית נפתחת בקומה הראשונה לסרט אימה: מטפלת מכה נמרצות קשישה וצועקת עליה"קומי! קומי!". הסצנה נמשכת דקה ארוכה. לפתע היא מזהה שנתפסה מול מצלמת הטלפון ונבהלת. בבת אחת הטון שלה משתנה. "שרון, הבת שלך עוד מעט תבוא", היא אומרת בקול חביב ומגניבה מבט.
הגענו לבתי האבות כמתנדבות, כמבקרות וכבנות משפחה. כמעט לכולם נכנסנו בקלות, ובחלקם מצאנו הפקרות מוחלטת. ברוב המוחלט של המחלקות הסיעודיות בהן ביקרנו גילינו הזנחה, התעלמות מצורכי הקשישים, תנאים סניטריים ירודים, אלימות מילולית, רגשית ואף פיזית, קשירות אגרסיביות וגם שימוש נפוץ בפרקטיקה של סימום בתרופות שינה והרגעה. בכמה מקרים מדובר בסכנת חיים אמיתית, משום שקשישים שאינם יכולים לזוז צריכים שיהפכו אותם בלילה, כדי שלא יפתחו פצעי לחץ שעלולים להזדהם ולהביא למותם.
בגלל הריח
בית אבות גן דוד ברחובות. אף אחד לא ממש מקפיד על הנכנסים והיוצאים. את הכניסה למחלקה הסיעודית אופף ריח חריף של צואה. מסביב פזורים פחי אשפה ולצידם שקיות מלאות בזבל שאיש לא טרח לזרוק, ועל הרצפה מוטלת גופתו של ג'וק. בחדר האוכל הריח רק מתעצם, משום שהמזגן, אם יש כזה, אינו עובד. אין אוורור.
סביב, המסדרונות וחדרי השינה מעלים צחנה נוראית. את הקשישים, מתברר, מקלחים אחת ליומיים, לפי קבוצות, ומחליפים להם טיטולים לפני השינה. גם, לא תמיד. "מה נשאר לעשות?" אומר בצער שאול, אחד הקשישים, "אנחנו רק מחכים פה למוות".
במחלקה הסיעודית הנוספת, בדרך החוצה, הקשישים מסיימים את ארוחת הערב ומובלים למיטות. אחד מהם מקיא לפתע את פורמולת המזון שבה הואכל. ראשו רכון קדימה ופניו מתבוססות בתוך הקיא. כך במשך יותר מרבע שעה. אחים ואחיות חולפים על פניו, שומעים את קריאתו לעזרה ומתעלמים.
בחזרה לבית האבות נווה שבא בלוד. כבר בכניסה ממתין קשיש על כיסא גלגלים, מנסה ללא הצלחה לעשן. תקוע. על אחד הספסלים בחוץ אני פוגשת את רבקה, שיושבת עם דוד שלה יצחק, דייר שעבר לכאן אך לפני שבועות אחדים לאחר שסבל מיחס נוראי בבית האבות הקודם. "אנחנו משתדלים להיות פה כל יום כמה שיותר", היא מספרת, "לא סומכים על אף אחד. בבית האבות הקודם היינו מגיעים לבקר אותו ומוצאים אותו מלוכלך, אלוהים יודע מתי אכל או התקלח".
שעת בוקר מאוחרת, כמעט אין מבקרים, והקשישים במחלקת תשושי הנפש מוטלים על כיסאותיהם ללא כל פעילות. מעט אנשי הצוות עסוקים בענייניהם. הזנחה מנטלית: אין פעילויות, אין שיח, אין תקשורת. מהתרשמות בלתי אמצעית זיהיתי גם אנשי צוות קהי חושים, שצוחקים על חשבון הקשישים.
באזור תשושי הנפש ישנם חמישה אנשי צוות על 25 קשישים. על פניו, סביר. אבל בלילה המספר מצטמצם, וישנם קשישים שנותרים במיטתם מבלי שיהפכו אותם. כך מתפתחים פצעי לחץ שעלולים בקלות להזדהם ולהוביל למוות. סבו של ירון נפטר בדיוק מהסיבה הזאת, חודשים ספורים לאחר שהועבר לבית אבות באזור ירושלים. "מבחינתם, הם לא אשמים", הוא אומר. "פשוט אין כוח אדם, ולממשלה לא אכפת. אני לא מאשים אף אחד חוץ מאשר אותנו, שלא מוציאים את כל ההורים שלנו מבתי האבות והולכים להפגין מול משרד הבריאות או בית ראש הממשלה. כנראה לאף אחד לא באמת אכפת מהקשישים, מעדיפים שימותו בשקט, כמו סבא שלי".
שעת טיול באשפה
בנווה באבוב בבת־ים, למשל, שגם בו ביקרנו בעבר, ניכר במיוחד המחסור בפעילות ובהיעדר תשומת לב לקשישים. במשך שעות ארוכות ראיתי את הקשישים מוטלים על כיסאות הגלגלים, ללא כל אינטראקציה אנושית. מחוץ לשעות האוכל לא ראיתי אף איש צוות ניגש לשאול לשלומם. לפחות בימים שבהם ביקרתי שם שהו הקשישים במיטות במשך שעות ארוכות מאוד, גם בשעות היום, ואיש לא ניגש אליהם.
בפינת אחד החדרים ראיתי קשישה שיושבת וממררת בבכי דקות ארוכות, מבלי שמישהו מאנשי הצוות ייגש אליה. משראיתי שאיש לא בודק מה אירע ניגשתי אליה בעצמי. "מפית", היא לחשה. מפית, זה כל מה שהיא רצתה, כדי לנגב את עצמה.
גם בבית אור בבת־ים ניכרה ההזנחה. במיוחד הופתענו לגלות את הקונספט הייחודי שהמציאו שם ל"טיול": מוציאים את הקשיש החוצה, מעמידים אותו ליד מכולת אשפה מצחינה, מחכים דקות אחדות ומחזירים פנימה. נראה שמבחינת אנשי הצוות מכולת האשפה והריח העולה ממנה הם הנוף הראוי.
בבית האבות עד 120 בחדרה גילינו יחס אגרסיבי וחוסר תשומת לב. חנה הועברה לכאן מבית אבות שעובדים בו נעצרו בעוון התעללות בקשישים. אבל גם כאן הילדים שלה לא רגועים. לפני חודשים אחדים היא נשכחה ללא מכשיר החמצן שלה, והובהלה לבית חולים עם הרעלת פחמן דו־חמצני.
הפעם היא מספרת על יחס נוקשה של העובדים. "כולם עבריינים", היא ממלמלת. "עבריינים, כולם אותו הדבר. כשהם באים אז הם קורעים את העור, עד שמורידים (את הבגדים), עד שמלבישים. עושים מאוד כואב. מטלטלים אותי".
קונים יחס
כמו תמיד, הנפגעים העיקריים הם העניים. אנשים בעלי אמצעים יכולים לשלוח את הוריהם לדיור מוגן מהסוג היוקרתי. ביקרנו בכמה מקומות כאלה, וההבדל ניכר לעין. כך למשל ברמת תמיר ובהוד ירושלים בירושלים, שם היו יותר אנשי צוות ואלה הכירו את הקשישים באופן פרטני, ידעו לתרגם את קריאות העזרה שלהם ולהבין למה כוונתם. בכניסה לכל חדר הוצבו חומר חיטוי וקופסת כפפות גומי, וכך גם בסמוך לכל מיטה. ארוחות הערב חולקו לפי העדפות המזון של הקשישים, והצוות נהג בהם בסבלנות.
במגדלי הים התיכון בנתניה, מהרשתות היוקרתיות בישראל, ניכרת היוקרה גם בטיפוח המקום וגם ביחס. עם זאת, גם שם היו תלונות מצד כמה קשישים על התעלמות של האחיות מקריאות לעזרה, במיוחד בלילות. עוד מקום שעשה רושם סביר הוא מחלקת הסיעוד בלב אבות ברחובות, אם כי זה מיועד לקשישים עצמאיים בלבד. גם שם המחלקה הסיעודית קשה יותר, אבל היחס בין מספר אנשי הצוות למספר הקשישים היה ראוי.
ישנם בתי אבות שבהם הפער בין עניים לעשירים ניכר ממש בתוך המחלקות. מתברר שבשנים האחרונות, בגלל המצוקה, שוכרים בני משפחה בעצמם מטפלת צמודה כדי שתטפל בהוריהם. כך, בזמן שקשישים אחרים באותן מחלקות סובלים מהיעדר יחס, קשיש שיש לו ילדים בעלי אמצעים זוכה ליחס שונה לחלוטין.
בבית שמחה שבשכונת בית וגן בירושלים, למשל, מטופלים קשישים ברמות תפקוד שונות. שרה, שאמה מטופלת בבית האבות, הביאה אותה לכאן אחרי שבית האבות הקודם שלה נסגר בגלל תנאים סניטריים ירודים. "איך שהיא נכנסה לכאן אמרו לי, 'כאן לא מושיבים אותם בשירותים, לכולם יש טיטול ואנחנו מחליפים להם'", היא מספרת, "אבל לקשישה שהבת שלה משלמת — אותה כן מושיבים. אמרו לנו, 'אם משפחה אחרת משלמת 14,000 שקל, את מצפה שתקבלי אותו יחס?'. היה כאן מטופל, דמות ציבורית, שהבת שלו שילמה אקסטרה לאחד המטפלים כדי שידאג לגלח אותו ולתת לו טיפול אישי".
בבית שמחה, אגב, נתקלנו באותן תופעות כמו בבתי אבות אחרים: גזיזת ציפורניים בכוח, האכלה בכוח, יחס נוקשה כלפי המטופלים הלא אמידים.
"אל תלכי, אני לבד", פונה אליי לאה, אחת הקשישות, "אני צריכה מישהי כמוך לדבר איתה. אם את לא תהיי פה עכשיו לידי, לא יהיה פה אף אחד. הרבה פעמים אני קוראת לאיש צוות ואף אחד לא מגיע. הילדים שלי באים לבקר בערך פעם בשבוע, לפעמים גם הנכדים באים איתם, אבל זה לא מספיק".
בבית הלפרין באשקלון סיפרו לנו אנשי הצוות והקשישים על כך שישנם ילדים שפשוט שוכרים להוריהם מטפלת צמודה. האחרים מסתדרים עם מה שיש. כבר כשאני נכנסת, מבקשת ממני נעמי המפעילה לעזור. אני ניגשת לאחד הקשישים ומגלה שכבר דקות ארוכות הוא מתחנן למים אבל אין מי שיביא לו. "המקום נפלא", הוא אומר לי, "אבל יש אחיות ברבריות. היו כמה שהרימו עליי ידיים". סיפרת למישהו? "רק כשאני אצא מפה אספר הכל", הוא מסביר את החשש לדווח, ולספוג יחס עוין.
שרון מטפל באימו, שמתגוררת כאן. אני מזהה שהוא לחוץ. "בבקשה", הוא פונה לאחת המטפלות, "אמא עדיין לא אכלה. אני פשוט חייב ללכת". משיחה קצרה איתו מתברר שהוא הביא מישהי בתשלום. למה? "תראי כמה דיירים יש כאן לעומת מטפלות", הוא מסביר, "אין להן שמונה ידיים".
הדיירים מקבלים את האוכל, כל אחד בתורו. התפקודיים יותר מקבלים ראשונים, הפחות תפקודיים נדחקים לסוף. "קשה", אומר לי משה, אחד הקשישים. "את יודעת כמה פעמים רציתי אוכל של בית? פעם כמעט הזמנתי אבל זה 100 שקל, אני קשיש, וגם ככה אני משלם פה עשרת אלפים שקל לחודש. לא נשאר לי כסף לכלום. שתדעי לך, את סבא וסבתא שלי לא הייתי שם בבית אבות".
מייבשים את המערכת
המשכנו בינתיים במסע, בית אבות אחר בית אבות, והתמונה קשה ומדכאת. מצוקת כוח האדם ניכרת, ולו בכך שברגע שהצענו את עצמנו כמתנדבות מעט מאוד שאלות נשאלו. כן, בואו, עכשיו. באחד מבתי האבות הגדילו לעשות והושיבו אחת מאיתנו בכיסא השומר למשך שעה ארוכה עם הנחיה: "לפתוח את שער החניון בכל פעם שמישהו מצלצל". בכל בתי האבות אין כמעט בידוק, ודיירים רבים התלוננו על גניבות.
באחוזת רינה באשקלון מיעוט קיצוני של אנשי צוות ביחס למטופלים. כאן גם התנאים הסניטריים ירודים, המיטות מטונפות וחלק מהקשישים ישנים עם צרכיהם עליהם. המתקן לשיניים התותבות נראה עכור במיוחד, ותאי השירותים מלאים חלודה. כשאני שואלת את אנשי הצוות אם אין שירותים נוספים, שולחים אותי לקומה אחרת, ואני שומעת את אחת האחיות מסננת בקול "שתלך להזדיין". בדרך אני מזהה קשישה מיובשת שמתחננת למים. נתתי לה את הבקבוק שלי והיא גמעה את כולו בשניות.
וכך זה נמשך. בנווה שבא באשדוד מצאנו משטר קשוח ודכאני, וגם חשד לשימוש בלתי מבוקר בכדורי הרגעה ושינה; בתפארת בנים בנתניה ראינו התעלמות מצורכי הקשישים ויחס קר ולא נעים; בבית אור סניף ביתן אהרון חזרה אחת הקשישות שוב ושוב על כך שלא טוב לה במוסד, והמנהל ששמע את הדברים מיהר להגיב: "היא קצת מסטולה"; באחוזת הורים באשקלון מצאנו הזנחה, תנאים סניטריים גרועים וריח נוראי. "פעם היה ביקור של משרד הבריאות", אומרת אחת העובדות, "פתאום לכולם היה אכפת מהניקיון"; במרכז סיעוד איתנים בבאר־שבע מצאנו מיעוט מטפלים, סירחון, התעלמות מהקשישים וגם עישון עליהם בתוך הקומה.
"אנשים מקיאים, עושים קקי ופיפי, ויש כל מיני נוזלי גוף. לנקות ולהאכיל זה לא בשבילי", סיפרה לנו מטפלת אישית שנשכרה על ידי בני משפחה כדי לעזור. "אני רואה כאן מראות קשים. אנשים נופלים ושוברים את הראש, מישהו מת וצריך לנקות אותו, המטפלים חייבים לעשות את זה. מי יודע אם הם עושים את זה טוב או לא".
איך נדע?
"אותם", היא מצביעה על הקשישים, "אי־אפשר לשאול. זאתי חולה, היא בקושי יודעת איך קוראים לה. את בחורה צעירה, אל תעבדי פה. אנשים עם חיים קשים שממש זקוקים לכסף ולא מצליחים למצוא עבודה עובדים פה. עוד לא ראיתי אף אחד שאומר 'איזה יופי, החלפתי טיטול'".
גם הקשישים העידו שישנם מטפלים נהדרים, ואחרים פחות טובים, אבל הם הבינו לליבם. "לא משלמים להן מספיק", אומר משה, קשיש שמטופל באחד מבתי האבות. "מתעסקות בקקי, במחלות, מה לא". "זו עבודה נוראית", מצטרפת אליו עובדת סיעודית, "צריך לקלח את כל הקשישים, להוריד להם את הבגדים, לנקות ולהחליף, זה מגעיל".
רעות היא בחורה צעירה יחסית, נוף לא שכיח בבתי האבות. ניכר שיש לה נשמה גדולה. היא לבדה, מתרוצצת בין הקשישים, מנסה לעשות ככל יכולתה. "אני מסתדרת כרגע", היא אומרת. "אם לא, אני קוראת לאחות שתעזור לי. לא תמיד היא באה, אבל אני עושה מה שאני יכולה".
את אוהבת את העבודה?
"אני אמא צעירה שצריכה כסף. זה מה יש".
בראשית החודש פירסמנו כאן תחקיר שהראה כיצד מדינת ישראל מייבשת באופן מכוון את מערכת הבריאות הציבורית, לכאורה כדי לגרום לאזרחי ישראל לעבור לרפואה פרטית. מבדיקת המצב בבתי האבות עולה החשד שגם כאן המציאות דומה. המדינה מייבשת את בתי האבות מבחינת תקנים, נמנעת מקבלת החלטות ומאישור תוספת כוח אדם, וכך לא מותירה ברירה לכל מי שיש בידו אמצעים אלא ללכת למקומות יוקרתיים יותר או לטפל בהורים בבית.
לאחר התחקיר שהתפרסם ב"ידיעות אחרונות" וב־ynet לפני שנתיים הוקמה בכנסת ועדה בינמשרדית בראשות ח"כ טלי פלוסקוב (כולנו), שמטרתה גיבוש תוכנית־אב לאומית לזיקנה. בשנה שעברה הגישה הוועדה דוח ביניים עם מסקנותיה, אלא שהדוח המלא טרם הוגש ואף תוכנית אופרטיבית לא יושמה.
בבתי האבות בארץ יש כ־21,000 מיטות לקשישים סיעודיים, מתוכם כ־80 אחוז במימון משרד הבריאות. תעריף האשפוז הסיעודי של משרד הבריאות עומד כיום על כ־470 ש"ח ליום אשפוז לקשיש. לטענת מנהלי בתי האבות המחיר האמיתי ליום אשפוז גבוה בעשרות שקלים, ונדרשת הקמת ועדה ציבורית המורכבת מכלכלנים שתאמוד את המחיר העדכני. משרד הבריאות, טוענים, סירב להקים ועדה.
כיום מתנהל דיון בבג"צ בעתירת בתי האבות נגד המדינה ומשרד הבריאות, בדרישה למצוא פתרון למחסור של כ־6,000 מטפלים במחלקות הסיעודיות. בתי האבות דורשים לאשר תקנים להכנסת עובדים זרים למחלקות, אלא שמנכ"ל משרד הבריאות, משה בר סימן טוב, מתנגד לכך והמשרד הציע כחלופה פיילוט במסגרתו ישולבו כ־1,000 עובדים פלסטינים ככוחות עזר.
שנה חלפה מאז הצהרת המשרד לגבי הפיילוט, ולדברי בתי האבות "נכון להיום אף עובד פלסטיני לא נכנס למערכת וגם לא רואים קצה של סימן שהוא הולך להיכנס. מה גם שבמציאות הביטחונית של מדינת ישראל הפתרון בעייתי. אצלנו עובדים מסביב לשעון, בחגים וגם ביום כיפור, וכשהצבא יבצע סגר על הכפרים הפלסטיניים - מי יבוא לקלח ולהחליף טיטול במקומם?"
לאחרונה אושר החוק להתקנת מצלמות בבתי חולים גריאטריים וסיעודיים שיזם ח"כ איציק שמולי (העבודה), אך החוק ייכנס לתוקף רק בעוד שנה. לטענת בתי האבות, קיים בחוק סעיף בעייתי המחייב אותם לרכוש מצלמות עם מפרט טכני מסוים, שקשה להשיג בארץ.
לדברי אחד ממנהלי בתי האבות, אלפי מטפלים שעובדים ככוחות עזר סיעודיים לא ראויים לעבודתם, אך הם אינם מפוטרים בגלל מצוקת כוח האדם. "המשאב האנושי הוא הדבר החשוב ביותר, אבל מבין 11,000 המטפלים שעובדים כיום במחלקות הסיעודיות צריך לפטר לפחות שליש", הוא אומר. "בגלל המחסור בכוח האדם ממשיכים להעסיק אותם, וגם אם נפטר אותם הם ימצאו עבודה תוך חמש דקות במקום אחר. עובדים שלא שומרים על היגיינה, שלא מאכילים את הקשישים כמו שצריך, שלא מחליפים להם חיתול בתדירות הנדרשת. אבל מי יבוא במקומם?"
לדבריו, המצב עוד ילך ויחמיר. "היצע המיטות הולך וקטן, למרות שכמות הקשישים הסיעודיים הולכת להכפיל את עצמה בעקבות העלייה בתוחלת החיים. מצבו של הענף הזה הופך קשה יותר מיום ליום בגלל הניסיון של משרד הבריאות לחסוך כסף. יש רישיונות לעובדים זרים בענפי החקלאות, המלונאות, ההיי־טק והבניין — רק אצלנו לא נותנים רישיון אפילו לעובד אחד".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.