הפתרון של עזה מתחיל בהבנת נקודת התורפה הפלסטינית

 

*הפתרון של עזה מתחיל בהבנת נקודת התורפה הפלסטינית*

מחפשים פתרון בעזה? יש פתרון אחד. זה פתרון שאני מנסה לפמפם אותו כבר שנים באוזניים של בכירים, בתקווה שמישהו במערכת הפוליטית או הצבאית יתעורר ויישם אותו.

כדי להבין את הקונספט שמאחורי הפתרון, צריך תחילה לצאת מנקודת הנחה שלעזה אין שום בעיה לאבד אלף, עשרת אלפים או מאה אלף איש. הם מורגלים לזה, המוות הוא חלק קיומי בהווייה היומיומית שלהם. הפלסטינים – גם אלה שנושאים תעודת זהות ישראלית – לא מתרגשים ממוות או מרצח. אמנת חמאס היטיבה לבטא זאת, שקבעה ביחס לדרך האסלאם ש"המוות למען אללה הוא הנעלה במשאלותיה". על כל הרוג פלסטיני בהפצצות, ייוולדו אלף בשנה הבאה. הם חפצי מוות כמו שאנחנו חפצי חיים, ולכן אין טעם להעניק להם את נשיקת המוות שלה הם מייחלים.

שנית, חורבן בניינים לא באמת מזיז להם. ההפצצה המסיבית של מגדלים בעזה היא חסרת תוחלת. ראינו את זה בסבבים הקודמים, ונראה את זה גם הפעם. את ההרס הם משקמים בתוך חצי שנה. חוץ מכמה אנשי עסקים שמחזיקים בבעלות על המבנים האלה, את הציבור הפלסטיני בעזה זה לא מטריד. הם נמלטים מהמבנים לפני שהם מופצצים ומקבלים סיוע כלכלי מסיבי שמסייע להם לשקם את הקירות תוך זמן קצר.

אז מה כן מפריע לעם הפלסטיני? האדמה. או ליתר דיוק: אובדן האדמה. אני עוסק כעו"ד בגאולת אדמות, ונמצא בקשר ידידותי עם ערבים רבים. החיבור שלהם לאדמת הארץ הוא קשר עמוק, מעורר השתאות, שלא ניתן להקל בו ראש. ניהלתי שיחות עם ערבים שקיבלו הצעות במיליוני דולרים, אך לא הסכימו לוותר על אדמתם. במשא ומתן שניהלתי לפני מספר שבועות, אמר לי פלסטיני אחד: "דונם אדמה שווה לי יותר מאלף איש". והוא צדק. כי הטראומה הפלסטינית אין לה דבר וחצי דבר עם אובדן החיים, אלא עם אובדן האחיזה בקרקע. הנכבה, התבוסה הגדולה של 48', מתעלמת לחלוטין מאלפי ההרוגים הערבים במלחמות השונות, ועוסקת בעיקר בבריחה ההמונית מהכפרים בכל רחבי הארץ.

לכן הפתרון עם החמאס בעזה צריך לזהות את הנקודה שבאמת כואבת לפלסטינים. צה"ל צריך להתנהל באופן הבא: לחלק את רצועת עזה בקווי רוחב אופקיים ממזרח למערב, ולהתחיל לשטח אותה בהתקדמות הדרגתית עם טנקים וכלי הנדסה, כשכל יום צה"ל מתקדם כמה מאות מטרים דרומה (על מלוא רוחב הרצועה): תחילה לְשַׁטֵּחַ כליל את הערים בצפון הרצועה – בית להייא, בית חאנון, עטאטרה; להחריב את הערים האלה עד היסוד ולהפוך אותן לעפר. משם להתקדם רוחבית דרומה לג'באליה ולעיר עזה. כל התושבים יחויבו לסגת דרומה, כמו בסיר לחץ. שטח שנכבש – לא יוחזר. באמצעות כלי הנדסה, הקרקע תהפוך לארגז חול אחד גדול, שישמש כאיזור חיץ בינינו לבינם (רצועת ביטחון), ובעיקר כתזכורת כואבת למחיר הטרור. איפה שעבר הדי-9, שם יעבור הגבול העתידי עם עזה. כל סבב טרור ייענה, גם בעתיד, באובדן אדמה.

המסר לפלסטינים צריך להיות חד וברור: אנחנו כובשים את אדמתכם מחדש. חמאס מביא עליכם נכבה נוספת. הפעם לא ניקח פלסטיני אחד נוסף תחת חסותנו. המרחב שלכם ברצועת עזה הולך ומצטמצם מדי שעה. היום יש ברצועת עזה כ-360,000 דונם, מחר פחות. ברגע שהפלסטינים יבינו ששוב כבשו אותם, ששוב הם מאבדים שטחים, ששוב יהיו מקומות שהם לא יוכלו לשוב אליהם לעולם, ושהם יאלצו לשאת את מפתחות ביתם על צווארם לשארית חייהם, הלחץ יעשה את שלו. תאמינו לי, אין דבר שכואב לפלסטיני יותר מלאבד אדמה.

לא כיבוש הרצועה ולא שלטון ישראלי בעזה; לא כניסה רגלית ולא הפצצה מסיבית של בניינים; לא דיפלומטיה ולא הסכמי הפסקת אש. כל אלה הוכיחו את עצמם כרעיונות גרועים. מה שכואב לפלסטיני זה לאבד את הבית, את האדמה, את הכפר בו הוא גדל. שם צריך להכאיב להם. עד שירימו דגל לבן.