פסטה

 

מקרוני, אין משהו איטלקי יותר מזה, האיטלקים אוכלים פסטה כל יום ובעיקר בצהריים, מקרוני זה השם שהאיטלקים תמיד השתמשו הרבה לפני המילה ספגטי.

ואומרים פסטה (בצק) אך יש שני סוגים של פסטה, טרייה ויבשה, הטרייה תתקלקל כעבור מספר ימים אפילו במקרר ואילו היבשה יכולה להחזיק מעמד שנים.

וזה שהפסטה היבשה יכולה להחזיק מעמד שנים זה אחד מהמצאות המזון הגדולות של המערב.

יש כאלה שיזכירו את המזלג כאחד האמצאות הגדולות של המערב אבל ישנם עמים שיחלקו על כך, טוב נו הם לא אוכלי פסטה גדולים.

אז מה השוני בין פסטה לנודלס יש שישאלו, השוני הוא שנודלס מכינים מאורז ואילו פסטה מכינים מחיטת דורום.

הנודלס קיים בסין כבר אלפי שנים ואוכלים אותו עם מקלות בעוד שאת הפסטה שקיימת רק כמה מאות שנים באיטליה אוכלים עם מזלג.

למרות שלא תמיד היו אוכלים את הפסטה עם מזלג, השימוש במזלגות לפסטה היה נפוץ יותר במאה ה-19 כשהחלו להשתמש בעגבניות לרוטב.

לפני זה רוב העניים אכלו את הפסטה עם הידיים בניגוד לאריסטוקרטיה שאכלו עם מזלג כלומר את מה שאנו קוראים היום ספגטי.

העניים אכלו עם הידיים כי את הפסטה אכלו כפי שהיא בלי רטבים, היא בושלה עם מים מומלחים ורק לעיתים היו מוסיפים לבישול נתח חזיר עבור הטעם.

האיטלקים שרצו לתבל זאת היו מוסיפים גבינה קשה מגורדת.

הפסטה מקורותיה מסיציליה, חיטת דורום הובאה לשם על ידי הערבים והפסטה נאכלה בעיקר על ידי האריסטוקרטיה האיטלקית והיהודים.

משם היא נדדה ביחד עם חיטת הדורום לדרום איטליה והתפתחה בנאפולי.

במאות ה-14 וה-15 היא עדיין הייתה יקרה, ונאכלה בעיקר על ידי המעמד הבינוני-גבוה.

העניים אכלו בעיקר לחם, דייסה מחיטה או שעורה, בשר, גבינה קשה, וכרוב.

כשהפסטה התפתחה ליבשה וזולה היא תפסה תאוצה בקרב העניים.

במאה ה-19 מפעלים כבר החלו לייצר פסטות יבשות להמונים, ורוטב העגבניות החל.

לפני המאה ה-19 האיטלקים היו מפזרים על הפסטה גבינה קשה מגורדת.

אם הייתם יושבים בנאפולי במסעדה במאה ה-19 אומנם האיכות של הפסטה הייתה טובה יותר מהאיכות מהדוכנים ברחוב אבל קרוב לוודאי שלא הייתם מרוצים כי בימים ההם את הפסטה בישלו עד הסוף כמו נודלס והמושג "אל דנטה" כלומר לא לגמרי מבושל עד הסוף, עוד לא הומצא, ולכן לא הייתם מרוצים, אל דנטה החל רק בסביבות תחילת המאה העשרים.

האיטלקים בהחלט אוהבים את הפסטה שלהם, ויש מאות צורות, הם מוסיפים למנה שמן זית, שום, בצל ובזיליקום ולפעמים גם בייקון לא מעושן, פטריות או פלפל שחור. ומי שלא אוהב בזיליקום יכול להשתמש באורגנו במקום.

האיטלקים נוהגים ללפף את הספגטי עם המזלג, ובתחילת המאה העשרים היה אף נהוג להשתמש בכף כמשענת לפעולת הליפוף במקום הצלחת.

האיטלקים כיום אוכלים פסטה במנות קטנות יותר מהאמריקנים, והוא משמש בעיקר כמנה ראשונה ולא עיקרית.

מכל צורות הפסטה הקיימות הכי נפוץ בעולם הוא הספגטי, אבל גם מקרוני, פנה, קונקיליה ופוסילי.

ומי שרוצה פסטה בצורת אורז יבקש אורזו (ריזוני) שמשמעותה באיטלקית זה שעורה.

ואם כבר מדברים על צורות של פסטה נזכיר גם את מה שהיה מאוד נפוץ לפני מאות שנים כמו דפי פסטה ללזניה, ורמיצ'לי, ופסטת טליוליני.

ולסיום נזכיר את ההמצאה החדשה לפסטה, פסטה עם רוטב שמנת, הפסטה הייתה להיט גדול באיטליה בשנות השמונים אבל האיטלקים רובם כבר ויתרו על זה.

פסטת ספגטוני ברוטב קרבונרה, רוטב שעשוי מביצים, גבינת פקורינו, פלפל שחור, גואנצ'לה (לחי חזיר) או פנצ'טה (בייקון לא מעושן).

אם אין גבינת פקורינו אפשר להשתמש בגבינת פרמזן.

פסטת פפרדלה או טליאטלה ברוטב בולונז, 50 אחוז חזיר, 30 אחוז בקר, 20 אחוז עגל, עגבניות, קצת בצל אדום סלרי וגזר, שמן זית, יין אדום, קצת חלב, מלח ופלפל שחור. וגבינת פרמזן מעל.