פנתאיזם

 

אמונה ורגש היא דרכו של המאמין, אי אמונה ואי רגש היא מחשבתו של האתאיסט, אבל יש גם דרך ביניים רגש ללא אמונה זוהי ההוויה של הפנתאיסט.

ופה יש להסביר את ההבדל הגדול בין דרכו של האתאיסט לפנתאיסט, נכון ששניהם לא מאמינים אבל הפנתאיסט לא מנותק מהטבע, הפנתאיסט חש את קדושת הטבע והוא ביראה כלפי הטבע ולכן האמרה הטבע אלוהי, כלומר נשגב. זהו רגש לא מובן ללא פנתאיסט ולכן יש פרשנויות והגדרות לא מדוייקות לגבי הפנתאיסט.

מה שהפנתאיסט מרגיש כשהוא נכנס ליער דומה למה שהמאמין מרגיש כשהוא נמצא בכותל או בבית הכנסת.

דבר זה האתאיסט לא יכול להבין כי הוא מחוסר רגש זה, מנקודת מבטו של הפנתאיסט האתאיסט מנותק, כשאתאיסט נכנס ליער, היער הוא רק רקע, הוא לא מרגיש אותו, הוא לא אחד איתו, הוא לא מבין שהוא חלק ממנו, האתאיסט יתעסק במצלמה, במסכים, בג'יפ, ברעשי הסחה באוזניות שמכונים מוזיקה על ידי אנשי הערים, האתאיסט אמנם נמצא ביער אבל מנותק, נוכח בגופו אך לא בתודעתו.

ממבטו של הפנתאיסט האתאיסט מהווה איום על הטבע, מפני שהוא לא מוקיר אותו, אך שניהם שותפים להשקפה רציונלית של אי אמונה.

לגבי המאמין יש עיוותים בתפיסה לגבי הטבע, מצד אחד האל אומר לו שעליו לשלוט בטבע ולהשתמש בו לתועלתו ומצד שני הטבע הוא יציר האל ולכן מוטל עליו לשמרו.

ישנה גם תפיסה מוטעת שמחזיקים בה גם אתאיסטים וגם דתיים שאומרת שיש לתקן את הטבע, הפנתאיסט רואה זאת כהיבריס, ומשוכנע שתפיסה כזאת תוביל ליותר רע מטוב למרות הכוונות הטובות.

תפיסה נוספת שאתאיסטים מחזיקים בה היא שאין חשיבות לעולם אחרי שאדם נפטר, כמו כן החשיבות הבעיתית שהאתאיסט נותן לאנושות על חשבון כל יתר היצורים והאורגניזמים שהתפתחו במשך מיליארדי שנים על כדור הארץ.