סין ושבירת רגליים

סין. הממלכה המרכזית. הארץ של קונפוציוס מנציוס ולאו טסה. המורים הגדולים על אנושיות, מוסר, משפחה, סדר חברתי, וגם פרישות ועזיבה כאשר השליטים נהפכים לפושעים.
קונפוציוס אמר שכיבוד הורים הוא הדבר החשוב ביותר ולכבדם זה להקים משפחה, שיש לדאוג להוריך לא רק כלכלית אלא גם להיות קשוב לרגשותיהם, וכמובן לא לסכן את חייך ולא לפגוע בשום חלק מאבריך אחרת זה ייחשב כאי כיבוד הורים. הוריך העניקו לך את גופך שלם ומושלם אז אל תסכן אותו ואל תשחית אותו, אפילו שיערה אחת מראשך אין לשנות, ולא נקבובית אחת מעורך. לא לקעקע ולא לעשות חורים לעגילים, שלם ומושלם נולדת שלם ומושלם אתה צריך לשמור על עצמך.
הדברים האלה נאמרו בספרי המופת הסיניים לפני אלפיים חמש מאות שנה.
אבל לפני אלף שנה בערך בארמון מלכותי רקוב מעושר ותפנוקים מנווני נפש, המלך אהב רקדניות לשכב איתן. מבחינות רבות דומות הן היו לרקדניות הבלט של ימינו, הן היו רוקדות על הבהונות שלהן ומשתמשות ברצועות משי ללפף אותן.
ורקדניות אלו היוו מודל לחיקוי עבור יתר הפילגשות בארמון. במשך תקופה ארוכה רק בית המלוכה והפקידות המשכילה והאליטות ליפפו את רגליהן.
לאט לאט המנהג הזה התפשט אל העשירים ומשם אל המסודרים ואל האנשים הרגילים ומשם אפילו אל העניים.
בשלב מאוחר יותר בערך לפני שבע מאות שנה כבר לא הסתפקו רק בליפופים וקשירות הרגליים.
אמהות החלו לשבור לבנות שלהן את כפות הרגליים כדי שיהיו קטנות.
בגיל ארבע עד שש כשכף הרגל הייתה עדיין מורכבת מסחוס זה היה הזמן לעצב את כף הרגל, כי כף רגל קטנה נחשבה לסמל סטטוס, ממש כמו שרשרת זהב או יהלומים כיום, ואיזה משפחה יכולה להרשות לעצמה בחורה שכזאת? רק משפחה אמידה.
והרי אף אמא ממעמד מכובד לא תבחר לבנה מישהי שרגלייה גדולות כלומר רגילות כי זה יעיד שהיא באה מרקע נמוך.
כך החל נוהג קלוקל זה שהחל מהאליטות שכולו ראווה ויומרנות וכאילו יופי וסטטוס חברתי בדומה לנשים שהולכות על עקבים כיום.
הרי הן נראות מדדות מצד לצד, הורסות את כף הרגל ואת הגב, ונראות כאילו שיש להן פרסות במקום רגליים.
הנוהג הזה היה מנוגד לאנושיות של הורים כלפי ילדיהם ומנוגד לציווי לא להשחית את גופך.
נוהג קלוקל זה היה מנוגד לערכים של צדיקי סין.