עוד שבוע הראשון בספטמבר.
חברותיי המורות בהכנות קדחתניות.
הן אינטיליגנטיות ומסורות, רציניות, מלאות תשוקה ואמונה. אבל כל שנה קצת פחות.
המערכת שוחקת אותן אט אט. כמחציתן יעזבו בתום שלוש שנים. כך אומרת הסטטיסטיקה.
גם אני החזקתי מעמד שלוש שנים. אין לי מושג איך.
במקרה שלי ושל רבות מהן זה לא היה הכסף. שילמו לי היטב. אבל הכסף לא פיצה על הקושי, העליבות, האינטנסיביות המטורפת, האלימות, ובעיקר - הדכדוך המתמשך.
והרי שנים רציתי לעבוד בזה. להיות מורה אחרת. לעורר עניין וסקרנות ואהבה לספרות ולטקסטים עתיקים וחדשים, לדבר עם ילדות וילדים על המחשבות שלהם.ן, להמציא יחד מחשבות חדשות.
אבל המערכת גמרה אותי ואותם.
הידע, המחשבה החופשית, הלמידה, היו כולם משניים לכלל מספר אחד: משמעת וסדר.
מטרתה העליונה של מערכת החינוך היא זו:
מאות ילדים מחולקים לקבוצות של שלושים בתוך חדרים סגורים. זה חשוב יותר מכל דבר אחר. אף ילד לא ברח ואף מורה לא חטפה התקף לב? אז היה יום מוצלח.
במילים אחרות: המטרה העליונה היא ציות. חינוך לציות. ולא סתם בתי הספר בישראל נמדדים על פי אחוז הגיוס לצבא.
ואיפה אני בתוך זה? מדחיקה. נושכת שפתיים. שורדת עוד יום. עוד שיעור.
מדברים הרבה על האלימות במערכת החינוך, ומתכוונים לתלמידים שפורקים את התסכול שלהם באגרסיביות על חשבון תלמידים אחרים ולפעמים גם מורות.
גם זה קרה. והיה נורא.
אבל לא מדברים על האלימות השקטה, היומיומית, שנכפית על הילדות והילדים. האלימות שבכפייה לשבת ולשתוק, להמית כל זכר לקיום עצמאי, למחוק את עצמם לחלוטין ולהפוך לנשאי ידע של אחרים, לשלושים ראשים אחידים וחסרי זהות.
כעבור שלוש שנים חשתי שאין שום ידע בעל ערך שמצליח לפרוץ את חומות הדיכוי, שום מחשבה חופשית שיכולה לשרוד בין הכתלים האפורים, שכל הנשמה בורחת דרך החלון אל מרחבים אחרים, שיש בהם שמיים וציפורים ושקט, ושבינינו נשאר רק כאב וכעס. הרגשתי כמו אישה שכלואה במערכת יחסים מקולקלת. דחוסה בין הקירות עם איש שפעם אהבתי, ועכשיו אנחנו מאמללים אחד את השני ולא מוצאים מוצא.
ריחמתי כל כך על הילדים האלה, שנפשם כמהה לרוץ ולקפוץ ולשיר וליצור ובמקום זה נכפה עליהם לשבת שבע שעות על כיסא פלסטיק מכוער בכיתה צפופה, לשנן ולכתוב ולאבד את הזהות, החלומות והאינדיבידואליות שלהם בקרב שלושים אחרים כמותם ומורה אחת עצבנית ומתוסכלת, שחוטפת צירים רק מלהיכנס לכיתה שלהם. אני.
הם לא רצו להיות שם.
אני לא רציתי להיות שם.
אפילו המנהל לא רצה להיות שם.
הם ביטאו את המרי בצעקות, בפראות, בזעם, או סתם בעצב.
אני יכולתי פשוט לברוח. וכשעשיתי את זה, כעבור שלוש שנים, מרחבים של שקט, של שלווה ושמחה ואור נפתחו פתאום בתוך הלב שלי, שעסק שלוש שנים רק בהתגוננות ומתקפה.
ובעוד שנה הבת שלי אמורה ללכת לשם. למקום שאליו חלומות ותשוקה ושמחת חיים באים כדי למות.
והמחשבה הזאת בלתי נסבלת.
חברותיי המורות בהכנות קדחתניות.
הן אינטיליגנטיות ומסורות, רציניות, מלאות תשוקה ואמונה. אבל כל שנה קצת פחות.
המערכת שוחקת אותן אט אט. כמחציתן יעזבו בתום שלוש שנים. כך אומרת הסטטיסטיקה.
גם אני החזקתי מעמד שלוש שנים. אין לי מושג איך.
במקרה שלי ושל רבות מהן זה לא היה הכסף. שילמו לי היטב. אבל הכסף לא פיצה על הקושי, העליבות, האינטנסיביות המטורפת, האלימות, ובעיקר - הדכדוך המתמשך.
והרי שנים רציתי לעבוד בזה. להיות מורה אחרת. לעורר עניין וסקרנות ואהבה לספרות ולטקסטים עתיקים וחדשים, לדבר עם ילדות וילדים על המחשבות שלהם.ן, להמציא יחד מחשבות חדשות.
אבל המערכת גמרה אותי ואותם.
הידע, המחשבה החופשית, הלמידה, היו כולם משניים לכלל מספר אחד: משמעת וסדר.
מטרתה העליונה של מערכת החינוך היא זו:
מאות ילדים מחולקים לקבוצות של שלושים בתוך חדרים סגורים. זה חשוב יותר מכל דבר אחר. אף ילד לא ברח ואף מורה לא חטפה התקף לב? אז היה יום מוצלח.
במילים אחרות: המטרה העליונה היא ציות. חינוך לציות. ולא סתם בתי הספר בישראל נמדדים על פי אחוז הגיוס לצבא.
ואיפה אני בתוך זה? מדחיקה. נושכת שפתיים. שורדת עוד יום. עוד שיעור.
מדברים הרבה על האלימות במערכת החינוך, ומתכוונים לתלמידים שפורקים את התסכול שלהם באגרסיביות על חשבון תלמידים אחרים ולפעמים גם מורות.
גם זה קרה. והיה נורא.
אבל לא מדברים על האלימות השקטה, היומיומית, שנכפית על הילדות והילדים. האלימות שבכפייה לשבת ולשתוק, להמית כל זכר לקיום עצמאי, למחוק את עצמם לחלוטין ולהפוך לנשאי ידע של אחרים, לשלושים ראשים אחידים וחסרי זהות.
כעבור שלוש שנים חשתי שאין שום ידע בעל ערך שמצליח לפרוץ את חומות הדיכוי, שום מחשבה חופשית שיכולה לשרוד בין הכתלים האפורים, שכל הנשמה בורחת דרך החלון אל מרחבים אחרים, שיש בהם שמיים וציפורים ושקט, ושבינינו נשאר רק כאב וכעס. הרגשתי כמו אישה שכלואה במערכת יחסים מקולקלת. דחוסה בין הקירות עם איש שפעם אהבתי, ועכשיו אנחנו מאמללים אחד את השני ולא מוצאים מוצא.
ריחמתי כל כך על הילדים האלה, שנפשם כמהה לרוץ ולקפוץ ולשיר וליצור ובמקום זה נכפה עליהם לשבת שבע שעות על כיסא פלסטיק מכוער בכיתה צפופה, לשנן ולכתוב ולאבד את הזהות, החלומות והאינדיבידואליות שלהם בקרב שלושים אחרים כמותם ומורה אחת עצבנית ומתוסכלת, שחוטפת צירים רק מלהיכנס לכיתה שלהם. אני.
הם לא רצו להיות שם.
אני לא רציתי להיות שם.
אפילו המנהל לא רצה להיות שם.
הם ביטאו את המרי בצעקות, בפראות, בזעם, או סתם בעצב.
אני יכולתי פשוט לברוח. וכשעשיתי את זה, כעבור שלוש שנים, מרחבים של שקט, של שלווה ושמחה ואור נפתחו פתאום בתוך הלב שלי, שעסק שלוש שנים רק בהתגוננות ומתקפה.
ובעוד שנה הבת שלי אמורה ללכת לשם. למקום שאליו חלומות ותשוקה ושמחת חיים באים כדי למות.
והמחשבה הזאת בלתי נסבלת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.