משהו מוזר קרה במאה ה-5 לפני הספירה. דבר שהופיע שוב ושוב בכל העולם הקדום. מיוון ועד הודו ועד סין צצו להם הוגים ואנשי מחשבה.
בסין מאות אסכולות ובתי ספר למחשבה הופיעו. חלקם בעלי טון דיקטטורי, אחרים דומים לאחוות האדם בסגנון ישו הנוצרי והיו גם כאלה שפנו אל הטבע כתירוץ מהעול שבאחריות משפחתית.
הבודהיזם עוד לא היה קיים בסין הוא הגיע מצפון הודו מאוחר יותר ונחשב למנוגד למחשבה הסינית.
ומתוך האסכולות הרבות הופיע המורה קונפוציוס עם אלפי תלמידיו.
המורה קונפוציוס דיבר בעיקר על חשיבות המשפחה, על דאגה להורים, על דאגה לצאצאים, להתנהגות הראויה בין אחים.
הוא גם דיבר על מוסריות בין אדם לחברו וכמובן גם על חמלה שעל המשטר לגלות כלפי הנתינים.
קונפוציוס גם שם דגש רב על חינוך ,תרבות והשכלה וציין שלימוד ללא מוסר הוא דבר מסוכן מאוד ויוצר רשעים מלומדים.
על האנשים בעמדות כח יש את החובה לדאוג לאנשים הכפופים להם, והם בתורם יהיו נאמנים להם.
בעוד שבמערב האינדיוודואליות היא החשובה ביותר ואצל משטרים פאשיסטיים המדינה והקבוצה הם החשובים ביותר, קונפוציוס שם את המשפחה לדבר החשוב ביותר.
אם אין הרמוניה במשפחה איך תהיה הרמוניה בחברה?
המשפחה היא מאבני היסוד למדינה מתוקנת.
קונפוציוס נטה לעבר הסוציאליזם. הוא לא היה קפיטליסט ולא קומוניסט.
קונפוציוס לא אמר דבר על האלים ועל העולם שמעבר.
קונפוציוס שם דגש על טקסים ומוזיקה כדרך להגיע להרמוניה אתית.
קונפוציוס נדד משליט לשליט עם חסידיו והציע את תורתו לשליטי סין הרבים באיזורים השונים בתקווה שמישהו מהם יישם את תורתו.
קונפוציוס לא נחל הצלחה בחייו, השליטים לא כל כך התעניינו בתורתו, חלקם חיפשו מומחים ללוחמה במקום רבי סיני שמטיף לצדיקות וחסד.
אנשים אחרים נמשכו אחרי אסכולות של אחווה שמזכירה את הטפות ישו.
תורתו של קונפוציוס נתפסה כתמימה מדי עבור האליטות השלטוניות.
היה זה מנציוס ממשיכי דרכו שפיתח והרחיב את תורת קונפוציוס ונתן לה מענה רציני יותר, מקיף יותר, בהתמקדו בניהול מוסרי של האימפריה.
מנציוס למעשה דיבר על ממשלה שמנוהלת על ידי צדיקים שתפקידם לדאוג לעם.
הקונפוציאניזם היה מצד אחד אליטיסטי ומצד שני חומל על העם ומאפשר לכל אחד להיות חלק מהאליטה, לפחות בתיאוריה.
כדי להיות חלק מהאליטה השלטונית היה צורך לעבור מבחנים אקדמיים קשים מאוד, אך לכל אדם היתה האפשרות לגשת לבחינות.
אבל רוב האוכלוסיה היתה בורה ועסקה בחקלאות, רוב האוכלוסיה לא ידעה קרוא וכתוב.
ומי יכל באמת להרשות לעצמו ללמוד? בדרך כלל ילדי העשירים שלא היו צריכים לעבוד למחייתם ויכלו ללמוד אצל מורים פרטיים.
אלו שקיבלו את הציונים הגבוהים ביותר נהפכו לפקידי ממשל ושופטים.
אלו שרק עברו את הבחינות נעשו למורים בבתי הספר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.